Tag Archive | עבודה

בסרט הזה "ידיעות אחרונות" הוא (בכל זאת) האיש הטוב

עבדתי ב"ידיעות אחרונות". לא הייתי בכיר מספיק כדי להחליף חצי מילה עם נוני מוזס, אבל הכרתי עורכים שחטפו ממנו בגלל תמונה של האדם הלא נכון שקשור לגוף הלא נכון. לא היה קשה להבין את מי המו"ל מחבב ואת מי לא. לא היה קשה להבין שלא מדובר בחיבה אידיאולוגית, אלא בעסקים.

מערכת "ידיעות" תמיד היתה גדושה עד להתפקע ביצרים, נקמות, דם רע. "מעריב" היה השטן, ואחריו "ישראל היום". ואולם, יחד עם זה ועל אף כל זאת "ידיעות" היה קודם כול עיתון: כלי תקשורת אמיתי, חלק בלתי נפרד וחיוני מדמוקרטיה. הועסקו בו אנשים שתיעבתי, התנאים היו מגוחכים, אבל העבודה היתה מספקת להפליא. משמעות – היעד החמקמק הזה של אנשי תרבות המערב השבעה – ריחפה במסדרונות ברחוב מוזס.

אם הייתי צריך לבחור את מקום העבודה האהוב עלי אי פעם ״ידיעות״ היה זוכה בנקודות. לא מקום העבודה הטוב ביותר – אם משקללים עניין, תנאים ואופק תעסוקתי, הוא אפילו לא מתמודד על התואר. אבל למרות עורך שנהג לצרוח על עובדים עד צרידות, חרף כתבים על גבול האלימות ומעבר לו, על אף אינספור עיוותים ובעיות – "ידיעות" סיפק את התחושה של עבודה בארגון חדור מטרה ושליחות. זה היה מדבק. הרגשתי שאני חלק מישות שרוצה להשפיע ולשנות. לטובה, כן? הרגשתי חלק ממשהו חשוב.

קחו את גיליונות "ידיעות" ו"ישראל היום" של השבוע האחרון ותשוו ביניהם. "ידיעות", מהרגע הראשון שבו התפוצצה פרשת ביבינוניגייט, פירסם אותה בכותרת הראשית. דיווח עובדתי, כולל על הבוס, מן הסתם בחריקת שיניים, ולידו טורים של בכירי כתבי העיתון. "ישראל היום", מנגד, הצניע עד העלים בהתחלה, ואחר כך עבר לידיעות חד צדדיות שמתמקדות בשיטת מוזס, ומתעלמות מחלקו של הקיסר סגול-השיער בסקנדל.

הציצו בידיעה הזו, ודלגו לפסקה השנייה אחרי תמליל ההקלטות. רפש ותעמולה במסווה של עיתונות. חבר ניסח פעם את ההבדל בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" בדימוי המעודן הבא: "ידיעות" אולי משתין בבריכה כמו כולם, אבל "ישראל היום" מחרבן מהמקפצה. בכירי הכתבים שבו נאלמו דום. הם לא מתייחסים לבעייתיות של מעורבות הקיסר בפרשה, אלא ממשיכים להדהד את דף המסרים האנטי-נוני.

בחזרה לטורי אנשי "ידיעות": נחום ברנע וסימה קדמון מיתממים. הם לא שמעו ולא ידעו. מעולם לא הורו להם על מה לכתוב ואיך. אם הם טוענים כי לא הבחינו במגמתיות הסיקור לגבי אישים מסוימים בעיתון שלהם, הם טיפשים או שקרנים. כל מי שעבד ב״ידיעות״ הכיר את המגמות, והבין לפחות חלקית מי ברשימה השחורה ומי לא. אני מכיר אישית אנשים שלמדו שאסור לכתוב או לפרסם תמונה של אדם כלשהו אחרי שחטפו צרחות מהבוס.

אבל ברנע וקדמון צודקים בטענה הבסיסית שלהם – אף אחד לא אומר לטאלנטים של "ידיעות" מה לכתוב. יש מספיק אנשים בעלי כוח ועמדה שיכתבו בעיתון מה שמתחשק להם, גם אם המו"ל לא יאהב את זה. בסופו של יום ל"ידיעות אחרונות", גוף בעייתי ורעיל, יש דנ״א של עיתון דמוקרטי. בדנ״א של "ישראל היום" יש מוטציה בצורה של שופר שלטון צפון קוריאני. אפשר לטעון ש"ידיעות אחרונות" הוא עיתון גרוע. קשה עד בלתי אפשרי לטעון ש"ישראל היום" הוא עיתון.

כמה הערות על העניין הזה של "עבודה"

  • איש אחד התחיל עבודה חדשה בניו יורק. ביום הראשון לקח אותו עמית לעתיד לסיור במקום החדש. האיש התרשם. "זו נראית אחלה עבודה", הוא אמר. "כן", ענה לו הקולגה, "אם אתה אוהב עבודות".
  • נגה מציצה מעבר לכתף שלי ומקטרת ששוב אני כותב על עבודה. "מה פתאום, אני כותב המון גם עליכם", אני עונה. "כן, אבל בסוף גם זה תמיד איכשהו קשור לעבודה", היא אומרת בחוסר סבלנות.

  • היא צודקת. יש לי מערכת יחסים מורכבת עם "עבודות". אני לא חושב שזו בעיה פרטית שלי. זו התקופה, הזמנים. בעוד 200 שנה יחשבו על החיים שלי בערך מה שאני חושב על עבודת הילדים במהפכה התעשייתית.

  • הבעיה היא בעצם הפרדיגמה הזו של עבודה. ראיתי סרט נורווגי, "In order of disappearance", שבו צמד גנגסטרים אלבנים מדברים על כמה נוח בכלא הנורווגי. אין אלימות, אין אונס, אחד מהם מספר לחבר שלו על טיפול השיניים שקיבל בזמן שישב במאסר. שזה אחלה, אבל עדיין כלא. כלומר הבעיה היא לא בתנאים הספציפיים, אלא בשיטה עצמה. רבאק, יש אנשים בעבודה שאני רואה יותר מאשר את הילדים שלי. וזה במקום העבודה הכי מוצלח בעולם אחרי חברת חשמל.

  • תשעה חודשים הסתובבתי בלי עבודה, בתקופת המעבר בין העיתונות הגוועת להייטק. בלי טייטל, בלי תשובה לשאלה "אז מה אתה עושה", בלי הערכה עצמית, בלי עתיד בלי תקווה וכו'. עם חרדה קיומית לפנים. ושיעמום קל. היה מאכזב נורא לגלות עד כמה אני תלוי נפשית בדבר הזה, במשרה.

  • אז מה במקום? אני לא יודע. ברור לי שהמצב הזה שבו אתה בעבודה יותר מאשר עם הילדים שלך הוא אבסורדי, ברור לי שהתלות הקיומית בעבודה והחרדה מלסיים את הקריירה כהומלס ברוטשילד לא הגיונית. אבל מה כן? רובוטים שידאגו להכל בזמן שאני רואה סרט בנטפליקס? חלוקה מחדש של הרכוש וגרסה מתקדמת של קומוניזם?

  • ומה עם עניין המשמעות בחיים? ניסיתי פה ושם עבודות שלא דורשות מחשבה ומשאירות המון זמן פנוי. זה משעמם רצח. ובטלה, אחד מבילויי הזמן החביבים עלי, כמה כיף יכולה להיות בטלה ראויה אם היא זמינה 24/7? חופש מרגיש כמו חופש רק אם הוא חופש ממשהו. אחרת זו סתם שגרה רקובה.

  • כנראה אלה המים שאני שוחה בהם, ולך תבקש מדג שיחשוב על חלופה לקיום רטוב. אני לא מהפכן. אני רוצה משכורת טובה ועבודה מעניינת ולצאת לשתות מדי פעם. ואת זה אני מקבל בתוספת אקסטרה-זמן לכתוב פוסטים ולקטר. אבל מתישהו ינוסח מניפסט חדש שיעלה על נס דרך נכונה יותר לחיות. אני אשמע על זה בבית הדיור המוגן הזול שבו הילדים יתקעו אותי ואקלל.

על קוד הלבוש בהייטק וקרוקס

"טוב אתה לא יכול להגיע למשרד עם מכנסיים בצבע טורקיז, או ורוד פוקסיה", אמר לי המוכר. "תתפלא", עניתי.

חם. ויהיה יותר חם. ואני לא מסוגל ללכת לעבודה במכנסיים קצרים. לא יכול. ואם כבר ארוכים, אז לפחות לא לשאול את נפשי למות בג'ינס בדרך מהמזגן בבית למזגן במשרד. הלכתי לקנות מכנסיים ארוכים שאינם בלתי ידידותיים לקיץ פה, ולמוכר היו הצעות והשגות.

לא שאני צריך באמת להקפיד על סגנון לבוש כלשהו. אין קוד לבוש בעבודה שלי בפרט, ובמחוזות ההייטק בכלל. בעולם העיתונות היה מגוון. היפסטרים שלא תתפוס אותם עם מכנסיים קצרים גם בסלון מחד, חובשי כיפה עם סנדלים תנכיות החל מסוף מרץ ועד נובמבר מאידך. טי שירטים מגניבים וחולצות כפתורים וינטג', או מכופתרות מהוגנות שגם אבא שלי היה לובש ופולו בצבעים כבדי ראש. בעולם החדש אני מוקף בשלל מכנסיים קצרים וטי שירטים. טי שירטים של גיקים, עם גיבורי על ומלחמת הכוכבים (הקאסטה שאני משתייך אליה). טי שירטים של להקות רוק כבד. טי שירטים של חברות טכנולוגיה והמוצרים שלהן. טי שירטים מתחכמים מ-Threadless. וכפכפים. וקרוקס. המעוזות האחרונים של מפלצות הגומי האלה הם גני ילדים ומבצרי ההייטק.

פעם, לכבוד עבודה חדשה, קנתה לי אשתי דאז כמה חולצות כפתורים שנראו לי מגניבות למדי. הבאתי את נגה לגן לבוש באחת כזו, וחברה שלה הכריזה "הנה אבא של נגה רשף, בפיג'מה". המשכתי משם למשרד. רוב הניסיונות האופנתיים שלי מסתיימים בכישלון חרוץ וחזרה לטי שירטים שחורים עם הדפס גיקי. עניבה לא לבשתי גם בחתונה שלי. אבל היי, לפחות אני מקפיד על ג'ינס ונעליים.

כשהגעתי לראיון העבודה הראשון בעבודה הנוכחית לבשתי חולצה מכופתרת, מכנסיים ארוכים, נעליים ייצוגיות וגילוח טרי. המראיין, הבוס שלי לעתיד, נראה כמו מי שקם לחליבה מוקדם במיוחד, בחר אקראית מכנסיים קצרים וחולצה מהוהה בחושך, ועכשיו יושב מולי אחרי שהחליף את המגפיים בכפכפים. בראיון השני פגשתי את אחד המייסדים. למעט העובדה שהחולצה שלו היתה של מותג גולשים, החוויה היתה דומה. אולי קצת פחות "זה עתה חלבתי" ויותר "זה עתה שבתי מהחוף". יצא לי להיות איתו באירוע כלשהו בארה"ב. קוד הלבוש בהזמנה היה "ביזנס קז'ואל". הוא לבש טי שירט גולשים ומעליו סווצ'ר של החברה. "זה הביזנס", הוא הצביע על הסווצ'ר, ואז עבר לחולצה – "וזה הקז'ואל".

אין שום סיבה להגיע למשרד עם מכנסיים ארוכים ביוני שמתחזה לאוגוסט. בטח לא עם נעליים. אבל זה חזק ממני. אני מניח שזה סוג של שמרנות בואכה גיל מתקדם. ב"ידיעות אחרונות" נזף בי בחביבות עורך ותיק על נעליים אדומות שזה עתה רכשתי. אני יכול רק לנחש מה היה לו לומר על שלל עמיתי לעבודה. זה לא שאין יוצאים מהכלל. פה ושם יש גם אצלנו היפסטר בעל חוש אופנה מהודק, או סתם מישהו שמתלבש מגניב. קיים גם הבדל בולט בין נשים לגברים בתחום, וכמובן את אנשי המכירות שמתלבשים בפאסון תואם. אבל אז מגיעים אורחים מארה"ב או אירופה ואתה מבין איך מתלבשים בני אדם באמת.

קניתי את המכנסיים. אני אלבש אותם למשרד ואסתובב ליד אנשים שלובשים גופיות חושפות פטמה וארגיש קצת אוורירי יותר. ואחכה לאוקטובר.

מלכודת הנוסטלגיה של ידיעות אחרונות

צירפו אותי מכוונות טובות. לקראת סוף השבוע גיליתי שאני חבר בקבוצת פייסבוק בעלת השם המטעה: ״עיתונאי ידיעות אחרונות עבר הווה״. עבר יש שם המון. הווה קצת פחות. עתיד – לא ממש.

אני אוהב ומתעב נוסטלגיה. אני נהנה להתפלש בזיכרונות ולהתרפק על תחושת ה״פעם היה יותר טוב״ אבל אני יודע שאני משקר לעצמי. נגה שאלה אותי למה זה מפריע לי בעצם, זה הרי לא משנה את איך שאני תופס את ההווה.

אז זהו שכן. כשאני מביט אחורה, אל התקופה הנוצצת בעיתונות, הצבעים של עולם ההייטק הופכים עמומים ואפרוריים יותר. כשאני מתרפק על אהבות ישנות, מה זה אומר על זו הנוכחית? המוזיקה של פעם היתה מרגשת יותר, הסרטים עמוקים יותר, הספרים סיפרו לי משהו על החיים שלא ידעתי. אני יודע שאני לוקח את העבר ומסנן אותו מכל התסכולים והחרדות והשיעמום שהיו מעורבים בו. אני יודע שהתסכולים והחרדות של היום יעברו סינון דומה בעתיד. אז מה. זה לא עוזר לעמעם את הזהר של ימי ידיעות העליזים.

שש שנים עבדתי בידיעות אחרונות, מקום העבודה שבו שרדתי הכי הרבה. תור הזהב שלפני שלדון אדלסון וישראל היום, לפני פייסבוק, כשפרשן כלכלי בכיר בעיתון הסביר לי שאינטרנט מהיר הוא לא משהו שבאמת יזדקקו לו. האינטרנט היה חידוש מלהיב  שכתבתי עליו לא מעט לעיתון. לא הבנתי שאני יושב בתוך חומות האימפריה ומביט על הברברים בשער.

והייתי צעיר ונוח להתרשם וכולם נראו לי מתוחכמים, ומגניבים ואקסצנטרים. עורכים נוירוטים, צלמים גסי רוח וכתבים לא שפויים. אני זוכר שתי תחושות עיקריות: אני במרכז העולם, במקום הכי חשוב ומשפיע ומעודכן, ואני מוקף באנשים שאינם כאחד האדם, עילאיים ומתוחכמים ומתנשאים, מודל בוהמייני לחיקוי. 

המעבר לעולם ההייטק היה דומה, אני מניח, למעבר מישראל לאיסלנד. הלחץ, הרעש, היצריות והחום הלוהט מתחלפים בשקט קריר וקצת מנומנם. אני מניח שבשני המקרים זה מטעה. האנשים בעיתון צרחו את הליבידו שלהם בלי מעצורים או התחשבות בסביבה. בהייטק מפלטרים הכל. לטוב ולרע. אני מניח שבשני המקרים מציק אותו געגוע מזויף. אני זוכר את החום והאקשן והסקס באוויר ומדחיק כל מה שנלווה אליהם. אני שם לב לצנזורה המובנית בסביבה שלי, לחוסר הלגיטימציה של הסרקזם והציניות, ומתקשה להעריך את היתרונות שבסביבה לא רעילה שכזו.

עמוד הפייסבוק של עובדי ידיעות היה מלא בתמונות ישנות של אושיות מדסק החדשות, כתבים, צלמים. אנשים שהיו בעיני עצמי בן ה-25 נפילים. הלחיצות על בלוטות הנוסטלגיה היו תכופות עד בלתי נסבלות. זה היה נעים וחמים, כמו להתפלש בביצה סמיכה במיוחד.

ואז התחלתי להזכיר לעצמי את החלקים הפחות מוצלחים. הכתב שאיים עלי כשחשב שאני כותב על משהו שקשור לתחום שלו. העורך הראשון שלי, שהיה צורח עד צרידות בגלל כל שגיאה. הלילות שבהם התקשיתי להירדם, מנסה להיזכר אם טעיתי בכותרת או בכיתוב תמונה. את החרדה מכל מגע עם מחלקת משאבי אנוש – עד שהגעתי לשדות ההייטק הירוקים ״כוח אדם״ היה מבחינתי שם נרדף לקיצוצי שכר, הרעת תנאים ופיטורים אפשריים.

אני לא רוצה להיות קשיש נרגן שמתרפק על כמה הכול היה טוב יותר פעם. המוזיקה, הסרטים, הטלוויזיה. ויש לי את הפוטנציאל, אני מרגיש את הדחף מכרסם בי. אני מניח שאנשים אחרים יכולים ליהנות מהנוסטלגיה בלי לטבוע בה. לי קל מדי להתמסר לעבר המוכר. ההווה והעתיד דורשים יותר מדי מאמץ והסתגלות. בינתיים אני מצליח. 

נכנסתי לעמוד ולחצתי על כפתור הנטישה. זה היה קשה רק קצת יותר ממה שחשבתי.

 

אלביס, נשק במטבח ואיך לבחור חברים

האבא שישב בצד בגינה נראה חריג על רקע הנוף האנושי. הוא לבש חולצת כפתורים דחוסה בתוך המכנסיים, לא עוד אבא בטי שירט וג׳ינס, אבל מה שהפך אותו לעוף מוזר במיוחד היתה בלורית האלביס שלו, זקורה ומשוחה בג׳ל. הוא דיבר עם אבא אחר, על מישהו ששניהם מכירים. ״הוא״, אמר אבא אלביס בזחיחות, ״טיפוס שנחבא בין הכלים״.

למה עיוות של ביטויים מצחיק אותי כל כך? מישהי סיפרה לי לא מזמן איך הלכה מאחורי בחור שדיבר בטלפון והסביר לצד השני שזו ״עלייה וקוץ בה״. ואז התלבט בקול רם אם זה הביטוי הנכון. זה לא. אבל יש משהו הגיוני בביטוי שכולל עלייה תלולה לפסגת הר עם קוץ זדוני בדרך. זו התמונה שנוצרת בראש כששומעים ביטוי שעבר התעללות קלה שמצחיקה אותי. אדם שמתחבא מאחורי מסננת פסטה, מטפס הרים שמתחיל לקפוץ על רגל אחת ולקלל. ביטויים מקולקלים מייצרים תמונות משעשעות.

שיאנית כל הזמנים הפרטית שלי היתה עמיתה לעבודה בימי העיתונות הלא כל כך עליזים. האישה היתה אשפית בלקיחת ביטויים בעברית והתעללות בהם. היא עוללה דברים שחוקרים בגואנטנמו לא עשו לאנשי אל קעידה. וקטעי הוידיאו הקצרים שהלהטוטנות המילולית שלה ייצרה לי בראש היו מצחיקים קשות. דוגמאות? בבקשה:

״אנחנו יורים לצלחת שאנחנו אוכלים ממנה״, היא רשפה בדיון עבודה, ויכולתי לראות אותה מרססת על אוטומט באם-16 לתוך צלחת עוגיות.

״הפרויקט הזה ירקום עור וגידים״, אמרה בביטחון, מסתכלת קדימה אל אלת הגורל האוחזת צמד מסרגות.

אבל השיא היה ״ברחל בתך הקטנה״. לקח לי זמן לעלות על הביטוי המסוים הזה ומקומו בעולם שבו היא חיה. הוא היה צץ בכל ויכוח, בנעימת תחנונים. בסופו של דבר הבנתי – מבחינתה כשהיא אומרת למישהו ״ברחל בתך הקטנה״, היא למעשה אומרת ״בחייאת, תעשה טובה, תתאמץ״. לקחתי אותה הצידה אחרי פגישה והסברתי לה את המשמעות של הביטוי. היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. רחל המשיכה להישלף בלי קשר לכלום בכל פעם שהתחשק לה.

אולי זה הזמן לציין שהאישה הזו, גם אם היתה עמיתה לעבודה, השתכרה הרבה יותר ממני. היא היתה בצד של המכירות, הצד שעושה כסף. היא השתכרה יותר ממני גם לפני העבודה המסוימת הזו, ואני די בטוח שגם היום, כשאני בעולם הנוח והנעים של ההייטק, תלוש השכר שלה עדיין מרשים משלי. גם האבא עם תסרוקת אלביס שידר ניחוחות של מעמד סוציו-אקונומי גבוה. איך זה קשור?

אני חושב שזה מאוד קשור. אני חושב שלפחות אחת הסיבות שעיוותי ביטויים משעשעים אותי היא שהם תורמים לאגו שלי, לאיזו תחושת עליונות מדומה. הם מתיישבים עם איזה מדד איכות לא ברור שקיים אצלי בראש. שיפוט של אנשים על פי יכולת ביטוי, לפי רהיטות, ידע כללי בקלאסיקות תרבות המערב וסרטים של שפילברג מהאייטיז. מדד שאנשים שעשו לילות כימים (ולא להפך) כדי להרוויח כסף ולהתקדם בחיים לאו דווקא מודעים אליו, או מעונינים בו.

אני חושד לפעמים שרהיטות היא עניין לא רלוונטי. אני מכיר אנשים שלא סגורים על שלוש או שלושה שקל אבל ברור לי שהם חכמים לפחות כמוני וכנראה יותר. יצא לי להכיר אנשים שלא מסוגלים לחבר שלושה משפטים בלי לטעות אבל הגיעו רחוק מאוד בקריירה שלהם, הגשמה עצמית וירושה לילדים והכול. לפרקים נראה לי שעברית תקינה ועשירה היא רק קריטריון לבחירת חברים, בנות זוג ושותפים לשתייה.

לא שיש לי כוונה לוותר על הסנוביזם הלשוני שלי. אני קצת מבוגר ומקובע מדי, ובעיקר נהנה ממנו הרבה יותר מדי. אני רק רוצה לשמור עליו קטן כמו רחל בתך. שלא ירקום לי עור וגידים, יפסיק להתחבא בין הכלים ויהפוך למפלצת שתירה לי בצלחת.

 

מה יגן על הבת שלי מנמרים בהייטק

"כמו שנמר לא יהפוך את עורו״, אמר העמית שלי לעבודה. הסתכלתי עליו, מנסה להחליט אם הוא צוחק עלי או לא. זו היתה שיחה די סטנדרטית עד לאותו רגע, ואז הגענו לדיון על פוליטיקאי כלשהו והסיכוי שלו להשתנות. ״אצל הנמר זה החברבורות״, אמרתי לו. ״אה כן, זה הזאב שלא משנה את עורו, נכון״?

לא נכון. הביטוי המקורי משתמש לא רק בחיות, אלא גם בבני אדם. אבל בסביבה הסטרילית שבה אני חי ביטוי כזה – גם אם מקורו בתנ״ך – לא עובר. אני עובד בסביבה המכילה והמקבלת ביותר בעולם. כנראה ללא תקדים בהיסטוריה. אין בה מקום לאזכורי מיעוטים, הערות על נטיות מיניות, שוביניזם וכו׳. זה חלק כל כך בסיסי בתרבות, זה מוטבע בחלקיקי האוויר הנקי שאני נושם בחלל העבודה הפתוח, עד שאני באמת לא בטוח אם האיש שדיברתי איתו ידע ובחר לא לומר את המילה המפורשת, או שהוא כבר הטמיע את הקודים והמילה ״כושי״ נמחקה מאוצר המילים שלו לבלי שוב.

דילוג קטן בזמן, כחמש עשרה שנים אחורה, לתקופת העבודה שלי ב״ידיעות אחרונות״, סביבת עבודה שונה לגמרי. הייתי אחראי על כפולת עמודים מסוימת בעיתון היומי, יחד עם עורכת נוספת. היינו עורכים ידיעות, ו״מורידים״אותן – זה היה הז׳רגון –  לדפוס. מכיוון שעבדנו יחד העלמה שעבדה איתי נהגה לשלוח לי במערכת המסרים הפנימית הודעות כמו ״הורדת את הידיעה של גד כמו ש(התייחסות לקרובת משפחה כלשהי ופעילות פיזית מז׳אנר מסוים שהיא מבצעת עם עובדים זרים)״? ואני הייתי עונה שכן, ושואל אם היא הורידה את הידיעה על משרד האוצר כמו שאחותה… וכו׳ וכו׳.

מכיוון שזה היה מנהג שהיא התחילה בו, ומכיוון שהוא שעשע אותה מאוד, אני מניח שהיא לא הוטרדה מהעניין. אם זה היה קורה במקום העבודה הנכחי שלי סביר ששנינו היינו מאבדים את פרנסתנו מהר מאוד. אין מקום להומור כזה יותר. וכאן מגיע השלב שבו אני אמור לקטר על מהפכת הפוליטיקלי קורקט, וכמה זה נורא, ואיך אי אפשר לומר יותר כלום, וסתם מחמאה לאישה יפה – או ביטוי מהתנ״ך – יכולים לגרום לך לנזק בלתי הפיך. איפה סביבת העבודה היצרית ועמוסת הליבידו והעניין של העיתון, מול המעבדה הסטרילית נטולת הרגש של עולם ההייטק.

אין לי תלונות, לא באמת. אני אוהב יותר את הסביבה הפתוחה עד פרוצה ההיא של פעם, כן. אבל זו לא חוכמה. לא מזמן הלכתי ברחוב הקטן שבו אני גר בשעת ערב, ונהניתי מאוד מהשקט והשלווה. בחורה שהלכה לפני הסתכלה אחורה, ועברה את הכביש. אני נהנתי מהפסטורליה, אבל היא מצאה את עצמה צועדת לבד ברחוב חשוך עם גבר זר. העורכת ההיא מאוד נהנתה מההומור הגס שהתפתח בינינו, אבל גם סיפרה לי על כתב התרבות הרגיש שהציע לה הצעות מגונות, והוא לא היה היחיד. כך שאני יכול להעדיף אישית את התקופה שבה היה מאוד כיף להיות גבר סטרייט לבן ואשכנזי, אבל גם להבין שללא מעט קבוצות אחרות התקופה ההיא היתה פחות נעימה.

ובשורה התחתונה הגישה שלי לנושא מתחילה ונגמרת במתבגרת. עם כל הכבוד לליברליזם וערכים, אני קודם כל חושב עליה. ואם אני צריך לבחור באיזו סביבת עבודה היא צריכה לשרוד, התשובה ברורה מאליה. אני רוצה שהיא תגיע לעבודה בלי לחשוב לרגע על איך היא לבושה, מה היא אומרת, ובכלל מה המגדר שלה. שאף אחד לא יקרא לה דעתנית, או היסטרית, ולא ירגיש נוח לחוות דעה על המחשוף שלה או להתקרב מדי אליה כשהיא רוקדת באירוע חברה.

היא צריכה להרגיש בטוחה לגמרי, בלי לפחד, בלי לחצות כביש מטאפורי לצד השני. אני ושכמותי יכולים להתלונן שמשעמם לנו בשיחות פרטיות בחדר סגור. זה מחיר שאני מוכן לשלם בחפץ לב, יחד עם הוויתור על הכושי של ירמיה. יש מספיק פתגמים וביטויים אחרים. נסתדר.

ואז כשמשעמם לי

יש לי חברה שניהלה מערכת יחסים של כמה חודשים כי שיעמם לה בשדה התעופה. אחרי שכבר מיצתה את הדיוטי פרי היא התיישבה בצד על קפה יקר מדי ושלחה סמס ארוך לאקס. משם זה הידרדר לפיאסקו ידוע מראש אבל היי, משעמם זה לא היה.

לנוצרים יש דעה מוצקה על הקשר בין ידיים חסרות מעש לשטן, ובמקרה הזה יכול להיות שהם עלו על משהו. בשבוע החולף יצא לי לחשוב לא מעט על מה השעמום גורם לי לעשות. אני לא מדבר על כמה דקות להרוג בלי משחק ראוי לשמו בסמארטפון או בהיעדר ווי-פי. אני מצוין בלבהות ולחשוב. החברה מהפסקה הקודמת לא חזרה לאקס הבעייתי רק בגלל העיכוב בטיסה. אני מדבר על שעמום במובן העמוק יותר. על חוסר שקט פנימי שמכריח אותך, כשיש לך את המשאב המסוכן הזה זמן, להסתכל על החיים שלך מהצד, לגבש דעה ולקבל החלטות.

שיעמם לו

זה דפוס שחוזר על עצמו. אני מחפש את היציבות והביטחון שיש בזוגיות, בהתמקצעות בתפקיד הנכחי בעבודה, בעמידה במקום. ואז נתקף חוסר שקט בואכה חרדה. הכל יציב מדי, רגוע מדי, ברור מדי. אין עניין ואתגר מצד אחד, ויש את החרדה מהנפילה. אם לא אטפס למעלה, אולי אתחיל ליפול למטה בלי להרגיש – בהתחלה לאט, ואחר כך, כשאשים לב שהקרקע מתקרבת מהר מדי, כבר אי אפשר יהיה לעצור את זה.

לפני יותר מעשור ישבתי בפינת העישון של "ידיעות אחרונות" ברחוב מוזס והסברתי לעמיתה לעבודה למה אין לי שום רצון או צורך להתקדם ולהעמיס על עצמי עוד אחריות וכאב ראש. כמה טוב לי להיות עורך, עכשיו כשאני כבר מיומן ומהיר ושולט במלאכה, ולכתוב מדי פעם על נושאים שמעניינים אותי. גם טוב וכיף בעבודה, גם זמן פנוי למכביר אחריה לקרוא ולראות סרטים ולשחק במחשב. אני חושב ששנה אחר כך כבר לא הייתי שם. התקדמתי הלאה. לתפקיד בכיר יותר בארגון אחר, ומשם בזיג זג לא ברור עד לעבודה הנכחית המוצלחת מאוד שלי.

שזה אחלה, לא? להתקדם, להתפתח, לקבל משכורת שמנמנה יותר. אם הייתי חי בשלום עם השקט והיציבות הייתי מדשדש במקום, תקוע. ובכן אני לא בטוח. יש משהו מתיש ושוחק במחזוריות הזאת. ואני לא יודע מה היה קורה אם הייתי מסוגל להישאר באותו מקום ולהפוך למוצלח יותר במשהו אחד מסוים שאני עושה. יש לחוסר המנוחה הזה מחיר. ומילא אם רק אני הייתי משלם אותו. לדברים שעשיתי בשם חוסר השקט הזה היו השלכות גם על חיים של אחרים, על הילדים שלי. והיו התנסויות והרפתקאות שהותירו מאחור צלקות שלא יימחו.

נכון לעכשיו לא משעמם לי בכלל, שלא לומר אולי קצת מעניין מדי ואם אפשר להרגיע זה יהיה נחמד. אני מקווה להיות מספיק חכם בפעם הבאה כדי לבעוט לעצמי בתחת כשחוסר השקט ירים ראש וינסה לברר מה עושים עכשיו. לא בונה על זה.

 

איך בדיוק הגעתי לכאן

איך הגעתי למצב הזה, אמרה לי השבוע חברה טובה. זה היה קצת אחרי ששאלה אותי אם הכל יהיה בסדר. בטח שיהיה בסדר. אני חושב בכל אופן שיהיה בסדר.

זו שאלה שמעסיקה אותי לא מעט בשנים האחרונות. איך הגעתי לכאן. אין כאן תלונות על הנקודה שבה אני נמצא. זו הדרך, או יותר נכון ההיעדר שלה. אני יכול לנתח בדיעבד איך הדברים קרו, ואיך הגעתי לאן שהגעתי. אבל אין בזה שום דפוס, תוכנית, משהו שאני יכול להצביע עליו ולטפוח לעצמי על השכם על בחירת אסטרטגיה נכונה.

כשהייתי בתיכון ידעתי שאני אתגייס לצבא ואחרי הטיול לחו״ל אירשם לאוניברסיטה, ואז חתונה, ילדים, וזהו בערך. עד הפנסיה והמוות. ובהתחלה זה פחות או יותר מה שקרה. את השינויים הראשונים בקושי הרגשתי. שינוי בבחירת תחום הלימודים, יעד חלופי לטיול הגדול לחו״ל, דברים כאלה. פסיעות קטנות בשולי השביל הסלול.

ואחר כך הגיעו השינויים הגדולים. לפעמים מתוך בחירה שנובעת יותר מדחף או תובנה של רגע, לפעמים בגלל נסיבות חיצוניות. ופתאום אני כבר לא על השביל, בקושי רואה אותו. אני כבר לא נשוי, אני לא כותב או עורך ואיכשהו החיים שלי לא דומים כמעט בכלל לתוכנית המשורטטת היטב מגיל 16. אני מוצא את עצמי יושב במכונית בעיקול להרצליה פיתוח, מוקף בעוד רכבי ליסינג שתקועים איתי בפקק, בוהה במעקה הבטיחות ומנסה להבין איך זה שאני בהייטק, מה הקשר אלי, מה בעצם קרה לעניין הזה של עיתונות, זוגיות, הורות. זו הצלחה, זה כישלון. איך בדיוק הגעתי לכאן.

ויש אנשים שאצלם זה אחרת. החבר הכי טוב שלי ידע בגיל 16 שהוא רוצה שיהיה לו אופנוע, ושהוא רוצה ללמוד ולעסוק במחשבים. היום יש לו – כמו מאז ומעולם – אופנוע, והוא איש הייטק. הוא נשוי לחברה שלו מהתיכון. ולא שלא היה לו קשה בדרך, אבל היתה לו תוכנית והוא התמיד בה.

מנגד יש גם אנשים כמוני. גם אם הם מרוצים מהמקום שבו הם נמצאים, משהו בתהליך מטריד אותם. אם לא ברור לי איך הגעתי לכאן, זה משאיר אותי באפלה, בלי אופק להביט אליו קדימה ולהרגיש בטוח. אני יודע שזו אשליה. אני אחראי לטוב ולרע למקום שלי בחיים היום. ואם הסתדרתי עד עכשיו, כנראה שאסתדר גם בהמשך. אבל בין זה לבין תחושת יציבות אין שום קשר. הכל נראה מקרי, כאוס מתגלגל.

לקראת סוף השבוע פגשתי שתי עמיתות לעבודה ליד המעלית, מסתכלות על תמונות של שמלות כלה באייפון. הן מתחתנות בקרוב. הסתכלתי עליהן כמו שאני מסתכל על הזוגות שמגיעים לכיכר הבימה לסשן צילומים לפני החתונה – בפליאה גדולה. זה נראה לי מוזר שאנשים ממשיכים להתיישב ליד שולחן הרולטה הזה, להיכנס למסגרת הזו שנראית לי היום מסובכת עד בלתי אפשרית. אני מניח שהגישה שלהן נובעת מהתחושה הזו שיש לך בהתחלה. אתה מביט קדימה ואין פיתולים, רק השביל הישר והברור שמשתרע הרחק לעבר האופק. הכל נראה מובן ומבטיח. מה כבר יכול להשתבש. איחלתי להן מזל טוב. ובהצלחה.

והפעם שני שירים. הנה המתכון:

וזו המציאות, לפחות עבורי:

 

פינק פלויד והנוסחה החמקמקה להצלחה

סוף סוף ראיתי את הסרט הדוקומנטרי על wish you were here, האלבום של פינק פלויד שאני הכי אוהב. מומלץ, אפשר לראות אותו גם כאן, למטה. אחד הדברים שתפסו אותי שם היתה מערכת היחסים בלהקה באותו זמן, שהזכירה זוג בורגני במודיעין: עייף ועל סף גירושים.

 

זה היה יכול להיות בקלות סרט על כישלון ופירוק הלהקה, למעט עובדה אחת – האלבום הצליח. לא לגמרי ברור איך. פינק פלויד היו אחרי הצלחת הענק של dark side of the moon. הם היו קצת שבעים, ומאוד מבולבלים. מה עכשיו, ומה הטעם אחרי המעבר מתופעת קאלט למגה הצלחה מסחרית.

היחסים בלהקה היו גם הם לא משהו. הראיונות הנפרדים עם דיוויד גילמור החביב ורוג'ר ווטרס המעופף על עצמו בשחקים, מספרים את הסיפור. שניהם מדברים אחד על השני בהערכה מקצועית, אבל ברור שלא מתחשק להם לשבת יחד באותו חדר. או אותה מדינה.

בקיצור: ההקלטות התקדמו לאט, כי חלק מהחברים לא טרחו להגיע או איחרו מדי יום. מריבות וויכוחים כל הזמן. את אחד מהשירים הכי מוצלחים באלבום שר בכלל רוי הארפר, שבמקרה היה באולפנים ליד, והציע לעזור אחרי שווטרס וגילמור לא הצליחו להגיע לגירסה נורמלית. מתכון לכישלון.

אבל התקליט כאמור הצליח. מה שגורם לי לתהות לגבי כל מיני נוסחאות פלא לניהול ותכנון. הייתי פעם בפגישה שנועדה לבחור שם לאתר אינטרנט חדש. נציג משרד הפרסום שהשתתף אמר ששם טוב הוא שם של משהו שהצליח. אף איש פרסום לא היה חושב שגוגל זה אחלה שם, למשל.

אבל אי אפשר להוציא ספר הדרכה למנהלים ולהמליץ בו על שילוב של כישרון ומזל. זה לא ימכור, ואי אפשר לשחזר את זה. וזה לא שתהליכים מסודרים לא עוזרים ומקדמים דברים, בעיקר כשלא מדובר במשהו בסדר גודל של להקה.

ועדיין, יש משהו משמח במחשבה שלא הכל הוא חלק מנוסחה, חלק מהמכונה. שיש דברים שפשוט, איכשהו, באופן כאוטי ולא מוסבר, פשוט זורחים כמו יהלום משוגע.

שיחת קריירה עם ילד בן 8 (כמעט 9)

"אבא, שחקנים מרוויחים הרבה כסף?"

יום לפני הילד נתן הופעה משכנעת עם שלל ניואנסים מדויקים בהופעת הסיום המיוזעת של חוג הדרמה שלו. הוא מאוד מתלהב מכל העניין.

 

"לא ממש, בארץ רק שחקנים שממש מצליחים מרוויחים הרבה".

"לא, התכוונתי בחוץ לארץ, כמו ג'וני דפ".

"אה, כן. ג'וני דפ מרוויח מלא".

אנחנו צועדים ברחובות תל אביב בלילה הלבן, לפני שנייה ראינו ליד כלבו שלום שלט חוצות ישן לסרט האחרון של טים ברטון, עם מר דפ.

"אז אני אהיה שחקן. ובגלל שאני גם רוצה לגור בניו יורק, אז אני אוכל להרוויח כסף. זו נראית לי עבודה כיפית".

בביאליק יש לילד כבר רעיון קריירה אחר. "אולי אני אעבוד בנאס"א".

"נאס"א?!?"

דקה לפני כן דיברנו על הכוכבים, ואיזה מעניין זה שהחלל לא נגמר, ותמיד אפשר לגלות בו משהו חדש.

"כן, במחלקה שבודקת עם יש חיים מחוץ לכדור הארץ. אפשר לשבת כל היום מול מסך שאף פעם לא יראה כלום, ולישון ולשחק".

שאפתן.

"כל החברים שלי כבר החליטו מה הם רוצים להיות כשהם יהיו גדולים. אני כבר החלטתי מלא פעמים. בסוף", הוא נאנח, "אני סתם אתקע באיזה משרד".

"תיתקע באיזה משרד? מאיפה למדת להגיד את זה? אתה לא תיתקע בשום מקום. זו החלטה שלך. אם טוב באיזשהו מקום, פשוט קמים ועוזבים. מי שנתקע באיזשהו משרד זה רק מי שאין לו אומץ לשנות".

הוא חושב על זה רגע. הילד מבין בכלכלה קצת יותר מדי לגילו. הוא מוצא תשובה.

"כן, אפשר באמת לעזוב. אחרי שאתה מחכה שיהיו לך גם פיצויים".

אני נותן לו יד, ואנחנו ממשיכים ללכת.

%d בלוגרים אהבו את זה: