צפיתי השבוע בסרט אימה כל כך טוב שנאלצתי לצפות בו במקטעים של עשר עד עשרים דקות, עוצר מדי פעם כשהכול נהיה מפחיד מדי. את ארבעים הדקות האחרונות צלחתי ברצף, וכל זה באור יום בלבד. למה לסבול אתם שואלים? ובכן.

לפני שבועיים וקצת קם בבוקר בן זוג של חברה שהיא אחד מהאנשים האהובים עלי בעולם, ניסה להכין קפה, ולא הצליח. משהו לא עבד. הם נסעו למיון, ותוך שבועיים של בדיקות, והידרדרות מהירה, התברר שהוא לוקה בסרטן אלים וסופני. נותרו לו כמה חודשים, פלוס מינוס. בפרק זמן של שבועיים החיים עברו מתהיות על מה יקרה לשכר הדירה והתלבטויות לגבי בית הספר של הילד, לגהינום עלי אדמות.

בסרטי אימה לוקחים את שלל הפחדים והחרדות שלנו ומעניקים להם פנים ושמות, הופכים אותם למה שבני האדם השתמשו בו תמיד כדי לנסות ולצקת משמעות במציאות הכאוטית והמנוכרת – סיפור. דברים לא קורים סתם כך, יש סיבה ומסובב, יש אלוהים ואלים, יש סדר. 

וכך גם בסרט שראיתי מגיע הרגע שבו הפחד מקבל שם. היצור שמאחורי ההתרחשויות שהקפיצו את הצופה במושבו מתגלה, ומקבל לא רק צורה אלא גם סיפור. וידע הוא כוח ושליטה: אחד המוטיבים החוזרים בספרי אימה ופנטזיה הוא שדים שמגנים בקנאות על שמם האמיתי, כי מי שיידע אותו יוכל לשלוט בהם. תחשבו עוץ לי גוץ לי אבל בגירסה למבוגרים. ברגע שלרוע יש שם ופנים והסבר, אפשר להביס אותו, למצוא את הנוגדן שיפרק אותו מנשקו וישיב את החיים למסלולם. 

ואז מגיעים החיים האמיתיים עם הגירסה שלהם לאימה. בלי רוע, בלי מניעים, בלי כוח ושליטה. אין נרטיב עם רעים וטובים, וגם כשמגלים את שם המחלה זה לא בהכרח משנה משהו. הנה יש לנו תווית ופרוגנוזה, אבל אין מה לעשות. רק לנסות להקל, לטפל במי שיישאר מאחור, ולחכות.

זה אבי כל הפחדים, להתעורר יום אחד ולגלות שהחיים שלך השתנו באופן בלתי הפיך, אולי נגמרו, ואין שום דבר שאתה יכול לעשות בעניין, ואין בהכרח סיבה. ולכן הצפייה בסרט אימה, בעיקר בשבועיים האחרונים, היא תרפיה. אפילו היכולת לעצור בכל נקודה ולהחליט מתי ואם אני רוצה לחזור ולצפות מרגישה כמו סוג של השבת השליטה לידי. אני לא רק צופה חסר אונים מהצד, אני האיש עם האצבע על הכפתור, עוצר וממשיך את הזמן בלחיצה. ובסוף היה קתרזיס, ואחת הדמויות – ניחשתי איזו – ניצחה ושרדה, ואחרת מתה כי הגיע לה. יש התחלה, אמצע וסוף טוב כזה או אחר, הכול נשלט וידוע והכי חשוב – הגיוני.

ובחיים? כאוס ועצב גדול וחוסר אונים. ובמקום לחפש עלילה וצידוקים, צריך לקבל את זה, להתמודד עם זה, לקום כל בוקר בידיעה שהיום עלול להיות היום, ולחיות, אבל ממש, בכל זאת.

המעבר היה חד. מאוד. רגע אחד אני שרוע על הספה, ספק משועמם, צופה בסרט חביב כדי להעביר זמן קורונה, ובמשנהו אני מייבב כמו ילד. יש ביטויים שאני נתקל בהם כל הזמן אבל מבין אותם באמת רק כשהם קורים לי. הרגע ההוא, על הספה, גרם לי להבין לעומק את משמעות הביטוי החביב על המדיה החברתית "אזהרת טריגר".

לסרט קוראים "כל הזמן שבעולם", הוא לגמרי צ'יק-פליק, או קומדיה רומנטית אם תרצו, אבל עם טוויסט גיקי קטן, ותוכלו למצוא אותו בנטפליקס. הגיבור הוא בריטי ג'ינג'י שלומד מאביו בגיל 21 סוד דרמטי: הגברים במשפחה יכולים לחזור אחורה בזמן. לא פחות.

טוב, לא כזה דרמטי. אפשרויות המסע בזמן מוגבלות. אפשר רק לחזור אחורה, ואי אפשר לחזור לכל מקום וזמן. אפשר לנוע רק בציר החיים הפרטיים שלך, למקומות שהיית בהם. פחות להרוג את היטלר, יותר למנוע שריפה קטנה במטבח. ויש עוד חוק קטן שמתברר בהמשך – כשנולד לך ילד לא תוכל לחזור לנקודה בזמן שלפני הלידה. לא באמת משנה למה, למי יש כוח לחפש היגיון בסרטי מסע בזמן.

הסרט עוסק בנסיונותיו של הגיבור להתחיל עם עלמה נאה, והכול באמת סבבה, עד שמתברר שאביו חולה בסרטן, ואשתו בהריון. האב מת, האישה תכף תלד, וגיבורנו חוזר בזמן פעם אחת אחרונה כדי לראות את אבא שלו ולהיפרד. ואני התפרקתי על הספה למיליון רסיסים קטנים. 

אני מניח שזה קשור למה שהגיוס הקרב של תומר מעורר בי, לטיפול, לכאב הפאנטום שמלווה אותי לכל מקום. וגם לעובדה שעכשיו מדובר במטען כפול – געגוע לראות עוד פעם אחת את אבא מס' 2, שהכרתי ומת פתאום בלי שום אזהרה מוקדמת, והרצון לראות את האב שמת כשעוד הייתי קטן מכדי לזכור. 

אני מניח שלא ירחק היום ונטפליקס תתחיל להוסיף אזהרות מסע לסרטים. לא לצפייה אם היית מעורב בתאונת דרכים, עדיף שלא תראו אם ההורים התגרשו, אולי תוותר אם מי מיקיריך נהרג במלחמות ישראל. בינתיים אצטרך לשמור על ערנות מסוימת כשזה מגיע לענייני אבות, ולנסות לתרגל את העניין הזה של חזרה בזמן. אולי זה יעבוד, ולו לרגע קט.

לפני כמה ימים התווכחתי עם חברה על ג'ון וויין. זה התחיל מדיון על מגדר ופוליטיקלי קורקט כי להט"ב וזה והגיע לג'ון וויין, ה-גברגבר. היא אמרה שהוא בטח הצחין מזיעה. היא מעדיפה מטרוסקסואלים.

אחר כך התחלתי את העונה השנייה של פאודה וחשבתי שאני רוצה להיות ג'ון וויין, במובן הכולל של התשוקה הגברית המסוימת הזו. ג'ון וויין הוא הארכיטיפ, האב הרוחני של הגבר 

המערבי הקשוח לדורותיו. בשנות נעורי אלה היו שוורצנגר וסטאלון ולרגע ברוס וויליס. בפאודה מתקיימת אותה תבנית, כאילו לא השתנה דבר. גבר אמיתי הולך עם אקדח תקוע בחגורה מאחור, מדבר קצר, אומר אחי, הורג בלי למצמץ אבל רק כשצריך ובוכה עם הגב למצלמה.

רוב ילדותי, רוב נעורי, רוב חיי עברו במודעות לחוסר ההתאמה שלי לתבנית. הכללים לא היו כתובים בשום מקום אבל ברורים לי לגמרי. לא הייתי טוב בכדורגל או כדורסל, לא הרגשתי נוח להוריד חולצה על המגרש או על החוף או בבריכה. לא היו לי חבר'ה, לא הבנתי במכוניות. אני זוכר את המורה לנהיגה שלי מתפלץ כשחלקתי איתו את העובדה הזו, מסרב להאמין. הייתי תלמיד טוב, היו לי חברים, קראתי המון ספרים ובאופן חצי מודע תהיתי מה כל זה שווה אם אני לא יודע ללכת מכות או לתקן דברים.

גיבורי התרבות שלי, מנגד, היו מן הסתם מזהים את המודל המדויק של רכב חולף רק לפי צליל המנוע וגם זה תוך כדי חילופי אש כבדים. בספרים ובסרטים הם היו זריזים על ההדק, מיומנים בחרב, עמידים מול כל פגיעה. לא היתה להם בעיה להוריד חולצה, לשלוף כדור תועה מהכתף באמצעות סכין חלוד, לקלל ולהמשיך הלאה. הם לא התלבטו, לא סבלו ממודעות יתר, לא העסיקו את עצמם בתהיות על מה בנות חושבות עליהם. או אם הן חושבות עליהם. והם היו חרב פיפיות: האנטיתיזה לכל לבטי המתבגר שלי היתה מצד אחד מפלט, ומצד שני רק חיזקה את התחושה שאני לא עומד בציפיות של קהל לא ברור.

העובדה שמעלי ריחף זכרו של אב גיבור מלחמה לא עזרה. הוא היה קרבי וגילה אומץ תחת אש, אני הייתי בחיל האוויר וגיליתי להקות רוק חדשות במגורים הנוחים של היחידה המפונקת שבה שירתתי. אחלה מוזיקה, אבל מה עושים עם כל הטסטוסטרון הזה?

מחכים, מתברר. כמו רוב הדברים בחיים אין פתרון, יש רק את הזמן שעובר. נשים, מתברר, מחבבות גם גברים שלא מסתובבים עם קרקפות בחגורה. העולם האמיתי לא מתגמל רק מצ'ואים בעלי יכולות ורבליות מינמליות. וכמו בתחומים אחרים, הדברים שמציקים ומטרידים לא נעלמים, אבל מאבדים את החדות והעוקץ.

ונולד לי בן, עוד חרדה גדולה שהסתובבתי איתה – אני אצטרך להיות מודל לחיקוי? איך בדיוק? ובכן גיליתי שאפשר לגדל אותו גם בלי לשחק המון בכדור ולקדוח רנדומלית בקירות, והוא יצא ממש בסדר. ועדיין, כשאני רואה את בני המתבגר טס על אופניים עם חברים, או חוזר מיוזע וחתיך מאימון קרב מגע, משהו ראשוני ורדום בי מתעורר ומתרגש, כמו מגיב לצליל בראשיתי: וואלה, איזה גבר.

• שלא מבינים את ההומור שלי
• שאומרים "אתה לא זוכר אותי?"
• שמדברים על עצמם בגוף שלישי
• שמדברים בקולנוע, לא משנה באיזה גוף
• או בודקים הודעות בטלפון באמצע הסרט
• שאוהבים לשמוע הכול חוץ ממזרחית
• מיסיונרים מכל סוג, מטבעונים ועד ציונים
• נשים שהן גם אישה, אבל גם ילדה
• או להפך
• שלא אשמים בכלום
• שלא נעלבים או כועסים, אבל
• שמשתמשים ב"עולם תוכן" ו"מרחב שיח"
• בעלי כלבים שלא מבינים למה צריך רצועה
• בעלי כלבים שאומרים "הוא לא עושה שום דבר"
• הורים שמסתכלים באדישות על הילד שלהם כשהוא מציק לשלי
• שמשתמשים בז'רגון צבאי יותר מפעמיים ביום
• שאומרים "עושה ימים כלילות". אני מסתכל עליך, אביגדור ליברמן
• שהצביעו יאיר לפיד יותר מפעם אחת
• שהצביעו לבית היהודי למרות שאינם: מתנחלים, משיחיים או סתם פשיסטים
• שהולכים לאט, הפרצוף תקוע בטלפון, כשאני על האופניים
• שמדוושים מהר על המדרכה כשאני הולך ברגל
• ששואלים אותי משהו ברחוב למרות שאני עם אוזניות
• שחושבים שיש להם בעלות על הזמן הפנוי שלי
• שלא מכירים אותי אבל קוראים לי "אחי"
• או "גבר"
• שלא עונים
• שהולכים ולא חוזרים

אבל לא אתם. אתם מעולים כן?

הספר ״מעשה השפחה״ של מרגרט אטווד דיכא אותי. סיפרתי את זה לעמית לעבודה בפינת הקפה. המלצתי לו על הספר, לא הזהרתי אותו. אבל מאזין שעמד ובחש סוכר בתה שאל בשביל מה בכלל לקרוא ספרים מדכאים. אפשר להרחיב את השאלה ולהוריד את ״מדכאים״. למה לקרוא ספרים, מעבר לצורך פרקטי: להעביר זמן בטיסה, ללמוד, להרשים בנות.

בספר של אטווד גיבורה נטולת שם חיה בארה״ב שהפכה לדיקטטורה דתית. הנשים משוללות זכויות, ותפקידן המרכזי הוא להביא ילדים לעולם, הרבה ומהר. וכמו בכל דיקטטורה שמכבדת את עצמה יש הוצאות להורג, רדיפות והלשנות וזוועות ושחיתות. בימי אובמה העליזים זה היה נשמע מופרך. בימי דונלד הראשון, פחות. תכף גם עולה סדרת טלוויזיה שמבוססת עליו – הוא אולי מ-1985 אבל תפור על ההווה.

על אף שהיו לא מעט רגעים שתהיתי אם לא לזנוח אותו ולעבור למשהו כיפי יותר, הספר הזה לא יוצא לי מהראש.  אני מניח שזה העיתוי – אם הייתי קורא אותו לפני שנתיים, טרום הופעת הדונלד בחיי, אולי הייתי לוקח אותו פחות קשה. אולי לא הייתי מסיים אותו. אולי הייתי חושב שהוא לא אמין.

אין לי חיבה מיוחדת למוזיקה מדכאת או סרטים עצובים או ספרים מלנכוליים. אני מעדיף אסקפיזם, או לפחות קצת הומור וסקס עם תובנות החיים שיצירות אמנות מספקות לי.  אני גם לא אוהב יצירות ״חשובות״. יותר מדי פעמים מדובר בשם קוד למשעמם רצח, או דידקטי ומתפקע מחשיבות עצמית ופלצנות. עיינו ערך ״על העיוורון״ של סאראמגו, למשל. אבל הספר של אטווד לא מנסה להיות חשוב. הוא גם לא מתאמץ לדכא. הוא לא מתאמץ. נקודה.

הוא כן מצליח לעורר מחשבה. לשרטט בקווים עדינים את מה שמפתה בשלטון עריץ, כמו שחרורו של הפרט מהצורך לקבל החלטות, ובעיקר להסביר איך חברה נאורה עלולה להידרדר מבלי משים ולקרוס. זה לא פורנו דיכאון. זה זיקוק עוכר שלווה של אחד מהפחדים הגדולים שלי, למצוא את עצמי בתקופה דומה לאלו שלמדתי עליהן בשיעורי היסטוריה, של קריסת תרבות וציוויליזציה וחורבן ואש.

היתרון של הספר על שיעורי ההיסטוריה הוא היכולת לגרום לי להרגיש, להבין באמת את האימה וההשלמה. לנתק אותם מאירוע היסטורי מסוים, ולהפוך אותם לעל-זמניים. לא משהו שקרה כבר ולכן איבד מכוחו עלי, אלא משהו שתמיד עלול לקרות. ספר טוב באמת מוסיף לי תובנות חדשות או מחדד קיימות. כדי לעשות את זה הוא צריך להיות מטלטל. לפעמים מדכא.

• איש אחד התחיל עבודה חדשה בניו יורק. ביום הראשון לקח אותו עמית לעתיד לסיור במקום החדש. האיש התרשם. "זו
  נראית אחלה עבודה", הוא אמר. "כן", ענה לו הקולגה, "אם אתה אוהב עבודות".
• נגה מציצה מעבר לכתף שלי ומקטרת ששוב אני כותב על עבודה. "מה פתאום, אני כותב המון גם עליכם", אני עונה. "כן, אבל בסוף גם זה תמיד איכשהו קשור לעבודה", היא אומרת בחוסר סבלנות. 
• היא צודקת. יש לי מערכת יחסים מורכבת עם "עבודות". אני לא חושב שזו בעיה פרטית שלי. זו התקופה, הזמנים. בעוד 200 שנה יחשבו על החיים שלי בערך מה שאני חושב על עבודת הילדים במהפכה התעשייתית.
• הבעיה היא בעצם הפרדיגמה הזו של עבודה. ראיתי סרט נורווגי, "In order of disappearance", שבו צמד גנגסטרים אלבנים מדברים על כמה נוח בכלא הנורווגי. אין אלימות, אין אונס, אחד מהם מספר לחבר שלו על טיפול השיניים שקיבל בזמן שישב במאסר. שזה אחלה, אבל עדיין כלא. כלומר הבעיה היא לא בתנאים הספציפיים, אלא בשיטה עצמה. רבאק, יש אנשים בעבודה שאני רואה יותר מאשר את הילדים שלי. וזה במקום העבודה הכי מוצלח בעולם אחרי חברת חשמל. 
• תשעה חודשים הסתובבתי בלי עבודה, בתקופת המעבר בין העיתונות הגוועת להייטק. בלי טייטל, בלי תשובה לשאלה "אז מה אתה עושה", בלי הערכה עצמית, בלי עתיד בלי תקווה וכו'. עם חרדה קיומית לפנים. ושיעמום קל. היה מאכזב נורא לגלות עד כמה אני תלוי נפשית בדבר הזה, במשרה. 
• אז מה במקום? אני לא יודע. ברור לי שהמצב הזה שבו אתה בעבודה יותר מאשר עם הילדים שלך הוא אבסורדי, ברור לי שהתלות הקיומית בעבודה והחרדה מלסיים את הקריירה כהומלס ברוטשילד לא הגיונית. אבל מה כן? רובוטים שידאגו להכל בזמן שאני רואה סרט בנטפליקס? חלוקה מחדש של הרכוש וגרסה מתקדמת של קומוניזם? 
• ומה עם עניין המשמעות בחיים? ניסיתי פה ושם עבודות שלא דורשות מחשבה ומשאירות המון זמן פנוי. זה משעמם רצח. ובטלה, אחד מבילויי הזמן החביבים עלי, כמה כיף יכולה להיות בטלה ראויה אם היא זמינה 24/7? חופש מרגיש כמו חופש רק אם הוא חופש ממשהו. אחרת זו סתם שגרה רקובה. 
• כנראה אלה המים שאני שוחה בהם, ולך תבקש מדג שיחשוב על חלופה לקיום רטוב. אני לא מהפכן. אני רוצה משכורת טובה ועבודה מעניינת ולצאת לשתות מדי פעם. ואת זה אני מקבל בתוספת אקסטרה-זמן לכתוב פוסטים ולקטר. אבל מתישהו ינוסח מניפסט חדש שיעלה על נס דרך נכונה יותר לחיות. אני אשמע על זה בבית הדיור המוגן הזול שבו הילדים יתקעו אותי ואקלל.

כמו תמיד הבנתי באיחור למה הבחירות בארה"ב מרתקות אותי. זה קרה בשיחה רבת משתתפים שבה אמרה עיתונאית לשעבר "איזה כיף זה יהיה אם הוא יזכה". הנהנתי. הוא זה טראמפ, וכיף זה לא יהיה – אבל בהחלט צפוי אקשן מטורף. בתור מי ששמע פעם ראש דסק חדשות מתלהב מתאונה רבת נפגעים בערב משמים במיוחד, הבנתי אותה לגמרי. זה לא מרוע. זה משעמום ומצמא לריגושים.

אלא שמאקשן מתלהבים כשהוא לא נתפס כאמיתי. ואני לא באמת מצליח לתפוס את הבחירות בארה"ב כחלק מהמציאות. אני מבין את החשיבות וההשפעה וכל זה, אבל צופה בזה על גבי מסך וזה רחוק מהבית והשכונה שלי, זר ואחר.

ובשעה שכאן אני נדון לכותרות יומיות מבית היוצר של מירי רגב ודוד ביטן, כשמעליהם מרחפת דמות הקיסר סגול השיער, שם על המסך יש תקווה להפי אנד. הבחירות בארה"ב לוקחות את הקונפליקטים והבעיות שמעיבות על חיי כאן, משכתבות החוצה מהתסריט חלקים מעניינים פחות, ומעניקות למה שנשאר טיפול קולנועי הולם.

יש כאן הפשטה של המאבק לאחד על אחד, טוב נגד רע, עניבה אדומה נגד חליפת לבנה. מה יש לי בארץ? יאיר לפיד וחישובים מתמטיים על הקמת קואליציה ברמה שרק נגה בשיא הכושר של חמש יחידות תצליח לפצח. באים האמריקאים, לוקחים את התסכולים והפחדים שלי ועושים את מה שהוליווד מצטיינת בו – מעניקים להם שם וצורה, ברורים וחד מימדיים. לא 50 גוונים של ימין מתון עד קיצוני ושמאל רדיקלי עד בכייני, אלא פשיסט מיזוגן ומקלל מכאן, ודודה אינטליגנטית ומרשימה מכאן.

בסרטי אימה המפלצות, אלגוריות לשלל פחדים, מובסות אחרי שעה וחצי וזהו, הבעיה נפתרה. בדרמות אוסקר על סרטן/אלצהיימר/אללה יסתור הגיבורים מגיעים להשלמה וזיכוך וגאולה, במצבים שבהם אני בטח הייתי מתפרק לגמרי. קתרזיס, זה מה שחסר לי ביומיום. בסיפור הזה טראמפ הוא הנבל הקלאסי ומייצג של מנוולים פוליטיים כמוהו. ולפי כל הסקרים, ובניגוד לסרט שאני חי בו, כאן הבד גאי יפסיד.

אני אצפה בנאום ההכתרה של קלינטון באיחור קל, כי למי יש כוח לקום באמצע הלילה, ואתרגש. ועל זה כתבה מרגרט אטווד המעולה שאנשים בוכים בחתונות כמו שהם בוכים אחרי סיפור עם סוף טוב – כי הם רוצים להאמין במשהו שהם יודעים שהוא לא נכון.

 שנים שרציתי לקרוא את הביוגרפיה של דן בן אמוץ, ועכשיו, בעמוד 41, אפוף תחושת זוהמה וסליז וחשק להתקלח, אני מבין למה היססתי.

אני אוהב דמויות. עלילה זה יופי, אבל סיפור אהבה אמיתי ביני ובין ספר יפרח רק אם תהיה שם דמות שארצה להיות חבר שלה, או לקחת אותה למיטה, או שאפחד ממנה עד מוות. בשלב מסוים הבנתי שזה לא מאוד שונה בחיים עצמם. פוליטיקאים, זמרים, שחקנים, מורים של הילדים שלי – אני בונה דמות בראש על סמך סיפורים, פגישות אקראיות, כתבות בעיתון. ככל שאדם רחוק יותר מחיי היומיום שלי, אני נוטל לעצמי, מבלי דעת, חירות יצירתית וממציא אותו לעצמי יותר.

דן בן אמוץ היה דמות בחיי. גם אמנון דנקנר. קראתי כתבות בעיתון וספרים וסיפורים של שניהם. וקראתי אודותיהם. בן אמוץ היה הבוהמיין המבריק, רב אמן, רב שגל, מסוגל לכתוב טורים ציניים וסרקסטיים בעיתון וגם את "לזכור ולשכוח" ספר פוסט-שואה מצוין ואמיץ (כיבוש בסיקסטיז, מי היה מאמין). דנקנר היה דמות רצינית יותר, ספרותית יותר, אידיאליסטית יותר, חדה וסרקסטית לא פחות.

ואז בן אמוץ מת. הביוגרפיה התפרסמה והכול התפוצץ. על רקע סיפורי סקס עם קטינות וגילוי עריות נדמה היה שדנקנר מנהל קרב מאסף מול כול הברנז׳ה, אצולת הבוהמה של פעם. הייתי בסוף התיכון או בתחילת הצבא והסיפור שקראתי בעיתון וראיתי בטלוויזיה היה ברור: האנדרדוג חושף האמת מול האליטה המושחתת שמנסה להשתיק אותו. בסרט הזה כבר הייתי, היה לי ברור את מי אני מעודד מהיציע.

השנים חלפו. בן אמוץ נדחק לשולי הזיכרון התרבותי-הקולקטיבי. דנקנר חזר למרכז הבמה והחליף תפקיד. באותה תקופה שאני עבדתי ב"ידיעות" ושיחקתי פטריוט במוזסלנד, הוא ערק למעריב של נמרודי, הפך לספק ימני, סיפורים אודותיו מתעלל בעובדיו צצו מכל עבר, ובאופן כללי היה נראה שבחר בצד האפל. את הביוגרפיה של בן אמוץ לא ראיתי בחנויות הספרים ולא התאמצתי להשיג אותה.

עד לפני שבוע. פרצופו של בן אמוץ המתנוסס על הכריכה הציץ לעברי מחלון הראווה של חנות הספרים המשומשים שליד הקפה של שישי. בלי לחשוב יותר מדי קניתי. וטעיתי. בהקדמה דנקנר מפרט את המחויבות העיתונאית שלו לאמת, וטורח לציין שבן אמוץ לא עמד בהסכם ביניהם ושיקר לו לא מעט. ואז הוא מתחיל לספר, והלב מתכווץ. אמת עיתונאית היא אבן יסוד במקצוע, אבל דנקנר לא באמת כתב תחקיר, הוא כתב סיפור. אמנם סיפור המבוסס על חיים של דמות בשר ודם, אבל כזה שאי אפשר לאמת ולחקור בכלים עיתונאיים מקובלים, ושמטרתו בה בעת לבאר, לברוא ולהנציח דמות מסוימת.

והתחושה היא שדנקנר כתב כאן סיפור על דמות שהוא לא אהב, דמות שהוא נהנה קצת להשפיל ולהתאכזר אליה. הוא מתאר באופן דוחה, מציצני ופורנוגרפי אירועים שכל השותפים להם מתו מזמן, ושאת רובם המכריע לא יכול היה לראיין בעצמו. אין בכתיבה שלו חמלה או הבנה. יש בה בעיקר תחושת זוהמה. אני לא יודע מה הניע את דנקנר. אני יכול לדמיין קנאה באדם שנתפס בעיניו כהולל ויצרי ויצירתי ממנו, או מוסרנות מושרשת שהתקוממה מול סגנון החיים של בן אמוץ. זה לא משנה.

ועכשיו אין לחזור לאחור. שתי הדמויות, דנקנר ובן אמוץ, הוכתמו. כל ספר של אחד מהם שאקרא ייקרא אחרת. הבנתי, בדיעבד ומאוחר מדי, מדוע נרתעתי מהביוגרפיה, בדיוק כפי שאני נרתע מלחפור ולגלות מידע אודות אנשים אהובים או חשובים בחיי שמתו, או נעלמו. רומן גארי כתב שכדי לשכוח מישהו באמת צריך לפגוש אותו שוב. יש אנשים – אמיתיים, פיקטיביים ובין לבין – שאיני רוצה לשכוח.

אני זוכר את הפעם הראשונה. את העלבון הראשון. נגה הייתה בת שלוש בערך. מדי פעם הורי שמרטפו אותה עד ששבתי מן העבודה. היא נהגה לקבל את פני באושר גדול, עד ליום שבו מוחה הלא מפותח דאז הצליח לעבד את סדר האירועים: אני מגיע, משמע סבא וסבתא מעתירי האהבה והממתקים נטולי הגבולות, עוזבים.

לאחר שלושה ימים, כששבתי מן העבודה ונקשתי על הדלת, שמעתי אותה פוקדת בקול רם ״לא לפתוח לו!״

מכאן הכול המשיך במדרון חלקלק. בדיעבד הבנתי שעד שלב מסוים הייתי מרכז החיים של ילדי, שמש העמים. ניצני המרד נבטו בבית הספר היסודי. לא מרגישים את זה בארמון הקיסר, אולם ברחובות העם מתחיל להתלחש ולהתחמש. את כיכר תחריר שלי חטפתי במועד הכי פחות צפוי. נגה היתה בכיתה ג׳ נדמה לי, כשביקשתי להיפרד ממנה על מדרגות בית הספר, כמדי יום, באחת מברכות השלום הדביליות שאימצנו לעצמנו. אני אומר "את אמיצה כמו" והיא משיבה "קציצה!". אבל לא באותו יום. אני מילאתי את חלקי בטקס, אבל נגה סיננה בתגובה ״אבא, לא עכשיו!״.

את העלבון הראשון שספגתי מתומר אינני זוכר. כנראה שהדחקתי. היו לא מעט כאלה. האחרון בשורה היה הודעה שאני משעמם, והצעה סרקסטית לספר על עוד פודקאסט ששמעתי. המשותף לכל העלבונות הללו, משניהם, הוא התחושה של ההיבריס ושברו. אני, האבא המגניב שמקפיד על בקיאות בחומרים מהם עשויה תרבות הפנאי של ילדי מהארי פוטר ועד Clash of clans, האב שלקח את בנו להקרנת החצות הראשונה של סטאר וורס בארץ והזמין לנגה מכתב קבלה להוגוורטס, נופל לאותה מלכודת חוסר רלוונטיות ופער דורות שמאכלסת את, ובכן, כל ההורים באשר הם פחות או יותר. נראה שלא משנה אם אתה אב צעיר או מבוגר, אם אתה שומע ארקטיק מאנקיז או גבעטרון – בכל מקרה תמצא את עצמך עם האשטג ״משעמם״, ״לא מבין כלום״ ו״מעצבן״.

ואני חסר אונים. להעליב בחזרה יהיה ילדותי. אני הרי מבין שהם מתבגרים. מבין את המכניזם שמוביל אותם למרוד בשלטון. ואם להיות פרקטי – לבטל את הבר מצווה של תומר יהיה קצת לא נעים אחרי שסגרנו על קייטרינג. לא נותר אלא לספוג ולהכיל, למצוא בתוכי מאגרי בגרות נפשית, להיות הורה אחראי ויציב.

ובעיקר לחכות. ב״המפה והטריטוריה״ של מישל וולבק קראתי משפט מצוין: הילד הוא מותו של האב, אבל הנכד הוא נקמתו. יום יבוא ולילדי האהובים יהיו צאצאים משלהם, ואני אפנק אותם כאילו אין מחר ואמחא להם כפיים מהיציע בזמן שהם יבהירו להוריהם בדיוק מה הם חושבים עליהם. מי משעמם עכשיו, ביצ׳ס.

הקהל בהקרנה של "סיפור אהבה סורי" היה מרוצה. הסרט אולי לא עשוי כל כך טוב, אבל איזה סיפור! שון מקאליסטר, קולנוען בריטי, נפל במקרה על מכרה זהב דוקומנטרי והצליח לא לפשל יותר מדי. התוצאה  מבלי להתכוון היא סרט פיל גוד מעולה לקהל האשכנזים שמילא למחצה את האולם. ההגדרה הזו כוללת גם אותי כן? שמעתי את האנשים מדברים בדרך החוצה לרחבת הסינמטק. הם אוהבים קולנוע דוקומנטרי, הם נהנו מהסרט. גם אני נהניתי, אבל גם פחדתי. זה היה קצת כמו להסתכל על ספינה טובעת מעל סיפון משחתת שעוברת ליד. נעים לדעת שאני בטוח. מפחיד לחשוב שגם מתחתיך יש מצולות.

מקאליסטר הגיע לסוריה קצת לפני פרוץ האביב הערבי. הוא חיפש אקשן ומוצא את עמר. אשתו, רגדה, היא אסירה פוליטית. שלושת הילדים מתגעגעים אליה והקטן, בוב, הוא אולי הכוכב של הסרט. הוא מתוק וניתוחי המצב שלו על מה שעובר על הוריו שוברי לב. אין לילדים מושג מתי אמא תחזור הביתה. כל זה בפני עצמו כבר מספק חומר לא רע לסרט, אבל אז פורצת המחאה נגד משטר אסד, והאירועים יוצאים משליטה.

בקצרה: רגדה משתחררת מהכלא כחלק מהלחץ על אסד להרגיע את המצב. אין לה כוונה להפסיק להיאבק. מקאליסטר עצמו נעצר על ידי כוחות הביטחון, שמחרימים חומרים מפלילים שצילם על הזוג. כתוצאה מכך נאלצים עמר ורגדה להימלט ללבנון. עמר אולי רוצה שקט, אבל רגדה מוצגת כמכורה למאבק. היא נוטשת את עמר והילדים וחוזרת לסוריה, נמלטת שוב ללבנון, הם מקבלים אשרות פליטים ומגיעים לצרפת ועוברים תהפוכות במערכת היחסים ביניהם. המתח בין סיפור האהבה של הזוג מחד והלהט המהפכני של רגדה מאידך מתפוצץ. "את לא יכולה להיות גם צ'ה גווארה וגם אמא", אומר עמר לרגדה בשורה שכל תסריטאי היה שמח לחתום עליה. רגדה בוחרת בסוף – זהירות ספוילר – בדרכו של המהפכן.

אבל זה לא מתוסרט. בידור הצהריים האינטלקטואלי שלי הוא סיפור אמיתי קורע לב. האנשים על המסך חווים חוויות שאני לא מסוגל לדמיין אבל חרד מהן. אני מוכן להתערב שגם שכני לאולם לא חוו שום דבר דומה – הם נראו בדיוק כמו שהייתי מדמיין שקהל של דוקאביב ייראה. הורדתי את הגיל הממוצע והעליתי קלות את ממוצע צפיפות הפיגמנטים, ואני לא צעיר או מזרחי במיוחד. כמה זה רחוק ממני, מכולנו באולם – להיות פליט, להיות ערבי, לחשוש מנקישה בדלת. אנחנו עסוקים בקריירה, באנשים שעצבנו אותי במשרד, בענייני זוגיות, בחופשה הבאה. נעים לשכוח מהטרדות האלה ולהכניס אותן לפרופורציות. אז יש קצת עניינים בבית הספר של הילד, אבל לפחות יש שם בית ספר ולא עיי חורבות אחרי הפצצה.

אבל בשורה התחתונה הפער הזה הוא שקר. מתחת לאדמה היציבה שעליה אנחנו עומדים זורמים הכוחות הכאוטיים של ההיסטוריה, ואני לא יודע מתי הם יתפרצו. "סיפור אהבה סורי" מציג כמה מהפחדים הגדולים שלי על עצמי ועל הילדים שלי. מקאליסטר הזחוח מתעקש להידחף לפריים ולסיפור, מדבר עם הזוג אנגלית במקום להיעזר במתורגמן, ובאופן כללי נראה קצת פוץ מרוצה מעצמו. התחושה היא שגם הוא מסתכל על הדברים מהצד ומלמעלה, עף על עצמו ועל הסיפור שמצא. גם אצלך בבריטניה זה יכול לקרות בנאדם. גם פה בתל אביב.

הקהל באולם לא מכיר את עמר ורגדה, או את התרבות והסביבה שלהם. הם שתי דמויות על מסך, נטולות ממשות, באותה מידה יכלו להיות שחקנים. מה שקורה להם קורה רחוק, בסוריה הפרימיטיבית והשסועה. אצלנו? אצלנו זה לא יכול לקרות, אמרו המון אנשים לפני שהמון דברים רעים מאוד קרו במהלך ההיסטוריה. נותר רק לקוות שאף פעם לא אהיה חומר מעניין מספיק לסרט דוקומנטרי.