ארכיון תגים | סקס

כאילו לא מסתכלים עליך

קשה היה לעמוד בפני ההזמנה בציוץ: ״תנו לי את השירים הכי מביכים ושלא יעלו על הדעת שאתם בכל זאת אוהבים – אלה שהם הרבה אחרי גילטי פלז'ר; אלה שפשוט אסור שמישהו אי פעם יידע שאתם אוהבים כי אתם פשוט תמותו.״

נכנסתי לסחרור תרבותי קטן. מצד אחד ההגדרות היו ברורות, מצד שני אנחנו בטוויטר. כיכר העיר הווירטואלית שבה הגרדום כבר מוכן, וכולם מסתובבים עם עגבניות רקובות במחסנית ועוד אחת בקנה. כולם משייפים ציוצים, מבריקים רפרנסים תרבותיים, מנסים להיות הכי מגניבים בתחומם, מסקס ועד פוליטיקה. 

ההעדפות התרבותיות שלי הן נוצות טווס, מכשיר חיזור לעת מצוא. הספרים שאני מציב בספרייה, פלייליסטים פומביים בספוטיפיי, טי שירט של להקה. כולם נועדו לשדר טעם מסוים, השתייכות לאיזה מעמד תרבותי ספק אמיתי ספק מדומיין, תו איכות. פעם אלה היו ספריות הדיסקים והספרים בבית, אני יכול לחשוב על עלמה אחת לפחות שהתחלתי איתה לא מעט בזכות מדף הספרים הלוהט שלה. היום ההעדפות שלי חשופות בכל מדיה חברתית באשר היא.

התגובה לציוץ טמנה בחובה סכנה כפולה: אם אצייץ שירים מביכים במיוחד מה יהיה על התדמית. מנגד, בחירה מתחכמת מדי תהיה כמו קלישאת ראיונות העבודה, מה החולשה שלך – פרפקציוניסט. מבט מהיר על התגובות גילה לא מעט שנפלו למלכודת הזו. חלקן כללו שירים ירודים לכאורה שמעידים בעצם על טעמו האקלקטי והרענן של הצייצן. אחרים זינקו בחדווה לביצה והתפלשו בחדווה עם קרן פלס ובוני אם.

בחרתי באופציית ההתפלשות. היה משהו משחרר ברעיון של פטור מהצורך לקבל אישור וחיזוק מקבוצת שווים אמורפית למדי, שמן הסתם קיימת בעיקר בראש שלי. קדימה להוריד מסיכה ולנענע:

דף לפארד, אחת הלהקות המטופשות ביותר שקמו אי פעם ושלנצח תזרוק אותי חזרה לימים מאושרים במיוחד בתיכון

גן חיות, סוג של להקת בנים עם השפעות של אקסל רוז, עם שיר שהייתי מזמר לצאצאה כשהייתי שולף אותה מהאמבטיה בשינוי מילים קל (״אני האבא שלךךךךך״)

קני רוג׳רס, האיש והעוף המטוגן, בבלדת קאנטרי שאני מכיר את המילים שלה בעל פה

כל אחד מהשירים האלה עקף את שריון הפאסון שלי בנקודה כלשהי בזמן. כי שמעתי אותו ברגע הנכון, או עם האנשים הנכונים. יש עוד המון כאלה – פופ אייטיז, רוק כבד, הייר מטאל, קיטש מהעולם ומישראל, שירי ילדים שנתקעו לי בראש לנצח. הם לא ייצוגיים וכנראה לא יקדמו שום מהלך מול אף אחת, אבל הם כיף לגמרי. 

ועוד משהו: חברה מוצלחת במיוחד אמרה לי שהיא לא מבינה על מה אני מדבר. אם היא אוהבת שיר היא אוהבת אותו, אין גילטי בהקשר של פלז׳ר. אבל על דרגת זן כזו אני לא מנסה אפילו לחלום בינתיים. 

זה לא הסקס

לקנות רובה ציד, הוא אמר, זה הפתרון. עכשיו היא בגיל ההתבגרות, אבל תכף היא תגדל, ובנים יתחילו להסתובב סביבה, והוא ימתין להם חמוש.

עמדנו ליד המדורה. זה היה אירוע חברה גדול ומושקע כמקובל בז׳אנר, אנשי הייטק נאורים כולם והאיש מדבר על לירות בטינאייג׳ר מבוהל שיעז לשים יד על הבת שלו. אלוהים, חשבתי לעצמי, איזה דביל. 

אף פעם לא הבנתי את העניין הזה, את המוסכמה של אבות שחשים דחף אלים לנוכח האפשרות שהבת שלהם תקיים יחסי מין. סקס זה דבר נפלא, אם עושים את זה בנסיבות ועם האנשים הנכונים, למה שלא תאחל לבתך חיי מין מספקים ומוצלחים? מצד שני הזכרתי לעצמי את כל הפעמים שבהן נתקלתי בסיטואציה שהיה לי ברור איך אגיב אליה, ומצאתי את עצמי מתנהל אחרת לגמרי. אז לך תדע.

חיכיתי. תקופת התיכון של נגה חלפה בלי שפגשתי או ידעתי על מחזרים וחברים. פעם אחת כשהיינו בסופרמרקט ראיתי בחור בשנות העשרים לחייו מביט בנגה, בת כ-15 אז, במבט הזה של מלמטה למעלה, ונתקפתי רצון עז לשבור לו אי אילו עצמות באמצעות פטיש גדול במיוחד. חשבתי שאולי זה זה. שגם אני ניאנדרטל מגונן.

ואז נהיה חבר, ואחריו עוד אחד. לילדה יש בן זוג, והוא מקסים וחמוד, ומעריץ את האדמה שהיא דורכת עליה כפי שראוי וצריך. ואני מאושר בשבילה, ואוהב אותו, ולא חש שום דחף אלים או רצון להתחמש. איזה יופי, חשבתי לעצמי, נאור נאור נאור.

אבל לא. לא מזמן באה בת התשע להתרפק עלי קצת בערב, התחבקנו על הספה, ונזכרתי בנגה, כמה ימים לפני כן, יושבת על אותה ספה מכורבלת בזרועות החבר שלה. ופתאום חשתי צביטה חדה בלב. פעם מזמן נגה התרפקה עלי בדיוק ככה. והייתי מרכז עולמה, וכל החסרונות שלי היו סמויים מן העין הצעירה והיה ברור שכך יהיה לנצח. 

היום ההתמסרות הזו שמורה לגבר אחר, לבן הזוג שלה, וגם אם היא אוהבת אותי ומחבקת אותי עדיין, זו כבר אהבה מפוכחת, בלי כוכבים בעיניים, עם מטענים וכעסים. היא לא תראה אותי יותר אף פעם מבעד עיניים של ילדה מעריצה, זה שמור מעתה לגברים אחרים.

זה לא הסקס, טמבל. זה אור הזרקורים שעבר הלאה, לשחקן הראשי החדש שהחליף אותי והשאיר אותי מחוץ לבמה, בקהל, מוחא כפיים ודומע מול הזוג המאושר. זוג יפה וחמוד, ולי נותר רק לחכות לקאמבק מפתיע שיבוא עם הנכדים. 

אם רק תקשיבו להם

הפיד שלי מלא אפידמיולוגים, הם קראו המון מחקרים, או כותרות של מחקרים, הם מפרסמים גרפים, המלצות, ביקורות. הם יודעים מה צריך לעשות עכשיו ומה הפעולות שהיה צריך לנקוט קודם, אם רק היו מקשיבים להם כמובן הקורונה היתה מתה כמו מחאת 2011. 

הפיד שלי מלא מדינאים ופוליטיקאים, הם מסבירים איך לפתור סכסוכים, מרכיבים ומפרקים ממשלות, נוזפים בפוליטיקאים, קובעים עמדות נחרצות, מוקיעים את מי שלא מיישר קו. הם יושבים על הספה בבית במקום על כיסא בכנסת וכולנו מפסידים. 

הפיד שלי מלא צייצני מין. הם/ן מס(ג)בירים איך להתנהל במיטה ומחוץ לה, הם שופכים אור על מסתרי האורגזמה בשביל כולנו, נותנים סימנים בבדסמ, מניחים יסודות לאתיקה בין הסדינים, וכל מה שאדם צריך לדעת לפני שהוא מתפשט או מפעיל ויברטור. אם הם לא היו שם איך לעזאזל היינו עושים כולנו את המין. 

הפיד שלי מלא טרולים. הם באו לעשות בלגאן, להעליב, לערער, ללעוג, לגרור את כולם לבוץ בו הם מתפלשים, לבטל דקויות והבדלים ולהכריז בתרועת ניצחון שממילא הכול צבוע, אז אין טעם. הם ניהיליסטים ספק מסוכנים ספק מכמירי לב, שמטרילים ומרעילים, הכרחיים כמו רחובות קטנים ומזוהמים בעיר גדולה.

הפיד שלי מלא אנשים עם מקלדות, חיבור מהיר לאינטרנט וחיבור רופף למציאות. אנשים עם סימני קריאה ובלי ספקות. ולפעמים אני עושה את הטעות וטובע קצת בגלי המידע הסותרים האלה, שמתנפצים על החוף שלי בלי סדר ושיטה מכל כיוון. פעם בכמה זמן צריך לצאת מהמים, להפסיק לעקוב אחרי אנשים מסוימים שאיבדו את הצפון, להתנתק. 

אף פעם לא חיבבתי את אנשי סימני הקריאה. אבל אם פעם בעיקר כעסתי עליהם, היום אני מביט בהם קצת אחרת. אני מניח שעבור רובם הדעות הנחרצות האלה בכל תחום מהוות משענת, רשת ביטחון, נחמה. המציאות כל כך כאוטית, וככל שתטיל ספק ותבלבל כך היא תהפוך למפחידה יותר, אפלה שבה מסתתר הבלתי ידוע. דיעה נחרצת להתבצר מאחוריה היא פנס בעלטה הזו, הפוזיציה היא חבל ההצלה שמונע ממך ליפול לתהום. תפוס לך עמדה וצא לדרך, הכול יהיה ברור יותר על שביל האבנים הצהובות היחיד והבודד שבחרת. 

ויש בפיד שלי גם אנשים מצחיקים, אנשים בעלי טעם טוב עם תובנות על מוזיקה, ספרים, משחקי מחשב, סקס. אנשים שמעשירים את חיי בידע ותרבות. צריך לטפח אותם ולנסות למנן ולסנן את השאר. להביט ימינה ושמאלה בזהירות בצמתים, ולהשתדל להיצמד לאיזה מצפן פנימי, ולנווט דרך היער החברתי הביתה. 

שיחות על מוות וסקס

“זה מוזר לראות רשף על מצבה," הוא אמר. הסכמתי איתו. גם לי זה מוזר. כל שנה, בכל טקס. היה לו קשה מול הקבר של אבא שלי. לבד. אין לי מושג איך קרה שבגיל 16 זו הפעם הראשונה שלו. בראש שלי סימנתי וי על סעיף הילדים. הם כבר היו בטקסים. הם יודעים הכול. הלאה.

הם לא. לא בזכותי בכל אופן. וזה לא מדויק שאין לי מושג. חשבתי שאני מוצלח בעניין הזה של הורות. אבל שוב ושוב אני מגלה שכשזה מגיע לשיחות על אודות נושאים רגישים באמת, אני לא. בנושאים המורכבים והרגישים, מסקס ועד מוות, אני בקושי מלטף את פני השטח. 

היה לי קל יותר כשהם היו קטנים. כשנגה בת הארבע שאלה על התמונה בשחור-לבן של סבא שהיא לא תכיר הסברתי ועניתי בקלות. השאלות היו פשוטות: האם הוא היה גבוה? לא מסובך לענות. כשהם היו קטנים הם לא ידעו לצלול לתובנות, תופעות לוואי, צלקות בנפש. לכאורה, הייתי צריך לגונן דווקא אז, אבל לא באמת היה ממה. מתברר שזה חיכה לגיל ההתבגרות. למה הבן שלי לא הגיע למצבה של הסבא הביולוגי שלו קודם? כנראה שמשהו בי נרתע מלחשוף אותו לסעיף השכול והיגון של המשפחה שלנו.

שיחות על קונדומים ושתיית אלכוהול דווקא היו. קצרות ומביכות, אבל המסר עבר. אני מקווה. גם על אבא שלי ניהלנו שיחות, אבל בדיעבד הן היו הסחת דעת. מידע טכני בלבד, ולא, חס וחלילה,רגשות. זו מומחיות משפחתית – אפשר לדבר הרבה בלי לומר שום דבר משמעותי, בלי לפתוח צלקות.

שיחה על אלכוהול היא לגמרי חלק מתיאור המשרה של הורה, אני ניגש אליה ממקום בטוח ובוגר ורגוע. לדבר על האבא המת זה כבר לרקוד סטפס על הנקודות הרגישות והכואבות שלי, ועל כל הפחדים כולם. כך שמעבר לצורך לגונן על הילדים שלי, אני גם מגן על עצמי. בורח ממקומות קשים, ומנסה להציל גם אותם. כאילו שזה אפשרי. התגובה הראשונית שלי היתה להרגיש אשם שלא שוחחתי איתו על זה קודם, אבל גם זה מיותר. כשזה מגיע למוות אין תשובות מנומסות ואין סיבה לשפוט. מה שנותר זה לשבת עם הילד ולדבר.

לדבר על סקס

היא נכנסה למערכת והאירה את החדר, העור שלה קרן, החיוך סינוור, השיער הבריק. לא היה ספק – היא עשתה סקס. בשלב מסוים היא לא יכלה להתאפק מלחלוק קצת עם שאר העורכים באופן ספייס. "הלוואי והייתי יכולה לספר לכם איזה לילה מעולה היה לי".

חלפו לא מעט שנים מאז אבל המצב לא השתנה. היא לא יכלה לספר אז, והיא – ואני, ואתם – לא יכולים לספר גם היום. מקובל להגיע למקום העבודה ולספר על הטיול בסופש, הסרט שראיתם, הילד שחלה. סקס היה ונשאר טאבו.

נזכרתי בבחורה הקורנת אחרי פרק של Sex Education, הסדרה החדשה של נטפליקס. סדרת נעורים שבה מדברים על סקס אבל ממש. לא רמזים, לא יופמיזם, לא אהבה ערטילאית, לא אתנחתא קומית – הסקס נמצא לגמרי במרכז, כולל התייחסות מפורשת לתנוחות ואקטים שונים, לבעיות ולמבוכה ולחרדה שהוא מעורר. יש שם תיכוניסטים שמזדיינים וכאלה שלא ומתוסכלים מזה, דיונים על איך מבצעים מין אוראלי כולל הדגמה בעזרת בננות, אברי מין גבריים בקלוז אפ ועוד.

בקיצור זו סדרה על בני נוער מוצפי הורמונים וחרמנות בסיסית נורמלית. כשאני מביט מהצד בסדרות שהילדים שלי רואים מתברר שזה מצרך נדיר. בסדרות כמו "מופע שנות השבעים", "המפץ הגדול" "איך פגשתי את אמא שלך" או "חברים" (כולם רואים את חברים, עדיין, זה נושא למחקר סוציולוגי מקיף אבל זו עובדה) סקס וחרמנות הם מקור להומור ומבוכה. הדמויות שעסוקות במרדף אחרי סקס בלבד הן לרוב דמויות משניות, או כאלה שמוצגות באור נלעג. הדמויות הנורמטיביות מחפשות אהבה וזוגיות שיגיעו עם צמוד קרקע ומשפחה סטנדרטית. יש הפרדה ברורה בין הטוב, שכולל מבט מצועף בעיניים ויאללה חתונה, לבין הרע שטוף הזימה. ועוד משהו – כמעט תמיד הדמויות שרודפות אחרי סקס הן גברים. נשים חרמניות או לא קיימות, או פשוט מצחיקות נורא, כי איזה קטע, הן רוצות מין.

בסדרה של נטפליקס השאיפה למין, לאו דווקא רק אחרי טקס וטבעת, לא מפלה בין המגדרים. ג'יליאן אנדרסון משחקת שם אם חד הורית שמביאה מדי פעם גבר הביתה, וכשאחד מאלה מגיע עם פרחים כדי לחזר היא מסבירה לו שאין לה כרגע זמן ורצון במערכת יחסים. תודה. לא מדובר בסצנה שנועדה להצחיק, או להלעיג את דמות האישה שמרדה במוסכמות, אלא בעוד נדבך בבניית דמות מגניבה ועצמאית.

שזה טוב ויפה אבל אין לי מושג איך פורצים את הגבולות האלה כאן ועכשיו. אם אגיע למשרד ביום ראשון ואתחיל לספר על הסקס המעולה שהיה לי בסופש סביר שהתגובות ינועו בין מבוכה לפיטורים. השיחות על סקס ביני לילדים דומות מאוד לאלה שהיו לי עם הורי, כלומר לא קיימות בשום צורה ואופן למעט הסבר קצר ומביך מאוד על קונדומים. לפי המבטים המזלזלים מהצד השני סביר שלא גיליתי לנמען שום דבר חדש. אני חלק מהבעיה ולא מוצא פתרון. גדלתי בסביבה שבה מין הוא משהו מלוכלך ומסקרן ולא מדובר, ואני מוצא את עצמי חלק מסביבה כזו עכשיו.

אני חי בעידן ליברלי לכאורה, שבו כל יומיים יש כתבה על פוליאמוריה, וכל שלושה מדריך על אנאלי, מחקר על פנטזיות או סרטון לוהט של סלב שדלף. ועדיין שיחות הקולר במשרד יהיו על משכנתא, האח הגדול ובני גנץ. סקס? הוא נשאר בגדר ניחוש בלבד.

מישהי לשחק איתה

"למי שעייף ממשחקים" אני קורא, ומשליך שמאלה.

אני לא מיתמם. הכוונה ברורה לי – לא מחפשת סטוץ אלא מערכת יחסים. לרוב זה מנוסח בעוד אי אילו משפטים בפרופיל. "לקשר רציני", "מתה לעוף מכאן לתמיד", "מישהו לרוץ איתו" (מרתונים, פחות בעניין של 100 מטר משוכות), "קשר אמיתי". ובכל זאת, עניין המשחקים צורם לי במיוחד.

יש ז'אנר שלם של ירידות על הניסוחים הסטנדרטיים באפליקציות להכרויות. אני, מטבע הדברים, שוחה בקלישאות נשיות, אבל מידידות וטוויטר אני מבין שהגברים לא שונים בהרבה. זו מטרה קלה מדי. הפורמט מלחיץ, חשוף, מגוחך, מכוון לקלישאות. ניסוחים מפותלים ומתוחכמים לא מניבים תוצאות, בעיקר כי אף אחד לא קורא אותם. הבנתי את זה סופית כשמישהי כתבה לי שהיא מחפשת להקים בית יהודי חם. נו.

אבל עניין המשחקים מציק לי. מישהו כתב על זה בטוויטר, "כן, סיימתי עם שלב המשחקים, אני מוכן להשתעמם איתך עד שנמות". כי זה העניין עם משחקים: הם מייצגים את כל מה שכיף, לא רציני, כבד, משמים, שגרתי. הם ההפך מאנשי הייטק שמדברים על תיק המניות והמשכנתא שלהם, ההפך מללכת לישון מוקדם כי מחר 12 שעות במשרד, ההפך מסידורים בבנק, משרד הפנים, העירייה, ההפך מלומר את הקלישאה הנכונה במקום הנכון, ההפך מלפסוע בנתיב הישר אל הסוף הבלתי נמנע.

כשהייתי ילד חששתי מהשלב שבו אהפוך למבוגר אחראי ומשחקים יהפכו למשהו שכבר לא ראוי, לא מתאים לגילי. כיום אני מוצא את עצמי סוגר על תורות וזמנים בפלייסטיישן עם הילד. פעם, כשהם היו קטנים, הם גם הסכימו לשחק איתי במשחקי קופסה. אני לא מוכן לוותר על החלק הזה, במובן הרחב. וזה נכון גם לאפליקציות, להיכרויות, לדייטים, לסקס.

ואני לא מבין את הניגוד, את הצורך בקביעת מטרה סופית וסופנית. גם מרומנים ומערכות יחסים קצרות למדתי על עצמי, על העולם, על אחרים. אם לקחת את קלישאת ה"מישהו לרוץ איתו", "בלי משחקים" נשמע לי לפעמים כמו מישהו שהחליט לרוץ מרתון ולא מוכן להתחיל בריצות קצרות או סתם לשוטט בשדרה בלי קו גמר באופק.

מישהי אמרה לי פעם שהיא מחפשת את הגבר המושלם, רק שלפעמים יש גבר שמושלם ללילה אחד, ולפעמים לשבועות או חודשים או שנים. איך אפשר לדעת? לא תמיד אפשר. לרוב, אני גם לא רוצה. אני גם חושד באנשים שמצהירים הצהרות, שמגדרים את עצמם, ממסגרים ומסדרים כי אחרת זה מפחיד, כאוטי, לא נשלט. אני חושד שהם החליטו מה הם רוצים, החלטה רציונלית, שלאו דווקא מסתדרת עם התחושות והרגשות. גם אני עושה את זה לפעמים. זה נוח וקל.

קשה לי עד בלתי אפשרי לדמיין את עצמי היום במערכת יחסים ארוכה ומחייבת. אם האלים ירצו וזה יקרה, אני מקווה שזה יהיה עם חובבת משחקים.

הזמן שאחרי

אחרי החגים כולם צצים פתאום. חוזרים מכרתים, מחזירים את הילדים למסגרת. עונים על מיילים. רוצים תשובות אחרי ששבועות לא ענו על שאלות. אני לוחץ על "שלח" ולא מקבל תשובות אוטומטיות  שמספרות שהצד השני לא במשרד. הוא נהנה עכשיו, הוא בחופש, באידיליה משפחתית, במסיבה שלא נגמרת. למעשה, הוא נהנה יותר ממך.

המסיבה נגמרה. הגיע מועד הפירעון של כל ההתחייבויות שניתנו בקלות כי תכף החגים שלא ייגמרו אף פעם. קודם היה הניסוי החברתי הגדול הקרוי אוגוסט, ואחריו המשכו באמצעים אחרים, ספטמבר. מי ציפה שבאמת נצטרך להתמודד עם האחרי.

בת השבע לא רוצה ללכת לבית הספר, ומנגנוני הגעגוע שלה יצאו מאיפוס לגמרי אחרי שהימים הקבועים והסדרי הראייה נסחפו ברוחות החופשה והמועדים. היא התרגלה ללכת לישון בשעות משונות ולקום בהתאם, ומה לה ולשמונה בכיתה. היא קמה זועפת ונפרדת זועמת, מתגעגעת בלי סדר ושיטה.

אני ממשיך על האופניים למשרד. אחרי יותר מדי ימים ריקים ממחויבות ואחרי יותר מדי ימים של הורות מוחלטת, החזרה לשגרת יומו של שכיר משונה ומערערת. מסוכן לתת יותר מדי חופש לאדם, יותר מדי זמן לחשוב, יותר מדי זמן לעשות מה שהוא רוצה, ליהנות. אני עוד עלול לחשוד שאפשר לחיות ככה. סקס, סמים ורוקנ'רול מחד, הורות אינטנסיבית ובילוי עם הילדים שאינו רק אספקת מזון ושינוע בין חוגים מאידך. מה לי ולעבודה הזרה הזו?

אני מגיע לבניין התאגיד הענק כשהמוח שלי מחווט להתמודדות עם בתי קפה, עם בוקר ארוך במיטה, עם נסיעה לספארי. אני אמור לחשוב פרויקטים אבל המוח עוד הלום ארוחות חג ועסקי משפחה. אני נכנס למשרד ומזהה באנשים שסביבי תגובות דומות. הם יורדים מטריפ לא צפוי, עיניים קצת מזוגגות, השפעות שמתחילות לפוג של זמן בני זוג וילדים, זמן חו"ל, זמן לעצמי הפרטי, זמן מחוץ למירוץ. אנחנו יושבים זה מול זה בחדרי ישיבות ומנסים להיזכר על מה רצינו לדבר בפגישה שנקבעה אי אז מעבר לערפילי הזמן ביולי. רק אלוהים יודע.

ואז אני מתיישב מול המסך עם קפה, מרכיב אוזניות כדי להרחיק ממני את האופן ספייס, ופתאום יש בזה מנוחה, ונחמה. מי אמר שרק טלוויזיה היא אופיום להמונים, גם שגרה משרדית מאלחשת לא רע. משהו מחליק למקום, ואני נרגע.

איך למדתי לאהוב את "ריק ומורטי"

משעמם לי. אנחנו חיים בתור הזהב של הטלוויזיה ומשעמם לי. יש המון סדרות טובות שצריך לבחור ביניהן, ואז לדבר עליהן, חוץ ממדורת השבט, לוהטת באש דרקונים, של "משחקי הכס". ומשעמם לי. כי "משחקי הכס" היא אחלה אבל לא באמת יצירת מופת כמו שעושים ממנה. אחלה סצנות אקשן ופורנו לייט, פה ושם דרמה מוצלחת, אבל בסופו של דבר הספרים יותר טובים.

יש המון סדרות טובות שמתחזות למצוינות, עשויות היטב ומוקפדות, עם שחקנים מצוינים שיובאו מהמסך הגדול, אבל את התבנית אני מכיר. ומשעמם לי. "בלש אמיתי" היתה מצוינת, "פארגו" היא יצירת מופת, ועדיין, הן צועדות ברגל בוטחת בדרכים הידועות. אני מחכה לאחת שתטלטל את עולמי. ואז הפציעה "ריק ומורטי". בהתחלה שמעתי עליה במשרד וכהרגלי פסלתי בלי סיבה – עוד סדרה מצוירת למבוגרים, יופי. "איש משפחה" היתה שם קודם, "הסימפסונס" היו שם בעידן האבן. אחר כך המליצו חברים. ואז התברר לי שגם תומר בעניין.

תיאור הולם של העונה הראשונה יהיה "הסימפסונס" פוגשים את "בחזרה לעתיד" ועושים סמים קשים מאוד ביחד. סינופסיס: מדען מזדקן גר בבית בתו, וגורר את בנה הלא מאוד מבריק להרפתקאות בשלל מימדים מקבילים. עד כאן אחלה, אבל לא פורץ דרך.

מה שמופרע באמת ב"ריק ומורטי", במובן של מקורי וכאוטי ומטלטל, הוא ההתייחסות האגבית לשלל נושאים שבמקומות אחרים בטלוויזיה הם טאבו. ב"משחקי הכס" מציגים המון ישבנים חטובים ושדיים זקורים, ואחד ממרכזי העלילה הוא גילוי עריות בין אח לאחות. כל זה נע על הספקטרום שבין פורנו לטלנובלה. כאילו חתרני, אבל הקו בחול בין המוסרי ללא מוסרי ברור לגמרי.

ב"ריק ומורטי" פרות הודיות מדושנות נשחטות על ימין ועל שמאל סתם ככה על רקע העלילה המרכזית. באחד הפרקים נכנסים ריק ומורטי לתודעה של המורה של מורטי למתמטיקה, ומגלים שהיא כוללת פנטזיות מיניות קינקיות למדי על האחות המתבגרת – והקטינה – של מורטי. בפרק אחר מורטי מקבל מסבא רובוטית מין שהוא מוצא בחנות בין-גלקטית ומסתגר איתה בחדר. סבא ריק הוא אלכוהוליסט חובב סמים שמנצל ילד בן 14 באופן שהיה גורם לעובד סוציאלי לעבור התמוטטות עצבים. וכל זה הוא לא הקונפליקט המרכזי בסדרה. זה המובן מאליו.  

זה לא שסדרות אחרות לא עוסקות בסקס, סמים ורוקנ'רול, אבל אף אחת מהן לא עושה את זה בצורה כה עוכרת שלווה. הדמויות המופרעות באמת, שעוברות על כמעט כל טאבו אפשרי הן לא דמויות המשנה כאן – הן בקדמת הבמה.

ובתוך כל הטירוף שארוז בכל פרק מצאתי את עצמי לא פעם נע באי נחת על הספה המאוד נוחה שלי. אני חי בחברה מתקדמת לכאורה שבה מדברים על הכול, חוץ מהדברים המטרידים באמת. אף אחד לא מגיע לעבודה ומספר על הסקס שהיה לו אתמול, או חולק במטבחון את התסכול העמוק שלו מבחירות מכריעות שעשה בחייו. "ריק ומורטי" שועטת קדימה בחדווה בדיוק במקומות שבהם סדרות אחרות עוצרות ומהססות היכן להניח כף רגל רועדת. היא לא גורמת לי להרגיש מרוצה מעצמי, או לחלופין לכבות את המוח ולהתמסר. היא בועטת לי בבטן. ועדיין משעמם לי, אבל הרבה הרבה פחות.

 

למה לי ספרים מדכאים עכשיו

הספר ״מעשה השפחה״ של מרגרט אטווד דיכא אותי. סיפרתי את זה לעמית לעבודה בפינת הקפה. המלצתי לו על הספר, לא הזהרתי אותו. אבל מאזין שעמד ובחש סוכר בתה שאל בשביל מה בכלל לקרוא ספרים מדכאים. אפשר להרחיב את השאלה ולהוריד את ״מדכאים״. למה לקרוא ספרים, מעבר לצורך פרקטי: להעביר זמן בטיסה, ללמוד, להרשים בנות.

בספר של אטווד גיבורה נטולת שם חיה בארה״ב שהפכה לדיקטטורה דתית. הנשים משוללות זכויות, ותפקידן המרכזי הוא להביא ילדים לעולם, הרבה ומהר. וכמו בכל דיקטטורה שמכבדת את עצמה יש הוצאות להורג, רדיפות והלשנות וזוועות ושחיתות. בימי אובמה העליזים זה היה נשמע מופרך. בימי דונלד הראשון, פחות. תכף גם עולה סדרת טלוויזיה שמבוססת עליו – הוא אולי מ-1985 אבל תפור על ההווה.

על אף שהיו לא מעט רגעים שתהיתי אם לא לזנוח אותו ולעבור למשהו כיפי יותר, הספר הזה לא יוצא לי מהראש.  אני מניח שזה העיתוי – אם הייתי קורא אותו לפני שנתיים, טרום הופעת הדונלד בחיי, אולי הייתי לוקח אותו פחות קשה. אולי לא הייתי מסיים אותו. אולי הייתי חושב שהוא לא אמין.

אין לי חיבה מיוחדת למוזיקה מדכאת או סרטים עצובים או ספרים מלנכוליים. אני מעדיף אסקפיזם, או לפחות קצת הומור וסקס עם תובנות החיים שיצירות אמנות מספקות לי.  אני גם לא אוהב יצירות ״חשובות״. יותר מדי פעמים מדובר בשם קוד למשעמם רצח, או דידקטי ומתפקע מחשיבות עצמית ופלצנות. עיינו ערך ״על העיוורון״ של סאראמגו, למשל. אבל הספר של אטווד לא מנסה להיות חשוב. הוא גם לא מתאמץ לדכא. הוא לא מתאמץ. נקודה.

הוא כן מצליח לעורר מחשבה. לשרטט בקווים עדינים את מה שמפתה בשלטון עריץ, כמו שחרורו של הפרט מהצורך לקבל החלטות, ובעיקר להסביר איך חברה נאורה עלולה להידרדר מבלי משים ולקרוס. זה לא פורנו דיכאון. זה זיקוק עוכר שלווה של אחד מהפחדים הגדולים שלי, למצוא את עצמי בתקופה דומה לאלו שלמדתי עליהן בשיעורי היסטוריה, של קריסת תרבות וציוויליזציה וחורבן ואש.

היתרון של הספר על שיעורי ההיסטוריה הוא היכולת לגרום לי להרגיש, להבין באמת את האימה וההשלמה. לנתק אותם מאירוע היסטורי מסוים, ולהפוך אותם לעל-זמניים. לא משהו שקרה כבר ולכן איבד מכוחו עלי, אלא משהו שתמיד עלול לקרות. ספר טוב באמת מוסיף לי תובנות חדשות או מחדד קיימות. כדי לעשות את זה הוא צריך להיות מטלטל. לפעמים מדכא.

הבחירה בין שמעון לסוניה פרס

שמעון פרס מת, הפגזת ההספדים החלה, ובעודי מסתתר מכל הניג'וס הזה חשבתי על מה שתמיד מטריד אותי כשעוד מפורסם חולף מן העולם. שאלה עתיקת יומין שצצה ועלתה לראשונה באמצע שיעור היסטוריה בתיכון: האם אני, התיכוניסט, מעדיף למות אנונימי אחרי חיים נטולי חשיבות אבל מהנים למדי, או לנסות להותיר מאחורי משהו, אם לא ספר מופת אז לפחות רחוב קטן על שמי. גם ללא מוצא הולך.

זו שאלה שרדפה אותי שנים אחר כך. כי אם לא לחיות חיים מלאי משמעות שיצרבו אותי בזיכרון האנושי, מה בעצם הטעם? אם אני חי רק פעם אחת, ואין אלוהים, איזו משמעות יש לחיים האלה אם לא אשאיר אחרי דבר? ומצד שני – אין בי את האש הזאת. את הצורך ללכת בגדולות. אני מעדיף לשבת עם נגה בבית קפה או לשחק בפלייסטיישן עם תומר, לקרוא ספר, לצאת לשתות וסקס סמים ורוקנ'רול. תתחילו את המהפכה בלעדי, אני עסוק קצת היום.

הבחירה של פרס, ושל אנשים מסוגו, שונה מן הסתם. אם בכלל אפשר לקרוא לזה בחירה. אני סבור שאנשים בסדר גודל כזה פועלים קודם כול מתוך צורך פנימי בוער. זה של פרס ודומיו לגמרי מכוון ומכויל לגדולה בקנה מידה היסטורי, בכל מחיר. ו״כל מחיר״ יכול להוביל להצלת כלכלה של מדינה, או טבח עם, או חורבן הבית. מה שהולך.

משלל הטקסטים שנכתבו על המנוח אני ממליץ על הטור של מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות", שמפנה זרקור אל פן מאוד מסוים של הבחירה הזו. שלו כותב על עצירת מסע הלוויה ליד קברה של סוניה פרס, שנפטרה ב-2011. סוניה בחרה להיקבר בבן שמן, שם הכירה את שמעון כששניהם למדו בכפר הנוער שבמקום. זו לא היתה בחירה טריוויאלית – היא היתה אמורה להיטמן בחלקת גדולי האומה. שלו מציג את הבחירה שלה כהתרסה: בחייך בחרת בבית הנשיא על פני, בוא נראה אותך עכשיו.

ההחלטה של פרס, מן הסתם, לא הפתיעה איש. שלו נמנע מלבקר אותו, ולדעתי בצדק. אלה היו חייו של האיש, אלה הערכים שהנחו אותו, ובחירתו  נעשתה בהתאם. יש בה יושרה. עכשיו השאלה איפה זה מותיר אותי, אותנו, בני התמותה, הסוניות שבחבורה. רוב ההספדים עסקו בהספק המטורף של האיש. בחייו המלאים והמספקים. מה עם החיים הפרובינציאליים שלי?

בניסיון לנסח כתב הגנה מול כל זה חשבתי על "סטונר", ספר מופלא שסיימתי לא מזמן. סיפור חייו של ויליאם סטונר, שנולד וחי ומת בלי להותיר רושם גדול. סטונר נולד למשפחת חקלאים ענייה, גילה באוניברסיטה את אהבתו לספרות, הופך למרצה וחי, כותב, מלמד, נקלע לסכסוכים עם מרצים אחרים, מנהל נישואים גרועים ופרשיית אהבים מקסימה, ולבסוף מת. בלי להותיר חותם, אבל גם בלי להותיר ספק שאלה היו החיים שהלמו אותו. מלאים, עשירים, ממצים.

וזה המפלט שנותר לי. לקבל את הדחף שמניע אותי כמו שהוא, בלי למקם אותו בסולם כלשהו. לא להתענות מול חוסר החשיבות שלי למין האנושי, ולהשלים עם מה שכן מניע אותי ומושך אותי. הלקאה עצמית זה אוברייטד. אני יכול להבין את בחירת מקום הקבורה של פרס, אבל לא להזדהות איתה. בסופו של יום אני מעדיף את סוניה.

%d בלוגרים אהבו את זה: