Tag Archive | סקס

לדבר על סקס

היא נכנסה למערכת והאירה את החדר, העור שלה קרן, החיוך סינוור, השיער הבריק. לא היה ספק – היא עשתה סקס. בשלב מסוים היא לא יכלה להתאפק מלחלוק קצת עם שאר העורכים באופן ספייס. "הלוואי והייתי יכולה לספר לכם איזה לילה מעולה היה לי".

חלפו לא מעט שנים מאז אבל המצב לא השתנה. היא לא יכלה לספר אז, והיא – ואני, ואתם – לא יכולים לספר גם היום. מקובל להגיע למקום העבודה ולספר על הטיול בסופש, הסרט שראיתם, הילד שחלה. סקס היה ונשאר טאבו.

נזכרתי בבחורה הקורנת אחרי פרק של Sex Education, הסדרה החדשה של נטפליקס. סדרת נעורים שבה מדברים על סקס אבל ממש. לא רמזים, לא יופמיזם, לא אהבה ערטילאית, לא אתנחתא קומית – הסקס נמצא לגמרי במרכז, כולל התייחסות מפורשת לתנוחות ואקטים שונים, לבעיות ולמבוכה ולחרדה שהוא מעורר. יש שם תיכוניסטים שמזדיינים וכאלה שלא ומתוסכלים מזה, דיונים על איך מבצעים מין אוראלי כולל הדגמה בעזרת בננות, אברי מין גבריים בקלוז אפ ועוד.

בקיצור זו סדרה על בני נוער מוצפי הורמונים וחרמנות בסיסית נורמלית. כשאני מביט מהצד בסדרות שהילדים שלי רואים מתברר שזה מצרך נדיר. בסדרות כמו "מופע שנות השבעים", "המפץ הגדול" "איך פגשתי את אמא שלך" או "חברים" (כולם רואים את חברים, עדיין, זה נושא למחקר סוציולוגי מקיף אבל זו עובדה) סקס וחרמנות הם מקור להומור ומבוכה. הדמויות שעסוקות במרדף אחרי סקס בלבד הן לרוב דמויות משניות, או כאלה שמוצגות באור נלעג. הדמויות הנורמטיביות מחפשות אהבה וזוגיות שיגיעו עם צמוד קרקע ומשפחה סטנדרטית. יש הפרדה ברורה בין הטוב, שכולל מבט מצועף בעיניים ויאללה חתונה, לבין הרע שטוף הזימה. ועוד משהו – כמעט תמיד הדמויות שרודפות אחרי סקס הן גברים. נשים חרמניות או לא קיימות, או פשוט מצחיקות נורא, כי איזה קטע, הן רוצות מין.

בסדרה של נטפליקס השאיפה למין, לאו דווקא רק אחרי טקס וטבעת, לא מפלה בין המגדרים. ג'יליאן אנדרסון משחקת שם אם חד הורית שמביאה מדי פעם גבר הביתה, וכשאחד מאלה מגיע עם פרחים כדי לחזר היא מסבירה לו שאין לה כרגע זמן ורצון במערכת יחסים. תודה. לא מדובר בסצנה שנועדה להצחיק, או להלעיג את דמות האישה שמרדה במוסכמות, אלא בעוד נדבך בבניית דמות מגניבה ועצמאית.

שזה טוב ויפה אבל אין לי מושג איך פורצים את הגבולות האלה כאן ועכשיו. אם אגיע למשרד ביום ראשון ואתחיל לספר על הסקס המעולה שהיה לי בסופש סביר שהתגובות ינועו בין מבוכה לפיטורים. השיחות על סקס ביני לילדים דומות מאוד לאלה שהיו לי עם הורי, כלומר לא קיימות בשום צורה ואופן למעט הסבר קצר ומביך מאוד על קונדומים. לפי המבטים המזלזלים מהצד השני סביר שלא גיליתי לנמען שום דבר חדש. אני חלק מהבעיה ולא מוצא פתרון. גדלתי בסביבה שבה מין הוא משהו מלוכלך ומסקרן ולא מדובר, ואני מוצא את עצמי חלק מסביבה כזו עכשיו.

אני חי בעידן ליברלי לכאורה, שבו כל יומיים יש כתבה על פוליאמוריה, וכל שלושה מדריך על אנאלי, מחקר על פנטזיות או סרטון לוהט של סלב שדלף. ועדיין שיחות הקולר במשרד יהיו על משכנתא, האח הגדול ובני גנץ. סקס? הוא נשאר בגדר ניחוש בלבד.

מישהי לשחק איתה

"למי שעייף ממשחקים" אני קורא, ומשליך שמאלה.

אני לא מיתמם. הכוונה ברורה לי – לא מחפשת סטוץ אלא מערכת יחסים. לרוב זה מנוסח בעוד אי אילו משפטים בפרופיל. "לקשר רציני", "מתה לעוף מכאן לתמיד", "מישהו לרוץ איתו" (מרתונים, פחות בעניין של 100 מטר משוכות), "קשר אמיתי". ובכל זאת, עניין המשחקים צורם לי במיוחד.

יש ז'אנר שלם של ירידות על הניסוחים הסטנדרטיים באפליקציות להכרויות. אני, מטבע הדברים, שוחה בקלישאות נשיות, אבל מידידות וטוויטר אני מבין שהגברים לא שונים בהרבה. זו מטרה קלה מדי. הפורמט מלחיץ, חשוף, מגוחך, מכוון לקלישאות. ניסוחים מפותלים ומתוחכמים לא מניבים תוצאות, בעיקר כי אף אחד לא קורא אותם. הבנתי את זה סופית כשמישהי כתבה לי שהיא מחפשת להקים בית יהודי חם. נו.

אבל עניין המשחקים מציק לי. מישהו כתב על זה בטוויטר, "כן, סיימתי עם שלב המשחקים, אני מוכן להשתעמם איתך עד שנמות". כי זה העניין עם משחקים: הם מייצגים את כל מה שכיף, לא רציני, כבד, משמים, שגרתי. הם ההפך מאנשי הייטק שמדברים על תיק המניות והמשכנתא שלהם, ההפך מללכת לישון מוקדם כי מחר 12 שעות במשרד, ההפך מסידורים בבנק, משרד הפנים, העירייה, ההפך מלומר את הקלישאה הנכונה במקום הנכון, ההפך מלפסוע בנתיב הישר אל הסוף הבלתי נמנע.

כשהייתי ילד חששתי מהשלב שבו אהפוך למבוגר אחראי ומשחקים יהפכו למשהו שכבר לא ראוי, לא מתאים לגילי. כיום אני מוצא את עצמי סוגר על תורות וזמנים בפלייסטיישן עם הילד. פעם, כשהם היו קטנים, הם גם הסכימו לשחק איתי במשחקי קופסה. אני לא מוכן לוותר על החלק הזה, במובן הרחב. וזה נכון גם לאפליקציות, להיכרויות, לדייטים, לסקס.

ואני לא מבין את הניגוד, את הצורך בקביעת מטרה סופית וסופנית. גם מרומנים ומערכות יחסים קצרות למדתי על עצמי, על העולם, על אחרים. אם לקחת את קלישאת ה"מישהו לרוץ איתו", "בלי משחקים" נשמע לי לפעמים כמו מישהו שהחליט לרוץ מרתון ולא מוכן להתחיל בריצות קצרות או סתם לשוטט בשדרה בלי קו גמר באופק.

מישהי אמרה לי פעם שהיא מחפשת את הגבר המושלם, רק שלפעמים יש גבר שמושלם ללילה אחד, ולפעמים לשבועות או חודשים או שנים. איך אפשר לדעת? לא תמיד אפשר. לרוב, אני גם לא רוצה. אני גם חושד באנשים שמצהירים הצהרות, שמגדרים את עצמם, ממסגרים ומסדרים כי אחרת זה מפחיד, כאוטי, לא נשלט. אני חושד שהם החליטו מה הם רוצים, החלטה רציונלית, שלאו דווקא מסתדרת עם התחושות והרגשות. גם אני עושה את זה לפעמים. זה נוח וקל.

קשה לי עד בלתי אפשרי לדמיין את עצמי היום במערכת יחסים ארוכה ומחייבת. אם האלים ירצו וזה יקרה, אני מקווה שזה יהיה עם חובבת משחקים.

הזמן שאחרי

אחרי החגים כולם צצים פתאום. חוזרים מכרתים, מחזירים את הילדים למסגרת. עונים על מיילים. רוצים תשובות אחרי ששבועות לא ענו על שאלות. אני לוחץ על "שלח" ולא מקבל תשובות אוטומטיות  שמספרות שהצד השני לא במשרד. הוא נהנה עכשיו, הוא בחופש, באידיליה משפחתית, במסיבה שלא נגמרת. למעשה, הוא נהנה יותר ממך.

המסיבה נגמרה. הגיע מועד הפירעון של כל ההתחייבויות שניתנו בקלות כי תכף החגים שלא ייגמרו אף פעם. קודם היה הניסוי החברתי הגדול הקרוי אוגוסט, ואחריו המשכו באמצעים אחרים, ספטמבר. מי ציפה שבאמת נצטרך להתמודד עם האחרי.

בת השבע לא רוצה ללכת לבית הספר, ומנגנוני הגעגוע שלה יצאו מאיפוס לגמרי אחרי שהימים הקבועים והסדרי הראייה נסחפו ברוחות החופשה והמועדים. היא התרגלה ללכת לישון בשעות משונות ולקום בהתאם, ומה לה ולשמונה בכיתה. היא קמה זועפת ונפרדת זועמת, מתגעגעת בלי סדר ושיטה.

אני ממשיך על האופניים למשרד. אחרי יותר מדי ימים ריקים ממחויבות ואחרי יותר מדי ימים של הורות מוחלטת, החזרה לשגרת יומו של שכיר משונה ומערערת. מסוכן לתת יותר מדי חופש לאדם, יותר מדי זמן לחשוב, יותר מדי זמן לעשות מה שהוא רוצה, ליהנות. אני עוד עלול לחשוד שאפשר לחיות ככה. סקס, סמים ורוקנ'רול מחד, הורות אינטנסיבית ובילוי עם הילדים שאינו רק אספקת מזון ושינוע בין חוגים מאידך. מה לי ולעבודה הזרה הזו?

אני מגיע לבניין התאגיד הענק כשהמוח שלי מחווט להתמודדות עם בתי קפה, עם בוקר ארוך במיטה, עם נסיעה לספארי. אני אמור לחשוב פרויקטים אבל המוח עוד הלום ארוחות חג ועסקי משפחה. אני נכנס למשרד ומזהה באנשים שסביבי תגובות דומות. הם יורדים מטריפ לא צפוי, עיניים קצת מזוגגות, השפעות שמתחילות לפוג של זמן בני זוג וילדים, זמן חו"ל, זמן לעצמי הפרטי, זמן מחוץ למירוץ. אנחנו יושבים זה מול זה בחדרי ישיבות ומנסים להיזכר על מה רצינו לדבר בפגישה שנקבעה אי אז מעבר לערפילי הזמן ביולי. רק אלוהים יודע.

ואז אני מתיישב מול המסך עם קפה, מרכיב אוזניות כדי להרחיק ממני את האופן ספייס, ופתאום יש בזה מנוחה, ונחמה. מי אמר שרק טלוויזיה היא אופיום להמונים, גם שגרה משרדית מאלחשת לא רע. משהו מחליק למקום, ואני נרגע.

איך למדתי לאהוב את "ריק ומורטי"

משעמם לי. אנחנו חיים בתור הזהב של הטלוויזיה ומשעמם לי. יש המון סדרות טובות שצריך לבחור ביניהן, ואז לדבר עליהן, חוץ ממדורת השבט, לוהטת באש דרקונים, של "משחקי הכס". ומשעמם לי. כי "משחקי הכס" היא אחלה אבל לא באמת יצירת מופת כמו שעושים ממנה. אחלה סצנות אקשן ופורנו לייט, פה ושם דרמה מוצלחת, אבל בסופו של דבר הספרים יותר טובים.

יש המון סדרות טובות שמתחזות למצוינות, עשויות היטב ומוקפדות, עם שחקנים מצוינים שיובאו מהמסך הגדול, אבל את התבנית אני מכיר. ומשעמם לי. "בלש אמיתי" היתה מצוינת, "פארגו" היא יצירת מופת, ועדיין, הן צועדות ברגל בוטחת בדרכים הידועות. אני מחכה לאחת שתטלטל את עולמי. ואז הפציעה "ריק ומורטי". בהתחלה שמעתי עליה במשרד וכהרגלי פסלתי בלי סיבה – עוד סדרה מצוירת למבוגרים, יופי. "איש משפחה" היתה שם קודם, "הסימפסונס" היו שם בעידן האבן. אחר כך המליצו חברים. ואז התברר לי שגם תומר בעניין.

תיאור הולם של העונה הראשונה יהיה "הסימפסונס" פוגשים את "בחזרה לעתיד" ועושים סמים קשים מאוד ביחד. סינופסיס: מדען מזדקן גר בבית בתו, וגורר את בנה הלא מאוד מבריק להרפתקאות בשלל מימדים מקבילים. עד כאן אחלה, אבל לא פורץ דרך.

מה שמופרע באמת ב"ריק ומורטי", במובן של מקורי וכאוטי ומטלטל, הוא ההתייחסות האגבית לשלל נושאים שבמקומות אחרים בטלוויזיה הם טאבו. ב"משחקי הכס" מציגים המון ישבנים חטובים ושדיים זקורים, ואחד ממרכזי העלילה הוא גילוי עריות בין אח לאחות. כל זה נע על הספקטרום שבין פורנו לטלנובלה. כאילו חתרני, אבל הקו בחול בין המוסרי ללא מוסרי ברור לגמרי.

ב"ריק ומורטי" פרות הודיות מדושנות נשחטות על ימין ועל שמאל סתם ככה על רקע העלילה המרכזית. באחד הפרקים נכנסים ריק ומורטי לתודעה של המורה של מורטי למתמטיקה, ומגלים שהיא כוללת פנטזיות מיניות קינקיות למדי על האחות המתבגרת – והקטינה – של מורטי. בפרק אחר מורטי מקבל מסבא רובוטית מין שהוא מוצא בחנות בין-גלקטית ומסתגר איתה בחדר. סבא ריק הוא אלכוהוליסט חובב סמים שמנצל ילד בן 14 באופן שהיה גורם לעובד סוציאלי לעבור התמוטטות עצבים. וכל זה הוא לא הקונפליקט המרכזי בסדרה. זה המובן מאליו.  

זה לא שסדרות אחרות לא עוסקות בסקס, סמים ורוקנ'רול, אבל אף אחת מהן לא עושה את זה בצורה כה עוכרת שלווה. הדמויות המופרעות באמת, שעוברות על כמעט כל טאבו אפשרי הן לא דמויות המשנה כאן – הן בקדמת הבמה.

ובתוך כל הטירוף שארוז בכל פרק מצאתי את עצמי לא פעם נע באי נחת על הספה המאוד נוחה שלי. אני חי בחברה מתקדמת לכאורה שבה מדברים על הכול, חוץ מהדברים המטרידים באמת. אף אחד לא מגיע לעבודה ומספר על הסקס שהיה לו אתמול, או חולק במטבחון את התסכול העמוק שלו מבחירות מכריעות שעשה בחייו. "ריק ומורטי" שועטת קדימה בחדווה בדיוק במקומות שבהם סדרות אחרות עוצרות ומהססות היכן להניח כף רגל רועדת. היא לא גורמת לי להרגיש מרוצה מעצמי, או לחלופין לכבות את המוח ולהתמסר. היא בועטת לי בבטן. ועדיין משעמם לי, אבל הרבה הרבה פחות.

 

למה לי ספרים מדכאים עכשיו

הספר ״מעשה השפחה״ של מרגרט אטווד דיכא אותי. סיפרתי את זה לעמית לעבודה בפינת הקפה. המלצתי לו על הספר, לא הזהרתי אותו. אבל מאזין שעמד ובחש סוכר בתה שאל בשביל מה בכלל לקרוא ספרים מדכאים. אפשר להרחיב את השאלה ולהוריד את ״מדכאים״. למה לקרוא ספרים, מעבר לצורך פרקטי: להעביר זמן בטיסה, ללמוד, להרשים בנות.

בספר של אטווד גיבורה נטולת שם חיה בארה״ב שהפכה לדיקטטורה דתית. הנשים משוללות זכויות, ותפקידן המרכזי הוא להביא ילדים לעולם, הרבה ומהר. וכמו בכל דיקטטורה שמכבדת את עצמה יש הוצאות להורג, רדיפות והלשנות וזוועות ושחיתות. בימי אובמה העליזים זה היה נשמע מופרך. בימי דונלד הראשון, פחות. תכף גם עולה סדרת טלוויזיה שמבוססת עליו – הוא אולי מ-1985 אבל תפור על ההווה.

על אף שהיו לא מעט רגעים שתהיתי אם לא לזנוח אותו ולעבור למשהו כיפי יותר, הספר הזה לא יוצא לי מהראש.  אני מניח שזה העיתוי – אם הייתי קורא אותו לפני שנתיים, טרום הופעת הדונלד בחיי, אולי הייתי לוקח אותו פחות קשה. אולי לא הייתי מסיים אותו. אולי הייתי חושב שהוא לא אמין.

אין לי חיבה מיוחדת למוזיקה מדכאת או סרטים עצובים או ספרים מלנכוליים. אני מעדיף אסקפיזם, או לפחות קצת הומור וסקס עם תובנות החיים שיצירות אמנות מספקות לי.  אני גם לא אוהב יצירות ״חשובות״. יותר מדי פעמים מדובר בשם קוד למשעמם רצח, או דידקטי ומתפקע מחשיבות עצמית ופלצנות. עיינו ערך ״על העיוורון״ של סאראמגו, למשל. אבל הספר של אטווד לא מנסה להיות חשוב. הוא גם לא מתאמץ לדכא. הוא לא מתאמץ. נקודה.

הוא כן מצליח לעורר מחשבה. לשרטט בקווים עדינים את מה שמפתה בשלטון עריץ, כמו שחרורו של הפרט מהצורך לקבל החלטות, ובעיקר להסביר איך חברה נאורה עלולה להידרדר מבלי משים ולקרוס. זה לא פורנו דיכאון. זה זיקוק עוכר שלווה של אחד מהפחדים הגדולים שלי, למצוא את עצמי בתקופה דומה לאלו שלמדתי עליהן בשיעורי היסטוריה, של קריסת תרבות וציוויליזציה וחורבן ואש.

היתרון של הספר על שיעורי ההיסטוריה הוא היכולת לגרום לי להרגיש, להבין באמת את האימה וההשלמה. לנתק אותם מאירוע היסטורי מסוים, ולהפוך אותם לעל-זמניים. לא משהו שקרה כבר ולכן איבד מכוחו עלי, אלא משהו שתמיד עלול לקרות. ספר טוב באמת מוסיף לי תובנות חדשות או מחדד קיימות. כדי לעשות את זה הוא צריך להיות מטלטל. לפעמים מדכא.

הבחירה בין שמעון לסוניה פרס

שמעון פרס מת, הפגזת ההספדים החלה, ובעודי מסתתר מכל הניג'וס הזה חשבתי על מה שתמיד מטריד אותי כשעוד מפורסם חולף מן העולם. שאלה עתיקת יומין שצצה ועלתה לראשונה באמצע שיעור היסטוריה בתיכון: האם אני, התיכוניסט, מעדיף למות אנונימי אחרי חיים נטולי חשיבות אבל מהנים למדי, או לנסות להותיר מאחורי משהו, אם לא ספר מופת אז לפחות רחוב קטן על שמי. גם ללא מוצא הולך.

זו שאלה שרדפה אותי שנים אחר כך. כי אם לא לחיות חיים מלאי משמעות שיצרבו אותי בזיכרון האנושי, מה בעצם הטעם? אם אני חי רק פעם אחת, ואין אלוהים, איזו משמעות יש לחיים האלה אם לא אשאיר אחרי דבר? ומצד שני – אין בי את האש הזאת. את הצורך ללכת בגדולות. אני מעדיף לשבת עם נגה בבית קפה או לשחק בפלייסטיישן עם תומר, לקרוא ספר, לצאת לשתות וסקס סמים ורוקנ'רול. תתחילו את המהפכה בלעדי, אני עסוק קצת היום.

הבחירה של פרס, ושל אנשים מסוגו, שונה מן הסתם. אם בכלל אפשר לקרוא לזה בחירה. אני סבור שאנשים בסדר גודל כזה פועלים קודם כול מתוך צורך פנימי בוער. זה של פרס ודומיו לגמרי מכוון ומכויל לגדולה בקנה מידה היסטורי, בכל מחיר. ו״כל מחיר״ יכול להוביל להצלת כלכלה של מדינה, או טבח עם, או חורבן הבית. מה שהולך.

משלל הטקסטים שנכתבו על המנוח אני ממליץ על הטור של מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות", שמפנה זרקור אל פן מאוד מסוים של הבחירה הזו. שלו כותב על עצירת מסע הלוויה ליד קברה של סוניה פרס, שנפטרה ב-2011. סוניה בחרה להיקבר בבן שמן, שם הכירה את שמעון כששניהם למדו בכפר הנוער שבמקום. זו לא היתה בחירה טריוויאלית – היא היתה אמורה להיטמן בחלקת גדולי האומה. שלו מציג את הבחירה שלה כהתרסה: בחייך בחרת בבית הנשיא על פני, בוא נראה אותך עכשיו.

ההחלטה של פרס, מן הסתם, לא הפתיעה איש. שלו נמנע מלבקר אותו, ולדעתי בצדק. אלה היו חייו של האיש, אלה הערכים שהנחו אותו, ובחירתו  נעשתה בהתאם. יש בה יושרה. עכשיו השאלה איפה זה מותיר אותי, אותנו, בני התמותה, הסוניות שבחבורה. רוב ההספדים עסקו בהספק המטורף של האיש. בחייו המלאים והמספקים. מה עם החיים הפרובינציאליים שלי?

בניסיון לנסח כתב הגנה מול כל זה חשבתי על "סטונר", ספר מופלא שסיימתי לא מזמן. סיפור חייו של ויליאם סטונר, שנולד וחי ומת בלי להותיר רושם גדול. סטונר נולד למשפחת חקלאים ענייה, גילה באוניברסיטה את אהבתו לספרות, הופך למרצה וחי, כותב, מלמד, נקלע לסכסוכים עם מרצים אחרים, מנהל נישואים גרועים ופרשיית אהבים מקסימה, ולבסוף מת. בלי להותיר חותם, אבל גם בלי להותיר ספק שאלה היו החיים שהלמו אותו. מלאים, עשירים, ממצים.

וזה המפלט שנותר לי. לקבל את הדחף שמניע אותי כמו שהוא, בלי למקם אותו בסולם כלשהו. לא להתענות מול חוסר החשיבות שלי למין האנושי, ולהשלים עם מה שכן מניע אותי ומושך אותי. הלקאה עצמית זה אוברייטד. אני יכול להבין את בחירת מקום הקבורה של פרס, אבל לא להזדהות איתה. בסופו של יום אני מעדיף את סוניה.

סקס וסליז וכתמים שנשארים לנצח

 שנים שרציתי לקרוא את הביוגרפיה של דן בן אמוץ, ועכשיו, בעמוד 41, אפוף תחושת זוהמה וסליז וחשק להתקלח, אני מבין למה היססתי.

אני אוהב דמויות. עלילה זה יופי, אבל סיפור אהבה אמיתי ביני ובין ספר יפרח רק אם תהיה שם דמות שארצה להיות חבר שלה, או לקחת אותה למיטה, או שאפחד ממנה עד מוות. בשלב מסוים הבנתי שזה לא מאוד שונה בחיים עצמם. פוליטיקאים, זמרים, שחקנים, מורים של הילדים שלי – אני בונה דמות בראש על סמך סיפורים, פגישות אקראיות, כתבות בעיתון. ככל שאדם רחוק יותר מחיי היומיום שלי, אני נוטל לעצמי, מבלי דעת, חירות יצירתית וממציא אותו לעצמי יותר.

דן בן אמוץ היה דמות בחיי. גם אמנון דנקנר. קראתי כתבות בעיתון וספרים וסיפורים של שניהם. וקראתי אודותיהם. בן אמוץ היה הבוהמיין המבריק, רב אמן, רב שגל, מסוגל לכתוב טורים ציניים וסרקסטיים בעיתון וגם את "לזכור ולשכוח" ספר פוסט-שואה מצוין ואמיץ (כיבוש בסיקסטיז, מי היה מאמין). דנקנר היה דמות רצינית יותר, ספרותית יותר, אידיאליסטית יותר, חדה וסרקסטית לא פחות.

ואז בן אמוץ מת. הביוגרפיה התפרסמה והכול התפוצץ. על רקע סיפורי סקס עם קטינות וגילוי עריות נדמה היה שדנקנר מנהל קרב מאסף מול כול הברנז׳ה, אצולת הבוהמה של פעם. הייתי בסוף התיכון או בתחילת הצבא והסיפור שקראתי בעיתון וראיתי בטלוויזיה היה ברור: האנדרדוג חושף האמת מול האליטה המושחתת שמנסה להשתיק אותו. בסרט הזה כבר הייתי, היה לי ברור את מי אני מעודד מהיציע.

השנים חלפו. בן אמוץ נדחק לשולי הזיכרון התרבותי-הקולקטיבי. דנקנר חזר למרכז הבמה והחליף תפקיד. באותה תקופה שאני עבדתי ב"ידיעות" ושיחקתי פטריוט במוזסלנד, הוא ערק למעריב של נמרודי, הפך לספק ימני, סיפורים אודותיו מתעלל בעובדיו צצו מכל עבר, ובאופן כללי היה נראה שבחר בצד האפל. את הביוגרפיה של בן אמוץ לא ראיתי בחנויות הספרים ולא התאמצתי להשיג אותה.

עד לפני שבוע. פרצופו של בן אמוץ המתנוסס על הכריכה הציץ לעברי מחלון הראווה של חנות הספרים המשומשים שליד הקפה של שישי. בלי לחשוב יותר מדי קניתי. וטעיתי. בהקדמה דנקנר מפרט את המחויבות העיתונאית שלו לאמת, וטורח לציין שבן אמוץ לא עמד בהסכם ביניהם ושיקר לו לא מעט. ואז הוא מתחיל לספר, והלב מתכווץ. אמת עיתונאית היא אבן יסוד במקצוע, אבל דנקנר לא באמת כתב תחקיר, הוא כתב סיפור. אמנם סיפור המבוסס על חיים של דמות בשר ודם, אבל כזה שאי אפשר לאמת ולחקור בכלים עיתונאיים מקובלים, ושמטרתו בה בעת לבאר, לברוא ולהנציח דמות מסוימת.

והתחושה היא שדנקנר כתב כאן סיפור על דמות שהוא לא אהב, דמות שהוא נהנה קצת להשפיל ולהתאכזר אליה. הוא מתאר באופן דוחה, מציצני ופורנוגרפי אירועים שכל השותפים להם מתו מזמן, ושאת רובם המכריע לא יכול היה לראיין בעצמו. אין בכתיבה שלו חמלה או הבנה. יש בה בעיקר תחושת זוהמה. אני לא יודע מה הניע את דנקנר. אני יכול לדמיין קנאה באדם שנתפס בעיניו כהולל ויצרי ויצירתי ממנו, או מוסרנות מושרשת שהתקוממה מול סגנון החיים של בן אמוץ. זה לא משנה.

ועכשיו אין לחזור לאחור. שתי הדמויות, דנקנר ובן אמוץ, הוכתמו. כל ספר של אחד מהם שאקרא ייקרא אחרת. הבנתי, בדיעבד ומאוחר מדי, מדוע נרתעתי מהביוגרפיה, בדיוק כפי שאני נרתע מלחפור ולגלות מידע אודות אנשים אהובים או חשובים בחיי שמתו, או נעלמו. רומן גארי כתב שכדי לשכוח מישהו באמת צריך לפגוש אותו שוב. יש אנשים – אמיתיים, פיקטיביים ובין לבין – שאיני רוצה לשכוח.

על מנהגי החיזור של גרושים-גרושות

"היי", כתבה לי הגרושה באתר ההכרויות, "איך אתה מתכונן לליל הסדר״? סיפרתי על זה לידידה, עמיתה לעדת ה״גרושים-גרושות״. היא הציעה לשלוח בחזרה הצעה לבוא אלי לבער חמץ כאילו אין מחר. סגרתי את החשבון באתר כדי לנוח קצת מכל זה. הכרויות זה עיסוק מעייף.

חברי הגייז משתפים אותי מדי פעם במנהגי החיזור בקהילה, אם אפשר לקרוא לזה חיזור: לפחות לפי הסיפורים שלהם בנקודה שבה סטרייטים ליברלים עסוקים במבטים רוויי משמעות ונגיעות אקראיות, אצלם כבר קבעו מי למטה, מי למעלה ובאיזה ציוד משתמשים. אלא שלא מדובר בפערים שקיימים רק בין סטרייטים לגייז. גרושים-גרושות, כך הבנתי באיחור אופייני, הם ז'אנר בפני עצמו, בעל מאפיינים ייחודיים. אם בקהילה מדובר בעיקר בתיאומי מיקום-תגיע-תתפשט, בקרב הגרושים-גרושות העניין קצת מורכב יותר מחד, ושונה מאוד מפלג ה״סטרייטים הרווקים״ מאידך. או אם לדייק – מפלגת ״נטולי ילדים״. כי זה למעשה העניין.

ילדים זה שמחה, אך גם אילוץ לוגיסטי מורכב. גרושים, גרושות וחד הוריים מכירים זה את זו באותם מקומות שבהם כולם נפגשים. כלומר בעיקר באינטרנט ובשלל אפליקציות, ופה ושם גם בברים, באמצעות חברים או בעבודה. מכאן הדרכים מתפצלות ומסתעפות. אם וכאשר כבר מצאתי מישהי שמוצאת חן בעיני, הצעד המתבקש הבא הוא להיפגש. לצאת לשתות, למשל. וכאן מגיעה השאלה הרומנטית הקבועה: מה הימים הפנויים שלך? למעט יוצאי דופן כאלה ואחרים מדובר בנוסחה קבועה: הילדים אצל האב בשני ורביעי/חמישי, וכל סופשבוע שני. אצל האמהות זה, מן הסתם, הפוך. המשמעות היא שלדייט הפוטנציאלי ולי יש במקרה הטוב יום פנוי משותף אחד בשבוע. במקרה הרע אין אף יום כזה, וסופי השבוע שלנו הפוכים. זה תורם לכלכלתן של תלמידות תיכון, אבל מסבך את החיים.

כך שלרוב אחרי פלרטוט וירטואלי קצר ומוצלח אני מגלה שהדייט יתרחש בעוד ארבעה עד שבעה ימי עסקים. או-אז המשימה היא לשמר את התקשורת כך שלא תעלו זה לזו על העצבים, אך גם לא תתפוגגו ותיעלמו מחוסר עניין לציבור. כמעט אף פעם אין מקום לספונטניות נוסח ״הייתי במקרה בסביבה״ ו״מה את עושה מחר״. שמעתי גם על מקרים של שבועות בין ההחלטה להיפגש למפגש בלייב. בקיצור, עד הפגישה עצמה, אני והצד השני כבר יודעים לא מעט זה על זו.

על הילדים, למשל. נושא שיחה בסיסי. עוד לפני ששזפת עיניך בעלמה: כמה יש, באיזה גיל, והאם יש שאיפה לעוד. בפגישה עצמה אחד הנושאים הטעונים הוא הגירושים. למה, מתי, איך. אני מוצא את עצמי בחברת אדם זר, כששנינו חולקים סודות אפלים, תובנות ושאיפות לעתיד אחרי שלחצנו יד בפעם הראשונה לפני שעה.

וזה חשוב, עניין השאיפות לעתיד. אם לשפוט מהניסיון שלי ומסיפורים ששמעתי, חלק גדול מבני העדה לא מחפשים פרק ב'. או ג'. או בכלל. לפחות לא כרגע, אנחנו אומרים. אם גייז חושבים במקרה הטוב על סוף הלילה, ורווקים חושבים פה ושם על עד סוף החיים, אני ושכמותי חושבים יותר בסגנון של שבוע-שבועיים קדימה ואחר כך נראה. בטח לא מגורים וצאצאים משותפים. אני מכליל. מישהי כתבה לי כבר שהיא מעוניינת להקים שוב בית יהודי חם, ויש אנשים שעושים עוד ילדים עמוק לתוך שנות הארבעים שלהם. דברים יכולים להתפתח ולצמוח למערכת יחסים רצינית, השם ישמור ויציל. אבל מצב התודעה הוא אחר. כל זה מייצר מפגשים טעונים ומלאים והמון תקשורת בהפסקות ביניהם. זה מייצר גילוי לב יוצא דופן, חשיפת רגשות ופחדים ומטענים ממערכות היחסים הקודמות. זה מזמין חיטוט בעבר של הצד השני.

וזה משפיע גם על הסקס. אפשר להיפגש רק פעם פעמיים בשבוע, עם עין על השעון כי לבייביסיטר יש בית ספר מחר, ולמי יש סבלנות לחכות לדייט שלישי בעוד שבועיים. אבל זה הרבה מעבר לאילוצי זמנים. שני הצדדים כבר עברו לא מעט, למדו ובדקו וניסו, וכרגע מעוניינים בעיקר בלהנות. ביישנות ועכבות נותרו מאחור אי שם בפרק הקודם. אז למה לא לשים ברקע fאנק אנד גט איט און?

המוות של פרינס, הנשמה של אקסל רוז

פרינס מת, וזה לא גרם לי ליותר ממכה קלה בכנף הנוסטלגיה. גם המוות של דייוויד בואי לא גרם לי לדמוע. ואהבתי מאוד את המוזיקה של שניהם, ויותר מזה – את הפרסונות של שניהם כמו שהכרתי דרך סרטים וכתבות ושאר ערוצי יחסי ציבור. אבל כבר שנים שהם לא עשו משהו חדש שטלטל את עולמי. אני לא מצליח להתחבר לאורגיית התוגה בפייסבוק ובטוויטר שלי. זה כבר ריטואל קבוע כשסלב מת, עם נוסחה בדוקה שכוללת זיכרון אישי ואיזה לינק – משהו שפרינס קצת חירב עם הגישה שלו לעידן הדיגיטלי. נראה לי שכולם קצת נהנים מדי מטעם הבורקס בשבעה הזה.

אליל רוק משועמם

אקסל רוז מנגד חי וקיים ובועט, בערך, כי הוא שבר איזו עצם ברגל. מניח שזה קורה יותר כשאתה בגיל הזה. בכל מקרה אקסל לא מת, עדיין, אבל כן מכר את נשמתו לשטן. וזה כבר מכאיב לי יותר.

יש אמנים שהמוות שלהם יצליח לחדור את השריון שלי (תנהג בזהירות, ברוס) אבל בסך הכול מדובר באנשים שהקיום האמיתי שלהם מבחינתי הוא ביצירה ובתדמית שלהם. הם מכרו לי לא רק תקליטים, אלא גם אשליה של רוקנ'רול – רוח וריח נעורים, מרדנות, יושרה, ליברליות ועוד ועוד. פרינס ובואי נשארו נאמנים לדימוי שלהם, לא ממש סיפקו מוזיקה חדשה כמו פעם, והסתלקו מן העולם בגיל מתקדם פחות או יותר. וזה בסדר. אנשים מתים בסוף. כשהם מתים באמצע זה טראגי – כשברור שהם היו בשיא הכושר היצירתי, ושהעולם החמיץ כל כך הרבה.

אבל כשהם מוכרים את נשמתם זה הכי גרוע. כשאני אוהב זמר או להקה נחתם בינינו סוג של חוזה, אנחנו נכנסים למערכת יחסים. אקסל רוז וגאנז אנד רוזס היו הדבר הכי מגניב ופרוע ששמעתי בתיכון. התקליט הראשון שלהם היה מושלם, ומחזיק למדי גם כיום. סקס סמים ורוקנ׳רול בחדר שלי באמצע רעננה, העיר המשעממת בשרון וביקום הידוע לאדם. יכולתי לקבל כל מה שקרה אחר כך – מריבות, סכסוכים ומגלומניה הם לגמרי חלק מהקאנון כשזה מגיע לז'אנר המסוים הזה. הופעות איחוד מאתיים שנה אחרי בשביל כסף? גם, אבל עם ניחוח נלווה לא נעים. ואז הגיע העניין הזה עם AC/DC.

אליל רוק לא משועמם

אמר את זה טוב ממני רוג'ר דלטרי, שבעצמו אולי כדאי שיפרוש, כשאקסל רוז מצטרף לרוקרים האוסטרלים זה כבר חצי מופע קריוקי. בריאן ג'ונסון, הסולן המקשיש של AC/DC פרש מסיבוב ההופעות בגלל בעיות אוזניים, והלהקה, בלי למצמץ, גייסה מחליף עם יכולות צווחה דומות. אלא שבשבילי אקסל רוז הוא הסולן של גאנז אנד רוזס, לא זמר להשכיר, לא אבי סינגולדה על הדרך לגיהינום. ולהקה היא ישות עם אופי, אורגניזם חי. קשה לי עם השתלת האיברים המעוותת הזו. ואני יודע שתעשיית המוזיקה היא בדיוק זה – תעשייה, אבל רבאק, חלק ממערכת היחסים שלנו הוא לפחות דימוי של עמוד שדרה ועקרונות ואמונה. אקסל רוז רוקד עכשיו עם הרגל השבורה שלו על זיכרונות הנעורים שלי. זה מדכא אותי. ואני חושד שזה אפילו לא כדי להוסיף עוד בוכטות לחשבון הבנק שלו.

רוברט פלאנט, עוד אחד מהבודדים שאני חרד לבריאותם, התייחס לנושא הזה בריאיון לרולינג סטון. פלאנט סירב להשתתף במסע הופעות של לד זפלין אחרי הופעת איחוד ב-2007. לד זפלין היא דוגמה ללהקה שמכבדת את החוזה שלה עם המעריצים: כשהמתופף ג'ון בונהאם מת ב-1980 – דקה לפני מסע הופעות בארה"ב, כשהלהקה עוד בשיא ההצלחה המסחרית שלה – הם התפרקו. בלי מתופף חדש, בלי סלב מלהקה אחרת שיסגור את הפינה בשביל מכירות הכרטיסים. בריאיון מדבר פלאנט על הופעות האיחוד של האיגלז, למרות שהכריזו בעבר שיתאחדו כשהגיהינום יקפא. "זה לא בגלל הכסף. זה בגלל שהם משועממים".

אגו, כבוד ופחד מהזקנה והמוות, אני מניח שאלו הסיבות העיקריות להופעות האיחוד של גאנז אנד רוזס ולעובדה שאקסל יצרח את Highway to hell בקרוב. זה מדכא אותי. פשרות, ויתורים ועקרונות גמישים יש לי מספיק בחיי היומיום. פחד מהעתיד, אינטרסים ונאמנות מפוקפקת הם חומרי החיים של בני תמותה, שלי. לא של אלילי רוק. מגיבורי התרבות שלי אני מצפה ליותר. לא חייבים למות בגיל 27. אפשר גם להזדקן בכבוד כמו מר פלאנט, או הבוס. שיעשו מה שהם רוצים, אבל בבקשה, בלי לרמוס לי את הזיכרונות.

מה יגן על הבת שלי מנמרים בהייטק

"כמו שנמר לא יהפוך את עורו״, אמר העמית שלי לעבודה. הסתכלתי עליו, מנסה להחליט אם הוא צוחק עלי או לא. זו היתה שיחה די סטנדרטית עד לאותו רגע, ואז הגענו לדיון על פוליטיקאי כלשהו והסיכוי שלו להשתנות. ״אצל הנמר זה החברבורות״, אמרתי לו. ״אה כן, זה הזאב שלא משנה את עורו, נכון״?

לא נכון. הביטוי המקורי משתמש לא רק בחיות, אלא גם בבני אדם. אבל בסביבה הסטרילית שבה אני חי ביטוי כזה – גם אם מקורו בתנ״ך – לא עובר. אני עובד בסביבה המכילה והמקבלת ביותר בעולם. כנראה ללא תקדים בהיסטוריה. אין בה מקום לאזכורי מיעוטים, הערות על נטיות מיניות, שוביניזם וכו׳. זה חלק כל כך בסיסי בתרבות, זה מוטבע בחלקיקי האוויר הנקי שאני נושם בחלל העבודה הפתוח, עד שאני באמת לא בטוח אם האיש שדיברתי איתו ידע ובחר לא לומר את המילה המפורשת, או שהוא כבר הטמיע את הקודים והמילה ״כושי״ נמחקה מאוצר המילים שלו לבלי שוב.

דילוג קטן בזמן, כחמש עשרה שנים אחורה, לתקופת העבודה שלי ב״ידיעות אחרונות״, סביבת עבודה שונה לגמרי. הייתי אחראי על כפולת עמודים מסוימת בעיתון היומי, יחד עם עורכת נוספת. היינו עורכים ידיעות, ו״מורידים״אותן – זה היה הז׳רגון –  לדפוס. מכיוון שעבדנו יחד העלמה שעבדה איתי נהגה לשלוח לי במערכת המסרים הפנימית הודעות כמו ״הורדת את הידיעה של גד כמו ש(התייחסות לקרובת משפחה כלשהי ופעילות פיזית מז׳אנר מסוים שהיא מבצעת עם עובדים זרים)״? ואני הייתי עונה שכן, ושואל אם היא הורידה את הידיעה על משרד האוצר כמו שאחותה… וכו׳ וכו׳.

מכיוון שזה היה מנהג שהיא התחילה בו, ומכיוון שהוא שעשע אותה מאוד, אני מניח שהיא לא הוטרדה מהעניין. אם זה היה קורה במקום העבודה הנכחי שלי סביר ששנינו היינו מאבדים את פרנסתנו מהר מאוד. אין מקום להומור כזה יותר. וכאן מגיע השלב שבו אני אמור לקטר על מהפכת הפוליטיקלי קורקט, וכמה זה נורא, ואיך אי אפשר לומר יותר כלום, וסתם מחמאה לאישה יפה – או ביטוי מהתנ״ך – יכולים לגרום לך לנזק בלתי הפיך. איפה סביבת העבודה היצרית ועמוסת הליבידו והעניין של העיתון, מול המעבדה הסטרילית נטולת הרגש של עולם ההייטק.

אין לי תלונות, לא באמת. אני אוהב יותר את הסביבה הפתוחה עד פרוצה ההיא של פעם, כן. אבל זו לא חוכמה. לא מזמן הלכתי ברחוב הקטן שבו אני גר בשעת ערב, ונהניתי מאוד מהשקט והשלווה. בחורה שהלכה לפני הסתכלה אחורה, ועברה את הכביש. אני נהנתי מהפסטורליה, אבל היא מצאה את עצמה צועדת לבד ברחוב חשוך עם גבר זר. העורכת ההיא מאוד נהנתה מההומור הגס שהתפתח בינינו, אבל גם סיפרה לי על כתב התרבות הרגיש שהציע לה הצעות מגונות, והוא לא היה היחיד. כך שאני יכול להעדיף אישית את התקופה שבה היה מאוד כיף להיות גבר סטרייט לבן ואשכנזי, אבל גם להבין שללא מעט קבוצות אחרות התקופה ההיא היתה פחות נעימה.

ובשורה התחתונה הגישה שלי לנושא מתחילה ונגמרת במתבגרת. עם כל הכבוד לליברליזם וערכים, אני קודם כל חושב עליה. ואם אני צריך לבחור באיזו סביבת עבודה היא צריכה לשרוד, התשובה ברורה מאליה. אני רוצה שהיא תגיע לעבודה בלי לחשוב לרגע על איך היא לבושה, מה היא אומרת, ובכלל מה המגדר שלה. שאף אחד לא יקרא לה דעתנית, או היסטרית, ולא ירגיש נוח לחוות דעה על המחשוף שלה או להתקרב מדי אליה כשהיא רוקדת באירוע חברה.

היא צריכה להרגיש בטוחה לגמרי, בלי לפחד, בלי לחצות כביש מטאפורי לצד השני. אני ושכמותי יכולים להתלונן שמשעמם לנו בשיחות פרטיות בחדר סגור. זה מחיר שאני מוכן לשלם בחפץ לב, יחד עם הוויתור על הכושי של ירמיה. יש מספיק פתגמים וביטויים אחרים. נסתדר.

%d בלוגרים אהבו את זה: