ארכיון תגים | עבודה

ורק מזה אני פוחד

מה שמפחיד אותי במצב הזה הוא להתרגל. זו הצפרדע שמחממים את המים שבהם היא שוחה לאט לאט. אם יחממו מהר מדי היא תבין שמשהו לא בסדר ותקפוץ החוצה. חימום איטי מספיק והיא לא תשים לב, תסתגל עד שתמות.

אני לא מדבר על להתרגל לתנאים הטכניים. עם כל הכבוד אני מניח שיחסית לתנאי הסגר בסין מדובר בחופשה מאורגנת. בערך מאה מטר, הכול פתוח, אפשר לקנות הפוך קטן ולשבת איתו על המרפסת. מצבי טוב, אני יודע. ההסתגלות שמפחידה אותי היא הצורך להפסיק לתכנן, לחשוב על העתיד. אפשר לחשוב על מחר, יום יומיים קדימה, וגם זה באופן מוגבל למדי. פסגת התוכניות כוללת החלטה על מה להכין לאכול ביום שלישי. כל מחשבה מעבר לזה מעוררת גל של חוסר אונים. הייתי אמור להיות החודש בחו"ל, להעביר מצגת בכנס, ללכת להופעות. הכול נדחה, בוטל, נעלם, ואף אחד לא יודע מתי יהיה אפשר לסמן תאריך כלשהו בלוח השנה.

ויש משהו מצמצם בהלך הרוח הזה. קצת כמו ללכת כשהעיניים כבושות בקרקע, המבט מתנקז לפיסת המדרכה הבאה שעליה אצעד, במקום בראש מורם ומבט שבוחן את ההתרחשות בסביבה, חנות מעניינת, אנשים יפים, משהו. כשאתה מסתכל על הנעליים שלך וכמה סנטימטרים של מרצפת, העולם הופך להרבה יותר משעמם ומוגבל. אתה הופך לפחות שאפתן וסקרן, נחשף לפחות הזדמנויות. 

יש בהלך הרוח הזה גם דבר מה מפתה. החשש התמידי מלהחמיץ, התחושה המתסכלת שהאחרים יודעים משהו שאני לא, שקיימים חיים שלמים של כיף שאני לא שותף להם, הצורך לבחור לאן לצאת ומה לעשות – כל אלה נעלמו. זה מרגיע, כי לקבל החלטות זה מעייף. נחמד לקחת חופש מהצורך לבחור בעצמי ולנוח, להשהות מנגנונים ולשקוע בנמנום נעים. אבל זה סם. ולא מהסוג הממריץ והחביב, אלא מהז'אנר המרדים והממכר, המאיין, המסוכן באמת. 

מפחיד אותי שכדי לחיות מיום ליום צריך לסגל דפוסי מחשבה אחרים, רדומים יותר, ביקורתיים פחות, תובעניים פחות. שאם זה יימשך לאורך זמן הנזק עלול להיות משמעותי. כן, אני מדבר גם על פוליטיקה ועל עד כמה הגישה הזו רעה לדמוקרטיה, אבל גם במובן האישי אני חושש מלהשתנות, מלאבד משהו. המצב הזה מעודד חשיבה לטווח קצר, חששנית, הישרדותית. אחד הבוסים שלי אוהב לומר שאם תחשוב כמו חנווני תהיה חנווני, בלי להעליב אף חנווני בקהל, כן? אני מפחד לחשוב בצמצום.

 זה נראה לי חשש מגוחך ומופרך, בעיקר באור יום. בסך הכול שבועיים בבית, מה הסיפור. נשמע אידיוטי קצת, לא? לגמרי, בדיוק כמו הרעיון של מגיפה כלל עולמית שסוגרת רבע מהאנושות בבית ככה פתאום. 

הקורונה לא תלמד אותנו כלום

פתחתי פה על הקורונה והכול הידרדר. השינוי הבלתי נמנע מתחיל לחלחל לתודעה – לא חרדת מוות, אלא ההבנה שדברים עומדים להשתנות ולתקופה ארוכה. אני לא לגמרי יודע למה אני מתכוון ב"דברים". יש שינויים מיידיים – ביטול בית הספר, עבודה מהבית, הימנעות מרצון או מכורח הנסיבות מהופעות ושאר פעילויות במרחב שמחוץ לסלון. ויש את העתיד המעט רחוק יותר, שכולל… קריסה כלכלית? זומבים? משק אוטרקי קטן במרפסת שלי?

ובינתיים אני נתקל ביותר ויותר אנשים חיוביים שמתפייטים על הטוב שהווירוס עושה לנו. זה כדור הארץ, הם טוענים, שבא לעשות תיקון. לעצור את זיהום האוויר, להאט את מירוץ החיים המודרניים, להראות לנו שאפשר גם אחרת. וירוס היפי חמוד. 

הייתי רוצה ללחוץ את ידם של האנשים הללו, שנייה אחרי שליטפתי חולה קורונה טרי, ואז להטיח את ראשם במשטח קשיח שעבר חיטוי. קודם כל כי המון אנשים עומדים לסבול נורא בגלל המגיפה. לא בריאותית, כלכלית. חברים מסביבי נשלחים לחופשות ללא תשלום, מגלים שהשכר שלהם קוצץ ועוד. כל מי שעוסק בתיירות, באירועים והופעות עומד בפני קריסה, ובתורו יוציא פחות על הכול, מה שיגרום לפגיעה בעוד תעשיות וכו' וכו'. אנשים יאבדו חסכונות, עבודה, פרנסה. 

אבל מעבר לזה אני חושב שמחבקי העצים למיניהם מפספסים את המסר. מה שאני לומד מהמשבר המטורף שמתרגש עלינו הוא לא ללכת לאט ולקנות פחות באינטרנט. אני כן מבין יותר את החשיבות של ערבות הדדית, ואת הטמטום המוחלט בסדר העדיפויות של האנושות. הווירוס לא מפריד בין עם נבחר אחד לאחר, ולא בודק את מצב תיק המניות של הנדבק הבא, לא מתעכב על אידיאולוגיה – כל הדברים שבני האדם, כולם תכל'ס מאותו ז'אנר, מתעקשים לעשות. 

הווירוס חושף את ערוות השיטה הקפיטליסטית האמריקאית: זרקתם את העניים בצד הדרך, שימותו לבד בלי ביטוח רפואי? ובכן הנה הם מדביקים אתכם על ימין ועל שמאל, בלי יכולת אמיתית להיבדק או לקחת יום מחלה. הוא מעמיד באור מגוחך את ההמצאות האנושיות לאום ודת ממסדית. שפכתם כסף על נשק, השקעתם אנרגיה בסיפוח פה ועם הנצח שם, והנה מערכת הבריאות קורסת לה בחינניות כי מי חשב על מגיפה שלא אכפת לה מהקו הירוק וקברי אבות. 

בעולם ג'ון לנוני המגיפה הזו היתה נראית אחרת לגמרי, מוכלת ומטופלת על ידי מערכת בריאות גלובלית עשירה. רבנים, כמרים ושאר אנשי דת עוד יקשקשו קצת ויאשימו מצעדי גאווה עד שגם הם יידבקו ויבודדו. במקום חברה אנושית אחת נאורה וחילונית יש כאן חבורת כנופיות פנאטיות, כל אחת והאמונה הלא הגיונית שלה, שעסוקה כל כך במריבות פנימיות ופתאום מגלה כמה הן חסרות תוחלת. אפשר רק לקוות שאחרי שכל זה ייגמר, הלקח יילמד ופני האנושות ישתנו לנצח.

ממש. מבט חטוף לעבר מגלה שלא משנה מה קורה, מהמגיפה השחורה ועד מלחמת העולם השנייה, בני האדם לא משתנים. הם מסתגלים, מכים קצת על חטא, וחוזרים להיות אותם דושים שהם היו קודם. נותר רק לקוות לשינויים קטנים בשוליים, אולי עוד כמה מיטות בבתי החולים, נגיד, ולאחל שיעבור מהר, שחברים ואהובים לא ייפגעו יותר מדי, ולשנה הבאה בניו יורק הבריאה והבנויה. אמן. ולשטוף ידיים. 20 שניות.

החופשה הסודית או לנוח על המגרש

תמו חגי הנוצרים, התחילה 2020, והאינבוקס התמלא מיילים בנוסח "מקווים שלקחת חופש וחזרתי טעון מחדש". Recharged. זה היה המשך ישיר למיילים מסוף השנה האזרחית הקודמת שהפצירו בי לנצל את ימי החופש שנותרו לי, כי צריך וכדאי. זה טוב לנשמה ולעור הפנים. 

אני אוהב ימי חופש, אבל מתקשה לראות בהם חיבור למטען כלשהו, אלוהים יודע לאיזה שקע בגוף בדיוק. הז'אנר המועדף עלי הוא סתם יום חופש באמצע השבוע שבו קמים לאט ולא עושים כלום, או לפחות שום דבר שתורם לחברה. אבל לא זו החופשה שמפצירים בי לקחת: אם אני מבין נכון מדובר בשבוע-שבועיים במדינה זרה, רצוי פלוס סקי/צלילה/ציד מרמיטות, שאחריהם אשוב למשרד רענן ונכון לכל. 

זה לא עובד לי. בכל פעם שאני טס לחו"ל לכמה ימים אני מודע מהיום הראשון לערימת האימיילים והמשימות שהולכת וגובהת לה במשרד. אבל חמור מזה, אני יוצא מהקצב. היציאה מהשגרה עוצרת איזושהי תנופה, ומשאירה זמן למחשבות על הקיום האנושי שכולל בשלב זה חמישה ימי עבודה בשבוע, והבה נודה – זה מופרך. הרי בעוד מאה שנה יסתכלו עלינו כמו שאנחנו מסתכלים על הפועלים במהפיכה התעשייתית. כשאני במשרד קל להתעלם מזה. אני במקום עבודה נעים ומפנק, עם אנשים נחמדים, העבודה מעניינת ועושה טוב לעולם. אבל זו עבודה. כשאתה בתוך זה היא כמו מים לדג. כשאתה בחוץ? ובכן, כמו דג שעבר אבולוציה מואצת ולא מבין למה כל הרטוב-רטוב הזה טוב. ואז אני חוזר וצריך להיכנס לקצב מחדש.

מהי השיטה שמקבילה לחיבור כבל חשמלי רב עוצמה לתחת? ובכן, פעם מזמן, לפני שעופר שלח הפך לסיידקיק המסתורי של יאיר לפיד, הוא היה פרשן ספורט מעולה, בעיקר בזכות הנטייה שלו לדבר על מה שבאמת מעניין בתחום – כלומר כל מה שהוא לא "ספורט", אלא בני אדם ופוליטיקה והמצב האנושי בכלל. אחד המושגים שנחרטו לי בראש היה "לנוח על המגרש". כשהמאמן לא מוציא שחקן כדורסל לנוח למשל, השחקן ינוח על המגרש: ירוץ קצת לאט יותר, יתאמץ רק בהגנה או רק בהתקפה, ובאופן כללי יעשה מה שצריך כדי לשמר אנרגיה לדקות החשובות. 

עמית למקום העבודה הקודם סיפר לי על חבר שנהג להסתגר בכל צהריים בשירותים של המשרד ולחטוף שם תנומה של חצי שעה. קיצוני ומפוקפק היגיינית, אבל זו דוגמה. לפעמים מה שהאיש העובד זקוק לו הוא לא חופשת צלילה במלדיבים, אלא כמה דקות מול יוטיוב או פייסבוק או טוויטר, או בהייה טובה מבעד לחלון עם קפה משרדי. לא חייבים לצאת מהקצב ולארגן בוק לאינסטגרם שיראה לכל מי שצריך כמה החיים שלכם טובים יותר. אפשר להאט קצת את הריצה, אולי אפילו ללכת. ולקחת חופש כדי ליהנות ולבלות זמן עם אנשים שאוהבים, לא בשביל חשמל דמיוני. כי כולנו רקמה אנושית אחת עם נשמה ובלי שקעים. 

סוגרים ומפטרים את כולם: חרדות דור שלישי בעולם ראשון

עכשיו זה סופי: מקום העבודה הראשון שלי בשדות ההייטק נסגר. השבוע ראיתי את הידיעה – סוגרים, מפטרים – וצמרמורת קרירה עברה לי בגב. עזבתי לפני חמש שנים, והכתובת היתה על הקיר כבר אז. היה ים בזמן לברוח. ועדיין חשתי כאילו ניצלתי ונמלטתי ברגע האחרון בעור שיני.

לחברה קוראים סירס ישראל, סטארט אפ מקומי שנקרא במקור "דלבר" ונרכש על ידי סירס, ענקית הקמעונאות או אם תרצו "המשביר לצרכן" גירסת אמריקה. סירס קמה ב-1893 כקטלוג להזמנה בדואר, והפכה לרשת סניפי ענק שמכרו הכל ובזול. כשאני הגעתי לשלוחה הישראלית היתה סירס בבעלותו של מיליארדר אקסצנטרי (יופמיזם למטורף) בשם אדי למפרט. המטרה של החברה היתה לייצר פלטפורמת קניות חברתית. או כמו שתומר אמר כשניסיתי להסביר לו מה אני עושה – "אה, כמו אמזון פוגש את פייסבוק". כן. כזה.

כל עובד חדש שמע סיפורי אלף לילה ולילה על אדי. עמוד הוויקיפדיה שלו מציין ביובש שהוא נחטף ב-2003 מהחניון של בניין המשרדים שלו, אבל הצליח לשכנע את החוטפים לשחרר אותו. המשפט הבודד הזה, והסיפורים ששמעתי סביבו, יכולים לשמש בסיס לסרט לא רע. חלק נכבד משבוע העבודה שלי הוקדש למצגת שמכינים לישיבה השבועית עם אדי. כ-20 איש בחדר בישראל, מספר דומה של אנשים עצבניים בחדרי ההנהלה בשיקגו – מלחכי פינכה מוכי אימה ברובם – ואדי במשרד שלו במיאמי, או על סיפון היאכטה, מאזין, שואל, תוקף. פחד אלוהים. בכל שבוע צצים רעיונות חדשים על חשבון ישנים, בכל שבוע מצגת ענק חדשה. לך תבנה מדינה.

אבל הסיפור כאן הוא לא רק חברה כושלת עם בוס בעייתי ועתיד לוט בערפל. גם היום, כשאני במקום העבודה היציב בעולם, החרדה לא מפסיקה ללוות אותי. בסירס היה ברור בשלב מסוים שמהרכבת הזו כדאי לקפוץ. אבל מה קורה כשהכול טוב, ואין סימן או כיוון ממנו תיפתח הרעה? איך אפשר לדעת מתי לברוח? ואני חייב לדעת. אולי זו תסמונת דור שלישי, אולי היסטוריה משפחתית, אולי אופי דפוק. אבל הפחד הכי גדול שלי הוא לא לזהות את הרגע שבו צריך לקום ולהימלט.

גם חמש שנים אחרי, חלפה בי המחשבה המצמררת שביקום מקביל הייתי נשאר בסירס עד לרגע הפיטורים הבלתי נמנע. מה היה קורה אז? למה זה כל כך נורא? אין לי מושג. אני יודע רציונלית שזה לא סוף פסוק, לא גזר דין של הומלסיות על ספסל ברוטשילד. מה כן? האם מדובר בחשש מאיך שאתפס בעיני ילדי, אמא שלי, חברים? האם הדימוי והתפיסה העצמית שלי תלויים כל כך בתפקיד, תואר, שכר? גם, אבל אני חושד שזה קמאי יותר, משהו שנולד מסיפורי השואה של סבא וסבתא, מה ד.נ.א הבסיסי במדינה הזו, התחושה שהקרקע היציבה לכאורה היא מעטה דק שעלול להישמט כל רגע. ומתחת לפני האדמה מסתתר כאוס שרק מחכה להזדמנות שלו להתפרץ ולהחריב הכול.

אני מנסה כל הזמן לזהות את הרגע החמקמק שאחריו מאוחר מדי. מסירס נמלטתי הרבה לפני שהרגע הגיע. מי מבטיח לי שגם מהקריסה הבאה אצליח להיחלץ? ואולי צריך פעם אחת לצלוח סערה כזו כדי לגלות שהפרנויה לא מוצדקת, שאני מסוגל לשרוד גם את זה. בינתיים אמשיך לרכוב על אופניים למקום העבודה הטוב בעולם ולהגניב מבטים לצדדים.

הזמן שאחרי

אחרי החגים כולם צצים פתאום. חוזרים מכרתים, מחזירים את הילדים למסגרת. עונים על מיילים. רוצים תשובות אחרי ששבועות לא ענו על שאלות. אני לוחץ על "שלח" ולא מקבל תשובות אוטומטיות  שמספרות שהצד השני לא במשרד. הוא נהנה עכשיו, הוא בחופש, באידיליה משפחתית, במסיבה שלא נגמרת. למעשה, הוא נהנה יותר ממך.

המסיבה נגמרה. הגיע מועד הפירעון של כל ההתחייבויות שניתנו בקלות כי תכף החגים שלא ייגמרו אף פעם. קודם היה הניסוי החברתי הגדול הקרוי אוגוסט, ואחריו המשכו באמצעים אחרים, ספטמבר. מי ציפה שבאמת נצטרך להתמודד עם האחרי.

בת השבע לא רוצה ללכת לבית הספר, ומנגנוני הגעגוע שלה יצאו מאיפוס לגמרי אחרי שהימים הקבועים והסדרי הראייה נסחפו ברוחות החופשה והמועדים. היא התרגלה ללכת לישון בשעות משונות ולקום בהתאם, ומה לה ולשמונה בכיתה. היא קמה זועפת ונפרדת זועמת, מתגעגעת בלי סדר ושיטה.

אני ממשיך על האופניים למשרד. אחרי יותר מדי ימים ריקים ממחויבות ואחרי יותר מדי ימים של הורות מוחלטת, החזרה לשגרת יומו של שכיר משונה ומערערת. מסוכן לתת יותר מדי חופש לאדם, יותר מדי זמן לחשוב, יותר מדי זמן לעשות מה שהוא רוצה, ליהנות. אני עוד עלול לחשוד שאפשר לחיות ככה. סקס, סמים ורוקנ'רול מחד, הורות אינטנסיבית ובילוי עם הילדים שאינו רק אספקת מזון ושינוע בין חוגים מאידך. מה לי ולעבודה הזרה הזו?

אני מגיע לבניין התאגיד הענק כשהמוח שלי מחווט להתמודדות עם בתי קפה, עם בוקר ארוך במיטה, עם נסיעה לספארי. אני אמור לחשוב פרויקטים אבל המוח עוד הלום ארוחות חג ועסקי משפחה. אני נכנס למשרד ומזהה באנשים שסביבי תגובות דומות. הם יורדים מטריפ לא צפוי, עיניים קצת מזוגגות, השפעות שמתחילות לפוג של זמן בני זוג וילדים, זמן חו"ל, זמן לעצמי הפרטי, זמן מחוץ למירוץ. אנחנו יושבים זה מול זה בחדרי ישיבות ומנסים להיזכר על מה רצינו לדבר בפגישה שנקבעה אי אז מעבר לערפילי הזמן ביולי. רק אלוהים יודע.

ואז אני מתיישב מול המסך עם קפה, מרכיב אוזניות כדי להרחיק ממני את האופן ספייס, ופתאום יש בזה מנוחה, ונחמה. מי אמר שרק טלוויזיה היא אופיום להמונים, גם שגרה משרדית מאלחשת לא רע. משהו מחליק למקום, ואני נרגע.

ילדי גל"צ ופרקליטי אל.איי

לא ידעתי הרבה בגיל 18 אבל שני דברים היו ברורים – אחרי הצבא אלמד משפטים, ולעולם לא אגור בתל אביב. משפטים, תכל'ס, כי פרקליטי אל.איי. ותל אביב היתה רועשת ומלוכלכת וכאוטית. כל מה שאני אוהב בה היום.

פחות חשבתי על הצבא, או על תוכנית חלופית לעריכת דין. וכך התגלגלתי בדרך לא דרך לתפקיד לא רע, ואחרי השחרור הגעתי באופן דומה לעיתונות. לא מעט מהאנשים במערכת היו כאלה – מתגלגלים בטעות. הגיעו לרגע, לעבודת סטודנט, התאהבו ונשארו. אבל לא כולם. היו גם מה שכינינו ילדי גל"צ. שם גנרי לכל מי ששירת בדובר צה"ל, במחנה, בטאון חיל האוויר וכמבן גלי צה"ל.

הם שילבו לוק של בני 12 עם מנטליות של בני 45. מוכווני מטרה, משופשפים במקצוע, רהוטים ומתובנתים. חלקם ראו בעיתון מקפצה הכרחית לתפקיד הבא – טלוויזיה אולי – בזמן שאני עוד ניסיתי להבין איפה אני חי. לא כולם, אם אתם חברים שנעלבים עכשיו, אני לא מתכוון אליכם. אבל זה היה הז'אנר.

הבטתי בהם בשילוב של קנאה ורתיעה. בזמן שאני עוד התאהבתי במקצוע וניסיתי להחליט אם ואיך אני רוצה להתקדם, הם כבר דילגו לתפקיד הבא. אם רק הייתי נחוש וממוקד יותר לפני הגיוס, יכולתי להיות כמוהם. מצד שני, מי רוצה להגיע לירח עד גיל 21? תנו רגע להסס, להתלבט, לחשוב.

אחר כך עזבתי את העיתונות בצעד פזיז ולב כבד והתגלגלתי אל עולם ההייטק הנוצץ והמופלא. לקח לי זמן לפענח את הקודים ולהבין את התרבות. אני עדיין בשלבים האחרונים של ההתאזרחות בגלקסיה הזו. אני זוכר את שלל ההפתעות שהיא זימנה. מי ידע שמשאבי אנוש אינו רק שם קוד לפיטורים וקיצוצי שכר? מדהים.

וגם כאן גיליתי את המקבילה לילדי גל"צ. מתכנתים ואחרים ששירתו ביחידות מודיעין, והעבודה הראשונה שלהם באזרחות היא בגוגל. והם משופשפים, מדברים שוטף את העגה, ממוקמים בנינוחות בתוך המסגרת. אבל אני מביט בהם אחרת. אני מנסה להבין מה עושה מישהו שבטוח שככה זה עבודה של גדולים. שאוכל ברמת חתונה של האלפיון העליון זה הסטנדרט, ותנאים סוציאליים מטורפים זה בסיסי, ועוד ועוד מכל הלה לה לנד שהוא תנאי העבודה שלי. לאן נותר לך לשאוף כשהעבודה הראשונה שלך באזרחות היא בשפיץ של הפירמידה.

לא כיף להתחיל מלמטה, בעבודת סטודנט עם משכורת פח. אבל זה מספק מותרות כמו לתהות, להתבלבל, לזוז. להיתקע. לבדוק מי אתה וכמה טעית לגבי עצמך קודם. אולי לקחת אחר כך יותר בקלות את טעיות העתיד. קל יותר לנטוש עבודה שאתה לא בטוח לגביה כשהשכר דל. לנסות משהו אחר לגמרי, ללכת בדרך לא מוכרת שתוביל ליעדים זרים ומוזרים. או אולי חזרה בדיוק לאותה נקודה, אבל עם זווית ראייה אחרת. אבל איך קמים ונוטשים את מקום העבודה הכי טוב בארץ? איך מוצאים את האומץ לקחת סיכון?

אני לא מקנא בהם. השנים בערבות העיתונות הדלות איפשרו לי פרספקטיבה ויכולת להעריך את המקום שבו אני נמצא. אני בעיקר סקרן לדעת לאן הם הולכים מכאן. אולי לבנות את הגוגל הבאה, אולי לחיים נוחים ומרופדים לנצח. לא הייתי מתחלף לא איתם ולא עם הגל"צניקים. לגמרי בסדר לי ככה.

מסעותי בזמן ודברים שלא אמרתי

אני שונא ראיונות עבודה, להתראיין או לראיין, ואני מראיין לא מעט בזמן האחרון. כמראיין אני מציע משהו לשתות, מחייך ומרגיש כמו חוקר שב"כ. אני שואל שאלות וכשלא יודעים לענות אני רוצה ללחוש את התשובה או לפחות לתת רמז.

לא מזמן נערכה לי שיחת עבודה שהרגישה קצת כמו ראיון. הצורך להרשים היה זיכרון ישן ולא נעים. חלון זמן מוגבל נסגר ונותרתי עם ביקורת פנימית ומשפטים שהייתי צריך לומר. אני בטוח שגם האנשים שיושבים מולי ומתראיינים נזכרים בתשובה הנכונה יותר במעלית, בדרך הביתה, לפני שהם נרדמים. אם היה להם עוד קצת זמן, אם לא היו צריכים לכווץ את הכישורים והאופי שלהם לארבעים וחמש דקות, הם היו מוכיחים מי הם באמת. אבל השעון מתקתק ואין מועד ב'.

זה נכון גם לגבי מבחנים ודייטים. אולי אני לא מרגיש טוב, אולי ישנתי רע בלילה הקודם, או שסתם מרקורי בנסיגה – זה לא משנה. אין תירוצים, רק ציון בסוף, ולפעמים בעיתות חסד עוד הזדמנות אחת. זהו.

אחת מהסיבות למשיכה שלי למשחקי מחשב הייתה האסקפיזם המדויק מתופעת הסיכוי הבודד. הדמות שלי עומדת בפני בחירה הרת גורל? דלת שמי יודע מה נמצא מאחוריה? כל מה שצריך הוא להקליק על Save. המשחק נשמר בנקודה המדויקת הזו. עשיתי טעות גורלית? Load ואני מסודר. המשגה נמחק, הזמן חזר לאחור, דלתות מסתובבות. הדמות שעל המסך זוכה, במשיכת מכחול אלוהית, למחיקת סדרת פעולות והחלטות שלמה, חתיכת חיים שנמחקת כלא הייתה. הנה קיקסטארטר שהייתי שם עליו המון כסף.

אם רק אפשר היה לעצור ולשמור לפני ראיון עבודה, הצעת נישואים, התפטרות, גירושים ואז להמשיך ולבדוק מה קרה ולהחליט אם זה מוצלח או מצדיק התחלה מחדש. לבחור בדרך השנייה ולראות לאן היא תוביל. זה נשמע ממכר. סביר שהייתי בודק באובססיביות כל אפשרות עד תומה כדי להחליט באופן סופי בהחלט במה לבחור. אז מה? אני חותם על זה. לפעמים החיים זזים לי מהר מדי. תנו לשמור ולטעון ולהתחיל מחדש.

למה לעזוב אי פעם או על הבריחה

שגרה זו משאת נפש, שגרה זה מוות. מספר אנשים עזבו את מקום העבודה שלי באחרונה. נפרדים מהם במטבח עם עוגות וקאווה ודמעות. הם מתרגשים ועצובים לעזוב, הם מספרים כמה נפלא היה. אז למה אתם הולכים? למה לא להישאר במקום?

אני חמוש בשלל טקסים. הולך בכל שישי לאותו בית קפה, אחרי אותו סיבוב בשוק, ויושב באותו שולחן עם אותם אנשים. אחר כך הולכים לאכול ותם הטקס. והוא קדוש, הטקס. אני שונא הפרעות ושינויים. מילא אירועים שאפשר להתכונן אליהם כמו מדורת ל"ג בעומר, אבל ילד חולה או כל דבר אחר שמשפיע על השגרה מטלטל אותי.

לנגה זה נראה מגוחך. נשיקה כשהיא נכנסת הביתה, נשיקה כשהיא יוצאת, נשיקה לפני שהולכים לישון. כמו שאמאן פגאני שזובח לאלילים או חרדי שמנשק מזוזה. הטקסים הם אמצעי ביטחון. חזרה על אותה פעולה, שמירה על שגרה קפדנית, תבריח שדים, מזיקים, אסונות.

ומנגד, החלפתי לפחות עשרה מקומות עבודה, ודילגתי בין תפקידים בתוכם. עברתי דירות, נפרדתי מבנות זוג, שתיים מהן אמהות ילדי. בכל פעם שמשהו הופך קבוע מדי, ממושך מדי, אני נתקף באי שקט, צורך לזוז, להתקדם. זה נע על ציר הספקטרום: בצד אחד שיקול רציונלי שמוביל לעזיבה או פרידה. באמצע יש בהלה, חרדת קיום אפילו, צורך לנטוש לפני שהמים יציפו את הסיפון. ובקצה השני? מנה מדודה של הרס עצמי. לפעמים זה מרגיש כמו זאב שיכרסם לעצמו את הרגל כדי להימלט.

זה נובע גם מהצורך בחידוש ובריגוש, אבל בעיקר מפחד. עמידה במקום פירושה סוף. ומה אז? אם הגענו לסוף, אם הכול נגמר, מה הטעם? אם אין עוד פסגה לטפס עליה ואפשר פשוט לשבת במקום ולנוח, בשביל מה להמשיך לנשום?

אני כמה לשגרה ואז בורח ממנה. מוצא מקום נוח, מתמקם בו היטב עד שהכול נעים ועוטף, ואז בועט ושורט ופוער פתח ונמלט דרכו. זה יכול להיות כלוב הזהב של עבודה מעולה או מסגרת רכה ועוטפת של קשר זוגי. העוגן של חיי הם שלושת ילדי. כל השאר צריך להיות ים פתוח, כי אחרת זו אותה שגרה – מבורכת, משאת נפש, מוות.

איך להיות דפוק וזרוק בתל אביב

על המדרכה יושב חסר בית. אני חולף לידו בדרך לעבודה, איני מסיט את המבט, כמו השאר שצועדים לאנשהו. המדרכה עמוסה,  כולם נראים חדורי מטרה. רק הוא מחוץ למשחק. כולם בתנועה אל יעד עלום ורק הוא ירד מהמסלול.

חשבתי לא פעם איך ארגיש אם אעצור. לא לקחת חופשה, אלא להפסיק לתפקד. היו שתי נקודות שבהן הפיתוי והלגיטימציה קרצו לעברי. כשאבא שלי מת במפתיע או אחרי הפרידה הגדולה השנייה. אלה נראו כמו אירועים הולמים לחבל במכונה, לתקוע מקל בגלגלי השיניים. היא לא מפסיקה לנוע וזה מתיש: לעשות כביסה, להכין אוכל לילדים, לשטוף כלים, אמבטיה, סיפור, חשבונות, אימיילים, אנשי מקצוע. כל יום, כל שבוע, רשימת משימות רפטטיבית. ויותר מזה – אני צריך גם להיראות בהתאם לתפקיד. חי וחיוני, לא המום ודכאוני. זה חשוב מול העמיתים לעבודה, זה חשוב יותר מול הילדים. לתפקד.

כשאבא שלי מת הייתי לבד בבית. ואחרי שהודעתי שאני לא מגיע לעבודה, ופיניתי את לוח השנה מכל הפגישות והאירועים, נשכבתי מקופל על הרצפה ובכיתי קצת. אבל הזמן היה מוגבל. היה צריך להודיע לילדים, ואינספור סידורים, ואז נגמרו ימי השבעה והמכונה המשיכה כאילו כלום, ואני חזרתי למסלול. חיכיתי לפרק זמן שבו לגיטימי להתפרק, אבל אין כזה. הזמן המוקצב לאבל עבר, התוקף פג, החמצתי את ההזדמנות.

ואחרי הפרידה ההיא הייתי חייב למצוא דירה. התרוצצתי בין דירות פוטנציאליות יקרות בתל אביב, מגיע מוקדם לעבודה כדי לצאת מוקדם לחיפושים, ולעשות הכול כדי לחזור לשגרה. לא לרדת מהמסלול.

קראתי פעם סיפור קצר שבו הגיבור צופה מחלון הקפה השכונתי שלו בפתח תחנת רכבת תחתית. יום אחד עולה משם איש בחליפה, ומתיישב על המדרכה ונשאר שם. המספר עוקב אחריו יום יום. רואה איך החליפה הופכת מהוהה ומרוטה, איך הלחיים החלקות מתכסות זיפים ואז זקן, איך השיער צומח. זה היה מזמן, הרבה לפני המשברים הגדולים, אבל הסיפור נחרט בגלל השילוב בין אימה ומשיכה גדולה שחשתי. לעצור ולהפסיק לתפקד – זה הפחד הכי גדול, וזו גם התשוקה.

הדחף לנוע פנימי, הפחד להפסיק לתפקד ולא להיות מסוגל להתחיל שוב, הידיעה שהתנועה הבלתי פוסקת הזו משמעה בשבילי חיים. ועדיין אני מחכה לרגע הקסום שבו אצליח לעצור ולקרוס קצת.

כשכבר אי אפשר לתקן את הצעצוע

בסוף השבוע הנורא הזה הפילה בת השש צעצוע שהתפרק מיד לשלושה חלקים. היא ביקשה עזרה, אני הרכבתי, וזהו. רציתי לבכות. כמה פשוט, כמה זמני, כמה שונה מאובדן השליטה המוחלט שקדם לכל זה.

הכול התחיל שבוע לפני הטיסה לניו יורק, כשגילינו שהוויזה בדרכון של נגה לא בתוקף. באותה שנייה החיים פחות או יותר נעצרו. תפקדתי באופן חלקי, בין טלפונים ומיילים לשגרירות האמריקאית, סוכני נסיעות ויודעי דבר. מילאתי טפסים, הגשתי בקשות, שילמתי אגרות, וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי, כשחללים של זמן נפערים בין הודעה לטלפון למייל.

ולבסוף, אחרי שנקבע תור לחידוש הוויזה ברגע האחרון, אחרי הדפסה של דף חסר בדקה התשעים – כולל מחשב מגמגם ומדפסת שנתקעת – נתקלנו בביורוקרטיה האמריקאית. בראיון קצר וברוטלי, ללא נוכחות הורים כי מלאו לילדה 18, נקבע שוויזה תהיה, אבל רק בשבוע הבא. נגה לא תטוס. היא בכתה והתחננה והאישה האטומה בצד השני צעקה עליה והודיעה: "נקסט!"

זה לא היה הסוף ההוליוודי אליו ייחלתי, שהיה הופך את כל הסיפור לאנקדוטה. הוא השאיר אותי כועס ואשם. כל הורה חווה אשמה יומיומית כמעט, אבל אני יותר. אם היינו משפחה נורמטיבית בפרברי השרון הייתי מרגיש אחרת. אבל גירושים ופרידה כבר חשפו את הילדים שלי לצדדים הפחות נעימים של העולם ושל אבא שלהם. המפגש בין הצורך לפצות ולהיות טוב יותר לעולם האמיתי הוא קשה וכואב.

ומכאן התגובה הלא פרופורציונלית שלי. הרי מדובר בעוגמת נפש קשה שתחלוף וקצת כסף שבוזבז. לא אירוע שיותיר צלקות, צרות עולם ראשון, מה שתרצו. ועדיין – כמה לילות ללא שינה והתקף סחרחורת אחד לא הגיעו משום מקום.

כשתומר בן ה-4 נפל, הרמתי אותו וחיבקתי חזק. כשתומר בן 14 ורוב הזמן נמצא מחוץ לשדה הראייה שלי אני חסר אונים. לא יודע אפילו מה אני לא יודע. וכשאישה זרה צועקת על הבת שלי והורסת לה את הנסיעה הנחשקת לחו"ל, אני או אמא שלה אפילו לא שם לידה כדי לגונן עליה. תאריך הלידה שלה קובע שלפני שלושה ימים היא הפסיקה פתאום להיות ילדה, והכניסה להורים אסורה.

אשליית השליטה נעלמת והולכת. יש דברים שאני לא יכול לעשות לבד, ויש דברים שאני פשוט לא יכול לעשות. אני מרגיש מובס מול ביורוקרטיה, מול עובדות החיים. אנשים שמתים פתאום, אירועים שמתרחשים בלי שהיה לי זמן להתכונן, להתארגן, לומר שלום. לכאורה יש הבדל. מה בין התרשלות בבדיקת תוקף ויזה לבין מוות פתאומי. אני לא מרגיש אותו. התחושה הילדותית היא של כוחות חיצוניים גדולים ממני, עם מטרות סמויות מן העין.

והסדקים נפערים גם מול הילדים שלי. לא בת השש. כשהיא משתטחת בגינה אני פשוט מרים, מחבק ומנחם. הנפילות שלה פיזיות, לא מטאפוריות. אבל הגדולים נחשפים בהדרגה לחלקים הפחות נעימים של העולם, ומגלים את גבולות היכולת של ההורים שלהם.

מה שנשאר לי זה לכעוס, ולהתעקש לשמר את האשליה שאני מחליט ואני מנווט, גם אם עמוק בפנים אני יודע שזה חסר סיכוי. ולהתחיל לארגן טיסה לניו יורק עם נגה, הפעם בלי הפתעות. ולהניח מדי פעם את הראש על כתף ידידותית ולנוח. ואז להמשיך.

%d בלוגרים אהבו את זה: