Tag Archive | ספרים

ביקור חוזר בחדר האינטימי שלי

ביקרנו בדירה הישנה, לבקשת בת שמונה. היססתי אבל היא התעקשה, קבעתי עם הדיירות וניהלנו שיחה מקדימה, הצאצאה ואני, על איך הדירה תהיה בטח שונה ושזה יכול להיות מוזר. היא טענה בתוקף שהיא מוכנה ויצאנו לדרך.

יש משהו מתעתע בלחזור לבית שהיה שלך וכבר לא, איפשהו בין טעות אופטית לפרק של "אזור הדמדומים". כאילו משהו במציאות השתנה באורח פלאי ומטריד, בלי שום הסבר הגיוני. נכנסנו לרחוב המוכר, גילינו שהחליפו את הקוד בכניסה, נקשנו על הדלת. והדירה נפתחה אלינו, דומה אבל שונה. חלקים ממנה כמעט זהים, חלקים ממנה אחרים לגמרי. 

בת שמונה פסעה בקדחתנות מכאן לכאן, בסלון שהשתנה, בחדר שלה שעכשיו יש בו רק מיטה של גדולים וארון. היא שאלה שאלות, וכשיצאנו בכתה קצת, וביקשה שבפעם הבאה שאחליט לעבור דירה אתייעץ איתה. אחר כך דיברנו על יתרונות הדירה החדשה ונרגענו. ברבים, כי גם אני טולטלתי מהביקור. שש שנים עברו עלי בדירה ההיא, לא המון אבל בכל זאת חתיכת חיים. מספיק כדי להפוך לבית.

וכי גם אני נוטה לנוסטלגיית יתר, האדרת העבר ורצון לחזור לאחור. מעברי דירה קשים לי נורא (ונגה אומרת: בתור מי שלא אוהב את זה אתה עושה את זה די הרבה) וגורמים לי בעיקר לרצות לחזור הביתה. לא לדירה שאני עוזב. הביתה. 

וב"הביתה" אני מתכוון לחדר ילדותי ברעננה. שולחן כתיבה ומערכת סטריאו, כולל פטיפון, זקנים ממני שהיו שייכים לאב הביולוגי שלא הכרתי. ופוסטרים במקום קירות, לפחות בהתחלה. להקות אייטיז שנתלשו ממעריב לנוער, שהתחלפו בפוסטרים של קומיקס, ולבסוף, כשהגעתי לגיל שבו רציתי להביא בנות לחדר, עיצוב מחדש שכלל תלישה, השלכה וסיוד, ותליית צמד כרזות סרטים: "רולרבול" כי אני גיק, ו"קגמושה" של קוראסווה כדי שהבנות כשיגיעו יחשבו שאני תרבותי ומעמיק. 

החדר הזה לא קיים יותר. הוא נחמס לטובת אחי הקטן והחמוד אחרי שעזבתי את הבית (לא נשכח ולא נסלח), ואין בו יותר לא את הפוסטרים, לא את הרהיטים ובעיקר לא את המהות. הוא היה בית בעיקר כי הוא היה מפלט אמיתי. לא הייתי צריך לדאוג לתשלום שכר דירה או חשבונות, או לחשוש מפינוי, פיטורים, עניינים. זה היה המקום האחרון אי פעם שבו אוכל להשאיר את המציאות בחוץ ולשקוע לתוך בועה מושלמת של ספרים, מחשבות בהקיץ ומוזיקה. 

לא ידעתי את זה אז, רק כשהפכתי למבוגר אחראי הבנתי את המחיר שמגיע עם החופש. היום יש לי את זה בהבלחות – שיחות פילוסופיות עם בת שמונה, שבתות בדד על הספה עם ספר, זמן עם נגה ותומר שבתוכו יש רגעים של קרבה גדולה. אבל רוב הזמן רעש הרקע של המציאות שם. אני לא יודע אם זו המשמעות של בית עבור בת שמונה. אני מניח שאצלה זה קשור יותר לענייני יציבות ושגרה שמשמעותם ביטחון בכך שהעולם ימשיך להסתובב ולתפקד. אבל הביקור בדירה הקודמת גרם לי לחשוב על החדר שלי, ועל המשמעות של בית – מבצר, מפלט, נחמה. רצוי עם מרפסת.

מה שעובר איתי

התחלתי למיין וזה הורג אותי. אחרי מעבר הדירה הקודם, טראומה בפני עצמה בחודש הגרוע בחיי, נשבעתי שבפעם הבאה זה יהיה אחרת. המשמעות המעשית היא כסף, במקום לארוז בפניקה מתגברת נוכח דדליין מתקרב משלמים למקצועניות אריזה, משלמים למוביל, משלמים על הכול.

אבל מהסלקציה אי אפשר להתחמק: מסמכים, תבלינים, רחפן שלא ריחף כבר שנים, דיסקים, די.וי.די, שרידים פרה-היסטוריים. כל כך הרבה רכוש שאגרתי. או בעצם שחששתי לזרוק. מי יודע מתי אזדקק לו לכבל הזה, לתעודת האחריות ההיא. שנים של דחיסה  למגירה שאפשר להפוך ולחפש בה ביום פקודה. ועכשיו – יאללה לפח.

והצעצועים? לתרום, לזרוק, להשאיר? בת השבע מתעבת שינויים, והדרך להתמודד עם האקט הטראומתי היא להעביר את העולם הישן אל הבית החדש. הצעצועים נשארים. 

אבל הספרים הם האתגר הכי משמעותי. איזה ספר ימשיך לחיות על המדף בדירה החדשה ואיזה יגווע על ספסל ברחוב? יש את הנימוק הרציונאלי – אולי איזה ילד ירצה לקרוא את הספר שכל כך אהבתי – אבל הוא זניח. אין סיבה שאדם סביר יחזיק בביתו יותר מעותק אחד של "ההוביט", אבל לי יש שלושה – שניים בעברית ואחד באנגלית – ואיני יכול לשלוח אף אחד מהם לספסל. כולם יעברו איתי דירה. זה נכון לגבי כל כך הרבה ספרים שלא אקרא שוב, לא אקריא לאיש, אבל אהבתי כל כך שפשוט איני יכול להיפרד. 

הייתי רוצה לקחת את הספרים בלבד ולהשאיר את כל השאר מאחור. כל גרירת הרכוש הזו, למה היא טובה בכלל? עניין של כסף שכבר הוצאתי ועכשיו מה, לזרוק? למה לא בעצם? האם אלו גנים של עם בפוסט טראומה, חשש לאבד הכול והיצמדות למה שכבר השגתי? למה לא לצייד כל דירה במכשירים ובחפצים ההכרחיים, לגרום לאיקאה לפשוט את הרגל, ולהעביר רק ספרים וכבלים לכל מה שיתחבר לאינטרנט. חיים בענן, בלי מוביל עצבני ובלי בלגאן.

קשה לי לעבור דירה. זה בסך הכול צעד טכני, ואני נשאר באותה עיר, אותה שכונה. אני אדם רציונלי, אתאיסט נטול אמונה. מה לי ולאנימיזם. אלא שלא מעט התרחש בדירה הזו. היא היתה מפלט אחרי פרידה טראומתית, והיו בה רגעים של אושר, ריבים, התנסויות, דכדוך, התעלות נפש ומה לא.

הדירה החדשה עולה על הישנה בכל מובן, ויימצא בה מקום לחפצים שלא אזרוק בסופו של דבר. אבל אתגעגע לישנה מאוד. החפצים יזכירו אותה, אבל זה לא יהיה אותו דבר. היי שלום ותודה על הכל.

למה לי לריב עם חברים עכשיו

השבוע נפל דבר בסכסוך עם חבר. תקרית קטנה לכאורה, אולם היא עלולה לערער את הקשר עד לכדי התמוטטות. זה מוזר, לא חשבתי שעמוק לתוך שנות הארבעים זה עוד אמור להתנהל ככה. הנחתי שהחברים שרכשתי לאורך השנים ייצעדו עמי לנצח. אין לי כוח או מקום לחדשים. זהו. שקט.

כל זה בניגוד לדרמות הסוערות בחיי בת ה-7 למשל, או האחים שלה בגיל דומה. החברה הכי טובה של היום היא הנמסיס של מחר והבסטי של מחרתיים, עלבונות קלים משיקים למריבות קשות, קליקות נוצרות ומתפרקות, יש אקשן. אבל בגילי?

אני קורא עכשיו ספר – "חיים קטנים" – שהתמה המרכזית בו היא חברות. במאמר מוסגר: זה ספר מעולה, יצירת מופת, שאני מתקשה להמליץ עליה כי מדובר באחד הספרים הקשים והמדכאים שקראתי. זה לא מתחיל ככה, אלא נהפך לכזה כשאתה כבר בפנים ואין מפלט. לטובתכם, אל.

אבל חזרה לעניין: הספר מספר על ארבעה חברים, שעוברים שלל גלגולים וטלטלות מגיל הקולג' עד לשנות הארבעים של חייהם, בשלב שבו אני נמצא. הם בלתי נפרדים, וברור שהחברות ביניהם אמיצה ונצחית, אבל ברגע מסוים – ואין פה ספוילר של ממש – נפגע הקשר בין שניים מהם. באופן שבלתי ניתן לאיחוי. וההסבר, באופן שמאפיין את הספר בכלל, נהיר וחכם ופשוט.

זה נכון שחברות מגיל מסוים והלאה, חברות קרובה באמת, הופכת מוצקה וחסינה לפגעי המציאות. אבל היא הופכת גם למעין מעגל סגור, שהיחסים וההתנהלות בתוכו שונים מאשר מול שאר העולם. יש איזו ברית שמייצרת סטנדרטים אחרים. לפני כמה שנים, אחרי פרידה קשה שבה אני הייתי הצד הרע, חיכיתי בחשש לתגובות החברים הקרובים. באופן לא באמת מפתיע כולם היו שם בשבילי, גם אלה שכעסו. הקבלה הזו, המעגל הסגור של החברות, היא מה שמגדיר אותה והיא נקודת התורפה.

כי כשחבר מוציא אותך מהמעגל הזה, כשהוא מתייחס אליך כמו שהוא מתייחס לאנשים מבחוץ, באופן שלא חשבת שיופנה אליך, משהו נסדק, לפעמים באופן בלתי הפיך. כשהוא  מתעלם מחולשות, אדיש למה שהוא יודע שחשוב לך, זה בלתי נסלח. אני מקווה שאני מגזים, אני מקווה שאני טועה ושאפשר יהיה לתקן בזהירות. חבר טוב ממש הוא לא משהו שקל לאבד.

הספר שיגרום לך לצעוק

הדוקטורית סיפרה שבסוף החלק הראשון של "שלוש" של דרור משעני היא פלטה צעקה. לא התרשמתי. הדוקטורית היא קצת דרמה קווין, ולא מסוגלת לסבול אלימות גם בסרטי דיסני. היא השאילה לי את הספר ביום שני, ובשלישי, כשסיימתי את החלק הראשון, פלטתי ספק קריאה ספק אנקה בלתי רצונית.

סיימתי את הספר בחמישי בבוקר. פעם בכמה זמן צץ ספר שאני מחסל ביומיים-שלושה. זה עניין נדיר, לרוב הספר שוכב ליד המיטה ומחכה לטקס שלפני השינה. זו אובססיה קלה: אני חייב להיות בעיצומה של קריאת ספר, גם אם אני מסתפק בעמוד או שלושה לפני השינה. יש ספרים שנזנחים באמצע, היום יותר מבעבר. פעם זה נראה לי חטא בל יכופר, להפסיק באמצע. היום אני סלחני יותר. אבל חלק מההגדרה העצמית שלי היא להיות אדם קורא.

דרור משעני

כשהייתי ילד בלעתי ספרים ביום-יומיים, כל הזמן. היו נסיבות מקלות. או יותר נכון היה היעדר: בלי מסכים, בלי אינטרנט. הפסקות מתודיות ל"זהו זה" או "בית קטן בערבה", ובשאר הזמן ספר. אני תוהה אם כילד היום הייתי תולעת ספרים, או שהפלייסטיישן והמחשב היו משמשים תחליף. רציתי שיספרו לי סיפור, רציתי את הריגוש והסערה בדמיון. מסכים עושים עבודה לא רעה בסיפוק הצורך הזה, אבל אני חושד שבסוף הייתי מגיע לדף עם מילים – מודפס או בקינדל. יש שכבות בדמיון שרק מילה כתובה עירומה ונטולת כבלים חזותיים או קוליים מצליחה להעמיק עד אליהן. עובדה שבת ה-7, חובבת מסכים להוטה שכמותה, בולעת ספרים בקצב בלתי נתפס.

"שלוש" בנוי משלושה חלקים ואי אפשר לספר עליהם כלום כמעט. בכל חלק מסופר על אישה אחרת, שלושתן קשורות דרך גבר בעייתי ומטעה אחד. זהו. שמעתי ראיון עם דרור משעני שבו הוא סיפר שרצה ליצור שלוש חוויות קריאה שונות זו מזו. הצליח לו. קראתי כל חלק קצת אחרת, עם ציפיות שונות, הבנה שונה. הוא גם דיבר על הספר כ"ספר בינג'". אני לא יודע אם זה נכון או מחמיא. כשאני גומע ספר בשלושה ימים בפאזה הנוכחית זה לא תמיד מעיד עליו טובות. יש ספרי טיסה שנבלעים ונשכחים. ויש את הזן הנדיר יותר ש"שלוש" ו"הטנק" של אסף ענברי שייכים אליו. אלה שנשארים בראש ובגוף ימים אחרי, שמעוררים חשק להתווכח ולדון.

הוויכוח יהיה גם מגדרי. משעני מציג נשים וגברים שעברו גירושים ומשברים אחרים, וקוראים ימצאו את עצמם אמפתים ומזדהים בהתאם לשיוך ולמטען שהם סוחבים. הוויכוח יכול להיות גם על האם מדובר בספר מתח או לא, ואם זה בכלל משנה. אבל יהיה ויכוח. גם הדוקטורית וגם העורכת לא אהבו את הסוף של הספר, ברמת הזעם ממש. אני לגמרי כן, כולל הזלת דמעה גברית. יאללה מכות.

וזה נפלא, אין שום צורת אמנות אחרת שיכולה לרגש אותי ככה. הקולנוע מתובנת ומגביל מדי, מוזיקה מנגנת על הרגש ומוותרת על המוח. בשביל הטריפ האולטימטיבי, השחרור המוחלט של הדמיון למחוזות שחורגים מהקיום היומיומי חסר התכלית, אני עדיין צריך לפתוח ספר ולצלול פנימה.

גבר אחי

לפני כמה ימים התווכחתי עם חברה על ג'ון וויין. זה התחיל מדיון על מגדר ופוליטיקלי קורקט כי להט"ב וזה והגיע לג'ון וויין, ה-גברגבר. היא אמרה שהוא בטח הצחין מזיעה. היא מעדיפה מטרוסקסואלים.

אחר כך התחלתי את העונה השנייה של פאודה וחשבתי שאני רוצה להיות ג'ון וויין, במובן הכולל של התשוקה הגברית המסוימת הזו. ג'ון וויין הוא הארכיטיפ, האב הרוחני של הגבר 

המערבי הקשוח לדורותיו. בשנות נעורי אלה היו שוורצנגר וסטאלון ולרגע ברוס וויליס. בפאודה מתקיימת אותה תבנית, כאילו לא השתנה דבר. גבר אמיתי הולך עם אקדח תקוע בחגורה מאחור, מדבר קצר, אומר אחי, הורג בלי למצמץ אבל רק כשצריך ובוכה עם הגב למצלמה.

רוב ילדותי, רוב נעורי, רוב חיי עברו במודעות לחוסר ההתאמה שלי לתבנית. הכללים לא היו כתובים בשום מקום אבל ברורים לי לגמרי. לא הייתי טוב בכדורגל או כדורסל, לא הרגשתי נוח להוריד חולצה על המגרש או על החוף או בבריכה. לא היו לי חבר'ה, לא הבנתי במכוניות. אני זוכר את המורה לנהיגה שלי מתפלץ כשחלקתי איתו את העובדה הזו, מסרב להאמין. הייתי תלמיד טוב, היו לי חברים, קראתי המון ספרים ובאופן חצי מודע תהיתי מה כל זה שווה אם אני לא יודע ללכת מכות או לתקן דברים.

גיבורי התרבות שלי, מנגד, היו מן הסתם מזהים את המודל המדויק של רכב חולף רק לפי צליל המנוע וגם זה תוך כדי חילופי אש כבדים. בספרים ובסרטים הם היו זריזים על ההדק, מיומנים בחרב, עמידים מול כל פגיעה. לא היתה להם בעיה להוריד חולצה, לשלוף כדור תועה מהכתף באמצעות סכין חלוד, לקלל ולהמשיך הלאה. הם לא התלבטו, לא סבלו ממודעות יתר, לא העסיקו את עצמם בתהיות על מה בנות חושבות עליהם. או אם הן חושבות עליהם. והם היו חרב פיפיות: האנטיתיזה לכל לבטי המתבגר שלי היתה מצד אחד מפלט, ומצד שני רק חיזקה את התחושה שאני לא עומד בציפיות של קהל לא ברור.

העובדה שמעלי ריחף זכרו של אב גיבור מלחמה לא עזרה. הוא היה קרבי וגילה אומץ תחת אש, אני הייתי בחיל האוויר וגיליתי להקות רוק חדשות במגורים הנוחים של היחידה המפונקת שבה שירתתי. אחלה מוזיקה, אבל מה עושים עם כל הטסטוסטרון הזה?

מחכים, מתברר. כמו רוב הדברים בחיים אין פתרון, יש רק את הזמן שעובר. נשים, מתברר, מחבבות גם גברים שלא מסתובבים עם קרקפות בחגורה. העולם האמיתי לא מתגמל רק מצ'ואים בעלי יכולות ורבליות מינמליות. וכמו בתחומים אחרים, הדברים שמציקים ומטרידים לא נעלמים, אבל מאבדים את החדות והעוקץ.

ונולד לי בן, עוד חרדה גדולה שהסתובבתי איתה – אני אצטרך להיות מודל לחיקוי? איך בדיוק? ובכן גיליתי שאפשר לגדל אותו גם בלי לשחק המון בכדור ולקדוח רנדומלית בקירות, והוא יצא ממש בסדר. ועדיין, כשאני רואה את בני המתבגר טס על אופניים עם חברים, או חוזר מיוזע וחתיך מאימון קרב מגע, משהו ראשוני ורדום בי מתעורר ומתרגש, כמו מגיב לצליל בראשיתי: וואלה, איזה גבר.

אינדיאנים בנט ופורנו או למה אני עדיין אוהב לקרוא ספרים

לאחרונה, הספר שאני קורא מנצח את הפיתויים האחרים. סדרות טלוויזיה בנטפליקס, סרטים, טוויטר ופייסבוק בטלפון –  כולם מפסידים בקרב על הזמן שלי. לא מדובר בניצחון טריוואלי. קריאה נותרה עסק תובעני בעולם שהולך ומתאים את עצמו לפגמי האופי שלי, לשאיפה למיידי ונוח לעיכול.

"הבן" מאת פיליפ מאייר גרם לי לחשוב מדוע בעצם אני עדיין קורא. "כשהייתי בגילך, לטלוויזיה קראו ספרים,"  אומר הסב לנכדו ב"הנסיכה הקסומה". הוא חצי צודק. כשהייתי ילד זו הייתה האופציה הבידורית המרכזית בעולם נטול אינטרנט שבו ערוץ טלוויזיה אחד. אבל זה לא כל הסיפור, בטח שלא כיום.

אני קורא את "הבן"  לא משום שהוא מבדר, אלא כי הוא מטריד. הספר הוא אפוס רחב יריעה על אודות משפחה טקסאנית. בראשה ניצב הפטריארך ומייסד השושלת, איליי מק'אלה, שכנער נחטף בידי אינדיאנים וגדל כאחד מהם שלוש שנים. אבל העלילה אינה אלא תירוץ. אלה תולדות אמריקה, לא ארה"ב של דמוקרטיה וחופש לכול, אלא אומה קפיטליסטית שנוסדה על בסיס אלימות וגזענות ורצח עם.

כל זה טוב ויפה, אבל למה אני צריך להקדיש כל כך הרבה זמן כדי לקרוא את כל זה ברומן רחב יריעה? מן הסתם יש איזו הרצאת טד שתתמצת עבורי את המידע ב-15 דקות. כשהייתי בצבא פגשתי בחור מרתק, מתנחל אינטליגנטי וימני ("החבר'ה של כהנא לא קיצוניים כמו שמציגים אותם") להפליא. "אני לא קורא פיקשן," הוא אמר, "רק ספרי מדע והיסטוריה. אין לי עניין בסיפורים ושקרים. אני רוצה את האמת."

אבל ספר טוב הוא האמת. הספר שאני קורא מכריח אותי ללמוד ולהכיר את הדמויות. הוא עובר בין שלבים שונים בחייהן, בין שנים ודורות, וגורם לי להבין מה מניע אותן. הפרקים על חייו של איליי בקרב האינדיאנים הם קצת "שוברים שתיקה" אבל משתי הזוויות – הזוועות שהאינדיאנים מבצעים בלבנים ולהפך. שני הצדדים לא מבינים זה את זה וטובחים זה בזה בדרכים איומות. וכשבפרק הבא איליי הוא גבר בוגר, איל בקר ונפט שלא בוחל בשום אמצעי כדי להשיג את מבוקשו, קשה לשפוט אותו, קשה לא להבין אותו.

קראתי וחשבתי על המציאות שלי כאן, על חוסר התקווה והאלימות בין שני עמים, התנהלות שנראית כמו גזירת גורל במפגש בין בני אדם משבטים שונים. מאמר או תוכנית טלוויזיה היו גורמים לי למחשבה דומה לכמה דקות, אבל בניגוד לספר, הם לא היו מצליחים לגעת ברגש באופן שמייצר שינוי תודעתי שמחלחל לאיטו.

זה דומה להבדל שבין צפייה בסרט פורנו קצר ובילוי לילה שלם עם אישה שאני אוהב. אפשר לקלוט את המידע, להבין את העיקרון, אבל לא לחוש את הדבר עצמו. כשאני קורא ספר הוא דורש ממני התמסרות והבנה מוחלטות, ומנגד לא מספק לדמיון שלי תבניות שיגבילו אותו בדמות תמונות או פסקול. "הבן" גורם לי להבין את אמריקה של טראמפ וישראל של בנט טוב יותר מעוד טור רהוט ב"הארץ", וחשוב מזה, הוא גורם לי להבין את עצמי ואת איך שאני מרגיש מול כל אלה. לספר יש מתחרים צעירים, חזקים ומהירים יותר, בתחום אספקת המידע. כשזה מגיע לרגש, הוא עדיין בודד בפסגה.

איך לא ראיתי את זה מגיע

בדיעבד הסימנים המוקדמים היו שם, בוהקים באור ניאון. בדומה למקרים רבים בעבר, רימיתי את עצמי בלי להבין שזה מה שאני עושה. הייתי משוכנע שהפונט בספר קטן מדי כי זו הדפסה ישנה ואני כבר רגיל לקינדל; תמהתי על בחירת אייקונים כל כך קטנים באפליקציה. שאננות.

משקפופר

השבוע נגה ליוותה אותי לסופר פארם. איש בחלוק לבן הוביל אותי לחדר נסתר וקטן, הושיב אותי בכיסא שהזכיר לי את האינקוויזיציה, ואחרי שהכול נגמר הזמנתי משקפי קריאה. הראייה למרחק בסדר, תודה ששאלתם. כשאני מביט אל האופק המספרים ברורים. אלה דווקא הפרטים הקטנים והקרובים שמעורפלים.

אני חושב על זיקנה לא מעט, בעיקר מאז גיל 40 הסימבולי. אחד הביטויים המטרידים בהקשר זה הוא ״בגידת הגוף״. תמיד דמיינתי אקט דרמטי, איפשהו על הסקאלה שבין שבץ לבין גליץ' במקלחת א-לה מנחם בגין. אבל פגם מינימלי בראייה? חשבתי על אירוע דרמטי בעתיד, לא על בלאי קטנוני בהווה.

התחושה שלי בסופר פארם, מודד מסגרות נוכח מבטה הביקורתי והרואה 6:6 של בתי, הייתה שבזמן ששומרי הסף שלי חיפשו מרגל נוסח ג׳יימס בונד שיורה כדי להרוג, הם היו צריכים להתמקד במרדף אחרי מעין ג׳ורג׳ סמיילי, מרגל אפרורי מבית היוצר של ג׳ון לה-קארה. זה סימבולי למדי, שלאורך השנים הטעויות הפטאליות שלי, האירועים המשמעותיים, הגיעו משום מקום, בלי אזהרה מוקדמת – לפחות לא אזהרה שהקשבתי לה. ועכשיו זה. הקריסה, מתברר, לא תגיע ברעש גדול, אלא בקול ענות חלושה, לאט-לאט. אני, נצר למשפחה ממושקפת, שתמיד היה גאה בעיני הנץ החדות שלו, משפיל עכשיו מבט מבעד עדשות.

האופטומטריסט הבטיח שרק עוד שלוש-ארבע שנים אצטרך אולי לעלות מספר. יש זמן. אבל התחושה שלי היא של נקודת ציון. תזכורת ממקור מוסמך לעלומי האבודים. מצד שני, הפונטים חדים וברורים כמו שלא היו כבר מזמן. איזה יופי.

האריה, המכשפה והילדים שלי

על שתי תחנות יסוד בספרות המערב גדלים ילדי: ספרי נרניה ו״ההוביט״. זה הקנון. ״הארי פוטר״ יכול היה להיות המצטרף החדש לחבורה, ובצדק, אבל הוא חדש מדי ולא הוקרא מעולם לצד מיטה של ילד שרוצה רק עוד פרק אחד לפני השינה. ואילו בצד, באפלה, ניצב הכישלון החינוכי הגדול שלי – ״שר הטבעות״, אחד הספרים המכוננים של חיי שלא נקרא וכנראה גם לא ייקרא על ידי אף אחד מצאצאי.

בימים אלה הגיע שוב תורו של ״האריה המכשפה וארון הבגדים״, הראשון בסדרת נרניה. בת החמש סירבה בהתחלה לרעיון של ספר חדש, עד שנגה ואני רקמנו ביחד תוכנית זדונית. הפטרתי לחלל החדר בקול אדיש שאני מקריא עכשיו לנגה סיפור, ובאמצע הפרק הראשון הודיע קהל היעד האמיתי שהיא רוצה שנגה תקריא לה את הפרק הבא. מה יכול להיות רע בילדה, בערך בגילה, שמגלה עולם קסום מצידו השנה של ארון בגדים? ובמאמר מוסגר: .ק.ס לואיס חוזר שוב ושוב על האזהרה מפני הסתגרות בארון, סוג של ״ילדים אל תנסו את זה בבית״ שהיום נשמע כמו תמיכה בקהילת הלהט״בים.

אני מבין את סוד הקסם. הקו המקשר בין תושבי נרניה, מר פוטר ומר באגינס, הוא העיסוק של הספרים בהתבגרות ושינוי. בכולם יש דמויות שמגלות דברים מפתיעים על עצמם ובעצמם. שמגלות ייעוד וייחוד. בקיצור, מה שכל ילד היה רוצה לגלות. בנרניה יש גם דמויות נשיות, מה שמספק אובייקט הזדהות לבנות במשפחה, והספרים, למעט סדרת פוטר, נכתבו לפני עידן הפוליטיקלי קורקט ולכן מפחידים במידה הראויה וקצת מעבר. ג׳יי.קיי רולינג, ייאמר לזכותה, הצליחה להחדיר מספיק אפלה ואימה אמיתיים גם לסאגה שלה, באופן לא טיפוסי לעידן הנכחי.

״שר הטבעות״ הוא אופרה וגנריאנית אחרת. ילד אחרי ילד סירב לקרוא יותר מעמוד או שניים מיצירת המופת של טולקין. האשמתי את התרגום המיושן, את היעדר הדמויות הנשיות. עכשיו אני חושב שיש כאן עניין מהותי יותר. ב״שר הטבעות״ הדמות הראשית לא מתפתחת לשום מקום וגם לא מגלה שהיא מיוחדת, או בעלת גורל מופלא במיוחד. זו לא ההקבלה הפנטסטית לילד שגדל ומחפש את מקומו בעולם. הוא קרבן של הנסיבות, שנוטל על עצמו משימת התאבדות כפוית טובה כדי להציל את העולם מחורבן. לא נבואה ולא נעליים, סתם מזל נאחס.

נגה הגישה עכשיו עבודה  על ספרות פנטזיה וגיל ההתבגרות. לנרניה יש שם מקום של כבוד. גם אני כילד רציתי נורא לגלות בארון בגדים מזדמן עולם חדש, ולא בגדים שיהפכו לוינטאג'. אבל לא היה לי שום חשק להיכנס לעולם האפל והעומד להיחרב של "שר הטבעות", או להיות הגיבור הטראגי שלו. אולי בגלל זה הילדים שלי, אנשים בריאים בנפשם עם גישה חיובית לחיים בסך הכל, מעדיפים את הפנטזיה שלהם על הצד הקליל יותר, ומשאירים את הטבעת לי. 

למה לי ספרים מדכאים עכשיו

הספר ״מעשה השפחה״ של מרגרט אטווד דיכא אותי. סיפרתי את זה לעמית לעבודה בפינת הקפה. המלצתי לו על הספר, לא הזהרתי אותו. אבל מאזין שעמד ובחש סוכר בתה שאל בשביל מה בכלל לקרוא ספרים מדכאים. אפשר להרחיב את השאלה ולהוריד את ״מדכאים״. למה לקרוא ספרים, מעבר לצורך פרקטי: להעביר זמן בטיסה, ללמוד, להרשים בנות.

בספר של אטווד גיבורה נטולת שם חיה בארה״ב שהפכה לדיקטטורה דתית. הנשים משוללות זכויות, ותפקידן המרכזי הוא להביא ילדים לעולם, הרבה ומהר. וכמו בכל דיקטטורה שמכבדת את עצמה יש הוצאות להורג, רדיפות והלשנות וזוועות ושחיתות. בימי אובמה העליזים זה היה נשמע מופרך. בימי דונלד הראשון, פחות. תכף גם עולה סדרת טלוויזיה שמבוססת עליו – הוא אולי מ-1985 אבל תפור על ההווה.

על אף שהיו לא מעט רגעים שתהיתי אם לא לזנוח אותו ולעבור למשהו כיפי יותר, הספר הזה לא יוצא לי מהראש.  אני מניח שזה העיתוי – אם הייתי קורא אותו לפני שנתיים, טרום הופעת הדונלד בחיי, אולי הייתי לוקח אותו פחות קשה. אולי לא הייתי מסיים אותו. אולי הייתי חושב שהוא לא אמין.

אין לי חיבה מיוחדת למוזיקה מדכאת או סרטים עצובים או ספרים מלנכוליים. אני מעדיף אסקפיזם, או לפחות קצת הומור וסקס עם תובנות החיים שיצירות אמנות מספקות לי.  אני גם לא אוהב יצירות ״חשובות״. יותר מדי פעמים מדובר בשם קוד למשעמם רצח, או דידקטי ומתפקע מחשיבות עצמית ופלצנות. עיינו ערך ״על העיוורון״ של סאראמגו, למשל. אבל הספר של אטווד לא מנסה להיות חשוב. הוא גם לא מתאמץ לדכא. הוא לא מתאמץ. נקודה.

הוא כן מצליח לעורר מחשבה. לשרטט בקווים עדינים את מה שמפתה בשלטון עריץ, כמו שחרורו של הפרט מהצורך לקבל החלטות, ובעיקר להסביר איך חברה נאורה עלולה להידרדר מבלי משים ולקרוס. זה לא פורנו דיכאון. זה זיקוק עוכר שלווה של אחד מהפחדים הגדולים שלי, למצוא את עצמי בתקופה דומה לאלו שלמדתי עליהן בשיעורי היסטוריה, של קריסת תרבות וציוויליזציה וחורבן ואש.

היתרון של הספר על שיעורי ההיסטוריה הוא היכולת לגרום לי להרגיש, להבין באמת את האימה וההשלמה. לנתק אותם מאירוע היסטורי מסוים, ולהפוך אותם לעל-זמניים. לא משהו שקרה כבר ולכן איבד מכוחו עלי, אלא משהו שתמיד עלול לקרות. ספר טוב באמת מוסיף לי תובנות חדשות או מחדד קיימות. כדי לעשות את זה הוא צריך להיות מטלטל. לפעמים מדכא.

למה לא מגיע לדילן נובל לספרות

בוב דילן זכה בנובל לספרות וסיפק נושא שיחה מעולה שאינו דונלד טראמפ לקפה של שישי בבוקר. המסקנה של הוויכוח שהתעורר סביב השולחן – דילן משורר, אני ריאקציונר, והעובדה שהוא גם שר את כל המילים האלה שכתב לא משנה כלום.

ויכוח המשך עם הצאצא גרם לי לתהות אם אני בצד הלא נכון של ההיסטוריה. תומר סיפר על שיר של דילן שלמד בבית הספר, וחזר על טענת "מה ההבדל". זו שירה, זה כתוב, אז מה אם מישהו הלחין ושר את זה. צעדתי בשדרה טרוד בפקפוקים, הגעתי הביתה, נכנסתי לפייסבוק, והנה, מעשה ג'ורג' קוסטנזה, מצאתי את הטיעון שהייתי צריך להשתמש בו מול יושבי השולחן בקפה והמתבגר.

דילן, טקסט

את התחמושת סיפק פוסט של ניסן שור, שניצל את הזכייה של דילן כדי להסביר כמה לא אכפת לו ממילים של שירים. אין לו מושג במה עוסקים השירים שהוא אוהב. המשמעות במוזיקה, הוא כותב, נובעת ממלודיה והרמוניה וזהו. זה נשמע לי מופרך לגמרי, צריך להשקיע מאמץ עילאי כדי להצליח לא לשמוע מילים, אבל שטויות – מה שחשוב הוא שהפוסט הזה אחראי להארה שלי.

שירים שאני אוהב באמת הם שילוש קדוש של מוזיקה, מילים והגשה. כל אחד מהמרכיבים לבדו לא יגרום לי לאותה תגובה רגשית. המילים יכולות להיות בעלות משמעות עמוקה, או הגנבה קופירייטרית נוסח נושאי המגבעת, אבל השילוב הוא מה שיוצר משמעות – צעקה, קינה, מחאה, מה שלא יהיה. ולמשמעות הזו אחראי גם הזמר, או המפיק. לא רק אני.

וזו הנקודה המשמעותית: בספרות אין את הגורם המתווך הזה. יש רק מילים על דף, או קינדל, או על קיר מצידי, שמייצרות אצלי ישירות משמעות ורגש. אני הפרשן הבלעדי, אני בורא מציאות ממילים כתובות ותו לא. כשדילן שר, הוא מוסיף לטקסט הכתוב מרכיבים. כשדילן זוכה בפרס על פועלו, הוא זוכה בפרס גם על הלחן והקול החורק וההגשה האירונית. הטקסט שלו על הנייר הוא טקסט חסר, עבודה חלקית. עד שלא מתווסף לו לחן ועיבוד והגשה, הוא לא יצירה מוגמרת.

עמוס עוז, אחד שלגמרי מסכים איתי

והנה דוגמה מחתן השמחה עצמו. Most of the time הוא אחד השירים של דילן שאני הכי אוהב. זה שיר פרידה מדויק ואירוני ומריר ומקסים. הזמר שר על קיום יומיומי שבו הכול לכאורה בשליטה ותקין, אבל מתחת לפני השטח מבעבעים חרטות וגעגוע ומחשבות על מה היה אם. וההגשה אירונית ומודעת לעצמה. מקסים. ואז נתקלתי בגירסה אחרת לשיר. אותן מילים, אבל לחן והגשה שהופכים אותו למשהו אחר. שירו של דושבג, אם תרצו. אין מודעות, אין אירוניה, רק ברנש שמשוויץ בכמה הוא כמעט לא חושב עליה כבר. זו כמובן דוגמה אחת מני רבות. לא חסרים קאברים לשירים או גירסאות שונות של אותו מבצע שמטעינות את השיר במשמעויות שונות.

אני חושב שזו הסיבה שבבחירה הקשה בין מוזיקה לספרות אני בוחר בשנייה כאהבה הגדולה שלי באמת. זה אנוכי וטהרני ואולי כמו שהאשימו אותי ריאקציונרי, אבל מה אכפת לי. הספרות מאפשרת לי לבנות לעצמי מציאות אחרת, בלי שמישהו יתערב לי. מכל צורות האמנות היא משתמשת בהכי פחות גורמים מתווכים. אין צליל או תמונה. נובל לספרות צריך להיות מוענק בזכות המילה הכתובה, ורק בזכותה.

דילן הוא מוזיקאי וזמר, ואני לא מאמין שמישהו שופט אותו אך ורק לפי המילים שכתב. אני מאוד אוהב אותו, קול צפרדע והכול, ואני שמח לארח אותו ואת הפרשנויות שלו בראש שלי. אבל נובל לספרות? ובכן לא.

למטה: השיר שאני הכי אוהב של דילן, ומאיר אריאל נוקש על דלתי מרום.

%d בלוגרים אהבו את זה: