ארכיון תגים | עבודה

הכול מצומצם

השבוע, לראשונה, הרגשתי צורך של ממש לראות בני אדם, ועכשיו. בדיוק חשבתי שהתרגלתי למציאות החדשה והופה, טוויסט בעלילה. בהתחלה התחרפנתי קלות מהסגר והעבודה מהבית, אחר כך התרגלתי וגיליתי שזה בעצם סינרגטי עם כישורי המיזנתרופיה שלי, והנה, פתאום, משום מקום, אני זקוק לקצת חברה. 

רכבתי לבית קפה שבו עובד חבר מהעבודה, ישבתי עם הלטפופ כמו כולם, בהיתי באנשים בוהים בלפטופים, ונרגעתי. אז זה מה שמרגיע אותי? זו השאיפה היומית שלי? ובכן, כן. הכול מצטמצם. 

הצמצום אינו רק של חלל העבודה שלי שמתרכז כעת לאזור שולחן הכתיבה בדירה תל אביבית סבירה. לא לא, הצמצום מתחיל בתוכי. לפני שכל זה התחיל ראיתי המון אנשים כל יום, ואז הייתי חוזר הביתה ונח מכל הסוציאליות הזאת. שיחות בפינת הקפה, סמול טוק עם עמיתים – זה נחמד, אבל גם דורש אנרגיה. לאף אחד לא אכפת אם קמת במצב רוח מזופת, או שאתה טרוד באחד מהבלי העולם הזה, אנשים מצפים שתהיה נחמד כשהם חולפים מולך במסדרון. 

ופתאום זה חסר. כי העולם הצטמצם, ויחד איתו התפיסה שלי את אותו עולם, את עצמי, את מה שאני רוצה. הכול ירד קומה אחת למטה, למרתפים של איזשהו צורך בסיסי. לראות קצת אנשים, לצאת רגע מהבית. לא לטוס חלילה, או אפילו לנסוע רחוק. רק לנוע קצת אל עבר האופק היומי הצר. להיות אסיר תודה שיש לך בכלל עבודה, ועוד במקום מוצלח, בעידן כזה. להתמקד במפגש חברתי שתוכנן מראש, כי זה הדבר הגדול הבא שיש לצפות לו. פעם זה היה לחשוב אולי על קידום או תפקיד אחר, לחשוב על הופעה גדולה בחו"ל, טיול עם איזה צאצא לעיר גדולה וזרה. אבל אלו מדרגות אבולוציוניות מתקדמות מדי של שאיפה בתקופה הזאת. עכשיו מצמצמים. 

ולכאורה הכול כרגיל, אבל גם אם אני יוצא לבלות האנשים מולי עוטים מסיכות, ובמסעדה או בבית הקפה יש מגבלות ישיבה ושירות, וכל פעולה מזכירה לי שאני אולי מנסה להמשיך כאילו כלום, אבל העולם השתנה באופן כנראה בלתי הפיך. הכול בווליום נמוך יותר. וזה מעודד אותי ושכמותי לצמצם שאיפות, רצונות, דרישות. כמו תמיד יש מי שגורף רווחים מצרות ומגיפות, יש את אלה שחטפו והם מיואשים ובשארית כוחותיהם יוצאים למחות, ויש את האמצע, בורגנות הקורונה, שמצטמצמים. וחשוב היה לי להבין את זה בעיקר כדי לנסות להפסיק עם השטות הזו ויפה שעה אחת קודם, כי מה הטעם לחיות ככה. עם כל האהבה הרבה שאני רוחש לנהנתנות ואסקפיזם, בזמן הקרוב אצטרך לעבוד על להרים את הראש ולנסות להצטמצם פחות ולהתחיל להתרחב.

טומי לי ג'ונס הרס לי את החיים

באמצע סרט פעולה זניח משנות התשעים טומי לי ג'ונס מישיר מבט אל הבוסית שלו ואל המצלמה, ואומר בפנים חמורות: "תני לי לעשות את העבודה שלי". הדמות שמגלם ג'ונס, מרשל אמריקאי, חטפה כמה שעות קודם לכן כדור מאסיר נמלט. אבל מה לו ולהתאוששות? לכל היותר איזו חופשה קטנה עם דרינק ואדוויל. הבטתי במסך נפעם, גם מהמסירות הבלתי מתפשרת, וגם כי בכל זאת טומי לי ג'ונס. ואז חשבתי על זה עוד רגע, והגעתי למסקנה שהאיש אידיוט. 

המרשל שמגלם ג'ונס הוא האיש שיתעקש להגיע למשרד גם כשהוא לא מרגיש טוב וידביק את כולם בקורונה, כי העבודה קודמת לכול. הוא גיבור קולנועי סטנדרטי ונפוץ, מאלה שיעדיפו את העבודה על פני בת הזוג ויתגרשו,  יזניחו את הילדים ויחטפו אולקוס או סרטן בגיל 50 בגלל עודפי דחק וויסקי. זהו אתוס אמריקאי רעיל שנספג בכל נקבובית בעולם המערבי ומסייע בעיקר לבעלי הון, עורכי דין לענייני משפחה ופסיכולוגים. יצא לי לעבוד כבר עם לא מעט אנשים שנהגו לבלות במקום העבודה 12 שעות ומעלה, ואף להפציע בימי שישי, בזמן שבבית מחכה להם צאצא בן כמה חודשים. מנהל אחד אמר לי בשיא הרצינות שהוא לא מסוגל לחשוב על גירושים כי אז לא יראה את ילדיו כל יום. האיש נהג לבלות במשרד חצי יממה לפחות. 

גפי אמיר כתבה פעם בטור שלה שאם אתה רואה אב מבלה עם הילדים בגינה תל אביבית בשעה סבירה, כנראה שהוא גרוש. יש צורך באקט רשמי עם חותמת של שתי רשויות – משרד הפנים והרבנות – כדי שהגבר-גבר המערבי יוכל להרשות לעצמו לצאת מוקדם פעמיים בשבוע מהעבודה לטובת הילדים. ומי אשם? טומי לי ג'ונס! העבודה מעל הכול, מניין השעות במשרד חייב לעלות על 60 בשבוע, מחלות זה לחלשים, והילדים? שיסתדרו. 

והאמת שחשבתי שזו כבר נחלת העבר. אבל לא בדיוק. בחברת ההייטק שאני עובד בה מדברים ברצינות על איזון בין חיים אישיים לעבודה, מספקים תנאים מופלאים להורים חדשים, מעודדים אותי לנצל ימי חופשה באופן שגובל בהטרדה ובאופן כללי מגלים נאורות מתקדמת. זה חדש לי – מקומות העבודה הקודמים לא היו דומים לאוטופיה הזו – ונשמע מוזר לחברים שעובדים בעולם האמיתי. חברה טובה סיפרה על בוס שזעם עליה כשהודיעה לו שהיא צריכה להיכנס לבידוד בעקבות חשיפה לחולה קורונה, ותהה איפה האכפתיות והנאמנות שלה. מישהי אחרת סיפרה על מנהל שאמר לה שלא ישלם על הימים שבהם עבדה מהבית, גם היא בגלל בידוד, כי אם לא היתה פיזית במשרד זה לא נחשב. אבל גם אצלי, באוטופיה, יש חריקות. בכל אחד משלושת ימי החופשה שלקחתי השבוע הציצה העבודה מהחלון רק כדי לברר משהו קטן. בכל יום צץ מישהו שיש לו רק שאלה, משהו קטן וחצי דחוף, עניין קטן. אף אחד לא התכוון לרע, אף אחד לא רצה משהו שדרש ממני יותר משתיים-שלוש דקות. ועדיין, התחושה היתה שאין לגיטימציה להתנתק לגמרי.

בעולם אידיאלי טומי לי ג'ונס היה הולך לדוג עד לרפואה שלמה, ונותן לצוות שלו להמשיך לרדוף אחרי הפושעים. הוא היה מכיר בכך שהעבודה שלו חשובה, אבל היא רק חלק ממכלול החיים, ושבלי איזון וקבלה של החלקים האחרים צפוי לו עתיד חברתי ורפואי עגום. בעולם כזה אני הייתי מרגיש אשם פחות כשאני לוקח חופש, ומפסיק לבדוק מיילים בשבתות. אבל האימפריה האמריקאית ומשרד יחסי הציבור שלה בהוליווד עשתה שמות בכולנו, והשקיעה הנוכחית שלה לא תשנה את זה כנראה. ולכן יש לזכור – עבודה צריכה להיות מעניינת, אפילו שליחות, אבל לא פחות מכך תפקידה הוא לממן את הבירה בסוף היום ואת הספה שעליה היא תילגם. 

הנה בא עוד גל גדול

עד שיגיע הגל השני חזרתי לשחות וחזרתי לצאת, וגיליתי שגם פה וגם פה אני כבר לא בכושר. השרירים – אמיתיים ומטאפוריים – עוד זוכרים את התנועות, בין אם זו חתירה במים או החלקת הישבן על כיסא גבוה ואחיזה בטוחה בכוס או בקבוק. אבל משהו יצא מאיזון. 

זה מתעתע, לחזור ולעשות משהו שהתגעגעת אליו. בזמן ההמתנה אתה מייחל ומצפה, אבל כשמגיע רגע האמת המציאות לא עומדת בסטנדרטים שיצרה הפנטזיה. הכניסה למים היתה משמחת, גם פתיחת הדלת של הבר החשוך, אבל מהר מאוד הרגשתי שאני במקום הרגיל והמוכר, אבל עם איזו צרימה קלה במוזיקת הרקע. 

אבל בעוד שבבריכה האתגר המרכזי היה שרירים שהתנוונו קצת, היציאה לבלות היתה מטרידה הרבה יותר. בפעם הראשונה הגעתי לצומת אלנבי-שנקין ופתאום הכול היה פתוח, ואנשים צעדו לכל מיני כיוונים, ואני רק רציתי להסתובב על עקבותי ולחזור הביתה. אחרי חודשיים וקצת שבהם לא היה צורך לבחור שום דבר, למעט מסעדות ב"וולט", היה משהו מאיים בשובן של האפשרויות. הרעש וההמולה והצפיפות שפעם נראו לי מלאי חיים ואנרגיה, הלחיצו אותי. גם כי תוכנתנו מהר מאוד לראות בזולת מקור הדבקה פוטנציאלי, וגם כי האוזניים התרגלו לווליום הנמוך שבו חייתי בחודשים האחרונים. כל התל אביב הזאת זה משהו שצריך ללמוד מחדש.

אז יצאתי לבר, אבל הייתי צריך להחליט לאיזה בר. ובעצם גם להכריע אם ללכת דווקא לבר – למה לא למסעדה, גם שם יש אלכוהול, ואולי בכלל מועדון. ולכל ההתלבטויות וה-FOMO של פעם, נוסף מימד חדש. הקורונה שמשה,  בין היתר, הצדקה לפחדים הכמוסים שלי, שהכול זמני, הכול עלול להתמוטט בן רגע. ידעתי תמיד שזה פחד משולל היגיון, עד שבאה המציאות והראתה שהפרנויה שלי דווקא מבוססת היטב. וירוס מתפרץ בסין, אי שם במדור חדשות החוץ, וחודשיים אחרי אני בסגר. כך שעכשיו, כשאני צריך לבחור איך לבלות את הערב שלי, נוספת להתלבטות המחשבה על הגל השני שממשמש ובא. הבר שאני מתלבט אם ללכת אליו היום עלול להיסגר מחר, זמנית או לצמיתות. יש תחושה של דחיפות, אי ודאות, FOMO על סטרואידים.

אולי כדאי לי להתחיל את "סגר ב'" כבר מעכשיו. היה לי כיף בבית, גיליתי שעבודה הרחק מהמשרד זה דווקא לא רע, ואוכל טוב ואפילו קוקטיילים יכולים להגיע עד הדלת שלי באמצעות שליחים בכחול. כל הרעש וההמולה של מקומות בילוי נראים פתאום חשודים, משהו שמכרו לי בלי לגלות שהחלופה הביתית מוצלחת לא פחות, משהו שמעורר מחשבות על ריקודים בסלון. ואולי אני פשוט צריך לעלות על הסוס שנפלתי ממנו וללמוד לדהור מחדש. אבל מה זה משנה, הנה בא עוד גל גדול, חופש הבחירה המעייף ייגנז לו, ואני אחזור להתרווח על הספה ואירגע. עד הפעם הבאה. 

כשמשחקים בעבודה, כשמשחקים בבית

בעבודת ההייטק הראשונה שלי היה חדר משחקים קטן עם פלייסטיישן, מה שהרשים אותי מאוד אחרי תנאי העולם השלישי של העיתונות. מה שעוד היה שם זה את אתוס הבוא נעבוד 14 שעות ביום, ואחר כך עוד קצת מהבית. מתכנתים זחוחים היו זורקים לי "חצי יום אה?" כשצעדתי למעלית, ולא משנה אם השעה היתה שבע בערב או ארבע אחר הצהריים. 

חדר המשחקים היה מלא תמיד בעובדים מסורים שהיו צריכים להירגע קצת, כי בכל זאת 14 שעות. אז משחקים קצת פיפ"א, והזמן עובר ומצטבר. הורים גאים לפעוטות עמלו בחדווה, שיחקו כדי להפיג את המתח, וככה בשקט חמקו מהעולם המורכב שבבית לטובת עולם פנטזיה שבו הם מתפקדים על 100% בכל שנייה ושנייה במשרד. ואני הרגשתי אשם שאני יוצא מוקדם בימי ילדים. לא שיחקתי פיפ"א אף פעם. 

 

אם יש משהו שהקורונה הוכיחה – מלבד העובדה שתור ישראלי מסודר אינו חלום – זה חוסר הטעם שבבילוי שעות על גבי שעות במשרד. זה לא חד משמעי, ויש מנהלים וסתם בני תמותה שאכן עובדים שעות ארוכות כי התפקיד דורש. אבל אני מסרב להאמין שרוב בני האדם מסוגלים לזה לאורך תקופה, או שלרובנו יש בכך צורך אמיתי. פעם דיברתי עם עמית לעבודה על העניין והוא ענה בכנות שיש ימים שבהם הוא משייט במשרד, עושה את המינימום ההכרחי וגולש בפייסבוק ואתרי שופינג בזמן הנותר. המעבר לעבודה מהבית מהאופן ספייס חיסל את הצורך להעמיד פנים. 

אי אפשר לעבוד שמונה שעות ברצף ואז לחזור הביתה ולהוריד את המתג למצב "אזרח". יש משהו מאוד הגיוני בלסיים מסמך, לעבור למטבח להכין אוכל לילדים, ואז לחזור לאינבוקס, או לנצל חצי יום להתאוששות מלילה ארוך ולעבוד בחצי השני. הגמישות הזאת לא רק שלא פוגעת בעבודה אלא להפך, ובעיקר שולחת את רגשות האשמה שלך אל המקום אליו נעלם ה-FOMO כשכל מקומות הבילוי נסגרו. אף אחד לא מסתכל לי מאחורי הכתף, בין אם מדובר בישות דמיונית או בעמית קטנוני לחלל העבודה. אני נמדד על תפוקה ואיכות, לא על מראית עין. 

אני לא אוהב את אתוס העבודה בעולם המערבי, או לפחות את הגירסה שלו שאני מכיר. העבודה אמורה להיות הגשמה וייעוד, מרכז חיי, מקום העבודה הוא "משפחה", ועוד כהנה וכהנה ססמאות שמעוררות בי צורך להושיט יד ולבדוק אם לא כייסו אותי. גם הפרסונה של החיים הפרטיים שלי שמוצגת בעבודה צריכה לעבור עיבוד והתאמה. כל עובד חדש מספר על עצמו עד כמה הוא אוהב לטפס על צוקים, לצלול עם כרישים, ואז להתנגב ולצאת לטריאתלון קטן. אף אחד לא יספר שהוא אוהב לשתות בירה על הספה מול נטפליקס. כל עניין ההגדרה העצמית יצא כאן משליטה.

עבודה צריכה להיות מעניינת אבל לא חייבת להיות מרכז חיי, הילדים שלי חשובים יותר, ומשפחה יש לי רק אחת, ואין בה תהליך פיטורים עד כמה שידוע לי, ולא משנה כמה מעצבן ילד או אח ביום נתון. אני מעדיף להשאיר את זה ככה. ולשחק בפלייסטיישן בבית. תודה.

ורק מזה אני פוחד

מה שמפחיד אותי במצב הזה הוא להתרגל. זו הצפרדע שמחממים את המים שבהם היא שוחה לאט לאט. אם יחממו מהר מדי היא תבין שמשהו לא בסדר ותקפוץ החוצה. חימום איטי מספיק והיא לא תשים לב, תסתגל עד שתמות.

אני לא מדבר על להתרגל לתנאים הטכניים. עם כל הכבוד אני מניח שיחסית לתנאי הסגר בסין מדובר בחופשה מאורגנת. בערך מאה מטר, הכול פתוח, אפשר לקנות הפוך קטן ולשבת איתו על המרפסת. מצבי טוב, אני יודע. ההסתגלות שמפחידה אותי היא הצורך להפסיק לתכנן, לחשוב על העתיד. אפשר לחשוב על מחר, יום יומיים קדימה, וגם זה באופן מוגבל למדי. פסגת התוכניות כוללת החלטה על מה להכין לאכול ביום שלישי. כל מחשבה מעבר לזה מעוררת גל של חוסר אונים. הייתי אמור להיות החודש בחו"ל, להעביר מצגת בכנס, ללכת להופעות. הכול נדחה, בוטל, נעלם, ואף אחד לא יודע מתי יהיה אפשר לסמן תאריך כלשהו בלוח השנה.

ויש משהו מצמצם בהלך הרוח הזה. קצת כמו ללכת כשהעיניים כבושות בקרקע, המבט מתנקז לפיסת המדרכה הבאה שעליה אצעד, במקום בראש מורם ומבט שבוחן את ההתרחשות בסביבה, חנות מעניינת, אנשים יפים, משהו. כשאתה מסתכל על הנעליים שלך וכמה סנטימטרים של מרצפת, העולם הופך להרבה יותר משעמם ומוגבל. אתה הופך לפחות שאפתן וסקרן, נחשף לפחות הזדמנויות. 

יש בהלך הרוח הזה גם דבר מה מפתה. החשש התמידי מלהחמיץ, התחושה המתסכלת שהאחרים יודעים משהו שאני לא, שקיימים חיים שלמים של כיף שאני לא שותף להם, הצורך לבחור לאן לצאת ומה לעשות – כל אלה נעלמו. זה מרגיע, כי לקבל החלטות זה מעייף. נחמד לקחת חופש מהצורך לבחור בעצמי ולנוח, להשהות מנגנונים ולשקוע בנמנום נעים. אבל זה סם. ולא מהסוג הממריץ והחביב, אלא מהז'אנר המרדים והממכר, המאיין, המסוכן באמת. 

מפחיד אותי שכדי לחיות מיום ליום צריך לסגל דפוסי מחשבה אחרים, רדומים יותר, ביקורתיים פחות, תובעניים פחות. שאם זה יימשך לאורך זמן הנזק עלול להיות משמעותי. כן, אני מדבר גם על פוליטיקה ועל עד כמה הגישה הזו רעה לדמוקרטיה, אבל גם במובן האישי אני חושש מלהשתנות, מלאבד משהו. המצב הזה מעודד חשיבה לטווח קצר, חששנית, הישרדותית. אחד הבוסים שלי אוהב לומר שאם תחשוב כמו חנווני תהיה חנווני, בלי להעליב אף חנווני בקהל, כן? אני מפחד לחשוב בצמצום.

 זה נראה לי חשש מגוחך ומופרך, בעיקר באור יום. בסך הכול שבועיים בבית, מה הסיפור. נשמע אידיוטי קצת, לא? לגמרי, בדיוק כמו הרעיון של מגיפה כלל עולמית שסוגרת רבע מהאנושות בבית ככה פתאום. 

הקורונה לא תלמד אותנו כלום

פתחתי פה על הקורונה והכול הידרדר. השינוי הבלתי נמנע מתחיל לחלחל לתודעה – לא חרדת מוות, אלא ההבנה שדברים עומדים להשתנות ולתקופה ארוכה. אני לא לגמרי יודע למה אני מתכוון ב"דברים". יש שינויים מיידיים – ביטול בית הספר, עבודה מהבית, הימנעות מרצון או מכורח הנסיבות מהופעות ושאר פעילויות במרחב שמחוץ לסלון. ויש את העתיד המעט רחוק יותר, שכולל… קריסה כלכלית? זומבים? משק אוטרקי קטן במרפסת שלי?

ובינתיים אני נתקל ביותר ויותר אנשים חיוביים שמתפייטים על הטוב שהווירוס עושה לנו. זה כדור הארץ, הם טוענים, שבא לעשות תיקון. לעצור את זיהום האוויר, להאט את מירוץ החיים המודרניים, להראות לנו שאפשר גם אחרת. וירוס היפי חמוד. 

הייתי רוצה ללחוץ את ידם של האנשים הללו, שנייה אחרי שליטפתי חולה קורונה טרי, ואז להטיח את ראשם במשטח קשיח שעבר חיטוי. קודם כל כי המון אנשים עומדים לסבול נורא בגלל המגיפה. לא בריאותית, כלכלית. חברים מסביבי נשלחים לחופשות ללא תשלום, מגלים שהשכר שלהם קוצץ ועוד. כל מי שעוסק בתיירות, באירועים והופעות עומד בפני קריסה, ובתורו יוציא פחות על הכול, מה שיגרום לפגיעה בעוד תעשיות וכו' וכו'. אנשים יאבדו חסכונות, עבודה, פרנסה. 

אבל מעבר לזה אני חושב שמחבקי העצים למיניהם מפספסים את המסר. מה שאני לומד מהמשבר המטורף שמתרגש עלינו הוא לא ללכת לאט ולקנות פחות באינטרנט. אני כן מבין יותר את החשיבות של ערבות הדדית, ואת הטמטום המוחלט בסדר העדיפויות של האנושות. הווירוס לא מפריד בין עם נבחר אחד לאחר, ולא בודק את מצב תיק המניות של הנדבק הבא, לא מתעכב על אידיאולוגיה – כל הדברים שבני האדם, כולם תכל'ס מאותו ז'אנר, מתעקשים לעשות. 

הווירוס חושף את ערוות השיטה הקפיטליסטית האמריקאית: זרקתם את העניים בצד הדרך, שימותו לבד בלי ביטוח רפואי? ובכן הנה הם מדביקים אתכם על ימין ועל שמאל, בלי יכולת אמיתית להיבדק או לקחת יום מחלה. הוא מעמיד באור מגוחך את ההמצאות האנושיות לאום ודת ממסדית. שפכתם כסף על נשק, השקעתם אנרגיה בסיפוח פה ועם הנצח שם, והנה מערכת הבריאות קורסת לה בחינניות כי מי חשב על מגיפה שלא אכפת לה מהקו הירוק וקברי אבות. 

בעולם ג'ון לנוני המגיפה הזו היתה נראית אחרת לגמרי, מוכלת ומטופלת על ידי מערכת בריאות גלובלית עשירה. רבנים, כמרים ושאר אנשי דת עוד יקשקשו קצת ויאשימו מצעדי גאווה עד שגם הם יידבקו ויבודדו. במקום חברה אנושית אחת נאורה וחילונית יש כאן חבורת כנופיות פנאטיות, כל אחת והאמונה הלא הגיונית שלה, שעסוקה כל כך במריבות פנימיות ופתאום מגלה כמה הן חסרות תוחלת. אפשר רק לקוות שאחרי שכל זה ייגמר, הלקח יילמד ופני האנושות ישתנו לנצח.

ממש. מבט חטוף לעבר מגלה שלא משנה מה קורה, מהמגיפה השחורה ועד מלחמת העולם השנייה, בני האדם לא משתנים. הם מסתגלים, מכים קצת על חטא, וחוזרים להיות אותם דושים שהם היו קודם. נותר רק לקוות לשינויים קטנים בשוליים, אולי עוד כמה מיטות בבתי החולים, נגיד, ולאחל שיעבור מהר, שחברים ואהובים לא ייפגעו יותר מדי, ולשנה הבאה בניו יורק הבריאה והבנויה. אמן. ולשטוף ידיים. 20 שניות.

החופשה הסודית או לנוח על המגרש

תמו חגי הנוצרים, התחילה 2020, והאינבוקס התמלא מיילים בנוסח "מקווים שלקחת חופש וחזרתי טעון מחדש". Recharged. זה היה המשך ישיר למיילים מסוף השנה האזרחית הקודמת שהפצירו בי לנצל את ימי החופש שנותרו לי, כי צריך וכדאי. זה טוב לנשמה ולעור הפנים. 

אני אוהב ימי חופש, אבל מתקשה לראות בהם חיבור למטען כלשהו, אלוהים יודע לאיזה שקע בגוף בדיוק. הז'אנר המועדף עלי הוא סתם יום חופש באמצע השבוע שבו קמים לאט ולא עושים כלום, או לפחות שום דבר שתורם לחברה. אבל לא זו החופשה שמפצירים בי לקחת: אם אני מבין נכון מדובר בשבוע-שבועיים במדינה זרה, רצוי פלוס סקי/צלילה/ציד מרמיטות, שאחריהם אשוב למשרד רענן ונכון לכל. 

זה לא עובד לי. בכל פעם שאני טס לחו"ל לכמה ימים אני מודע מהיום הראשון לערימת האימיילים והמשימות שהולכת וגובהת לה במשרד. אבל חמור מזה, אני יוצא מהקצב. היציאה מהשגרה עוצרת איזושהי תנופה, ומשאירה זמן למחשבות על הקיום האנושי שכולל בשלב זה חמישה ימי עבודה בשבוע, והבה נודה – זה מופרך. הרי בעוד מאה שנה יסתכלו עלינו כמו שאנחנו מסתכלים על הפועלים במהפיכה התעשייתית. כשאני במשרד קל להתעלם מזה. אני במקום עבודה נעים ומפנק, עם אנשים נחמדים, העבודה מעניינת ועושה טוב לעולם. אבל זו עבודה. כשאתה בתוך זה היא כמו מים לדג. כשאתה בחוץ? ובכן, כמו דג שעבר אבולוציה מואצת ולא מבין למה כל הרטוב-רטוב הזה טוב. ואז אני חוזר וצריך להיכנס לקצב מחדש.

מהי השיטה שמקבילה לחיבור כבל חשמלי רב עוצמה לתחת? ובכן, פעם מזמן, לפני שעופר שלח הפך לסיידקיק המסתורי של יאיר לפיד, הוא היה פרשן ספורט מעולה, בעיקר בזכות הנטייה שלו לדבר על מה שבאמת מעניין בתחום – כלומר כל מה שהוא לא "ספורט", אלא בני אדם ופוליטיקה והמצב האנושי בכלל. אחד המושגים שנחרטו לי בראש היה "לנוח על המגרש". כשהמאמן לא מוציא שחקן כדורסל לנוח למשל, השחקן ינוח על המגרש: ירוץ קצת לאט יותר, יתאמץ רק בהגנה או רק בהתקפה, ובאופן כללי יעשה מה שצריך כדי לשמר אנרגיה לדקות החשובות. 

עמית למקום העבודה הקודם סיפר לי על חבר שנהג להסתגר בכל צהריים בשירותים של המשרד ולחטוף שם תנומה של חצי שעה. קיצוני ומפוקפק היגיינית, אבל זו דוגמה. לפעמים מה שהאיש העובד זקוק לו הוא לא חופשת צלילה במלדיבים, אלא כמה דקות מול יוטיוב או פייסבוק או טוויטר, או בהייה טובה מבעד לחלון עם קפה משרדי. לא חייבים לצאת מהקצב ולארגן בוק לאינסטגרם שיראה לכל מי שצריך כמה החיים שלכם טובים יותר. אפשר להאט קצת את הריצה, אולי אפילו ללכת. ולקחת חופש כדי ליהנות ולבלות זמן עם אנשים שאוהבים, לא בשביל חשמל דמיוני. כי כולנו רקמה אנושית אחת עם נשמה ובלי שקעים. 

סוגרים ומפטרים את כולם: חרדות דור שלישי בעולם ראשון

עכשיו זה סופי: מקום העבודה הראשון שלי בשדות ההייטק נסגר. השבוע ראיתי את הידיעה – סוגרים, מפטרים – וצמרמורת קרירה עברה לי בגב. עזבתי לפני חמש שנים, והכתובת היתה על הקיר כבר אז. היה ים בזמן לברוח. ועדיין חשתי כאילו ניצלתי ונמלטתי ברגע האחרון בעור שיני.

לחברה קוראים סירס ישראל, סטארט אפ מקומי שנקרא במקור "דלבר" ונרכש על ידי סירס, ענקית הקמעונאות או אם תרצו "המשביר לצרכן" גירסת אמריקה. סירס קמה ב-1893 כקטלוג להזמנה בדואר, והפכה לרשת סניפי ענק שמכרו הכל ובזול. כשאני הגעתי לשלוחה הישראלית היתה סירס בבעלותו של מיליארדר אקסצנטרי (יופמיזם למטורף) בשם אדי למפרט. המטרה של החברה היתה לייצר פלטפורמת קניות חברתית. או כמו שתומר אמר כשניסיתי להסביר לו מה אני עושה – "אה, כמו אמזון פוגש את פייסבוק". כן. כזה.

כל עובד חדש שמע סיפורי אלף לילה ולילה על אדי. עמוד הוויקיפדיה שלו מציין ביובש שהוא נחטף ב-2003 מהחניון של בניין המשרדים שלו, אבל הצליח לשכנע את החוטפים לשחרר אותו. המשפט הבודד הזה, והסיפורים ששמעתי סביבו, יכולים לשמש בסיס לסרט לא רע. חלק נכבד משבוע העבודה שלי הוקדש למצגת שמכינים לישיבה השבועית עם אדי. כ-20 איש בחדר בישראל, מספר דומה של אנשים עצבניים בחדרי ההנהלה בשיקגו – מלחכי פינכה מוכי אימה ברובם – ואדי במשרד שלו במיאמי, או על סיפון היאכטה, מאזין, שואל, תוקף. פחד אלוהים. בכל שבוע צצים רעיונות חדשים על חשבון ישנים, בכל שבוע מצגת ענק חדשה. לך תבנה מדינה.

אבל הסיפור כאן הוא לא רק חברה כושלת עם בוס בעייתי ועתיד לוט בערפל. גם היום, כשאני במקום העבודה היציב בעולם, החרדה לא מפסיקה ללוות אותי. בסירס היה ברור בשלב מסוים שמהרכבת הזו כדאי לקפוץ. אבל מה קורה כשהכול טוב, ואין סימן או כיוון ממנו תיפתח הרעה? איך אפשר לדעת מתי לברוח? ואני חייב לדעת. אולי זו תסמונת דור שלישי, אולי היסטוריה משפחתית, אולי אופי דפוק. אבל הפחד הכי גדול שלי הוא לא לזהות את הרגע שבו צריך לקום ולהימלט.

גם חמש שנים אחרי, חלפה בי המחשבה המצמררת שביקום מקביל הייתי נשאר בסירס עד לרגע הפיטורים הבלתי נמנע. מה היה קורה אז? למה זה כל כך נורא? אין לי מושג. אני יודע רציונלית שזה לא סוף פסוק, לא גזר דין של הומלסיות על ספסל ברוטשילד. מה כן? האם מדובר בחשש מאיך שאתפס בעיני ילדי, אמא שלי, חברים? האם הדימוי והתפיסה העצמית שלי תלויים כל כך בתפקיד, תואר, שכר? גם, אבל אני חושד שזה קמאי יותר, משהו שנולד מסיפורי השואה של סבא וסבתא, מה ד.נ.א הבסיסי במדינה הזו, התחושה שהקרקע היציבה לכאורה היא מעטה דק שעלול להישמט כל רגע. ומתחת לפני האדמה מסתתר כאוס שרק מחכה להזדמנות שלו להתפרץ ולהחריב הכול.

אני מנסה כל הזמן לזהות את הרגע החמקמק שאחריו מאוחר מדי. מסירס נמלטתי הרבה לפני שהרגע הגיע. מי מבטיח לי שגם מהקריסה הבאה אצליח להיחלץ? ואולי צריך פעם אחת לצלוח סערה כזו כדי לגלות שהפרנויה לא מוצדקת, שאני מסוגל לשרוד גם את זה. בינתיים אמשיך לרכוב על אופניים למקום העבודה הטוב בעולם ולהגניב מבטים לצדדים.

הזמן שאחרי

אחרי החגים כולם צצים פתאום. חוזרים מכרתים, מחזירים את הילדים למסגרת. עונים על מיילים. רוצים תשובות אחרי ששבועות לא ענו על שאלות. אני לוחץ על "שלח" ולא מקבל תשובות אוטומטיות  שמספרות שהצד השני לא במשרד. הוא נהנה עכשיו, הוא בחופש, באידיליה משפחתית, במסיבה שלא נגמרת. למעשה, הוא נהנה יותר ממך.

המסיבה נגמרה. הגיע מועד הפירעון של כל ההתחייבויות שניתנו בקלות כי תכף החגים שלא ייגמרו אף פעם. קודם היה הניסוי החברתי הגדול הקרוי אוגוסט, ואחריו המשכו באמצעים אחרים, ספטמבר. מי ציפה שבאמת נצטרך להתמודד עם האחרי.

בת השבע לא רוצה ללכת לבית הספר, ומנגנוני הגעגוע שלה יצאו מאיפוס לגמרי אחרי שהימים הקבועים והסדרי הראייה נסחפו ברוחות החופשה והמועדים. היא התרגלה ללכת לישון בשעות משונות ולקום בהתאם, ומה לה ולשמונה בכיתה. היא קמה זועפת ונפרדת זועמת, מתגעגעת בלי סדר ושיטה.

אני ממשיך על האופניים למשרד. אחרי יותר מדי ימים ריקים ממחויבות ואחרי יותר מדי ימים של הורות מוחלטת, החזרה לשגרת יומו של שכיר משונה ומערערת. מסוכן לתת יותר מדי חופש לאדם, יותר מדי זמן לחשוב, יותר מדי זמן לעשות מה שהוא רוצה, ליהנות. אני עוד עלול לחשוד שאפשר לחיות ככה. סקס, סמים ורוקנ'רול מחד, הורות אינטנסיבית ובילוי עם הילדים שאינו רק אספקת מזון ושינוע בין חוגים מאידך. מה לי ולעבודה הזרה הזו?

אני מגיע לבניין התאגיד הענק כשהמוח שלי מחווט להתמודדות עם בתי קפה, עם בוקר ארוך במיטה, עם נסיעה לספארי. אני אמור לחשוב פרויקטים אבל המוח עוד הלום ארוחות חג ועסקי משפחה. אני נכנס למשרד ומזהה באנשים שסביבי תגובות דומות. הם יורדים מטריפ לא צפוי, עיניים קצת מזוגגות, השפעות שמתחילות לפוג של זמן בני זוג וילדים, זמן חו"ל, זמן לעצמי הפרטי, זמן מחוץ למירוץ. אנחנו יושבים זה מול זה בחדרי ישיבות ומנסים להיזכר על מה רצינו לדבר בפגישה שנקבעה אי אז מעבר לערפילי הזמן ביולי. רק אלוהים יודע.

ואז אני מתיישב מול המסך עם קפה, מרכיב אוזניות כדי להרחיק ממני את האופן ספייס, ופתאום יש בזה מנוחה, ונחמה. מי אמר שרק טלוויזיה היא אופיום להמונים, גם שגרה משרדית מאלחשת לא רע. משהו מחליק למקום, ואני נרגע.

ילדי גל"צ ופרקליטי אל.איי

לא ידעתי הרבה בגיל 18 אבל שני דברים היו ברורים – אחרי הצבא אלמד משפטים, ולעולם לא אגור בתל אביב. משפטים, תכל'ס, כי פרקליטי אל.איי. ותל אביב היתה רועשת ומלוכלכת וכאוטית. כל מה שאני אוהב בה היום.

פחות חשבתי על הצבא, או על תוכנית חלופית לעריכת דין. וכך התגלגלתי בדרך לא דרך לתפקיד לא רע, ואחרי השחרור הגעתי באופן דומה לעיתונות. לא מעט מהאנשים במערכת היו כאלה – מתגלגלים בטעות. הגיעו לרגע, לעבודת סטודנט, התאהבו ונשארו. אבל לא כולם. היו גם מה שכינינו ילדי גל"צ. שם גנרי לכל מי ששירת בדובר צה"ל, במחנה, בטאון חיל האוויר וכמבן גלי צה"ל.

הם שילבו לוק של בני 12 עם מנטליות של בני 45. מוכווני מטרה, משופשפים במקצוע, רהוטים ומתובנתים. חלקם ראו בעיתון מקפצה הכרחית לתפקיד הבא – טלוויזיה אולי – בזמן שאני עוד ניסיתי להבין איפה אני חי. לא כולם, אם אתם חברים שנעלבים עכשיו, אני לא מתכוון אליכם. אבל זה היה הז'אנר.

הבטתי בהם בשילוב של קנאה ורתיעה. בזמן שאני עוד התאהבתי במקצוע וניסיתי להחליט אם ואיך אני רוצה להתקדם, הם כבר דילגו לתפקיד הבא. אם רק הייתי נחוש וממוקד יותר לפני הגיוס, יכולתי להיות כמוהם. מצד שני, מי רוצה להגיע לירח עד גיל 21? תנו רגע להסס, להתלבט, לחשוב.

אחר כך עזבתי את העיתונות בצעד פזיז ולב כבד והתגלגלתי אל עולם ההייטק הנוצץ והמופלא. לקח לי זמן לפענח את הקודים ולהבין את התרבות. אני עדיין בשלבים האחרונים של ההתאזרחות בגלקסיה הזו. אני זוכר את שלל ההפתעות שהיא זימנה. מי ידע שמשאבי אנוש אינו רק שם קוד לפיטורים וקיצוצי שכר? מדהים.

וגם כאן גיליתי את המקבילה לילדי גל"צ. מתכנתים ואחרים ששירתו ביחידות מודיעין, והעבודה הראשונה שלהם באזרחות היא בגוגל. והם משופשפים, מדברים שוטף את העגה, ממוקמים בנינוחות בתוך המסגרת. אבל אני מביט בהם אחרת. אני מנסה להבין מה עושה מישהו שבטוח שככה זה עבודה של גדולים. שאוכל ברמת חתונה של האלפיון העליון זה הסטנדרט, ותנאים סוציאליים מטורפים זה בסיסי, ועוד ועוד מכל הלה לה לנד שהוא תנאי העבודה שלי. לאן נותר לך לשאוף כשהעבודה הראשונה שלך באזרחות היא בשפיץ של הפירמידה.

לא כיף להתחיל מלמטה, בעבודת סטודנט עם משכורת פח. אבל זה מספק מותרות כמו לתהות, להתבלבל, לזוז. להיתקע. לבדוק מי אתה וכמה טעית לגבי עצמך קודם. אולי לקחת אחר כך יותר בקלות את טעיות העתיד. קל יותר לנטוש עבודה שאתה לא בטוח לגביה כשהשכר דל. לנסות משהו אחר לגמרי, ללכת בדרך לא מוכרת שתוביל ליעדים זרים ומוזרים. או אולי חזרה בדיוק לאותה נקודה, אבל עם זווית ראייה אחרת. אבל איך קמים ונוטשים את מקום העבודה הכי טוב בארץ? איך מוצאים את האומץ לקחת סיכון?

אני לא מקנא בהם. השנים בערבות העיתונות הדלות איפשרו לי פרספקטיבה ויכולת להעריך את המקום שבו אני נמצא. אני בעיקר סקרן לדעת לאן הם הולכים מכאן. אולי לבנות את הגוגל הבאה, אולי לחיים נוחים ומרופדים לנצח. לא הייתי מתחלף לא איתם ולא עם הגל"צניקים. לגמרי בסדר לי ככה.

%d בלוגרים אהבו את זה: