Tag Archive | עיתונות

ילדי גל"צ ופרקליטי אל.איי

לא ידעתי הרבה בגיל 18 אבל שני דברים היו ברורים – אחרי הצבא אלמד משפטים, ולעולם לא אגור בתל אביב. משפטים, תכל'ס, כי פרקליטי אל.איי. ותל אביב היתה רועשת ומלוכלכת וכאוטית. כל מה שאני אוהב בה היום.

פחות חשבתי על הצבא, או על תוכנית חלופית לעריכת דין. וכך התגלגלתי בדרך לא דרך לתפקיד לא רע, ואחרי השחרור הגעתי באופן דומה לעיתונות. לא מעט מהאנשים במערכת היו כאלה – מתגלגלים בטעות. הגיעו לרגע, לעבודת סטודנט, התאהבו ונשארו. אבל לא כולם. היו גם מה שכינינו ילדי גל"צ. שם גנרי לכל מי ששירת בדובר צה"ל, במחנה, בטאון חיל האוויר וכמבן גלי צה"ל.

הם שילבו לוק של בני 12 עם מנטליות של בני 45. מוכווני מטרה, משופשפים במקצוע, רהוטים ומתובנתים. חלקם ראו בעיתון מקפצה הכרחית לתפקיד הבא – טלוויזיה אולי – בזמן שאני עוד ניסיתי להבין איפה אני חי. לא כולם, אם אתם חברים שנעלבים עכשיו, אני לא מתכוון אליכם. אבל זה היה הז'אנר.

הבטתי בהם בשילוב של קנאה ורתיעה. בזמן שאני עוד התאהבתי במקצוע וניסיתי להחליט אם ואיך אני רוצה להתקדם, הם כבר דילגו לתפקיד הבא. אם רק הייתי נחוש וממוקד יותר לפני הגיוס, יכולתי להיות כמוהם. מצד שני, מי רוצה להגיע לירח עד גיל 21? תנו רגע להסס, להתלבט, לחשוב.

אחר כך עזבתי את העיתונות בצעד פזיז ולב כבד והתגלגלתי אל עולם ההייטק הנוצץ והמופלא. לקח לי זמן לפענח את הקודים ולהבין את התרבות. אני עדיין בשלבים האחרונים של ההתאזרחות בגלקסיה הזו. אני זוכר את שלל ההפתעות שהיא זימנה. מי ידע שמשאבי אנוש אינו רק שם קוד לפיטורים וקיצוצי שכר? מדהים.

וגם כאן גיליתי את המקבילה לילדי גל"צ. מתכנתים ואחרים ששירתו ביחידות מודיעין, והעבודה הראשונה שלהם באזרחות היא בגוגל. והם משופשפים, מדברים שוטף את העגה, ממוקמים בנינוחות בתוך המסגרת. אבל אני מביט בהם אחרת. אני מנסה להבין מה עושה מישהו שבטוח שככה זה עבודה של גדולים. שאוכל ברמת חתונה של האלפיון העליון זה הסטנדרט, ותנאים סוציאליים מטורפים זה בסיסי, ועוד ועוד מכל הלה לה לנד שהוא תנאי העבודה שלי. לאן נותר לך לשאוף כשהעבודה הראשונה שלך באזרחות היא בשפיץ של הפירמידה.

לא כיף להתחיל מלמטה, בעבודת סטודנט עם משכורת פח. אבל זה מספק מותרות כמו לתהות, להתבלבל, לזוז. להיתקע. לבדוק מי אתה וכמה טעית לגבי עצמך קודם. אולי לקחת אחר כך יותר בקלות את טעיות העתיד. קל יותר לנטוש עבודה שאתה לא בטוח לגביה כשהשכר דל. לנסות משהו אחר לגמרי, ללכת בדרך לא מוכרת שתוביל ליעדים זרים ומוזרים. או אולי חזרה בדיוק לאותה נקודה, אבל עם זווית ראייה אחרת. אבל איך קמים ונוטשים את מקום העבודה הכי טוב בארץ? איך מוצאים את האומץ לקחת סיכון?

אני לא מקנא בהם. השנים בערבות העיתונות הדלות איפשרו לי פרספקטיבה ויכולת להעריך את המקום שבו אני נמצא. אני בעיקר סקרן לדעת לאן הם הולכים מכאן. אולי לבנות את הגוגל הבאה, אולי לחיים נוחים ומרופדים לנצח. לא הייתי מתחלף לא איתם ולא עם הגל"צניקים. לגמרי בסדר לי ככה.

שבירת ועד עובדים "ידיעות אחרונות" סטייל ואיך זה קשור ל"טבע"

פעם, מזמן, התחוללה שביתה ב"ידיעות אחרונות". תמיד מפתיע אותי לגלות שאף אחד לא זוכר את זה: עבורי, ועבור כל מי שעבד אז בעיתון, זו הייתה רעידת אדמה. העיתון – ה-עיתון! – תמיד יצא, ויהי מה. תמיד אמרנו שגם אם כל צוות המערכת ייספה בתאונת מטוס העיתון יגיע למחרת למנויים ולדוכנים. כמו כוח מאגי או תופעת טבע.

ההנהלה השביתה את העיתון במסגרת מלחמת חורמה בוועד. צמד מעצמות בקרב איתנים. אני ושאר העורכים פשוטי העם הבטנו מלמטה בהשתאות. הייתי חבר בקאסטה הנמוכה ביותר בעיתון. "חוזה פרילאנס" קראו לזה. עבדתי כעורך וקיבלתי שכר חודשי, אבל בלי זוטות כמו תנאים סוציאליים. אז זה עוד היה חוקי. מעלי היו העובדים ב"חוזה אישי". דרגה אחת מעליהם, העיתונאים בעלי הקביעות שהיו עולם הולך ונעלם, חבורת ותיקים מפוחדים מהצל של עצמם ובני ברית של ההנהלה. ומעל כולם – אנשי המסדרה, חברי הוועד, אימפריית האופל מטילת האימה. וזו ההיסטוריה כפי שסופרה לי בעל פה. בעת העתיקה כשעיתון הודפס בעזרת לוחות עופרת, ולא באמצעות מחשבים, היו עובדי המסדרה חיוניים לתהליך הייצור. בהתאם לכך ולרוח הסוציאליזם שעוד ריחפה מעל, הם הקימו ועד. חזק ונחוש, בניגוד לוועד העיתונאים הנרפה.

השנים חלפו, ולוחות העופרת נעלמו לטובת מקלדות ומסכים. אבל את הוועד זה לא עניין. אנשי המסדרה הוכשרו לעבוד על מחשבים בלי קשר ליכולות או לאיכות העבודה. ייצור העיתון הפך לאבסורד. מעצבי העיתון שירטטו כל עמוד על דף נייר. את הדף לקחנו למסדרה, ושם העתיק אותו אחד מאנשי הוועד ובנה אותו על מחשב. לגרפיקאי דל השכר אסור היה לגעת במחשב. עובד המסדרה השתכר פי חמישה ממנו ונהנה מתנאים סוציאליים מופלגים.

אנשי המקומונים היו מכינים את העמודים שלהם על מחשב, ואז מגיעים לעיתון האם ביום סגירת המוסף, מדפיסים את העמוד, ומעבירים לאיש מסדרה שיבנה אותו מחדש. אם החלטתי כעורך שאני מעוניין בטבלה שכוללת אלמנט גרפי, הייתי צריך לבקש את הטבלה ממחלקה אחת, ואת הגרף או התמונה ממחלקה אחרת, ולהתרוצץ ביניהן כדי לוודא שהמידות של כל חלק מהשלם תואמות. שעות המשמרת של אנשי המסדרה לא חפפו את שעות הסגירה של העיתון. לא פעם קרה שבשיא הלחץ, כשאנחנו עומדים לאחר את הדדליין להדפסה, קם איש המסדרה שעבד איתנו והודיע שהוא הולך ועוד מעט יגיע המחליף שלו. נחכה קצת, מה קרה?

ניסיונות לדחוק ולהאיץ נתקלו לא פעם בצעקות ואלימות מילולית. ואם מי מאנשי הקאסטות הנמוכות העז לגעת במחשב, הדברים הידרדרו גם, במקרים קיצוניים, לאלימות של ממש. ציוד הדפסה חדיש נפסל על ידי הוועד מחשש להפיכת אנשיו למיותרים. השמועות סיפרו על מכונות משוכללות שמעלות אבק כי ההנהלה לא מצליחה לקבל את הסכמת הוועד להשתמש בהן.

ואז פרצה השביתה. להנהלת העיתון נמאס, והיא החליטה לשבור את הוועד. במשך כמה ימים לא יצא העיתון כלל. אחר כך יצא במהדורות רזות ומוגבלות, כשאנחנו, אנשי המערכת, עובדים ומכינים אותו בכל מיני אתרים ארעיים, בשעות משונות. המכבש היה כסף. השכר של אנשי המסדרה הורכב, בין היתר, משעות נוספות ושאר רכיבים שתלויים בעבודה ממש. השבתה פירושה פגיעה אמיתית בכסף שנכנס מדי חודש.

מכיוון שהייתי צעיר וטיפש היה לי ברור בעד מי אני. שנאתי לעבוד עם אנשי המסדרה. היו ביניהם אנשים חביבים, ואני טיפוס שמסתדר לרוב עם בני אדם, אבל באופן מהותי יחסי הכוחות הבסיסיים קוממו אותי. לא ידעתי מי יעבוד איתי בכל יום נתון, ואם יהיה נחמד או לא. הייתי תלוי ברצונו הטוב. לפיכך ליהקתי את ההנהלה לתפקיד בני האור במאבק הזה. וכשעברה בינינו עצומה שבה מביעים העיתונאים תמיכה בהנהלה היה לי ברור שאחתום עליה.

לא חתמתי. מישהו בוגר וחכם ממני הסביר לי בסבלנות שאין טובים ורעים בסיפור הזה. המטרה של ההנהלה היא לשבור את הוועד. אחרי שיסיימו עם אנשי המסדרה המאוגדים והחזקים, יתפנו לרמוס את מעט הזכויות שעוד נותרו לעיתונאים. וכך היה. אחרי כשלושה שבועות של שביתה נגמרה המלחמה בניצחון מוחץ. הוועד נשבר. העבודה עם אנשיו הפכה נסבלת יותר, והתנאים של כל העובדים הפכו מוצלחים פחות. ארוחות צהריים שהפכו מחינמיות למסובסדות, קיצוצי שכר, הסכמי "פרישה מרצון" לעיתונאים ותיקים שקיבלו הצעות שאי אפשר לסרב להן ועוד.

זו הייתה חוויה מעצבת. יצאתי ממנה ציני ומפוכח ומדוכדך. אני לא חושב שההסתדרות היא גוף נקי כפיים ונטול אינטרסים. אבל כשראיתי את הביקורת על ההשבתה לטובת עובדי "טבע" נזכרתי בשביתה ההיא בעיתון של המדינה. בין הנהלת "טבע", הממשלה וההסתדרות, אני בוחר בחוסר רצון באחרונים. העובדים לעולם יהיו הצד החלש. אני בעדם. היום זה הם, מחר אני.

תגיד את זה ככה שאבין

ליל סערה, חושך, הכביש חלק, הראות אפס, אבדן שליטה. מתכת נמעכת, קולות ריסוק, גניחות פצועים. תאונה. בעצם, תאונה? למה תאונה?

האמריקאים, למשל, חשבו על שם אחר.  למילים יש כוח, לשמות יש כוח. בסיפורי פנטזיה ומיתולוגיות, מעוץ לי גוץ לי ועד למיתולוגיה הנורדית, השם האמיתי, הנכון, הוא סוד כמוס, נשק יום הדין. האמריקאים לא רוצים להשתמש ב-accident, אלא ב-crash. למה? כי בתאונה מישהו אשם, ותאונות קורות, ככה זה. אבל האמריקאים לא מאמינים בבלתי נמנע. הם ידברו על crash, ויחליטו שזה משהו שאפשר לתקן, להעלים.

לכאורה, משהו בדיון הזה מעורר תחושת מיאוס. די כבר עם הפוליטקלי קורקט והטרחנות האמריקאית. אבל מה לעשות? הם צודקים. זה מייצג יפה את הגישה הישראלית של לחיות עם הבעיה, מול הגישה הנאיבית של לנסות באמת ובתמים לפתור אותה. יש לנהל את הסכסוך, ויש את השאיפה להגיע לעיסקה. זה לא הולך ביחד.

קו דק מבדיל בין הפן החיובי של הגישה הזו לפן המסוכן. כשכל בעיה הופכת לאתגר, כשבמקום לומר שהרעיון רע אומרים שהוא מעניין, זה… מאתגר. כלומר דפוק. לפעמים בעיה היא בעיה, ואם המילים יעברו ריכוך ועידון המסר לא יעבור והטעון תיקון לא יתוקן. אבל השימוש במונחים האמריקאיים האלה מוביל בסופו של דבר לעולם מושגים נכון ומדויק יותר.

אם יש סיבה טובה ללמוד מדעי הרוח, זו הסיבה (או לפחות התירוץ שלי לתואר ראשון בספרות). ההבנה ששימוש במילים הוא נשק מתוחכם. שיש טעם וצורך לבדוק למה בחר מי שבחר להתבטא באופן מסוים. מילה לא מתקיימת בואקום, היא חיה בספֵרה של תמונות, דימויים, רגשות, אסוציאציות, עולם שלם. בחירה במילה אחת  ולא באחרת עשויה לייצר תפיסת מציאות שונה לגמרי. שידוך בין שתי המילים הנכונות בכלל יעיף את הגג. הילד של כולנו, מכת מדינה, מקולל, נס, התייעלות, מעידה – כל כך הרבה מילים, כל כך מעט אחריות.

הבעיה (האתגר?) היא שאם אקרא לדברים בשמם איאלץ להתמודד איתם. אם זה לא "אסון" או "טרגדיה", כמו שזועקות כאן הכותרות, פירוש הדבר שמישהו פישל. שאני צריך לעשות משהו בנדון. אם אנסח דברים נכון אצטרך להצביע אחרת בבחירות, להפגין, להתגרש, לעזוב את הארץ, ואלוהים יודע איפה זה ייגמר. אני מבין למה נוח להדביק שמות שמונעים את הצורך בפעולה. אבל בסופו של דבר, טראמפ בצד, בנקודה הזו אני בעד האמריקאים.

בסרט הזה "ידיעות אחרונות" הוא (בכל זאת) האיש הטוב

עבדתי ב"ידיעות אחרונות". לא הייתי בכיר מספיק כדי להחליף חצי מילה עם נוני מוזס, אבל הכרתי עורכים שחטפו ממנו בגלל תמונה של האדם הלא נכון שקשור לגוף הלא נכון. לא היה קשה להבין את מי המו"ל מחבב ואת מי לא. לא היה קשה להבין שלא מדובר בחיבה אידיאולוגית, אלא בעסקים.

מערכת "ידיעות" תמיד היתה גדושה עד להתפקע ביצרים, נקמות, דם רע. "מעריב" היה השטן, ואחריו "ישראל היום". ואולם, יחד עם זה ועל אף כל זאת "ידיעות" היה קודם כול עיתון: כלי תקשורת אמיתי, חלק בלתי נפרד וחיוני מדמוקרטיה. הועסקו בו אנשים שתיעבתי, התנאים היו מגוחכים, אבל העבודה היתה מספקת להפליא. משמעות – היעד החמקמק הזה של אנשי תרבות המערב השבעה – ריחפה במסדרונות ברחוב מוזס.

אם הייתי צריך לבחור את מקום העבודה האהוב עלי אי פעם ״ידיעות״ היה זוכה בנקודות. לא מקום העבודה הטוב ביותר – אם משקללים עניין, תנאים ואופק תעסוקתי, הוא אפילו לא מתמודד על התואר. אבל למרות עורך שנהג לצרוח על עובדים עד צרידות, חרף כתבים על גבול האלימות ומעבר לו, על אף אינספור עיוותים ובעיות – "ידיעות" סיפק את התחושה של עבודה בארגון חדור מטרה ושליחות. זה היה מדבק. הרגשתי שאני חלק מישות שרוצה להשפיע ולשנות. לטובה, כן? הרגשתי חלק ממשהו חשוב.

קחו את גיליונות "ידיעות" ו"ישראל היום" של השבוע האחרון ותשוו ביניהם. "ידיעות", מהרגע הראשון שבו התפוצצה פרשת ביבינוניגייט, פירסם אותה בכותרת הראשית. דיווח עובדתי, כולל על הבוס, מן הסתם בחריקת שיניים, ולידו טורים של בכירי כתבי העיתון. "ישראל היום", מנגד, הצניע עד העלים בהתחלה, ואחר כך עבר לידיעות חד צדדיות שמתמקדות בשיטת מוזס, ומתעלמות מחלקו של הקיסר סגול-השיער בסקנדל.

הציצו בידיעה הזו, ודלגו לפסקה השנייה אחרי תמליל ההקלטות. רפש ותעמולה במסווה של עיתונות. חבר ניסח פעם את ההבדל בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" בדימוי המעודן הבא: "ידיעות" אולי משתין בבריכה כמו כולם, אבל "ישראל היום" מחרבן מהמקפצה. בכירי הכתבים שבו נאלמו דום. הם לא מתייחסים לבעייתיות של מעורבות הקיסר בפרשה, אלא ממשיכים להדהד את דף המסרים האנטי-נוני.

בחזרה לטורי אנשי "ידיעות": נחום ברנע וסימה קדמון מיתממים. הם לא שמעו ולא ידעו. מעולם לא הורו להם על מה לכתוב ואיך. אם הם טוענים כי לא הבחינו במגמתיות הסיקור לגבי אישים מסוימים בעיתון שלהם, הם טיפשים או שקרנים. כל מי שעבד ב״ידיעות״ הכיר את המגמות, והבין לפחות חלקית מי ברשימה השחורה ומי לא. אני מכיר אישית אנשים שלמדו שאסור לכתוב או לפרסם תמונה של אדם כלשהו אחרי שחטפו צרחות מהבוס.

אבל ברנע וקדמון צודקים בטענה הבסיסית שלהם – אף אחד לא אומר לטאלנטים של "ידיעות" מה לכתוב. יש מספיק אנשים בעלי כוח ועמדה שיכתבו בעיתון מה שמתחשק להם, גם אם המו"ל לא יאהב את זה. בסופו של יום ל"ידיעות אחרונות", גוף בעייתי ורעיל, יש דנ״א של עיתון דמוקרטי. בדנ״א של "ישראל היום" יש מוטציה בצורה של שופר שלטון צפון קוריאני. אפשר לטעון ש"ידיעות אחרונות" הוא עיתון גרוע. קשה עד בלתי אפשרי לטעון ש"ישראל היום" הוא עיתון.

למה טראמפ עושה לי טוב

כמו תמיד הבנתי באיחור למה הבחירות בארה"ב מרתקות אותי. זה קרה בשיחה רבת משתתפים שבה אמרה עיתונאית לשעבר "איזה כיף זה יהיה אם הוא יזכה". הנהנתי. הוא זה טראמפ, וכיף זה לא יהיה – אבל בהחלט צפוי אקשן מטורף. בתור מי ששמע פעם ראש דסק חדשות מתלהב מתאונה רבת נפגעים בערב משמים במיוחד, הבנתי אותה לגמרי. זה לא מרוע. זה משעמום ומצמא לריגושים.

אלא שמאקשן מתלהבים כשהוא לא נתפס כאמיתי. ואני לא באמת מצליח לתפוס את הבחירות בארה"ב כחלק מהמציאות. אני מבין את החשיבות וההשפעה וכל זה, אבל צופה בזה על גבי מסך וזה רחוק מהבית והשכונה שלי, זר ואחר.

trump-doll

ובשעה שכאן אני נדון לכותרות יומיות מבית היוצר של מירי רגב ודוד ביטן, כשמעליהם מרחפת דמות הקיסר סגול השיער, שם על המסך יש תקווה להפי אנד. הבחירות בארה"ב לוקחות את הקונפליקטים והבעיות שמעיבות על חיי כאן, משכתבות החוצה מהתסריט חלקים מעניינים פחות, ומעניקות למה שנשאר טיפול קולנועי הולם.

יש כאן הפשטה של המאבק לאחד על אחד, טוב נגד רע, עניבה אדומה נגד חליפת לבנה. מה יש לי בארץ? יאיר לפיד וחישובים מתמטיים על הקמת קואליציה ברמה שרק נגה בשיא הכושר של חמש יחידות תצליח לפצח. באים האמריקאים, לוקחים את התסכולים והפחדים שלי ועושים את מה שהוליווד מצטיינת בו – מעניקים להם שם וצורה, ברורים וחד מימדיים. לא 50 גוונים של ימין מתון עד קיצוני ושמאל רדיקלי עד בכייני, אלא פשיסט מיזוגן ומקלל מכאן, ודודה אינטליגנטית ומרשימה מכאן.

בסרטי אימה המפלצות, אלגוריות לשלל פחדים, מובסות אחרי שעה וחצי וזהו, הבעיה נפתרה. בדרמות אוסקר על סרטן/אלצהיימר/אללה יסתור הגיבורים מגיעים להשלמה וזיכוך וגאולה, במצבים שבהם אני בטח הייתי מתפרק לגמרי. קתרזיס, זה מה שחסר לי ביומיום. בסיפור הזה טראמפ הוא הנבל הקלאסי ומייצג של מנוולים פוליטיים כמוהו. ולפי כל הסקרים, ובניגוד לסרט שאני חי בו, כאן הבד גאי יפסיד.

אני אצפה בנאום ההכתרה של קלינטון באיחור קל, כי למי יש כוח לקום באמצע הלילה, ואתרגש. ועל זה כתבה מרגרט אטווד המעולה שאנשים בוכים בחתונות כמו שהם בוכים אחרי סיפור עם סוף טוב – כי הם רוצים להאמין במשהו שהם יודעים שהוא לא נכון.

סקס וסליז וכתמים שנשארים לנצח

 שנים שרציתי לקרוא את הביוגרפיה של דן בן אמוץ, ועכשיו, בעמוד 41, אפוף תחושת זוהמה וסליז וחשק להתקלח, אני מבין למה היססתי.

אני אוהב דמויות. עלילה זה יופי, אבל סיפור אהבה אמיתי ביני ובין ספר יפרח רק אם תהיה שם דמות שארצה להיות חבר שלה, או לקחת אותה למיטה, או שאפחד ממנה עד מוות. בשלב מסוים הבנתי שזה לא מאוד שונה בחיים עצמם. פוליטיקאים, זמרים, שחקנים, מורים של הילדים שלי – אני בונה דמות בראש על סמך סיפורים, פגישות אקראיות, כתבות בעיתון. ככל שאדם רחוק יותר מחיי היומיום שלי, אני נוטל לעצמי, מבלי דעת, חירות יצירתית וממציא אותו לעצמי יותר.

דן בן אמוץ היה דמות בחיי. גם אמנון דנקנר. קראתי כתבות בעיתון וספרים וסיפורים של שניהם. וקראתי אודותיהם. בן אמוץ היה הבוהמיין המבריק, רב אמן, רב שגל, מסוגל לכתוב טורים ציניים וסרקסטיים בעיתון וגם את "לזכור ולשכוח" ספר פוסט-שואה מצוין ואמיץ (כיבוש בסיקסטיז, מי היה מאמין). דנקנר היה דמות רצינית יותר, ספרותית יותר, אידיאליסטית יותר, חדה וסרקסטית לא פחות.

ואז בן אמוץ מת. הביוגרפיה התפרסמה והכול התפוצץ. על רקע סיפורי סקס עם קטינות וגילוי עריות נדמה היה שדנקנר מנהל קרב מאסף מול כול הברנז׳ה, אצולת הבוהמה של פעם. הייתי בסוף התיכון או בתחילת הצבא והסיפור שקראתי בעיתון וראיתי בטלוויזיה היה ברור: האנדרדוג חושף האמת מול האליטה המושחתת שמנסה להשתיק אותו. בסרט הזה כבר הייתי, היה לי ברור את מי אני מעודד מהיציע.

השנים חלפו. בן אמוץ נדחק לשולי הזיכרון התרבותי-הקולקטיבי. דנקנר חזר למרכז הבמה והחליף תפקיד. באותה תקופה שאני עבדתי ב"ידיעות" ושיחקתי פטריוט במוזסלנד, הוא ערק למעריב של נמרודי, הפך לספק ימני, סיפורים אודותיו מתעלל בעובדיו צצו מכל עבר, ובאופן כללי היה נראה שבחר בצד האפל. את הביוגרפיה של בן אמוץ לא ראיתי בחנויות הספרים ולא התאמצתי להשיג אותה.

עד לפני שבוע. פרצופו של בן אמוץ המתנוסס על הכריכה הציץ לעברי מחלון הראווה של חנות הספרים המשומשים שליד הקפה של שישי. בלי לחשוב יותר מדי קניתי. וטעיתי. בהקדמה דנקנר מפרט את המחויבות העיתונאית שלו לאמת, וטורח לציין שבן אמוץ לא עמד בהסכם ביניהם ושיקר לו לא מעט. ואז הוא מתחיל לספר, והלב מתכווץ. אמת עיתונאית היא אבן יסוד במקצוע, אבל דנקנר לא באמת כתב תחקיר, הוא כתב סיפור. אמנם סיפור המבוסס על חיים של דמות בשר ודם, אבל כזה שאי אפשר לאמת ולחקור בכלים עיתונאיים מקובלים, ושמטרתו בה בעת לבאר, לברוא ולהנציח דמות מסוימת.

והתחושה היא שדנקנר כתב כאן סיפור על דמות שהוא לא אהב, דמות שהוא נהנה קצת להשפיל ולהתאכזר אליה. הוא מתאר באופן דוחה, מציצני ופורנוגרפי אירועים שכל השותפים להם מתו מזמן, ושאת רובם המכריע לא יכול היה לראיין בעצמו. אין בכתיבה שלו חמלה או הבנה. יש בה בעיקר תחושת זוהמה. אני לא יודע מה הניע את דנקנר. אני יכול לדמיין קנאה באדם שנתפס בעיניו כהולל ויצרי ויצירתי ממנו, או מוסרנות מושרשת שהתקוממה מול סגנון החיים של בן אמוץ. זה לא משנה.

ועכשיו אין לחזור לאחור. שתי הדמויות, דנקנר ובן אמוץ, הוכתמו. כל ספר של אחד מהם שאקרא ייקרא אחרת. הבנתי, בדיעבד ומאוחר מדי, מדוע נרתעתי מהביוגרפיה, בדיוק כפי שאני נרתע מלחפור ולגלות מידע אודות אנשים אהובים או חשובים בחיי שמתו, או נעלמו. רומן גארי כתב שכדי לשכוח מישהו באמת צריך לפגוש אותו שוב. יש אנשים – אמיתיים, פיקטיביים ובין לבין – שאיני רוצה לשכוח.

על קוד הלבוש בהייטק וקרוקס

"טוב אתה לא יכול להגיע למשרד עם מכנסיים בצבע טורקיז, או ורוד פוקסיה", אמר לי המוכר. "תתפלא", עניתי.

חם. ויהיה יותר חם. ואני לא מסוגל ללכת לעבודה במכנסיים קצרים. לא יכול. ואם כבר ארוכים, אז לפחות לא לשאול את נפשי למות בג'ינס בדרך מהמזגן בבית למזגן במשרד. הלכתי לקנות מכנסיים ארוכים שאינם בלתי ידידותיים לקיץ פה, ולמוכר היו הצעות והשגות.

לא שאני צריך באמת להקפיד על סגנון לבוש כלשהו. אין קוד לבוש בעבודה שלי בפרט, ובמחוזות ההייטק בכלל. בעולם העיתונות היה מגוון. היפסטרים שלא תתפוס אותם עם מכנסיים קצרים גם בסלון מחד, חובשי כיפה עם סנדלים תנכיות החל מסוף מרץ ועד נובמבר מאידך. טי שירטים מגניבים וחולצות כפתורים וינטג', או מכופתרות מהוגנות שגם אבא שלי היה לובש ופולו בצבעים כבדי ראש. בעולם החדש אני מוקף בשלל מכנסיים קצרים וטי שירטים. טי שירטים של גיקים, עם גיבורי על ומלחמת הכוכבים (הקאסטה שאני משתייך אליה). טי שירטים של להקות רוק כבד. טי שירטים של חברות טכנולוגיה והמוצרים שלהן. טי שירטים מתחכמים מ-Threadless. וכפכפים. וקרוקס. המעוזות האחרונים של מפלצות הגומי האלה הם גני ילדים ומבצרי ההייטק.

פעם, לכבוד עבודה חדשה, קנתה לי אשתי דאז כמה חולצות כפתורים שנראו לי מגניבות למדי. הבאתי את נגה לגן לבוש באחת כזו, וחברה שלה הכריזה "הנה אבא של נגה רשף, בפיג'מה". המשכתי משם למשרד. רוב הניסיונות האופנתיים שלי מסתיימים בכישלון חרוץ וחזרה לטי שירטים שחורים עם הדפס גיקי. עניבה לא לבשתי גם בחתונה שלי. אבל היי, לפחות אני מקפיד על ג'ינס ונעליים.

כשהגעתי לראיון העבודה הראשון בעבודה הנוכחית לבשתי חולצה מכופתרת, מכנסיים ארוכים, נעליים ייצוגיות וגילוח טרי. המראיין, הבוס שלי לעתיד, נראה כמו מי שקם לחליבה מוקדם במיוחד, בחר אקראית מכנסיים קצרים וחולצה מהוהה בחושך, ועכשיו יושב מולי אחרי שהחליף את המגפיים בכפכפים. בראיון השני פגשתי את אחד המייסדים. למעט העובדה שהחולצה שלו היתה של מותג גולשים, החוויה היתה דומה. אולי קצת פחות "זה עתה חלבתי" ויותר "זה עתה שבתי מהחוף". יצא לי להיות איתו באירוע כלשהו בארה"ב. קוד הלבוש בהזמנה היה "ביזנס קז'ואל". הוא לבש טי שירט גולשים ומעליו סווצ'ר של החברה. "זה הביזנס", הוא הצביע על הסווצ'ר, ואז עבר לחולצה – "וזה הקז'ואל".

אין שום סיבה להגיע למשרד עם מכנסיים ארוכים ביוני שמתחזה לאוגוסט. בטח לא עם נעליים. אבל זה חזק ממני. אני מניח שזה סוג של שמרנות בואכה גיל מתקדם. ב"ידיעות אחרונות" נזף בי בחביבות עורך ותיק על נעליים אדומות שזה עתה רכשתי. אני יכול רק לנחש מה היה לו לומר על שלל עמיתי לעבודה. זה לא שאין יוצאים מהכלל. פה ושם יש גם אצלנו היפסטר בעל חוש אופנה מהודק, או סתם מישהו שמתלבש מגניב. קיים גם הבדל בולט בין נשים לגברים בתחום, וכמובן את אנשי המכירות שמתלבשים בפאסון תואם. אבל אז מגיעים אורחים מארה"ב או אירופה ואתה מבין איך מתלבשים בני אדם באמת.

קניתי את המכנסיים. אני אלבש אותם למשרד ואסתובב ליד אנשים שלובשים גופיות חושפות פטמה וארגיש קצת אוורירי יותר. ואחכה לאוקטובר.

מלכודת הנוסטלגיה של ידיעות אחרונות

צירפו אותי מכוונות טובות. לקראת סוף השבוע גיליתי שאני חבר בקבוצת פייסבוק בעלת השם המטעה: ״עיתונאי ידיעות אחרונות עבר הווה״. עבר יש שם המון. הווה קצת פחות. עתיד – לא ממש.

אני אוהב ומתעב נוסטלגיה. אני נהנה להתפלש בזיכרונות ולהתרפק על תחושת ה״פעם היה יותר טוב״ אבל אני יודע שאני משקר לעצמי. נגה שאלה אותי למה זה מפריע לי בעצם, זה הרי לא משנה את איך שאני תופס את ההווה.

אז זהו שכן. כשאני מביט אחורה, אל התקופה הנוצצת בעיתונות, הצבעים של עולם ההייטק הופכים עמומים ואפרוריים יותר. כשאני מתרפק על אהבות ישנות, מה זה אומר על זו הנוכחית? המוזיקה של פעם היתה מרגשת יותר, הסרטים עמוקים יותר, הספרים סיפרו לי משהו על החיים שלא ידעתי. אני יודע שאני לוקח את העבר ומסנן אותו מכל התסכולים והחרדות והשיעמום שהיו מעורבים בו. אני יודע שהתסכולים והחרדות של היום יעברו סינון דומה בעתיד. אז מה. זה לא עוזר לעמעם את הזהר של ימי ידיעות העליזים.

שש שנים עבדתי בידיעות אחרונות, מקום העבודה שבו שרדתי הכי הרבה. תור הזהב שלפני שלדון אדלסון וישראל היום, לפני פייסבוק, כשפרשן כלכלי בכיר בעיתון הסביר לי שאינטרנט מהיר הוא לא משהו שבאמת יזדקקו לו. האינטרנט היה חידוש מלהיב  שכתבתי עליו לא מעט לעיתון. לא הבנתי שאני יושב בתוך חומות האימפריה ומביט על הברברים בשער.

והייתי צעיר ונוח להתרשם וכולם נראו לי מתוחכמים, ומגניבים ואקסצנטרים. עורכים נוירוטים, צלמים גסי רוח וכתבים לא שפויים. אני זוכר שתי תחושות עיקריות: אני במרכז העולם, במקום הכי חשוב ומשפיע ומעודכן, ואני מוקף באנשים שאינם כאחד האדם, עילאיים ומתוחכמים ומתנשאים, מודל בוהמייני לחיקוי. 

המעבר לעולם ההייטק היה דומה, אני מניח, למעבר מישראל לאיסלנד. הלחץ, הרעש, היצריות והחום הלוהט מתחלפים בשקט קריר וקצת מנומנם. אני מניח שבשני המקרים זה מטעה. האנשים בעיתון צרחו את הליבידו שלהם בלי מעצורים או התחשבות בסביבה. בהייטק מפלטרים הכל. לטוב ולרע. אני מניח שבשני המקרים מציק אותו געגוע מזויף. אני זוכר את החום והאקשן והסקס באוויר ומדחיק כל מה שנלווה אליהם. אני שם לב לצנזורה המובנית בסביבה שלי, לחוסר הלגיטימציה של הסרקזם והציניות, ומתקשה להעריך את היתרונות שבסביבה לא רעילה שכזו.

עמוד הפייסבוק של עובדי ידיעות היה מלא בתמונות ישנות של אושיות מדסק החדשות, כתבים, צלמים. אנשים שהיו בעיני עצמי בן ה-25 נפילים. הלחיצות על בלוטות הנוסטלגיה היו תכופות עד בלתי נסבלות. זה היה נעים וחמים, כמו להתפלש בביצה סמיכה במיוחד.

ואז התחלתי להזכיר לעצמי את החלקים הפחות מוצלחים. הכתב שאיים עלי כשחשב שאני כותב על משהו שקשור לתחום שלו. העורך הראשון שלי, שהיה צורח עד צרידות בגלל כל שגיאה. הלילות שבהם התקשיתי להירדם, מנסה להיזכר אם טעיתי בכותרת או בכיתוב תמונה. את החרדה מכל מגע עם מחלקת משאבי אנוש – עד שהגעתי לשדות ההייטק הירוקים ״כוח אדם״ היה מבחינתי שם נרדף לקיצוצי שכר, הרעת תנאים ופיטורים אפשריים.

אני לא רוצה להיות קשיש נרגן שמתרפק על כמה הכול היה טוב יותר פעם. המוזיקה, הסרטים, הטלוויזיה. ויש לי את הפוטנציאל, אני מרגיש את הדחף מכרסם בי. אני מניח שאנשים אחרים יכולים ליהנות מהנוסטלגיה בלי לטבוע בה. לי קל מדי להתמסר לעבר המוכר. ההווה והעתיד דורשים יותר מדי מאמץ והסתגלות. בינתיים אני מצליח. 

נכנסתי לעמוד ולחצתי על כפתור הנטישה. זה היה קשה רק קצת יותר ממה שחשבתי.

 

אלביס, נשק במטבח ואיך לבחור חברים

האבא שישב בצד בגינה נראה חריג על רקע הנוף האנושי. הוא לבש חולצת כפתורים דחוסה בתוך המכנסיים, לא עוד אבא בטי שירט וג׳ינס, אבל מה שהפך אותו לעוף מוזר במיוחד היתה בלורית האלביס שלו, זקורה ומשוחה בג׳ל. הוא דיבר עם אבא אחר, על מישהו ששניהם מכירים. ״הוא״, אמר אבא אלביס בזחיחות, ״טיפוס שנחבא בין הכלים״.

למה עיוות של ביטויים מצחיק אותי כל כך? מישהי סיפרה לי לא מזמן איך הלכה מאחורי בחור שדיבר בטלפון והסביר לצד השני שזו ״עלייה וקוץ בה״. ואז התלבט בקול רם אם זה הביטוי הנכון. זה לא. אבל יש משהו הגיוני בביטוי שכולל עלייה תלולה לפסגת הר עם קוץ זדוני בדרך. זו התמונה שנוצרת בראש כששומעים ביטוי שעבר התעללות קלה שמצחיקה אותי. אדם שמתחבא מאחורי מסננת פסטה, מטפס הרים שמתחיל לקפוץ על רגל אחת ולקלל. ביטויים מקולקלים מייצרים תמונות משעשעות.

שיאנית כל הזמנים הפרטית שלי היתה עמיתה לעבודה בימי העיתונות הלא כל כך עליזים. האישה היתה אשפית בלקיחת ביטויים בעברית והתעללות בהם. היא עוללה דברים שחוקרים בגואנטנמו לא עשו לאנשי אל קעידה. וקטעי הוידיאו הקצרים שהלהטוטנות המילולית שלה ייצרה לי בראש היו מצחיקים קשות. דוגמאות? בבקשה:

״אנחנו יורים לצלחת שאנחנו אוכלים ממנה״, היא רשפה בדיון עבודה, ויכולתי לראות אותה מרססת על אוטומט באם-16 לתוך צלחת עוגיות.

״הפרויקט הזה ירקום עור וגידים״, אמרה בביטחון, מסתכלת קדימה אל אלת הגורל האוחזת צמד מסרגות.

אבל השיא היה ״ברחל בתך הקטנה״. לקח לי זמן לעלות על הביטוי המסוים הזה ומקומו בעולם שבו היא חיה. הוא היה צץ בכל ויכוח, בנעימת תחנונים. בסופו של דבר הבנתי – מבחינתה כשהיא אומרת למישהו ״ברחל בתך הקטנה״, היא למעשה אומרת ״בחייאת, תעשה טובה, תתאמץ״. לקחתי אותה הצידה אחרי פגישה והסברתי לה את המשמעות של הביטוי. היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. רחל המשיכה להישלף בלי קשר לכלום בכל פעם שהתחשק לה.

אולי זה הזמן לציין שהאישה הזו, גם אם היתה עמיתה לעבודה, השתכרה הרבה יותר ממני. היא היתה בצד של המכירות, הצד שעושה כסף. היא השתכרה יותר ממני גם לפני העבודה המסוימת הזו, ואני די בטוח שגם היום, כשאני בעולם הנוח והנעים של ההייטק, תלוש השכר שלה עדיין מרשים משלי. גם האבא עם תסרוקת אלביס שידר ניחוחות של מעמד סוציו-אקונומי גבוה. איך זה קשור?

אני חושב שזה מאוד קשור. אני חושב שלפחות אחת הסיבות שעיוותי ביטויים משעשעים אותי היא שהם תורמים לאגו שלי, לאיזו תחושת עליונות מדומה. הם מתיישבים עם איזה מדד איכות לא ברור שקיים אצלי בראש. שיפוט של אנשים על פי יכולת ביטוי, לפי רהיטות, ידע כללי בקלאסיקות תרבות המערב וסרטים של שפילברג מהאייטיז. מדד שאנשים שעשו לילות כימים (ולא להפך) כדי להרוויח כסף ולהתקדם בחיים לאו דווקא מודעים אליו, או מעונינים בו.

אני חושד לפעמים שרהיטות היא עניין לא רלוונטי. אני מכיר אנשים שלא סגורים על שלוש או שלושה שקל אבל ברור לי שהם חכמים לפחות כמוני וכנראה יותר. יצא לי להכיר אנשים שלא מסוגלים לחבר שלושה משפטים בלי לטעות אבל הגיעו רחוק מאוד בקריירה שלהם, הגשמה עצמית וירושה לילדים והכול. לפרקים נראה לי שעברית תקינה ועשירה היא רק קריטריון לבחירת חברים, בנות זוג ושותפים לשתייה.

לא שיש לי כוונה לוותר על הסנוביזם הלשוני שלי. אני קצת מבוגר ומקובע מדי, ובעיקר נהנה ממנו הרבה יותר מדי. אני רק רוצה לשמור עליו קטן כמו רחל בתך. שלא ירקום לי עור וגידים, יפסיק להתחבא בין הכלים ויהפוך למפלצת שתירה לי בצלחת.

 

מה יגן על הבת שלי מנמרים בהייטק

"כמו שנמר לא יהפוך את עורו״, אמר העמית שלי לעבודה. הסתכלתי עליו, מנסה להחליט אם הוא צוחק עלי או לא. זו היתה שיחה די סטנדרטית עד לאותו רגע, ואז הגענו לדיון על פוליטיקאי כלשהו והסיכוי שלו להשתנות. ״אצל הנמר זה החברבורות״, אמרתי לו. ״אה כן, זה הזאב שלא משנה את עורו, נכון״?

לא נכון. הביטוי המקורי משתמש לא רק בחיות, אלא גם בבני אדם. אבל בסביבה הסטרילית שבה אני חי ביטוי כזה – גם אם מקורו בתנ״ך – לא עובר. אני עובד בסביבה המכילה והמקבלת ביותר בעולם. כנראה ללא תקדים בהיסטוריה. אין בה מקום לאזכורי מיעוטים, הערות על נטיות מיניות, שוביניזם וכו׳. זה חלק כל כך בסיסי בתרבות, זה מוטבע בחלקיקי האוויר הנקי שאני נושם בחלל העבודה הפתוח, עד שאני באמת לא בטוח אם האיש שדיברתי איתו ידע ובחר לא לומר את המילה המפורשת, או שהוא כבר הטמיע את הקודים והמילה ״כושי״ נמחקה מאוצר המילים שלו לבלי שוב.

דילוג קטן בזמן, כחמש עשרה שנים אחורה, לתקופת העבודה שלי ב״ידיעות אחרונות״, סביבת עבודה שונה לגמרי. הייתי אחראי על כפולת עמודים מסוימת בעיתון היומי, יחד עם עורכת נוספת. היינו עורכים ידיעות, ו״מורידים״אותן – זה היה הז׳רגון –  לדפוס. מכיוון שעבדנו יחד העלמה שעבדה איתי נהגה לשלוח לי במערכת המסרים הפנימית הודעות כמו ״הורדת את הידיעה של גד כמו ש(התייחסות לקרובת משפחה כלשהי ופעילות פיזית מז׳אנר מסוים שהיא מבצעת עם עובדים זרים)״? ואני הייתי עונה שכן, ושואל אם היא הורידה את הידיעה על משרד האוצר כמו שאחותה… וכו׳ וכו׳.

מכיוון שזה היה מנהג שהיא התחילה בו, ומכיוון שהוא שעשע אותה מאוד, אני מניח שהיא לא הוטרדה מהעניין. אם זה היה קורה במקום העבודה הנכחי שלי סביר ששנינו היינו מאבדים את פרנסתנו מהר מאוד. אין מקום להומור כזה יותר. וכאן מגיע השלב שבו אני אמור לקטר על מהפכת הפוליטיקלי קורקט, וכמה זה נורא, ואיך אי אפשר לומר יותר כלום, וסתם מחמאה לאישה יפה – או ביטוי מהתנ״ך – יכולים לגרום לך לנזק בלתי הפיך. איפה סביבת העבודה היצרית ועמוסת הליבידו והעניין של העיתון, מול המעבדה הסטרילית נטולת הרגש של עולם ההייטק.

אין לי תלונות, לא באמת. אני אוהב יותר את הסביבה הפתוחה עד פרוצה ההיא של פעם, כן. אבל זו לא חוכמה. לא מזמן הלכתי ברחוב הקטן שבו אני גר בשעת ערב, ונהניתי מאוד מהשקט והשלווה. בחורה שהלכה לפני הסתכלה אחורה, ועברה את הכביש. אני נהנתי מהפסטורליה, אבל היא מצאה את עצמה צועדת לבד ברחוב חשוך עם גבר זר. העורכת ההיא מאוד נהנתה מההומור הגס שהתפתח בינינו, אבל גם סיפרה לי על כתב התרבות הרגיש שהציע לה הצעות מגונות, והוא לא היה היחיד. כך שאני יכול להעדיף אישית את התקופה שבה היה מאוד כיף להיות גבר סטרייט לבן ואשכנזי, אבל גם להבין שללא מעט קבוצות אחרות התקופה ההיא היתה פחות נעימה.

ובשורה התחתונה הגישה שלי לנושא מתחילה ונגמרת במתבגרת. עם כל הכבוד לליברליזם וערכים, אני קודם כל חושב עליה. ואם אני צריך לבחור באיזו סביבת עבודה היא צריכה לשרוד, התשובה ברורה מאליה. אני רוצה שהיא תגיע לעבודה בלי לחשוב לרגע על איך היא לבושה, מה היא אומרת, ובכלל מה המגדר שלה. שאף אחד לא יקרא לה דעתנית, או היסטרית, ולא ירגיש נוח לחוות דעה על המחשוף שלה או להתקרב מדי אליה כשהיא רוקדת באירוע חברה.

היא צריכה להרגיש בטוחה לגמרי, בלי לפחד, בלי לחצות כביש מטאפורי לצד השני. אני ושכמותי יכולים להתלונן שמשעמם לנו בשיחות פרטיות בחדר סגור. זה מחיר שאני מוכן לשלם בחפץ לב, יחד עם הוויתור על הכושי של ירמיה. יש מספיק פתגמים וביטויים אחרים. נסתדר.

%d בלוגרים אהבו את זה: