פנדולום, מטוטלת, הוא מכשיר שנועד לסייע לקצוב זמן, ושהשימוש הידוע הראשון שלו נרשם כבר במאה הראשונה לספירה בסין. פנדולום הוא גם צעד באיגרוף שנועד לסייע בארגון מחדש של פרצוף היריב. לא הולך לי איתו.

זה עובד ככה: אתה מקפץ בקלילות מרגל אל רגל, קדימה ואחורה. דילוג קדימה, מכה קלילה שרק נועדה למשוך תגובה, דילוג אחורה לפני שהאגרוף של היריב פוגע, ושוב דילוג קדימה כדי לתפוס אותו עדיין באמצע, לא מוכן, והופה ניצחון ותהילה. כמו לא מעט דברים באיגרוף מדובר בללכת כנגד האינסטינקטים שלך במה שנראה כמו מטאפורה לחיים. פלא שאין יותר מתאגרפים-פילוסופים, ולהפך.

כל זה יפה בתאוריה. 

אחרי שהמאמן סיים להסביר ולהדגים התחלנו לקפץ. כל הנערים ובני העשרים דילגו כאיילות שלוחות ונטולות דאגה, בזמן שפלוגת המתאמנים הזקנים התחילה להתנשף. ומילא הכושר, אבל המהירות: היה לי ברור שאם אנסה ליישם את זה בקרב זה ייגמר במפגש עצוב של אגרוף זר עם הסנטר שלי. 

רוב הזמן המצב הפוך. אני מתאמן כבר שנתיים ונראה שככל שהזמן עובר כך הפער בין מה שאני חושב שאני יכול לבצע למציאות רק גדל. מנטלית אני עדיין התיכוניסט שמסיים בקושי ריצת אלפיים בשיעור התעמלות, מתנשף, מחכה לרגע שבו הסיוט ייגמר ואוכל לחזור לקרוא ספר בחדר שלי, בבית. פיזית אני כנראה בכושר טוב יותר היום משהייתי אז. ובניגוד לדמות שעוד יושבת לי בראש, היום כנראה שהייתי מסיים את הריצה באופן מכובד. 

וכך אני מגיע לאימון, מבין על איזה תרגיל הולכים לעבוד, מכיר בכך שאין סיכוי שאצליח לעשות את כל זה, ואז מגלה שהגוף שלי דווקא לגמרי סבבה עם העניין. לפעמים הניתוק כל כך קיצוני שנדמה לי שאני מסתכל מהצד בזמן שהרגליים שלי קופצות על המדרגה, או כשהידיים פוגשות בשק בקצב מסוים. שומו שמים, זה קורה. 

זה מעסיק אותי לא מעט, הפער בין הגירסה שלי עצמי שהתקבעה לי בראש, למציאות. כאילו שמישהו לא שלח עדיין ניוזלטר עם כל העדכונים החדשים, או שפספסתי את המייל. אני משתמש במוצר חדש בלי לדעת, מופתע לגלות את השדרוגים שנוספו. ויש משהו מופלא בתחושה החדשה הזו, בהפתעה שהגוף שלך, אתה עצמך, מספק. בעיקר כשבגילי זה אמור להיות הפוך – ציפיות נכזבות למהירות וגמישות של פעם.

זה נכון לא רק לגוף. זה נכון לעבודה, ליחסים עם בני אדם. הדברים משתנים לאיטם על רצפת הייצור של המפעל, משתכללים, ולפעמים לוקח זמן עד שהמידע מטפס למעלה להנהלה שבראש. קטע. שינוי ושיפור זה נחמד.

חוץ מהפנדולום. אולי זה העניין של הזמן שמתחבר אליו, ושלא משנה כמה אתאמן ואתרגל, אותו אי אפשר לעצור. יש מצב שאת הדילוג הקליל קדימה ואחורה אשאיר לגלגול הבא. 

אז מחכים.

אי ודאות זה לא למאכל אדם. כבר שבוע שהעננה תלויה מעל כולם במשרד, וכל אחד לוקח את זה למקום אחר. אבל לוקח – בלי קשר לפאסון, פילוסופיה או פרנויה, המשא רובץ לכולם על הכתפיים. לך תתכנן עתיד כשהאופק לוט בערפל.

אחרי יומיים של לחץ ותהיות לגבי תנאי הלינה על ספסלי רוטשילד אם אפוטר, נרגעתי. כנראה שגם אם אודח מתוכנית הריאליטי שמצאתי את עצמי משתתף בה בחוסר רצון זה יהיה ברכות. פחות השלכה מחלון גורד שחקים, יותר החלקה איטית ונינוחה במורד. אבל ירידת המתח לא נבעה רק מחשבון הבנק. באופן מסוים אי הוודאות הולכת והופכת לוודאות החדשה. 

אני כותב את הדברים בתאריך יום ההולדת של אבא שלי, שמת לו לפתע בלי שום אזהרה באמצע טיול בחו"ל. וזו מהות החיים לא? רגע הכול יציב וברור, ובמשנהו, ובכן, לא. הערפל, חוסר היכולת לראות קדימה, הוא האמת. האופק הבהיר הוא אשליה. אתה צועד אל עבר עתיד מובנה וברור, ולא מבין מאיפה הגיעו כל הפיתולים האלה בדרך. מה תעשה עכשיו, תשב בצד ותקטר? 

מה שקורה עכשיו הוא משיכת וילון, הסרת לוט, חשיפה! אנחנו מתכננים קדימה – רבעון, מחצית, איפה נהיה בעוד שלוש שנים. זה חשוב, זה נותן כיוון ומוטיבציה כאן ועכשיו, אבל זה היבריס, קריאת תיגר על האלים. פה רודן עם שאיפות יוצא למלחמה, שם נגיף חדש יוצא לסיבוב בעיר, והופה – מתכננים מחדש.

אחת האמירות החביבות על אבא שלי היתה "אני אולי טיפש אבל אני לא אידיוט". כיף לעבוד בהייטק כשהכול טוב והכסף זורם בקול צלצול עליז, נעים לשמוע את הססמאות על כבוד והכלה, דייברסיטי ואינקלוז'ון, ועוד מונחים באנגלית שעושים נעים באוזן. זה מפתה, זה מחלחל, עוקף מנגנוני הגנה וציניות, מרדים. אבל בסופו של דבר זה לא הרודיאו הראשון שלי. כל מי שגדל בעיתונות החבוטה, ובעיקר ב"ידיעות אחרונות" אוכל יושביו, יודע שכשזמנים קשים מגיעים העקרונות מאופסנים והסכינים נשלפות. 

כך שבמובן מסוים הוקל לי. כשהכול טוב ונינוח אני זע באי נוחות, מביט לצדדים ומנסה להבין מאיפה תגיע המכה. ובכן, הנה היא באה. יש מסגרת זמנים כללית מאוד, אני מבין את הסיכויים והאפשרויות, אני בטריטוריה מוכרת. וחשוב יותר: החיים נוטים להפתיע עם מחבטים גדולים מזה – נטישות ומיתות וגעגועים חסרי מרפא ורחמים. עבודה? עם זה כבר נסתדר.

כדי לצאת מאזור הנוחות שלי אני צריך לרמות את אני העתידי, להריץ עליו איזו מניפולציה נכלולית קלה. כך אני מוצא את עצמי בסוף השבוע במלון בהרי ירושלים, מוקף אנשים שאיני מכיר, מתכונן להעביר מצגת ותוהה מה לעזאזל חשבתי לעצמי. 

כמה שבועות קודם לכן הגיעה ההזמנה דרך העבודה מקומיוניטי פורוורד, ריטריט של מנהלי קהילות מכל הארץ, סופשבוע במלון בירושלים, מצגות ומינגלינג והאם מישהו מאיתנו ירצה גם להעביר הרצאה? זה נשמע מעניין, זה נשמע רחוק בעתיד שלא יגיע, אז למה לא, ובטח, אני אוהב להרצות. והיי, קורונה, זה בטח לא יקרה.

שבוע לפני. אני עובד על המצגת ומקלל את אני מהעבר ששש לכל מיני הרפתקאות על חשבוני. אני כמעט מחליט לבטל הכל כשמתברר שחולקים חדרים, ומצליח להתארגן על לינה בדד, ולבסוף אורז תיק, מוכן נפשית ליומיים של בדידות עגומה. כמה שעות אחר כך אני מבין ששוב טעיתי ושאני מהעבר לא טיפש כמו שהוא נראה.

קהילה הוא מושג אמורפי. תשאלו מנהלי קהילות מחמישה ארגונים שונים במה מדובר וסביר שתקבלו תשובות שונות. ספק אם אמא שלי או צאצאי יודעים להסביר מה אני עושה ביומיום. המלון שעל ההר מלא אנשים שנמתחים על המנעד הרחב שמגדיר בסופו של דבר קבוצה של אנשים שחולקים עניין משותף, ומנהלים תקשורת כזו או אחרת באמצעות פלטפורמה כלשהי. מעורפל מספיק? נמשיך.

בין הנוכחים יש מנהלות קהילה שעוסקת בהורות, חיה בפייסבוק ודוגלת בשיח שנשלט על ידי המנהלות ביד רמה, אני מייצג את קהילות ווייז שמתפרסות על שלל פלטפורמות ומעודדות שיחה ופעילות כמעט עצמאית בין החברים. איש חביב ומזוקן פועל בכלל באינסטגרם וקורא להמוני המגיבים שלו קהילה, יש גם נציגה של חברה גדולה שבנתה מערכת קהילות פנימית לעובדים, מנהלת קהילה של נשות קבע בצה״ל, ועוד ועוד, כולל נציג של כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת, שמסתובב עם מסננת פסטה צהובה על הראש. ריטריט זה לא, לפחות לא במובן הזן בודהיסטי של נסיגה מן העולם אל הפנימיות שלנו, עדיף בשתיקה. כולם מדברים עם כולם, והרבה.

אני מהעבר, טיפוס חלקלק אבל מבין עניין, התנדב, כאמור, להעביר מצגת. אני משובץ לחמישי בערב, לפני האוכל. אכזרי למדי אבל מצד שני מסייע לשלוף אותי מהבדידות המזהרת. אני אוהב לדבר מול אנשים – תשומת לב ופאסון וכל הג׳אז הזה – והקהל מתלהב, סביר שבזכות מיומנויות הקהילה של הארגון בו אני עובד, ולא רק איכויות הרוק סטאר שלי. שלב השאלות נקטע מחוסר זמן ובדרך לארוחת הערב כבר מדברים איתי על שיתופי פעולה שלא היו עולים על דעתי בחיים, למשל עם קהילת בעלי טסלה בישראל. מתברר שיש דבר כזה. עכשיו יש לי עם מי לדבר בארוחת הערב. 

שאר הסופ"ש עובר בנעימים. מפגש עם מובילי טיקטוק מבהיר לי עד כמה אני בומר, ומסיבת אוזניות בערב הראשון מחדדת את הגבול שגם החיוביות המתפרצת הנואשת ביותר שלי לא תחצה. אני מוצא אנשים שמדברים את השפה שלי, מציע ומאשר חברויות בלינקדאין ופייסבוק, וכמובן מגלה חיבורים מפה ומשם: זה מכיר עמית לעבודה, וזאת עובדת עם אקסית מפעם. האוכל לא רע, יש אלכוהול והחדר נחמד, ויש משהו נעים בניתוק מהקונכייה המוכרת שלי. 

אבל אני מתגעגע אליה, ותופס טרמפ עם מנהלת קהילות לעתיד, ומתמלא שמחה למראה מגדלי תל אביב כי כמה אפשר להיות חיובי ותקשורתי ועוד בירושלים, בכל זאת. חזרתי עם רעיונות וקישורים וקשרים ושביעות רצון עצמית קטנה. סביר להניח שגם הזמנות עתידיות להרפתקאות מחוץ לקופסה יעוררו חרדות ורתיעה דומות, ויש לקוות שאני העתידי יהיה ערמומי ומניפולטור כמו אני מהעבר. עד הריטריט הבא אם כך.

בסופו של דבר הדימוי הוא מדרכה נעה, ההיא משדות התעופה. בגירושים, בעבודה, תחביב חדש, חברים ישנים. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ראיתי את הפלא הזה בשנות השמונים, נפעם מהקונספט, מה עוד ימציאו המדענים האלה בחיי, אני עומד במקום ובכל זאת זז! גם אם אני רוצה לעמוד לרגע, לחשוב, אולי להתחרט, אני ממשיך לשעוט קדימה. 

יצאתי בשלישי בבוקר מהבית אחרי שבוע בידוד בחסות הנגיף, ולא הצלחתי לחזור. הסתובבתי הרבה יותר זמן מהמתוכנן ברחובות תל אביב שטופי השמש. קניתי את הקפה הראשון מחוץ לבית, ישבתי על ספסל, ואז חיפשתי תירוצים חדשים. קניות למקרר שהתרוקן, עציץ מתנה לשכנה שסייעה בתקופת המצור. רציתי למשוך את הלימבו הזה עוד קצת, לפני שאני עולה בחזרה למדרכה הנעה בלי יכולת לעצור. היא היתה שם בזווית העין, נקודה מתערבלת ותזיזיתית באמצע יום יפה ורגוע, הנקודה שבה עולים בחזרה וחוזרים למירוץ.

היחסים עם המדרכה הנעה מורכבים. אני רוצה לרדת מדי פעם, לנוח, אבל גם מפחד שאין דרך חזרה. שאם אעצור, האינרציה תיעלם, ובהיעדרה אאבד מוטיבציה ותנופה, ואז מה? לא אתפטר, אעזוב, אתחיל, אסיים. זה כמו עכבר על גלגל, וכבר לא ברור מה מניע את מה, הרגליים את הגלגל, או סיבוב הגלגל את הרגליים. אם אעצור אני עלול לגלות את התשובה ולא בטוח שהיא תמצא חן בעיני. אלא שאת הנגיף כל התאוריות בשקל שלי לא עניינו, והנה אני יוצא אחרי שבוע בבית שבו כמעט כל תחום בחיי עמד מלכת. שבוע לפני הכל נעצר בחריקה וזה היה נורא ונפלא, מנוחה נכונה מנוקדת בערפילים של חרדה, ואיך עולים בחזרה עכשיו ומתחילים מחדש. 

לאט. ובהתחלה אני מועד. שוכח חפצים ומשימות, מתעייף, מתעורר בקושי וחולם חלומות משונים. יוצא לשתות עם חברה וכמעט נרדם על הבר בשעה שבה הערב בדרך כלל רק מתחיל. זה לא נמשך יותר מיומיים-שלושה. התנועה קדימה חזקה מהכל, ומשנכנסתי לקצב  קשה לעצור, הרגלים ורפלקסים ישנים נכנסים לפעולה ואני  נסחף קדימה.

בעוד כמה שבועות אשכח מכל העניין, דרמות חדשות יעפילו על שבוע אחד של בידוד נוח למדי כולל נטפליקס, וולט ועבודה מהבית. אבל כמו עם הסגרים שהיו, כנראה שאיפשהו עמוק בפנים קצת אתגעגע, וקצת אחפש את ההזדמנות לעצור רגע שוב, לרדת מהמסלול בתקווה וחרדה שאוכל לחזור.

״שבוע עבודה היברידי״ – הבאזוורד הגדול הבא. מדברים על זה כבר חודשים, ועכשיו זה מתחיל לקבל צורה. קודם בהייטק – חברים שעובדים בתעשיות ישנות יותר נקראים לדגל ולמשרד לחמישה הימים המלאים של פעם. אבל באימפריות החדשות מדברים על שילוב: כך וכך ימים במשרד, כך וכך בבית.

אני אוהב את סביבת העבודה המשרדית שלי. התנאים מעולים, האנשים אחלה. אין לי שום רצון לחזור לשם. אחרי תקופת הסתגלות שכללה פה ושם איזה התקפון קלסטרופובי, הבנתי פתאום, כמו באיזה משל מוסר אמריקאי, שהכי טוב לי בבית. 

שנים מדברים איתי על וורק-לייף בלאנס, עוד מונח הייטקי שגור ושחוק, ורק עכשיו הבנתי את המשמעות. קודם חשבתי שהאיזון הקדוש פירושו לצאת מוקדם בימי ילדים ולא לשבת על מיילים בשבת. אבל לא – המשמעות היא בישול תוך כדי האזנה והשתתפות בישיבת וידאו, קפיצה לאימון באמצע היום בין ישיבות, סגירת מייל חשוב אחרון אחרי ארוחת הערב – איך שמתאים ומסתדר. 

לפני הקורונה, היום שלי הורכב מבלוקים – או שאני במשרד, או שאני בבית. הפעולות והמצב המנטלי נגזרו מהאכסניה. יש זמן מת במשרד? בעיה. יש עומס עבודה פתאומי כשאני בבית? מעצבן. אבל לא עוד. אפילו איש מתובנת ומרובע כמוני הפך סופסוף לגמיש, משלב ואורג את העבודה והחיים זה בזה בהרמוניה, מדלג מהכנת פסטה לילדים לכתיבת מסמך לפרויקט בצעד קליל ובוטח. אם חסרה לי חברת בני אדם אני יורד לרחוב לסיבוב, קובע צהריים עם חבר, או סשן עבודה בצוותא מבית קפה עם קולגה. אני לא זקוק ליותר מזה.

אני בטוח שזה לא עובד לכולם. אין לי ילדים קטנים בבית, חלק גדול מהעבודה שלי הוא מול אנשים שנמצאים גם ככה מעבר לאוקיינוס, ותמיד הייתי קצת מיזנטרופ. אבל זו בעיני המשמעות האמיתית של איזון והיברידיות – לא מסגרת אחת שמחייבת את כולם לרקוד למנגינת אותו חליל, אלא גבולות גמישים שמאפשרים לכל אחד להזיז ולהתאים אותם לעצמו. 

ההכרזות על שבוע עבודה היברידי עם חלוקה אחידה לכולם הן רק ההתחלה. פירצה ראשונה בחומה בצורה שעומדת על תילה שנים. מי שגר בדירה קטנה עם זאטוטים ירצה להגיע כל יום למשרד, אחרים לא ירצו להגיע אפילו פעם אחת. זה יחייב חשיבה אחרת, איזון חדש, זה יאפשר לשכור פחות חללי משרדים, יחסוך לחלק מהאנשים את התפוצצות הזעם היומית שנקראת פקק תנועה, ואולי ימנע גירושים וישפר יחסי הורים-ילדים, מי יודע. זה ישפיע על חברות משלוחי מזון ועל עיצוב מטבחים, שעות פתיחה של חנויות, מופעי תרבות ומה לא. שנים קדימה אנשים יסתכלו על תרבות העבודה שלנו לפני הקורונה כמו שאנחנו מביטים על העובדים בזמן המהפכה התעשייתית.

המהפכה בדרך. עד שהיא תגיע אני נשאר בבית ומכין כדורי בשר עם לפטופ פתוח ליד. אל תפריעו.

פעם הציעו לי לכתוב טור שיעסוק בהתנהלות במקום עבודה – מבוס מתעמר ועד קולגה בעל הרגלי היגיינה מפוקפקים. כתבתי פיילוט, שלחתי, ולא שמעתי יותר ממעסיקיי הפוטנציאלים דבר וחצי דבר. במקום להיעלב, הערכתי את האירוניה – מעסיק שלא טורח להגיב היה יכול להיות נושא מצוין לאחד הטורים.

חשבתי על זה השבוע כשפרצה סערת יחסי העבודה ב"מאקו". כלומר טייפון אם אתם משכשכים בביצה מאוד קטנה ומסוימת – ובריזה בלתי מורגשת אם לא. ואני מאמל"ק: אתר "המקום הכי חם בגיהנום" פרסם תחקיר על היחס של עורכת התרבות ב"מאקו" לעובדים שלה, והתנהלות העורך הראשי בפרשה. ספוילר: הטענות הן שהיא פוגענית ומשפילה, ושהבוסים שלה לא עושים דבר כדי לעצור את זה. 

איני מכיר את העובדות במקרה הזה. העורך הראשון שלי בעיתון היומי שעבדתי בו נהג לצרוח על בסיס קבוע. ללא פרופורציות וללא סימני אזהרה. רגע אחד הכול שקט, ובמשנהו, בגלל טעות קטנה או תגובה שלא נראתה לו – צרחות אימים. כמו בהרבה מערכות יחסים מתעללות, לא חשבנו שהדציבלים שהפיק מצדיקים תלונה. בתרבות הארגונית המסוימת הזו אף אחד לא חשב שלהתנהג יפה לכפופים לך הוא ערך. לא הכפופים שחטפו, ולא הבוס שהחטיף.

"מאקו" פרסמו בעצמם תחקירים על בוסים מתעללים, כנראה בלי שמץ מודעות לחמאה שמונחת על ראשם. אני חושב שאם הייתם שואלים את העורך הראשון והצרוד שלי, או את הבוסים שלו, הם לא היו מבינים במה מדובר. יחסי עובד מעביד? זה תלוש משכורת ושיחת שימוע ופיטורים. מה עוד? מה ליחסי אנוש ולעיתונות?

כשעבדתי בעיתון הייתי בטוח שהוא מרכז היקום. כולם קוראים אותו, וכותרת יכולה לרומם או לרסק אנשים, ארגונים, עולמות. גלקסיות! ואם אני במרכז היקום, אם הכול דחוף והרה גורל, איזה מקום יש לנימוס ויחסי אנוש? זאת מלחמה בנאדם, אין זמן.  

אבל זו לא רק החשיבות וגודל השעה. כולם היו מגניבים, כולם היו יצירתיים. כי צריך להיות יצירתי כדי לכתוב, וכדי לראיין, וזה בא עם קצת טירוף, קצת גסות רוח, קורט אלימות. אנשים שבמקומות עבודה אחרים היו עפים הביתה בגלל יחסי אנוש איומים, זכו להילה של כוכב אקסצנטרי. אחרי שעמיתה לעבודה פוצצה עוד פגישה בצרחות מטורפות ונטשה הביתה הסביר לי עורך בכיר שככה זה, הכי מוכשרים הם גם הכי מטורפים. הייתי מספיק צעיר וטיפש כדי לקנות את זה. 

השילוב של אגו גדול, משכורות נמוכות, גיל צעיר ותרבות ארגונית של שכונה, מייצרים סביבת עבודה מסעירה, מושכת ורעילה. לצפות בתוך כל זה למודעות עצמית, להבנה שלא יכול להיות שאתה מטיף ומבקר את העולם, אבל לא מסתכל בראי, זה מוגזם. הבעיה היא שזה שוחק. סביבת עבודה כזו תייצר תחלופה מהירה ותדחק החוצה את מי שלא נפל במקרה על עורך ראשי שלא נוטה לצרחות והתעללות. 

היתרון קצר הטווח של התלהבות ואדרנלין מיתרגם בסופו של דבר לפגיעה בטווח הארוך. מקום עבודה שלא יכול להציע שכר ותנאים ומחליף אותם בתדמית ואקשן, מקדם את מי שצועק ומיוחד יותר, את מי שיודע להתחבר לחבורת הילדים המקובלים, ובסופו של דבר ידחק החוצה לא מעט אנשים טובים-אך-לא-מגניבים.

אני לא בעסקי העיתונות כבר שנים, אולי יש ארגונים שבהם זה כבר לא ככה. ואני אוהב תקשורת, וחושב שהיא קריטית לחברה דמוקרטית בריאה. זה רק העניין הקטן הזה של מי שומר על השומרים. להעלות את רף הביקורת העצמית, ולהוריד את הווליום. 

השבוע, לראשונה, הרגשתי צורך של ממש לראות בני אדם, ועכשיו. בדיוק חשבתי שהתרגלתי למציאות החדשה והופה, טוויסט בעלילה. בהתחלה התחרפנתי קלות מהסגר והעבודה מהבית, אחר כך התרגלתי וגיליתי שזה בעצם סינרגטי עם כישורי המיזנתרופיה שלי, והנה, פתאום, משום מקום, אני זקוק לקצת חברה. 

רכבתי לבית קפה שבו עובד חבר מהעבודה, ישבתי עם הלטפופ כמו כולם, בהיתי באנשים בוהים בלפטופים, ונרגעתי. אז זה מה שמרגיע אותי? זו השאיפה היומית שלי? ובכן, כן. הכול מצטמצם. 

הצמצום אינו רק של חלל העבודה שלי שמתרכז כעת לאזור שולחן הכתיבה בדירה תל אביבית סבירה. לא לא, הצמצום מתחיל בתוכי. לפני שכל זה התחיל ראיתי המון אנשים כל יום, ואז הייתי חוזר הביתה ונח מכל הסוציאליות הזאת. שיחות בפינת הקפה, סמול טוק עם עמיתים – זה נחמד, אבל גם דורש אנרגיה. לאף אחד לא אכפת אם קמת במצב רוח מזופת, או שאתה טרוד באחד מהבלי העולם הזה, אנשים מצפים שתהיה נחמד כשהם חולפים מולך במסדרון. 

ופתאום זה חסר. כי העולם הצטמצם, ויחד איתו התפיסה שלי את אותו עולם, את עצמי, את מה שאני רוצה. הכול ירד קומה אחת למטה, למרתפים של איזשהו צורך בסיסי. לראות קצת אנשים, לצאת רגע מהבית. לא לטוס חלילה, או אפילו לנסוע רחוק. רק לנוע קצת אל עבר האופק היומי הצר. להיות אסיר תודה שיש לך בכלל עבודה, ועוד במקום מוצלח, בעידן כזה. להתמקד במפגש חברתי שתוכנן מראש, כי זה הדבר הגדול הבא שיש לצפות לו. פעם זה היה לחשוב אולי על קידום או תפקיד אחר, לחשוב על הופעה גדולה בחו"ל, טיול עם איזה צאצא לעיר גדולה וזרה. אבל אלו מדרגות אבולוציוניות מתקדמות מדי של שאיפה בתקופה הזאת. עכשיו מצמצמים. 

ולכאורה הכול כרגיל, אבל גם אם אני יוצא לבלות האנשים מולי עוטים מסיכות, ובמסעדה או בבית הקפה יש מגבלות ישיבה ושירות, וכל פעולה מזכירה לי שאני אולי מנסה להמשיך כאילו כלום, אבל העולם השתנה באופן כנראה בלתי הפיך. הכול בווליום נמוך יותר. וזה מעודד אותי ושכמותי לצמצם שאיפות, רצונות, דרישות. כמו תמיד יש מי שגורף רווחים מצרות ומגיפות, יש את אלה שחטפו והם מיואשים ובשארית כוחותיהם יוצאים למחות, ויש את האמצע, בורגנות הקורונה, שמצטמצמים. וחשוב היה לי להבין את זה בעיקר כדי לנסות להפסיק עם השטות הזו ויפה שעה אחת קודם, כי מה הטעם לחיות ככה. עם כל האהבה הרבה שאני רוחש לנהנתנות ואסקפיזם, בזמן הקרוב אצטרך לעבוד על להרים את הראש ולנסות להצטמצם פחות ולהתחיל להתרחב.

באמצע סרט פעולה זניח משנות התשעים טומי לי ג'ונס מישיר מבט אל הבוסית שלו ואל המצלמה, ואומר בפנים חמורות: "תני לי לעשות את העבודה שלי". הדמות שמגלם ג'ונס, מרשל אמריקאי, חטפה כמה שעות קודם לכן כדור מאסיר נמלט. אבל מה לו ולהתאוששות? לכל היותר איזו חופשה קטנה עם דרינק ואדוויל. הבטתי במסך נפעם, גם מהמסירות הבלתי מתפשרת, וגם כי בכל זאת טומי לי ג'ונס. ואז חשבתי על זה עוד רגע, והגעתי למסקנה שהאיש אידיוט. 

המרשל שמגלם ג'ונס הוא האיש שיתעקש להגיע למשרד גם כשהוא לא מרגיש טוב וידביק את כולם בקורונה, כי העבודה קודמת לכול. הוא גיבור קולנועי סטנדרטי ונפוץ, מאלה שיעדיפו את העבודה על פני בת הזוג ויתגרשו,  יזניחו את הילדים ויחטפו אולקוס או סרטן בגיל 50 בגלל עודפי דחק וויסקי. זהו אתוס אמריקאי רעיל שנספג בכל נקבובית בעולם המערבי ומסייע בעיקר לבעלי הון, עורכי דין לענייני משפחה ופסיכולוגים. יצא לי לעבוד כבר עם לא מעט אנשים שנהגו לבלות במקום העבודה 12 שעות ומעלה, ואף להפציע בימי שישי, בזמן שבבית מחכה להם צאצא בן כמה חודשים. מנהל אחד אמר לי בשיא הרצינות שהוא לא מסוגל לחשוב על גירושים כי אז לא יראה את ילדיו כל יום. האיש נהג לבלות במשרד חצי יממה לפחות. 

גפי אמיר כתבה פעם בטור שלה שאם אתה רואה אב מבלה עם הילדים בגינה תל אביבית בשעה סבירה, כנראה שהוא גרוש. יש צורך באקט רשמי עם חותמת של שתי רשויות – משרד הפנים והרבנות – כדי שהגבר-גבר המערבי יוכל להרשות לעצמו לצאת מוקדם פעמיים בשבוע מהעבודה לטובת הילדים. ומי אשם? טומי לי ג'ונס! העבודה מעל הכול, מניין השעות במשרד חייב לעלות על 60 בשבוע, מחלות זה לחלשים, והילדים? שיסתדרו. 

והאמת שחשבתי שזו כבר נחלת העבר. אבל לא בדיוק. בחברת ההייטק שאני עובד בה מדברים ברצינות על איזון בין חיים אישיים לעבודה, מספקים תנאים מופלאים להורים חדשים, מעודדים אותי לנצל ימי חופשה באופן שגובל בהטרדה ובאופן כללי מגלים נאורות מתקדמת. זה חדש לי – מקומות העבודה הקודמים לא היו דומים לאוטופיה הזו – ונשמע מוזר לחברים שעובדים בעולם האמיתי. חברה טובה סיפרה על בוס שזעם עליה כשהודיעה לו שהיא צריכה להיכנס לבידוד בעקבות חשיפה לחולה קורונה, ותהה איפה האכפתיות והנאמנות שלה. מישהי אחרת סיפרה על מנהל שאמר לה שלא ישלם על הימים שבהם עבדה מהבית, גם היא בגלל בידוד, כי אם לא היתה פיזית במשרד זה לא נחשב. אבל גם אצלי, באוטופיה, יש חריקות. בכל אחד משלושת ימי החופשה שלקחתי השבוע הציצה העבודה מהחלון רק כדי לברר משהו קטן. בכל יום צץ מישהו שיש לו רק שאלה, משהו קטן וחצי דחוף, עניין קטן. אף אחד לא התכוון לרע, אף אחד לא רצה משהו שדרש ממני יותר משתיים-שלוש דקות. ועדיין, התחושה היתה שאין לגיטימציה להתנתק לגמרי.

בעולם אידיאלי טומי לי ג'ונס היה הולך לדוג עד לרפואה שלמה, ונותן לצוות שלו להמשיך לרדוף אחרי הפושעים. הוא היה מכיר בכך שהעבודה שלו חשובה, אבל היא רק חלק ממכלול החיים, ושבלי איזון וקבלה של החלקים האחרים צפוי לו עתיד חברתי ורפואי עגום. בעולם כזה אני הייתי מרגיש אשם פחות כשאני לוקח חופש, ומפסיק לבדוק מיילים בשבתות. אבל האימפריה האמריקאית ומשרד יחסי הציבור שלה בהוליווד עשתה שמות בכולנו, והשקיעה הנוכחית שלה לא תשנה את זה כנראה. ולכן יש לזכור – עבודה צריכה להיות מעניינת, אפילו שליחות, אבל לא פחות מכך תפקידה הוא לממן את הבירה בסוף היום ואת הספה שעליה היא תילגם.