צפיתי השבוע בסרט אימה כל כך טוב שנאלצתי לצפות בו במקטעים של עשר עד עשרים דקות, עוצר מדי פעם כשהכול נהיה מפחיד מדי. את ארבעים הדקות האחרונות צלחתי ברצף, וכל זה באור יום בלבד. למה לסבול אתם שואלים? ובכן.

לפני שבועיים וקצת קם בבוקר בן זוג של חברה שהיא אחד מהאנשים האהובים עלי בעולם, ניסה להכין קפה, ולא הצליח. משהו לא עבד. הם נסעו למיון, ותוך שבועיים של בדיקות, והידרדרות מהירה, התברר שהוא לוקה בסרטן אלים וסופני. נותרו לו כמה חודשים, פלוס מינוס. בפרק זמן של שבועיים החיים עברו מתהיות על מה יקרה לשכר הדירה והתלבטויות לגבי בית הספר של הילד, לגהינום עלי אדמות.

בסרטי אימה לוקחים את שלל הפחדים והחרדות שלנו ומעניקים להם פנים ושמות, הופכים אותם למה שבני האדם השתמשו בו תמיד כדי לנסות ולצקת משמעות במציאות הכאוטית והמנוכרת – סיפור. דברים לא קורים סתם כך, יש סיבה ומסובב, יש אלוהים ואלים, יש סדר. 

וכך גם בסרט שראיתי מגיע הרגע שבו הפחד מקבל שם. היצור שמאחורי ההתרחשויות שהקפיצו את הצופה במושבו מתגלה, ומקבל לא רק צורה אלא גם סיפור. וידע הוא כוח ושליטה: אחד המוטיבים החוזרים בספרי אימה ופנטזיה הוא שדים שמגנים בקנאות על שמם האמיתי, כי מי שיידע אותו יוכל לשלוט בהם. תחשבו עוץ לי גוץ לי אבל בגירסה למבוגרים. ברגע שלרוע יש שם ופנים והסבר, אפשר להביס אותו, למצוא את הנוגדן שיפרק אותו מנשקו וישיב את החיים למסלולם. 

ואז מגיעים החיים האמיתיים עם הגירסה שלהם לאימה. בלי רוע, בלי מניעים, בלי כוח ושליטה. אין נרטיב עם רעים וטובים, וגם כשמגלים את שם המחלה זה לא בהכרח משנה משהו. הנה יש לנו תווית ופרוגנוזה, אבל אין מה לעשות. רק לנסות להקל, לטפל במי שיישאר מאחור, ולחכות.

זה אבי כל הפחדים, להתעורר יום אחד ולגלות שהחיים שלך השתנו באופן בלתי הפיך, אולי נגמרו, ואין שום דבר שאתה יכול לעשות בעניין, ואין בהכרח סיבה. ולכן הצפייה בסרט אימה, בעיקר בשבועיים האחרונים, היא תרפיה. אפילו היכולת לעצור בכל נקודה ולהחליט מתי ואם אני רוצה לחזור ולצפות מרגישה כמו סוג של השבת השליטה לידי. אני לא רק צופה חסר אונים מהצד, אני האיש עם האצבע על הכפתור, עוצר וממשיך את הזמן בלחיצה. ובסוף היה קתרזיס, ואחת הדמויות – ניחשתי איזו – ניצחה ושרדה, ואחרת מתה כי הגיע לה. יש התחלה, אמצע וסוף טוב כזה או אחר, הכול נשלט וידוע והכי חשוב – הגיוני.

ובחיים? כאוס ועצב גדול וחוסר אונים. ובמקום לחפש עלילה וצידוקים, צריך לקבל את זה, להתמודד עם זה, לקום כל בוקר בידיעה שהיום עלול להיות היום, ולחיות, אבל ממש, בכל זאת.

מזמן לא קראתי ספר ככה, במכה אחת. את העמוד הראשון קראתי שנייה לפני ששער העלייה למטוס נפתח, את האחרון שעה לפני הנחיתה בניו יורק. בין לבין גם ישנתי וקצת דמעתי כמו ילד והשתדלתי שהדיילות לא יראו.

״אשמת הכוכבים״ של ג׳ון גרין הוא לא ספר שהייתי קורא בנסיבות רגילות. קודם כל הוא ״ספר סרטן״, ובאופן כללי ז׳אנר ספרי המחלות והדמע מרתיע אותי. הוא גם ספר נוער, אבל ספציפית כרגע זו דווקא היתה סיבה כן לקרוא אותו. קיבלתי עליו המלצה ממקור אמין, והבת המתבגרת האישית שלי קראה אותו ואהבה.

וזה העניין: אחת מהחלטות האבהות שלי, שעמדתי בה חלקית מאוד, היתה לקרוא ספרים שהילדים שלי קוראים. חשבתי שזו דרך טובה להתחבר אליהם, לייצר שפה משותפת, וגם להעביר אליהם את המורשת של ספרים שאהבתי והשפיעו עלי בילדות (מה שקצת פחות הצליח). 

אשמת הכוכבים נראה כמו משהו שמגשים את המטרה הראשונה: מדובר בסיפור אהבה בין נער ונערה חולי סרטן שנפגשים בקבוצת תמיכה. זה נשמע רע, אני יודע, אבל זה כתוב מעולה. אין כאן כתיבה מצויצת ומפונפנת, אין חלוקה דיכוטומית למתבגרים מגניבים מדי והורים חד מימדיים. נראה שהסופר מבין ומכבד את הקהל שלו, וזה מקסים. הילדים מצליחים להיות שנונים ובעלי הומור שחור ועדיין להיות מתבגרים אמינים, וההורים שלהם קצת מגוחכים אבל גם חכמים ורגישים ומאוד מאוד אנושיים.

זה ספר עצוב, כמובן. לא צריך להיות גאון כדי להבין שרומן בין שני בני נוער שסוחבים איתם את ה-מחלה הקטלנית הגדולה לא ייגמר טוב. ולא, זה לא ספוילר. אבל מה שמציל אותו מנפילה ללא מעט בורות מלאי סכרין טובעני היא המודעות העצמית של הסופר, שבין היתר דואג לומר מגרונה של הדמות הראשית כמה אין לו כוח לספרות הז׳אנר. נראה שהוא מאוד מתאמץ – ומצליח – להוכיח שאפשר לרגש גם בלי להיות קיץ׳ ולדרוך ברגל גסה על בלוטות הדמעות.

ומה שהוסיף לעניין שבקריאה היה התהייה על איך נגה רואה את הדברים. היה לי ברור שבזמן שאני מזדהה עם נקודת המבט של ההורים, היא רואה דברים אחרת. ותהיתי מה היא חושבת על סיפור האהבה שם, ועל בנים–בנות בכלל, וניסיתי לדמיין איך היא רואה את הדברים. תרגיל מחשבתי לא רע בכלל.

בקיצור, מומלץ לקריאה, רצוי בלוויית טישו והורות לילדים מתבגרים. עכשיו גם עושים ממנו סרט, אגב. הנה הטריילר שנראה די מעפן.