ארכיון תגים | עיתונות

אדרנלין ורעל

פעם הציעו לי לכתוב טור שיעסוק בהתנהלות במקום עבודה – מבוס מתעמר ועד קולגה בעל הרגלי היגיינה מפוקפקים. כתבתי פיילוט, שלחתי, ולא שמעתי יותר ממעסיקיי הפוטנציאלים דבר וחצי דבר. במקום להיעלב, הערכתי את האירוניה – מעסיק שלא טורח להגיב היה יכול להיות נושא מצוין לאחד הטורים.

חשבתי על זה השבוע כשפרצה סערת יחסי העבודה ב"מאקו". כלומר טייפון אם אתם משכשכים בביצה מאוד קטנה ומסוימת – ובריזה בלתי מורגשת אם לא. ואני מאמל"ק: אתר "המקום הכי חם בגיהנום" פרסם תחקיר על היחס של עורכת התרבות ב"מאקו" לעובדים שלה, והתנהלות העורך הראשי בפרשה. ספוילר: הטענות הן שהיא פוגענית ומשפילה, ושהבוסים שלה לא עושים דבר כדי לעצור את זה. 

איני מכיר את העובדות במקרה הזה. העורך הראשון שלי בעיתון היומי שעבדתי בו נהג לצרוח על בסיס קבוע. ללא פרופורציות וללא סימני אזהרה. רגע אחד הכול שקט, ובמשנהו, בגלל טעות קטנה או תגובה שלא נראתה לו – צרחות אימים. כמו בהרבה מערכות יחסים מתעללות, לא חשבנו שהדציבלים שהפיק מצדיקים תלונה. בתרבות הארגונית המסוימת הזו אף אחד לא חשב שלהתנהג יפה לכפופים לך הוא ערך. לא הכפופים שחטפו, ולא הבוס שהחטיף.

"מאקו" פרסמו בעצמם תחקירים על בוסים מתעללים, כנראה בלי שמץ מודעות לחמאה שמונחת על ראשם. אני חושב שאם הייתם שואלים את העורך הראשון והצרוד שלי, או את הבוסים שלו, הם לא היו מבינים במה מדובר. יחסי עובד מעביד? זה תלוש משכורת ושיחת שימוע ופיטורים. מה עוד? מה ליחסי אנוש ולעיתונות?

כשעבדתי בעיתון הייתי בטוח שהוא מרכז היקום. כולם קוראים אותו, וכותרת יכולה לרומם או לרסק אנשים, ארגונים, עולמות. גלקסיות! ואם אני במרכז היקום, אם הכול דחוף והרה גורל, איזה מקום יש לנימוס ויחסי אנוש? זאת מלחמה בנאדם, אין זמן.  

אבל זו לא רק החשיבות וגודל השעה. כולם היו מגניבים, כולם היו יצירתיים. כי צריך להיות יצירתי כדי לכתוב, וכדי לראיין, וזה בא עם קצת טירוף, קצת גסות רוח, קורט אלימות. אנשים שבמקומות עבודה אחרים היו עפים הביתה בגלל יחסי אנוש איומים, זכו להילה של כוכב אקסצנטרי. אחרי שעמיתה לעבודה פוצצה עוד פגישה בצרחות מטורפות ונטשה הביתה הסביר לי עורך בכיר שככה זה, הכי מוכשרים הם גם הכי מטורפים. הייתי מספיק צעיר וטיפש כדי לקנות את זה. 

השילוב של אגו גדול, משכורות נמוכות, גיל צעיר ותרבות ארגונית של שכונה, מייצרים סביבת עבודה מסעירה, מושכת ורעילה. לצפות בתוך כל זה למודעות עצמית, להבנה שלא יכול להיות שאתה מטיף ומבקר את העולם, אבל לא מסתכל בראי, זה מוגזם. הבעיה היא שזה שוחק. סביבת עבודה כזו תייצר תחלופה מהירה ותדחק החוצה את מי שלא נפל במקרה על עורך ראשי שלא נוטה לצרחות והתעללות. 

היתרון קצר הטווח של התלהבות ואדרנלין מיתרגם בסופו של דבר לפגיעה בטווח הארוך. מקום עבודה שלא יכול להציע שכר ותנאים ומחליף אותם בתדמית ואקשן, מקדם את מי שצועק ומיוחד יותר, את מי שיודע להתחבר לחבורת הילדים המקובלים, ובסופו של דבר ידחק החוצה לא מעט אנשים טובים-אך-לא-מגניבים.

אני לא בעסקי העיתונות כבר שנים, אולי יש ארגונים שבהם זה כבר לא ככה. ואני אוהב תקשורת, וחושב שהיא קריטית לחברה דמוקרטית בריאה. זה רק העניין הקטן הזה של מי שומר על השומרים. להעלות את רף הביקורת העצמית, ולהוריד את הווליום. 

בשבחי השעמום

אני נכנס הביתה. הבית ריק. איזה כיף. אין הורים. אין אחים. שלי. מדליק טלוויזיה. ניגש למקרר. הערוץ הבודד משדר את ההמראה של מעבורת החלל האמריקאית. אני שולף צלחת וכמעט מפיל אותה כשהמעבורת מתפוצצת לרסיסים.

אני במערכת. עוד יום בעיתון. העמודים של מחר כבר קיבלו צורה. מישהו מדליק טלוויזיה. יש דיווח על אירוע מוזר בניו יורק. אומרים שמטוס קל פגע בבניין. כנראה תאונה. הדיווח מתבהר. המטוס פגע באחד ממגדלי התאומים. עשן מיתמר, לא בטוח שזו תאונה. ואז מגיע המטוס השני. 

בקפה של שישי בבוקר. אני מדפדף בפיד שלי בפייסבוק. אשתו של קרוב משפחה שגר בטוקיו כתבה "I feel the earth move under my feet". אני עובר לויינט. קורא על רעידת האדמה. הצונאמי. ההרוגים והנזק לכור הגרעיני.

השבוע התעוררתי אחרי ערב נחמד בבית, הצצתי בטלפון וגיליתי קולגה אמריקאית שמבהירה בקבוצת הצ'אט של העבודה שהיא בסדר. בקבוצת הווטסאפ המשפחתית אמא שלי הכריזה שאמריקה השתגעה. ולרגע רציתי לעצור ולא לבדוק. להישאר בחמימות הנעימה של חוסר הידיעה. כי בסלון שלי הכול בסדר, שמש נעימה בחוץ, הרחוב שקט. 

אבל בועה כמו בועה, לא יכולה לרחף באוויר יותר מכמה שניות לפני שתתפוצץ. גלשתי אל אתרי החדשות כדי לצפות בהמון הביזארי שהסתער על גבעת הקפיטול, והתחלחלתי. הבלתי ייאמן של אתמול הוא הסרטונים הויראליים והממים של היום, ומה יקרה מחר? 

אני אוהב היסטוריה, אבל כבר מזמן הבנתי שאני רוצה לקרוא עליה,  לא לחיות אותה. להביט, לא לגעת. אחרי שקראתי את "מלחמת העולם השנייה" של אנתוני ביוור הבנתי שהפחד הגדול ביותר שלי הוא טלטלה שתנער אותי ואת ילדיי מהחיים הבורגניים הנוחים שלנו אל הבלתי נודע, להיות פליטים, עקורים, נרדפים. למה זה טוב? 

המשפחה שלי כבר עברה שואה אחת, אי אילו מלחמות ושכול שמטיל צל תמידי. תרמנו במשרד. שר ההיסטוריה מוזמן להמשיך הלאה ולעזוב אותנו בשקט, ולארגן קצת שעמום מבורך, בבקשה.

האבא הכי טוב ואלים בעולם

סימני האלימות עוד ניכרו על פרצופו של האוסטרלי. הוא ישב מול המיקרופונים והעיתונאים, מחייך ומרוצה למרות האגרופים שספג קודם לכן, והיתה לו סיבה טובה – הוא ניצח. וכן, הבחור השני נראה הרבה יותר גרוע. לאוסטרלי קוראים רוברט וויטאקר, איש אמנויות לחימה משולבות ואחד מבכירי הלוחמים בליגת ה-UFC, וכשעה לפני כן הוא פירק את הצורה ליריב שלו בזירה. החלק השני של הטקס, עכשיו מול העיתונאים היה ברור וצפוי. אבל לוויטאקר היו תוכניות אחרות.

העיתונאים היו מוכנים, והשאלה המתבקשת עלתה מייד: האם הוא מתכונן להילחם על תואר האליפות בקטגוריית המשקל שלו, אותו הפסיד בשנה שעברה? הניצחון באותו ערב היה השני ברציפות מאז אותו הפסד, וברור היה שהבמה מוכנה לקריאת תיגר על האלוף החדש, כולל תאוות נקם, הבטחות לתוצאה שונה, ומדממת, איומים ושאר ניפוחי חזה מצ'ואיסטים. אבל וויטאקר חייך והודיע שהוא הבטיח לילדים לבלות איתם את חג המולד, ושבינואר עומד להיוולד ילדו הרביעי ואין לו שום כוונה לחשוב על קרבות לפני כל זה. 

וויטאקר מימין, בועט לראש

העיתונאים לא קיבלו את זה טוב. בסדר, ינואר – האם תילחם במרץ או אפריל? וויטאקר הסביר בסבלנות שכשילדיו הקודמים הגיחו לעולם הוא היה טרוד מדי בקריירה ובמחשבות על היריבים הבאים, ועכשיו אין לו כוונה להחמיץ את הרגע. חג המולד, התינוק החדש, ואחר כך נראה. קודם ילדים, הקריירה והאנשים שמחכים לחטוף ממנו מכות לא יברחו לשום מקום. 

תנועת מי טו מתמקדת בגבריות רעילה ובנשים שנפלו לה קרבן, וזה מעולה. אבל גם גברים נפגעים מהסדר העולמי הישן. למעט מקום העבודה הנוכחי שלי, תמיד הרגשתי לא בנוח לצאת מוקדם יותר בימים בהם הילדים אצלי, ובאופן כללי להציב את הילדים לפני הקריירה. אצל הנשים שעבדו איתי, מנגד, זה נתפס כטבעי לגמרי. כשקולגה ב"ידיעות אחרונות" רצתה לסרב לטיסת עבודה שהוצעה לה, המליצו לה לתרץ את זה בחוסר רצון להתרחק מילדיה הקטנים. היא סירבה בתוקף בטענה שאף גבר לא היה משתמש בתירוץ הזה. זה היה נכון אז, ועדיין נכון היום. האידיאל הגברי השולט עדיין דוחק את הילדים לעדיפות השנייה, ולוכד גברים בסד של ציפיות להעדפת הקריירה והדחקת הרגשות.  

אבל וויטאקר, איש שחי בעולם שכולו ביטוי פיזי לאידיאלים הגבריים של פעם, מסרב לשחק את המשחק. העובדה שהוא מעולה במה שהוא עושה, ושהדברים נאמרו אחרי ניצחון מרשים ומובהק, רק הוסיפה להם תוקף. אף אחד לא יכול לטעון שמדובר בתירוץ, התחמקות, ניסיון להתאים את המציאות לנסיבות לא נעימות. וויטאקר נמצא בעמדת זינוק, ברור לכולם שהוא הבא בתור לקרוא תיגר ולנסות להשיג את התואר הנכסף. ולמרות זאת הוא מצהיר בבירור שלמרות ההצלחה והפוטנציאל, הילדים נמצאים בראש סדר העדיפויות שלו. 

כשגבר מצליח מכריז מעמדה כזו שהוא קודם כל אבא ורק אחר כך איש קריירה, זה עושה טוב לכולם, גברים ונשים כאחד. כשמוסיפים לכל זה את העובדה שבתחילת השנה הוא ביטל קרב גדול וחשוב כדי לתרום מח עצם לבתו החולה, קשה שלא להתאהב בו. וזה עוד לפני שרואים כמה יפה ואלגנטי הוא בועט לאנשים בראש. 

משבר אמון

דווקא פיאסקו המסעדות הוא זה שניפץ את בועת האדישות שלי. לכאורה ללא סיבה טובה. כבר שבועות שהתחושה היא של כאוס שאף אחד לא מנהל. אני קורא את הכותרות, מסתכל מסביב ומנסה להבין אם מדובר בקונספירציה שנטוותה ביד אמן או במחדל מטורף. במובן מסוים נוח לי יותר להאמין שיש גורמים שנוח להם שתהיה מגיפה, בלגאן, סגר. שיש כאן נראטיב שמישהו רואה ומכוון. האלטרנטיבה, אזלת יד מוחלטת, מפחידה הרבה יותר.

וכך אפשר לשים בפרופורציה את ההזנחה המטורפת של העובדות הסוציאליות, ההתעלמות ממצוקת האחיות, את הזלזול במורים ובגננות ועוד ועוד ועוד. זה מה שנוח לשליט הציני, והוא ישחק את הקלף הזה עד הסוף, ואז יאזן ויתקן. זה חלק ממשחק אכזרי עם כללים וחוקים ואיזון פנימי עדין. אין לי מה לעשות בעניין, אפשר להשתבלל ולחכות עד יעבור זעם, לפחות אני יודע שמישהו מחזיק בהגה הספינה. 

ואז הגיע סיפור המסעדות ושבר אותי. סוגרים לפנות בוקר שישי, כמובן לאחר ליל ישיבת ממשלה דרמטית, שנייה וחצי לפני סוף השבוע שהיא שעתם היפה והרווחית של בתי האוכל, וכשנשמע הד קלוש של התקוממות מאורגנת ומחאה נגד ההחלטה  – הופכים אותה על פיה ופותחים. נגה נשלחת הביתה, ואז מזומנת לעוד יום של עבודת מלצרות. מסעדנים שומרי חוק שפיטרו וחילקו או השליכו מזון הפסידו. המורדים והאנרכיסטים לכאורה הרוויחו. אין כאן תוכנית, או מזימה. יש אימפוטנטיות, פניקה, עליבות מוחלטת. ואני לא מצליח להתנתק מהזעם, מתחושת ההזנחה והבגידה. You had one job.

ההלם התרבותי שחוויתי כשעברתי מהעיתונות להייטק נבע בחלקו ממערכת הערכים השונה לחלוטין בין שני העולמות. בעולם הישן התווכחנו על כותרות וסיפורים בלי שיש לנו דרך למדוד ולכמת מה עובד ומה לא. זו דעה מול דעה, ויכוח פילוסופי עם מעט מאוד גיבוי. העולם החדש מכור לדאטה. סופרים, בודקים, מנסים ומשווים. כל תהליך או פרויקט קטן ודל צריך להיות מנומק, מגובה בנתונים, ועם יעדים ברורים שלא יותירו מקום לספק אם הצלחתי או כשלתי. 

כל זה לא רלוונטי לממשלה, למנהיג הדגול, לבוחרים. אין תוכנית, הכישלון מוחלט, ואף אחד לא אחראי. זה מותיר אותי כועס וחסר אונים. את המחיר ישלמו הילדים שלי, אני, כולם. זה אובדן אמון מוחלט במערכת, אולי בלתי הפיך. נראה שכל מנהל פרויקט זוטר בחברה סבירה היה מצליח לנהל את המשבר הזה טוב יותר. או לנהל אותו. נקודה. אני אולי תמים, גדלתי על יותר מדי סרטים מהוליווד, אבל אני מסרב להאמין שלמה שקורה עכשיו לא יהיו תוצאות, שבסופו של דבר האחראים לא יילכו הביתה. ואולי הקורונה תגרום לכך שהבוס החדש יבין בשביל מי הוא עובד, ומה הוא תג המחיר של הכישלון. אם לא יהיה מאוחר מדי.  

בהייטק הבריונים מדברים יפה

יום אחרי שצרח כמו מטורף והשפיל את הסגן שלו לפני כולם, אסף אותנו עורך המוסף בצהריים לשיחה. הוא היה צרוד עדיין, זכר לשימוש המוגזם במיתרי הקול שלו ביום הקודם, ונראה קצת נבוך. ההתנצלות שלו נשמעה כנה. הוא הסביר שאמנם היה לחוץ וכעס, אבל אין הצדקה להתנהגות שלו. 

זה היה בחודש הראשון שלי ב"ידיעות אחרונות". סצנת הצרחות טלטלה אותי, ההתנצלות הרשימה אותי בעוצמה לא פחותה. אמרתי את זה לאחד העמיתים שלי, שחייך בבוז והסביר לי שהעורך הוריד את מוסד ההתנצלות לזנות כבר מזמן. הוא צדק: בחודשים שאחרי גיליתי שהחיים במערכת הם דינמיקה של יחסים עם בן זוג מכה. העורך היה איש חכם, חד ונעים, עד לשנייה שבה משהו הקפיץ לו את הפיוז. או אז היה ד"ר ג'קיל נוטש את הבניין לטובת מר הייד פינת הענק הירוק, ויורק אש על כולם. צורח, משפיל, מאיים, ואחר כך – מתנצל. 

היו לא מעט בריונים בעיתונות. פה ושם היו גם כאלה שלא הסתפקו בווליום גבוה, אני זוכר מקרה אחד או שניים שגלשו לאלימות של ממש. המעבר לעולם ההייטק היה כמו הגירה ממדינת עולם שלישי לבירה אירופאית מעודנת במיוחד. כולם נחמדים, מכילים ונכונים פוליטית. אין בעיות, יש אתגרים. אין אשמים, יש מציאת דרכים לשיפור לפעם הבאה. לא צועקים, כי נחמדות היא ערך. איזה יופי.

אבל בריונים יש בכל מקום. גם בהייטק. אם אתה נבון מספיק, ומבין את חוקי המשחק, כל משחק, לא מסובך מדי לעקוף אותם. לא חייבים לצרוח ולקלל כדי להשפיל או לפגוע. אפשר לרמוז, לשאול שאלות רטוריות שמטרתן לגרום לצד השני להרגיש כמו אידיוט, להוסיף קצת דמגוגיה בצד והופה. 

היתרון של בריון ההייטק הוא הבלבול שהשיטה הזו מייצרת. כשמישהו צורח עליך, יש סיכוי טוב שתצעק חזרה. הסיטואציה ברורה, ואתה יכול לבחור איך להגיב. לא מזמן היתה לי שיחה שהתחילה והסתיימה לפני שהצלחתי להבין מה בעצם קורה. עד שהחיישנים שלי קלטו שבעצם הולכים פה מכות, השיחה כבר היתה מאחורי וכל מה שנשאר הוא טעם רע בפה והתחושה המוכרת מפעם של היתקלות בבריון. אני מניח שהיה כאן גם מוטיב של חוסר אימון ותרגול – אחרי שכל כך הרבה זמן כולם מסביב נחמדים ומנומסים, מוזר פתאום להיתקל באנטיפת תוקפני. ועוד מכובס. 

בין סביבת העבודה הרעילה של העיתונות לזו הסטרילית של ההייטק, אני בוחר באפשרות השנייה בלי למצמץ. אבל את הבריונים שלי אני מעדיף בווליום גבוה ועם קצף בזוויות הפה. קל יותר לזהות ולהתמודד איתם מאשר עם בריוני שפה מכובסת שמתחבאים מאחורי הפוליטיקלי קורקט. כי אם כבר בנזונה, עדיף שיוריד את המסכה ויתנהג כמו בנזונה.

התוכנית האלוהית ליום כיפור

יש ספק בדיחה ספק משל מקצועי עיתונאי שהולך ככה: כתב נשלח לסקר חתונה של סלבס. בערב הוא מתקשר לעורך ואומר לו שאין סיפור, וצריך למצוא אייטם חלופי. העורך שואל מה קרה, והכתב עונה: פרצה שריפה וביטלו את החתונה. 

זו בדיחה ישנה ששמעתי בהזדמנויות שונות מבוסים שונים בעיתונות. היא הצחיקה אותי בכל פעם מחדש, וגם העלתה בי אותה מחשבה עגומה בכל פעם מחדש: הסיבה שאיני מתאים לתפקיד של כתב חדשות היא שאין בי את הגמישות הנדרשת לחשוב מעבר לתבנית ולהתאים את עצמי לנסיבות. אני משרטט את קווי הגבול מראש ונתקע בהם, מחפש פרצה.

ביום כיפור האחרון הייתי כבר מסודר ומאורגן. הילדים נפוצו, מזון ואלכוהול נרכשו, והבית ואני היינו מוכנים ליום כיפור דקדנטי ומהנה כראוי. ואז בחמש וחצי הגיע הווטסאפ. ידה ידה ידה, לא באמת משנה מה הנחיתו החיים עצמם, אבל השורה התחתונה היא שמצאתי את עצמי בשמונה בערב סאחי לחלוטין ורוכב על אופניים בין המוני ילדים בעלי ביטחון עצמי מופרז, עיניים רושפות אש מהגיהינום ומינימום של תפיסה מרחבית. 

דיוושתי אחרי בת השמונה בפניקה מוחלטת, לא סופר אפילו את הכמעט תאונות שלא הטרידו את מנוחתה, ועבדתי על עצמי. ברירת המחדל שלי היתה להתבאס. תכננתי את היומיים האלה, היטב, וכל הקלפים נטרפו, יאללה טנטרום של גדולים. 

אז ניסיתי שלא. עבדתי על לזרום, להיות זן, נהר שלו ורוגע. להזיז את החלקים בראש – בסך הכול אפשר לדחות את בילוי היום הראשון ליום השני, וליהנות מהזמן שיש לי עם בת השמונה המופלאה בהנחה שהוא לא ייגמר בהתרסקות מרובת גלגלים ומתכת ואיכילוב. להרפות קצת, עד כמה שזה קשה.

זה עבד חלקית. כיף לרכוב על אופניים, כיף לעשות את זה עם בת השמונה, קצת פחות כיף עם עדר הונים קטנים מסביב. אבל אף אחד לא התרסק, היו לנו שיחות ותובנות על החיים והארי פוטר, והיא התעייפה בשלב מוקדם יחסית וחזרנו הביתה, וגם שם היה מצוין. ולמחרת היה כיף במקסימום. 

הייתי רוצה לסיים את זה ככה, בסטייל של גורו מואר. אבל זה לא נכון. היו רגעים שהתבאסתי רצח, שלא היתה לי סבלנות, שלא הצלחתי לא לחשוב על איך תכננתי ככה ויצא אחרת, ומה היה אם. אבל הם היו מעטים יחסית. אני לא אפסיק לתכנן ולשרטט מסגרות מראש, זה חזק ממני. אני רק אהיה קצת מוכן יותר למקרים שבהם, כמו ילד לא זהיר על אופניים, הן יתרסקו. 

טרולים, יוגורט ואלון עידן

פעם מזמן כשעוד חשבתי ש"ידיעות אחרונות" הוא הפופיק של העולם דיברתי עם חבר טוב שנטש אותי ואת עולם העיתונות לטובת קריירה משגשגת בפרסום. "עיתונות", הוא אמר, "זו לא עבודה של מבוגרים".

לקח לי זמן להבין למה הוא מתכוון, ואני חושב על המשפט הזה מדי פעם. למשל כשקראתי את הטור של אלון עידן ב"הארץ" השבוע. אני אוהב את "הארץ", אולי העיתון האמיתי היחיד כרגע בישראל, אבל מצטער על השירות שאני עושה לו ולעידן כשאני מצרף לינק למה שהוא למעשה שיימינג ארוך, מתנשא ופלצני. נראה שיש כאן עוד קרבן לווירוס שפושה בין לא מעט כותבי טורים ב"הארץ", והופך אותם לטרולים תאבי תשומת לב וקליקים.

עידן נטפל לפרופיל הפייסבוק של מנהלת השיווק של מחלבות שטראוס, ולפוסטים ניו איג'יים שמחברים בין היתר בין אבא קובנר ליוגורט. על הדרך הוא גם שולח את אבא קובנר לגטו ורשה. יומיים אחרי הפרסום של הטור באינטרנט אף אחד במערכת לא התייחס לטוקבק שמתקן ומציב את קובנר בגטו וילנה. עידן פה כדי להתנשא, לא כדי לעשות גוגל. הוא עובר על חלקים מפוסטים ולועג לכותבת. זהו. יש טור השבוע, אפשר לנוח עד לכתיבת מכתם נוסח הסטודנט שנה א' בגילמן בשבוע הבא.

נחזור לחבר שלי שפרש מן העיתונות ולאמירה שלו שהבנתי רק אחרי שנטשתי גם אני. אלון עידן לא חי בעולם האמיתי. הוא יושב במערכת/בית/קפה וכותב. מכיוון שהוא בעל טור ולא מספק חדשות, אין לו באמת מתחרים. הוא לא צריך להביס את ההגיגן של "מעריב" בהשגת סקופ רעיוני מבריק. יש לו דדליין לפניו, עורכים מאחוריו, וקצת פוליטיקה פנים ארגונית. רק אחרי שעזבתי את "ידיעות" גיליתי את העניין הזה של יעדים מדידים, הצורך להגדיר מטרות ברורות, להצמיד להן מספרים ותאריכים, לתת תשובות בשיחות הערכה תקופתיות, להתמודד עם שיתופי פעולה פנים ארגוניים מסובכים, ולחזור הביתה בשלום. נו, כמו בעבודה של גדולים. ובעיתון? אף אחד לא בדק כמה אנשים קראו את מה שכתבת, בטח לא בגירסת הפרינט.

לעידן אין שלל יעדים שהוא צריך לעמוד בהם ושיקבעו אם ימשיך בתפקיד או לא, ועוד שלל אילוצים שקיימים, למשל, בשטראוס. מנהלת השיווק של שטראוס צריכה להיות מגויסת לגמרי לתפקיד שלה כדי להצליח בו, להתקדם, לפרנס. זה כולל כתיבת פוסטים שנראים גם לי מגוחכים, ואולי שווים דאחקה בין חברים בבית קפה. אבל אפשר להבין מדוע היא מתנהלת כך, ומכאן עד ביוש פומבי הדרך ארוכה ומתפתלת. עידן יושב מאחורי מקלדת ומנצל את הבמה והכוח שלו כדי לתקוף מישהו שהוא לא היה מעולם בנעליו. עקרונית זה בסדר – לא חייבים להיות במאים כדי לבקר סרט – אבל ניתן היה לצפות לקצת יותר מחשבה ובדיקה לפני, לאיזשהו שיקול דעת.

כששואלים אותי מה עשיתי לפני שהגעתי לשדות המוריקים של ההייטק אני אומר שעבדתי בעיתונות, או בתקשורת. אני לא מרגיש נוח לומר שהייתי עיתונאי. מעולם לא הייתי כתב חוקר או איש חדשות. יש בעיני הבדל מהותי בין מי שמתרוצץ בשטח ועובד קשה כדי להביא סיפורים, לבין עיתונאי כורסא. אחד מהעורכים הראשונים שלי נהג לגעור בי על טקסטים או ביקורות בוטים מדי, ולשלוח אותי לשקול מחדש אם יש מקום לשימוש בנשק בעל עוצמה כמו זו של המילה הכתובה. אלון עידן ודומיו פשוט לא ממצמצים ולוחצים על ההדק. זה קל מדי, וקצת עלוב. והיי, לפחות תעשו גוגל.

בשבחי הנחמדות

אי אז, מזמן, בימים האפלים והנפלאים של היותי עיתונאי, אמר כתב אחד לבוסית שלי שאני מאוד נחמד. נעלבתי. אף אחד בעיתון לא התכוון לשום דבר טוב כשהוא השתמש בתואר "נחמד". הכתב ההוא, איש בעל הערכה עצמית שאינה מחוברת למציאות, לא אהב את איך שטיפלתי בטקסט שלו, ושלף את הסופרלטיב במסגרת שטיחת טיעוניו מול הממונה עלי. רוצה לומר: אין לו מושג מה הוא עושה אז שיוריד את הידיים מהכתבות זוכות-הפוליצר-בפוטנציה שלי.

יצא לי לעבוד עם מגוון נרחב של פסיכופתים בימי בעיתונות. צרחות, קללות, זלזול ואנטיפתיות לא באמת הטרידו מישהו מהממונים, אלא אם הגיעו לכדי אלימות קשה. לא סתם איזו דחיפה, כן? רוצה תגובה מההנהלה, תנגח במישהו. אחרי עבודה עם מנהלת פרויקטים שהתנהלה כמו גודזילה ביום רע במיוחד בפרברי טוקיו, פניתי אל המנהל שלה. הוא הסביר לי שאין מה לעשות, ככה זה גאונים. אתה חותם על עסקת חבילה כשאתה יוצא איתם לדרך אל עבר פרויקט חדש – יום אחד הם ישלפו רעיון מבריק, יום אחד הם ישליכו עליך עצם קהה ויילכו הביתה בזעם. וואלה, אמרתי לו ולעצמי. כנראה שזה נכון, ואיזו באסה שאני סתם איש נחמד.

איש לא נחמד

ואז עברתי להייטק. וכולם היו נחמדים. ממש. באופן שעורר בי חשד, כמו משפחה בסרט אימה שעוברת לבית יפה ושקט מוקף בשיחי בוגנוויליה ושכנים מאירי פנים שברור לך שלפחות אחד מהם מחזיק מצ'טה בארון ושלדים במרתף. אבל זה נמשך, ונמשך. יום אחד ישבתי עם חבר צוות במשרדה של המנהלת שלנו וניהלנו דיון לגבי פרויקט הייטקי כלשהו. קצת אחר כך היא קראה לי שוב למשרדה והתנצלה על העובדה שבמהלך הדיון הטונים שלה עלו קצת. לא היה לי מושג על מה היא מדברת. זה היה כמו לצפות בסאטירה מוגזמת על קנדים.

לפחות בשתי חברות ההייטק שצלחתי עד כה נחמדות היא אמצעי, נכס, משאב. מכנים את זה בשמות אחרים. מדברים על "תקשורת", על "כישורי בני אדם" בתרגום חופשי. מכמתים את זה, מציינים את זה בהערכה החצי שנתית, זה יכול להשפיע על המשכורת. האנשים ההם מהעיתון, הגאונים עם הרעיונות המבריקים שמקציפים קצת בפה בכל ירח מלא, לא היו שורדים יום בעולם החדש. וזה הגיוני. נחמדות מייצרת סביבת עבודה נעימה יותר, יעילה יותר, שמבזבזת פחות זמן על ריבים וויכוחים ותחרויות למי יש יותר גדול.

ועדיין נחמדות זה לא סקסי. תשאלו כל טינאייג'ר והוא יענה לכם בפרצוף זועף. אני חושב על התכונה הזו לא מעט בזכות המתבגרים הפרטיים שלי, שלא מאוד מעריכים נחמדות, לפחות לא כשזה מגיע להורים שלהם. מול העולם שבחוץ הם משתמשים בה קצת יותר, אבל אני לא בטוח שהם מבינים עד הסוף את הערך והכוח שגלומים בה. את היכולת שלה להוציא מהזולת שיתוף פעולה, לרכך אותו, לחדור את שריון חוסר הביטחון והפגיעות הקודמות שהוא עוטה. את החשיבות שלה למהות של להיות בן אדם.

גם בעיתון, כשעבדתי עם כתבים עתירי אגו עד להתפקע, סביר להניח שהצלחתי לגשר על פערים ולשכנע אותם לקצץ קצת את יצירות המופת שלהם, או להביא פרט חסר או ציטוט נוסף, כי הייתי נחמד. בסופו של יום מפרך ומעצבן אנשים יעדיפו לשתף איתך פעולה אם אתה מחייך אליהם, אמפתי כלפיהם, מנסה להתפשר. יש מספר מקצועות שבהם נחמדות היא חיסרון – כתב חוקר, קטגור, רוצח שכיר. כל השאר? שיחייכו קצת יותר.

ילדי גל"צ ופרקליטי אל.איי

לא ידעתי הרבה בגיל 18 אבל שני דברים היו ברורים – אחרי הצבא אלמד משפטים, ולעולם לא אגור בתל אביב. משפטים, תכל'ס, כי פרקליטי אל.איי. ותל אביב היתה רועשת ומלוכלכת וכאוטית. כל מה שאני אוהב בה היום.

פחות חשבתי על הצבא, או על תוכנית חלופית לעריכת דין. וכך התגלגלתי בדרך לא דרך לתפקיד לא רע, ואחרי השחרור הגעתי באופן דומה לעיתונות. לא מעט מהאנשים במערכת היו כאלה – מתגלגלים בטעות. הגיעו לרגע, לעבודת סטודנט, התאהבו ונשארו. אבל לא כולם. היו גם מה שכינינו ילדי גל"צ. שם גנרי לכל מי ששירת בדובר צה"ל, במחנה, בטאון חיל האוויר וכמבן גלי צה"ל.

הם שילבו לוק של בני 12 עם מנטליות של בני 45. מוכווני מטרה, משופשפים במקצוע, רהוטים ומתובנתים. חלקם ראו בעיתון מקפצה הכרחית לתפקיד הבא – טלוויזיה אולי – בזמן שאני עוד ניסיתי להבין איפה אני חי. לא כולם, אם אתם חברים שנעלבים עכשיו, אני לא מתכוון אליכם. אבל זה היה הז'אנר.

הבטתי בהם בשילוב של קנאה ורתיעה. בזמן שאני עוד התאהבתי במקצוע וניסיתי להחליט אם ואיך אני רוצה להתקדם, הם כבר דילגו לתפקיד הבא. אם רק הייתי נחוש וממוקד יותר לפני הגיוס, יכולתי להיות כמוהם. מצד שני, מי רוצה להגיע לירח עד גיל 21? תנו רגע להסס, להתלבט, לחשוב.

אחר כך עזבתי את העיתונות בצעד פזיז ולב כבד והתגלגלתי אל עולם ההייטק הנוצץ והמופלא. לקח לי זמן לפענח את הקודים ולהבין את התרבות. אני עדיין בשלבים האחרונים של ההתאזרחות בגלקסיה הזו. אני זוכר את שלל ההפתעות שהיא זימנה. מי ידע שמשאבי אנוש אינו רק שם קוד לפיטורים וקיצוצי שכר? מדהים.

וגם כאן גיליתי את המקבילה לילדי גל"צ. מתכנתים ואחרים ששירתו ביחידות מודיעין, והעבודה הראשונה שלהם באזרחות היא בגוגל. והם משופשפים, מדברים שוטף את העגה, ממוקמים בנינוחות בתוך המסגרת. אבל אני מביט בהם אחרת. אני מנסה להבין מה עושה מישהו שבטוח שככה זה עבודה של גדולים. שאוכל ברמת חתונה של האלפיון העליון זה הסטנדרט, ותנאים סוציאליים מטורפים זה בסיסי, ועוד ועוד מכל הלה לה לנד שהוא תנאי העבודה שלי. לאן נותר לך לשאוף כשהעבודה הראשונה שלך באזרחות היא בשפיץ של הפירמידה.

לא כיף להתחיל מלמטה, בעבודת סטודנט עם משכורת פח. אבל זה מספק מותרות כמו לתהות, להתבלבל, לזוז. להיתקע. לבדוק מי אתה וכמה טעית לגבי עצמך קודם. אולי לקחת אחר כך יותר בקלות את טעיות העתיד. קל יותר לנטוש עבודה שאתה לא בטוח לגביה כשהשכר דל. לנסות משהו אחר לגמרי, ללכת בדרך לא מוכרת שתוביל ליעדים זרים ומוזרים. או אולי חזרה בדיוק לאותה נקודה, אבל עם זווית ראייה אחרת. אבל איך קמים ונוטשים את מקום העבודה הכי טוב בארץ? איך מוצאים את האומץ לקחת סיכון?

אני לא מקנא בהם. השנים בערבות העיתונות הדלות איפשרו לי פרספקטיבה ויכולת להעריך את המקום שבו אני נמצא. אני בעיקר סקרן לדעת לאן הם הולכים מכאן. אולי לבנות את הגוגל הבאה, אולי לחיים נוחים ומרופדים לנצח. לא הייתי מתחלף לא איתם ולא עם הגל"צניקים. לגמרי בסדר לי ככה.

שבירת ועד עובדים "ידיעות אחרונות" סטייל ואיך זה קשור ל"טבע"

פעם, מזמן, התחוללה שביתה ב"ידיעות אחרונות". תמיד מפתיע אותי לגלות שאף אחד לא זוכר את זה: עבורי, ועבור כל מי שעבד אז בעיתון, זו הייתה רעידת אדמה. העיתון – ה-עיתון! – תמיד יצא, ויהי מה. תמיד אמרנו שגם אם כל צוות המערכת ייספה בתאונת מטוס העיתון יגיע למחרת למנויים ולדוכנים. כמו כוח מאגי או תופעת טבע.

ההנהלה השביתה את העיתון במסגרת מלחמת חורמה בוועד. צמד מעצמות בקרב איתנים. אני ושאר העורכים פשוטי העם הבטנו מלמטה בהשתאות. הייתי חבר בקאסטה הנמוכה ביותר בעיתון. "חוזה פרילאנס" קראו לזה. עבדתי כעורך וקיבלתי שכר חודשי, אבל בלי זוטות כמו תנאים סוציאליים. אז זה עוד היה חוקי. מעלי היו העובדים ב"חוזה אישי". דרגה אחת מעליהם, העיתונאים בעלי הקביעות שהיו עולם הולך ונעלם, חבורת ותיקים מפוחדים מהצל של עצמם ובני ברית של ההנהלה. ומעל כולם – אנשי המסדרה, חברי הוועד, אימפריית האופל מטילת האימה. וזו ההיסטוריה כפי שסופרה לי בעל פה. בעת העתיקה כשעיתון הודפס בעזרת לוחות עופרת, ולא באמצעות מחשבים, היו עובדי המסדרה חיוניים לתהליך הייצור. בהתאם לכך ולרוח הסוציאליזם שעוד ריחפה מעל, הם הקימו ועד. חזק ונחוש, בניגוד לוועד העיתונאים הנרפה.

השנים חלפו, ולוחות העופרת נעלמו לטובת מקלדות ומסכים. אבל את הוועד זה לא עניין. אנשי המסדרה הוכשרו לעבוד על מחשבים בלי קשר ליכולות או לאיכות העבודה. ייצור העיתון הפך לאבסורד. מעצבי העיתון שירטטו כל עמוד על דף נייר. את הדף לקחנו למסדרה, ושם העתיק אותו אחד מאנשי הוועד ובנה אותו על מחשב. לגרפיקאי דל השכר אסור היה לגעת במחשב. עובד המסדרה השתכר פי חמישה ממנו ונהנה מתנאים סוציאליים מופלגים.

אנשי המקומונים היו מכינים את העמודים שלהם על מחשב, ואז מגיעים לעיתון האם ביום סגירת המוסף, מדפיסים את העמוד, ומעבירים לאיש מסדרה שיבנה אותו מחדש. אם החלטתי כעורך שאני מעוניין בטבלה שכוללת אלמנט גרפי, הייתי צריך לבקש את הטבלה ממחלקה אחת, ואת הגרף או התמונה ממחלקה אחרת, ולהתרוצץ ביניהן כדי לוודא שהמידות של כל חלק מהשלם תואמות. שעות המשמרת של אנשי המסדרה לא חפפו את שעות הסגירה של העיתון. לא פעם קרה שבשיא הלחץ, כשאנחנו עומדים לאחר את הדדליין להדפסה, קם איש המסדרה שעבד איתנו והודיע שהוא הולך ועוד מעט יגיע המחליף שלו. נחכה קצת, מה קרה?

ניסיונות לדחוק ולהאיץ נתקלו לא פעם בצעקות ואלימות מילולית. ואם מי מאנשי הקאסטות הנמוכות העז לגעת במחשב, הדברים הידרדרו גם, במקרים קיצוניים, לאלימות של ממש. ציוד הדפסה חדיש נפסל על ידי הוועד מחשש להפיכת אנשיו למיותרים. השמועות סיפרו על מכונות משוכללות שמעלות אבק כי ההנהלה לא מצליחה לקבל את הסכמת הוועד להשתמש בהן.

ואז פרצה השביתה. להנהלת העיתון נמאס, והיא החליטה לשבור את הוועד. במשך כמה ימים לא יצא העיתון כלל. אחר כך יצא במהדורות רזות ומוגבלות, כשאנחנו, אנשי המערכת, עובדים ומכינים אותו בכל מיני אתרים ארעיים, בשעות משונות. המכבש היה כסף. השכר של אנשי המסדרה הורכב, בין היתר, משעות נוספות ושאר רכיבים שתלויים בעבודה ממש. השבתה פירושה פגיעה אמיתית בכסף שנכנס מדי חודש.

מכיוון שהייתי צעיר וטיפש היה לי ברור בעד מי אני. שנאתי לעבוד עם אנשי המסדרה. היו ביניהם אנשים חביבים, ואני טיפוס שמסתדר לרוב עם בני אדם, אבל באופן מהותי יחסי הכוחות הבסיסיים קוממו אותי. לא ידעתי מי יעבוד איתי בכל יום נתון, ואם יהיה נחמד או לא. הייתי תלוי ברצונו הטוב. לפיכך ליהקתי את ההנהלה לתפקיד בני האור במאבק הזה. וכשעברה בינינו עצומה שבה מביעים העיתונאים תמיכה בהנהלה היה לי ברור שאחתום עליה.

לא חתמתי. מישהו בוגר וחכם ממני הסביר לי בסבלנות שאין טובים ורעים בסיפור הזה. המטרה של ההנהלה היא לשבור את הוועד. אחרי שיסיימו עם אנשי המסדרה המאוגדים והחזקים, יתפנו לרמוס את מעט הזכויות שעוד נותרו לעיתונאים. וכך היה. אחרי כשלושה שבועות של שביתה נגמרה המלחמה בניצחון מוחץ. הוועד נשבר. העבודה עם אנשיו הפכה נסבלת יותר, והתנאים של כל העובדים הפכו מוצלחים פחות. ארוחות צהריים שהפכו מחינמיות למסובסדות, קיצוצי שכר, הסכמי "פרישה מרצון" לעיתונאים ותיקים שקיבלו הצעות שאי אפשר לסרב להן ועוד.

זו הייתה חוויה מעצבת. יצאתי ממנה ציני ומפוכח ומדוכדך. אני לא חושב שההסתדרות היא גוף נקי כפיים ונטול אינטרסים. אבל כשראיתי את הביקורת על ההשבתה לטובת עובדי "טבע" נזכרתי בשביתה ההיא בעיתון של המדינה. בין הנהלת "טבע", הממשלה וההסתדרות, אני בוחר בחוסר רצון באחרונים. העובדים לעולם יהיו הצד החלש. אני בעדם. היום זה הם, מחר אני.

%d בלוגרים אהבו את זה: