ארכיון תגים | עיתונות

משבר אמון

דווקא פיאסקו המסעדות הוא זה שניפץ את בועת האדישות שלי. לכאורה ללא סיבה טובה. כבר שבועות שהתחושה היא של כאוס שאף אחד לא מנהל. אני קורא את הכותרות, מסתכל מסביב ומנסה להבין אם מדובר בקונספירציה שנטוותה ביד אמן או במחדל מטורף. במובן מסוים נוח לי יותר להאמין שיש גורמים שנוח להם שתהיה מגיפה, בלגאן, סגר. שיש כאן נראטיב שמישהו רואה ומכוון. האלטרנטיבה, אזלת יד מוחלטת, מפחידה הרבה יותר.

וכך אפשר לשים בפרופורציה את ההזנחה המטורפת של העובדות הסוציאליות, ההתעלמות ממצוקת האחיות, את הזלזול במורים ובגננות ועוד ועוד ועוד. זה מה שנוח לשליט הציני, והוא ישחק את הקלף הזה עד הסוף, ואז יאזן ויתקן. זה חלק ממשחק אכזרי עם כללים וחוקים ואיזון פנימי עדין. אין לי מה לעשות בעניין, אפשר להשתבלל ולחכות עד יעבור זעם, לפחות אני יודע שמישהו מחזיק בהגה הספינה. 

ואז הגיע סיפור המסעדות ושבר אותי. סוגרים לפנות בוקר שישי, כמובן לאחר ליל ישיבת ממשלה דרמטית, שנייה וחצי לפני סוף השבוע שהיא שעתם היפה והרווחית של בתי האוכל, וכשנשמע הד קלוש של התקוממות מאורגנת ומחאה נגד ההחלטה  – הופכים אותה על פיה ופותחים. נגה נשלחת הביתה, ואז מזומנת לעוד יום של עבודת מלצרות. מסעדנים שומרי חוק שפיטרו וחילקו או השליכו מזון הפסידו. המורדים והאנרכיסטים לכאורה הרוויחו. אין כאן תוכנית, או מזימה. יש אימפוטנטיות, פניקה, עליבות מוחלטת. ואני לא מצליח להתנתק מהזעם, מתחושת ההזנחה והבגידה. You had one job.

ההלם התרבותי שחוויתי כשעברתי מהעיתונות להייטק נבע בחלקו ממערכת הערכים השונה לחלוטין בין שני העולמות. בעולם הישן התווכחנו על כותרות וסיפורים בלי שיש לנו דרך למדוד ולכמת מה עובד ומה לא. זו דעה מול דעה, ויכוח פילוסופי עם מעט מאוד גיבוי. העולם החדש מכור לדאטה. סופרים, בודקים, מנסים ומשווים. כל תהליך או פרויקט קטן ודל צריך להיות מנומק, מגובה בנתונים, ועם יעדים ברורים שלא יותירו מקום לספק אם הצלחתי או כשלתי. 

כל זה לא רלוונטי לממשלה, למנהיג הדגול, לבוחרים. אין תוכנית, הכישלון מוחלט, ואף אחד לא אחראי. זה מותיר אותי כועס וחסר אונים. את המחיר ישלמו הילדים שלי, אני, כולם. זה אובדן אמון מוחלט במערכת, אולי בלתי הפיך. נראה שכל מנהל פרויקט זוטר בחברה סבירה היה מצליח לנהל את המשבר הזה טוב יותר. או לנהל אותו. נקודה. אני אולי תמים, גדלתי על יותר מדי סרטים מהוליווד, אבל אני מסרב להאמין שלמה שקורה עכשיו לא יהיו תוצאות, שבסופו של דבר האחראים לא יילכו הביתה. ואולי הקורונה תגרום לכך שהבוס החדש יבין בשביל מי הוא עובד, ומה הוא תג המחיר של הכישלון. אם לא יהיה מאוחר מדי.  

בהייטק הבריונים מדברים יפה

יום אחרי שצרח כמו מטורף והשפיל את הסגן שלו לפני כולם, אסף אותנו עורך המוסף בצהריים לשיחה. הוא היה צרוד עדיין, זכר לשימוש המוגזם במיתרי הקול שלו ביום הקודם, ונראה קצת נבוך. ההתנצלות שלו נשמעה כנה. הוא הסביר שאמנם היה לחוץ וכעס, אבל אין הצדקה להתנהגות שלו. 

זה היה בחודש הראשון שלי ב"ידיעות אחרונות". סצנת הצרחות טלטלה אותי, ההתנצלות הרשימה אותי בעוצמה לא פחותה. אמרתי את זה לאחד העמיתים שלי, שחייך בבוז והסביר לי שהעורך הוריד את מוסד ההתנצלות לזנות כבר מזמן. הוא צדק: בחודשים שאחרי גיליתי שהחיים במערכת הם דינמיקה של יחסים עם בן זוג מכה. העורך היה איש חכם, חד ונעים, עד לשנייה שבה משהו הקפיץ לו את הפיוז. או אז היה ד"ר ג'קיל נוטש את הבניין לטובת מר הייד פינת הענק הירוק, ויורק אש על כולם. צורח, משפיל, מאיים, ואחר כך – מתנצל. 

היו לא מעט בריונים בעיתונות. פה ושם היו גם כאלה שלא הסתפקו בווליום גבוה, אני זוכר מקרה אחד או שניים שגלשו לאלימות של ממש. המעבר לעולם ההייטק היה כמו הגירה ממדינת עולם שלישי לבירה אירופאית מעודנת במיוחד. כולם נחמדים, מכילים ונכונים פוליטית. אין בעיות, יש אתגרים. אין אשמים, יש מציאת דרכים לשיפור לפעם הבאה. לא צועקים, כי נחמדות היא ערך. איזה יופי.

אבל בריונים יש בכל מקום. גם בהייטק. אם אתה נבון מספיק, ומבין את חוקי המשחק, כל משחק, לא מסובך מדי לעקוף אותם. לא חייבים לצרוח ולקלל כדי להשפיל או לפגוע. אפשר לרמוז, לשאול שאלות רטוריות שמטרתן לגרום לצד השני להרגיש כמו אידיוט, להוסיף קצת דמגוגיה בצד והופה. 

היתרון של בריון ההייטק הוא הבלבול שהשיטה הזו מייצרת. כשמישהו צורח עליך, יש סיכוי טוב שתצעק חזרה. הסיטואציה ברורה, ואתה יכול לבחור איך להגיב. לא מזמן היתה לי שיחה שהתחילה והסתיימה לפני שהצלחתי להבין מה בעצם קורה. עד שהחיישנים שלי קלטו שבעצם הולכים פה מכות, השיחה כבר היתה מאחורי וכל מה שנשאר הוא טעם רע בפה והתחושה המוכרת מפעם של היתקלות בבריון. אני מניח שהיה כאן גם מוטיב של חוסר אימון ותרגול – אחרי שכל כך הרבה זמן כולם מסביב נחמדים ומנומסים, מוזר פתאום להיתקל באנטיפת תוקפני. ועוד מכובס. 

בין סביבת העבודה הרעילה של העיתונות לזו הסטרילית של ההייטק, אני בוחר באפשרות השנייה בלי למצמץ. אבל את הבריונים שלי אני מעדיף בווליום גבוה ועם קצף בזוויות הפה. קל יותר לזהות ולהתמודד איתם מאשר עם בריוני שפה מכובסת שמתחבאים מאחורי הפוליטיקלי קורקט. כי אם כבר בנזונה, עדיף שיוריד את המסכה ויתנהג כמו בנזונה.

התוכנית האלוהית ליום כיפור

יש ספק בדיחה ספק משל מקצועי עיתונאי שהולך ככה: כתב נשלח לסקר חתונה של סלבס. בערב הוא מתקשר לעורך ואומר לו שאין סיפור, וצריך למצוא אייטם חלופי. העורך שואל מה קרה, והכתב עונה: פרצה שריפה וביטלו את החתונה. 

זו בדיחה ישנה ששמעתי בהזדמנויות שונות מבוסים שונים בעיתונות. היא הצחיקה אותי בכל פעם מחדש, וגם העלתה בי אותה מחשבה עגומה בכל פעם מחדש: הסיבה שאיני מתאים לתפקיד של כתב חדשות היא שאין בי את הגמישות הנדרשת לחשוב מעבר לתבנית ולהתאים את עצמי לנסיבות. אני משרטט את קווי הגבול מראש ונתקע בהם, מחפש פרצה.

ביום כיפור האחרון הייתי כבר מסודר ומאורגן. הילדים נפוצו, מזון ואלכוהול נרכשו, והבית ואני היינו מוכנים ליום כיפור דקדנטי ומהנה כראוי. ואז בחמש וחצי הגיע הווטסאפ. ידה ידה ידה, לא באמת משנה מה הנחיתו החיים עצמם, אבל השורה התחתונה היא שמצאתי את עצמי בשמונה בערב סאחי לחלוטין ורוכב על אופניים בין המוני ילדים בעלי ביטחון עצמי מופרז, עיניים רושפות אש מהגיהינום ומינימום של תפיסה מרחבית. 

דיוושתי אחרי בת השמונה בפניקה מוחלטת, לא סופר אפילו את הכמעט תאונות שלא הטרידו את מנוחתה, ועבדתי על עצמי. ברירת המחדל שלי היתה להתבאס. תכננתי את היומיים האלה, היטב, וכל הקלפים נטרפו, יאללה טנטרום של גדולים. 

אז ניסיתי שלא. עבדתי על לזרום, להיות זן, נהר שלו ורוגע. להזיז את החלקים בראש – בסך הכול אפשר לדחות את בילוי היום הראשון ליום השני, וליהנות מהזמן שיש לי עם בת השמונה המופלאה בהנחה שהוא לא ייגמר בהתרסקות מרובת גלגלים ומתכת ואיכילוב. להרפות קצת, עד כמה שזה קשה.

זה עבד חלקית. כיף לרכוב על אופניים, כיף לעשות את זה עם בת השמונה, קצת פחות כיף עם עדר הונים קטנים מסביב. אבל אף אחד לא התרסק, היו לנו שיחות ותובנות על החיים והארי פוטר, והיא התעייפה בשלב מוקדם יחסית וחזרנו הביתה, וגם שם היה מצוין. ולמחרת היה כיף במקסימום. 

הייתי רוצה לסיים את זה ככה, בסטייל של גורו מואר. אבל זה לא נכון. היו רגעים שהתבאסתי רצח, שלא היתה לי סבלנות, שלא הצלחתי לא לחשוב על איך תכננתי ככה ויצא אחרת, ומה היה אם. אבל הם היו מעטים יחסית. אני לא אפסיק לתכנן ולשרטט מסגרות מראש, זה חזק ממני. אני רק אהיה קצת מוכן יותר למקרים שבהם, כמו ילד לא זהיר על אופניים, הן יתרסקו. 

טרולים, יוגורט ואלון עידן

פעם מזמן כשעוד חשבתי ש"ידיעות אחרונות" הוא הפופיק של העולם דיברתי עם חבר טוב שנטש אותי ואת עולם העיתונות לטובת קריירה משגשגת בפרסום. "עיתונות", הוא אמר, "זו לא עבודה של מבוגרים".

לקח לי זמן להבין למה הוא מתכוון, ואני חושב על המשפט הזה מדי פעם. למשל כשקראתי את הטור של אלון עידן ב"הארץ" השבוע. אני אוהב את "הארץ", אולי העיתון האמיתי היחיד כרגע בישראל, אבל מצטער על השירות שאני עושה לו ולעידן כשאני מצרף לינק למה שהוא למעשה שיימינג ארוך, מתנשא ופלצני. נראה שיש כאן עוד קרבן לווירוס שפושה בין לא מעט כותבי טורים ב"הארץ", והופך אותם לטרולים תאבי תשומת לב וקליקים.

עידן נטפל לפרופיל הפייסבוק של מנהלת השיווק של מחלבות שטראוס, ולפוסטים ניו איג'יים שמחברים בין היתר בין אבא קובנר ליוגורט. על הדרך הוא גם שולח את אבא קובנר לגטו ורשה. יומיים אחרי הפרסום של הטור באינטרנט אף אחד במערכת לא התייחס לטוקבק שמתקן ומציב את קובנר בגטו וילנה. עידן פה כדי להתנשא, לא כדי לעשות גוגל. הוא עובר על חלקים מפוסטים ולועג לכותבת. זהו. יש טור השבוע, אפשר לנוח עד לכתיבת מכתם נוסח הסטודנט שנה א' בגילמן בשבוע הבא.

נחזור לחבר שלי שפרש מן העיתונות ולאמירה שלו שהבנתי רק אחרי שנטשתי גם אני. אלון עידן לא חי בעולם האמיתי. הוא יושב במערכת/בית/קפה וכותב. מכיוון שהוא בעל טור ולא מספק חדשות, אין לו באמת מתחרים. הוא לא צריך להביס את ההגיגן של "מעריב" בהשגת סקופ רעיוני מבריק. יש לו דדליין לפניו, עורכים מאחוריו, וקצת פוליטיקה פנים ארגונית. רק אחרי שעזבתי את "ידיעות" גיליתי את העניין הזה של יעדים מדידים, הצורך להגדיר מטרות ברורות, להצמיד להן מספרים ותאריכים, לתת תשובות בשיחות הערכה תקופתיות, להתמודד עם שיתופי פעולה פנים ארגוניים מסובכים, ולחזור הביתה בשלום. נו, כמו בעבודה של גדולים. ובעיתון? אף אחד לא בדק כמה אנשים קראו את מה שכתבת, בטח לא בגירסת הפרינט.

לעידן אין שלל יעדים שהוא צריך לעמוד בהם ושיקבעו אם ימשיך בתפקיד או לא, ועוד שלל אילוצים שקיימים, למשל, בשטראוס. מנהלת השיווק של שטראוס צריכה להיות מגויסת לגמרי לתפקיד שלה כדי להצליח בו, להתקדם, לפרנס. זה כולל כתיבת פוסטים שנראים גם לי מגוחכים, ואולי שווים דאחקה בין חברים בבית קפה. אבל אפשר להבין מדוע היא מתנהלת כך, ומכאן עד ביוש פומבי הדרך ארוכה ומתפתלת. עידן יושב מאחורי מקלדת ומנצל את הבמה והכוח שלו כדי לתקוף מישהו שהוא לא היה מעולם בנעליו. עקרונית זה בסדר – לא חייבים להיות במאים כדי לבקר סרט – אבל ניתן היה לצפות לקצת יותר מחשבה ובדיקה לפני, לאיזשהו שיקול דעת.

כששואלים אותי מה עשיתי לפני שהגעתי לשדות המוריקים של ההייטק אני אומר שעבדתי בעיתונות, או בתקשורת. אני לא מרגיש נוח לומר שהייתי עיתונאי. מעולם לא הייתי כתב חוקר או איש חדשות. יש בעיני הבדל מהותי בין מי שמתרוצץ בשטח ועובד קשה כדי להביא סיפורים, לבין עיתונאי כורסא. אחד מהעורכים הראשונים שלי נהג לגעור בי על טקסטים או ביקורות בוטים מדי, ולשלוח אותי לשקול מחדש אם יש מקום לשימוש בנשק בעל עוצמה כמו זו של המילה הכתובה. אלון עידן ודומיו פשוט לא ממצמצים ולוחצים על ההדק. זה קל מדי, וקצת עלוב. והיי, לפחות תעשו גוגל.

בשבחי הנחמדות

אי אז, מזמן, בימים האפלים והנפלאים של היותי עיתונאי, אמר כתב אחד לבוסית שלי שאני מאוד נחמד. נעלבתי. אף אחד בעיתון לא התכוון לשום דבר טוב כשהוא השתמש בתואר "נחמד". הכתב ההוא, איש בעל הערכה עצמית שאינה מחוברת למציאות, לא אהב את איך שטיפלתי בטקסט שלו, ושלף את הסופרלטיב במסגרת שטיחת טיעוניו מול הממונה עלי. רוצה לומר: אין לו מושג מה הוא עושה אז שיוריד את הידיים מהכתבות זוכות-הפוליצר-בפוטנציה שלי.

יצא לי לעבוד עם מגוון נרחב של פסיכופתים בימי בעיתונות. צרחות, קללות, זלזול ואנטיפתיות לא באמת הטרידו מישהו מהממונים, אלא אם הגיעו לכדי אלימות קשה. לא סתם איזו דחיפה, כן? רוצה תגובה מההנהלה, תנגח במישהו. אחרי עבודה עם מנהלת פרויקטים שהתנהלה כמו גודזילה ביום רע במיוחד בפרברי טוקיו, פניתי אל המנהל שלה. הוא הסביר לי שאין מה לעשות, ככה זה גאונים. אתה חותם על עסקת חבילה כשאתה יוצא איתם לדרך אל עבר פרויקט חדש – יום אחד הם ישלפו רעיון מבריק, יום אחד הם ישליכו עליך עצם קהה ויילכו הביתה בזעם. וואלה, אמרתי לו ולעצמי. כנראה שזה נכון, ואיזו באסה שאני סתם איש נחמד.

איש לא נחמד

ואז עברתי להייטק. וכולם היו נחמדים. ממש. באופן שעורר בי חשד, כמו משפחה בסרט אימה שעוברת לבית יפה ושקט מוקף בשיחי בוגנוויליה ושכנים מאירי פנים שברור לך שלפחות אחד מהם מחזיק מצ'טה בארון ושלדים במרתף. אבל זה נמשך, ונמשך. יום אחד ישבתי עם חבר צוות במשרדה של המנהלת שלנו וניהלנו דיון לגבי פרויקט הייטקי כלשהו. קצת אחר כך היא קראה לי שוב למשרדה והתנצלה על העובדה שבמהלך הדיון הטונים שלה עלו קצת. לא היה לי מושג על מה היא מדברת. זה היה כמו לצפות בסאטירה מוגזמת על קנדים.

לפחות בשתי חברות ההייטק שצלחתי עד כה נחמדות היא אמצעי, נכס, משאב. מכנים את זה בשמות אחרים. מדברים על "תקשורת", על "כישורי בני אדם" בתרגום חופשי. מכמתים את זה, מציינים את זה בהערכה החצי שנתית, זה יכול להשפיע על המשכורת. האנשים ההם מהעיתון, הגאונים עם הרעיונות המבריקים שמקציפים קצת בפה בכל ירח מלא, לא היו שורדים יום בעולם החדש. וזה הגיוני. נחמדות מייצרת סביבת עבודה נעימה יותר, יעילה יותר, שמבזבזת פחות זמן על ריבים וויכוחים ותחרויות למי יש יותר גדול.

ועדיין נחמדות זה לא סקסי. תשאלו כל טינאייג'ר והוא יענה לכם בפרצוף זועף. אני חושב על התכונה הזו לא מעט בזכות המתבגרים הפרטיים שלי, שלא מאוד מעריכים נחמדות, לפחות לא כשזה מגיע להורים שלהם. מול העולם שבחוץ הם משתמשים בה קצת יותר, אבל אני לא בטוח שהם מבינים עד הסוף את הערך והכוח שגלומים בה. את היכולת שלה להוציא מהזולת שיתוף פעולה, לרכך אותו, לחדור את שריון חוסר הביטחון והפגיעות הקודמות שהוא עוטה. את החשיבות שלה למהות של להיות בן אדם.

גם בעיתון, כשעבדתי עם כתבים עתירי אגו עד להתפקע, סביר להניח שהצלחתי לגשר על פערים ולשכנע אותם לקצץ קצת את יצירות המופת שלהם, או להביא פרט חסר או ציטוט נוסף, כי הייתי נחמד. בסופו של יום מפרך ומעצבן אנשים יעדיפו לשתף איתך פעולה אם אתה מחייך אליהם, אמפתי כלפיהם, מנסה להתפשר. יש מספר מקצועות שבהם נחמדות היא חיסרון – כתב חוקר, קטגור, רוצח שכיר. כל השאר? שיחייכו קצת יותר.

ילדי גל"צ ופרקליטי אל.איי

לא ידעתי הרבה בגיל 18 אבל שני דברים היו ברורים – אחרי הצבא אלמד משפטים, ולעולם לא אגור בתל אביב. משפטים, תכל'ס, כי פרקליטי אל.איי. ותל אביב היתה רועשת ומלוכלכת וכאוטית. כל מה שאני אוהב בה היום.

פחות חשבתי על הצבא, או על תוכנית חלופית לעריכת דין. וכך התגלגלתי בדרך לא דרך לתפקיד לא רע, ואחרי השחרור הגעתי באופן דומה לעיתונות. לא מעט מהאנשים במערכת היו כאלה – מתגלגלים בטעות. הגיעו לרגע, לעבודת סטודנט, התאהבו ונשארו. אבל לא כולם. היו גם מה שכינינו ילדי גל"צ. שם גנרי לכל מי ששירת בדובר צה"ל, במחנה, בטאון חיל האוויר וכמבן גלי צה"ל.

הם שילבו לוק של בני 12 עם מנטליות של בני 45. מוכווני מטרה, משופשפים במקצוע, רהוטים ומתובנתים. חלקם ראו בעיתון מקפצה הכרחית לתפקיד הבא – טלוויזיה אולי – בזמן שאני עוד ניסיתי להבין איפה אני חי. לא כולם, אם אתם חברים שנעלבים עכשיו, אני לא מתכוון אליכם. אבל זה היה הז'אנר.

הבטתי בהם בשילוב של קנאה ורתיעה. בזמן שאני עוד התאהבתי במקצוע וניסיתי להחליט אם ואיך אני רוצה להתקדם, הם כבר דילגו לתפקיד הבא. אם רק הייתי נחוש וממוקד יותר לפני הגיוס, יכולתי להיות כמוהם. מצד שני, מי רוצה להגיע לירח עד גיל 21? תנו רגע להסס, להתלבט, לחשוב.

אחר כך עזבתי את העיתונות בצעד פזיז ולב כבד והתגלגלתי אל עולם ההייטק הנוצץ והמופלא. לקח לי זמן לפענח את הקודים ולהבין את התרבות. אני עדיין בשלבים האחרונים של ההתאזרחות בגלקסיה הזו. אני זוכר את שלל ההפתעות שהיא זימנה. מי ידע שמשאבי אנוש אינו רק שם קוד לפיטורים וקיצוצי שכר? מדהים.

וגם כאן גיליתי את המקבילה לילדי גל"צ. מתכנתים ואחרים ששירתו ביחידות מודיעין, והעבודה הראשונה שלהם באזרחות היא בגוגל. והם משופשפים, מדברים שוטף את העגה, ממוקמים בנינוחות בתוך המסגרת. אבל אני מביט בהם אחרת. אני מנסה להבין מה עושה מישהו שבטוח שככה זה עבודה של גדולים. שאוכל ברמת חתונה של האלפיון העליון זה הסטנדרט, ותנאים סוציאליים מטורפים זה בסיסי, ועוד ועוד מכל הלה לה לנד שהוא תנאי העבודה שלי. לאן נותר לך לשאוף כשהעבודה הראשונה שלך באזרחות היא בשפיץ של הפירמידה.

לא כיף להתחיל מלמטה, בעבודת סטודנט עם משכורת פח. אבל זה מספק מותרות כמו לתהות, להתבלבל, לזוז. להיתקע. לבדוק מי אתה וכמה טעית לגבי עצמך קודם. אולי לקחת אחר כך יותר בקלות את טעיות העתיד. קל יותר לנטוש עבודה שאתה לא בטוח לגביה כשהשכר דל. לנסות משהו אחר לגמרי, ללכת בדרך לא מוכרת שתוביל ליעדים זרים ומוזרים. או אולי חזרה בדיוק לאותה נקודה, אבל עם זווית ראייה אחרת. אבל איך קמים ונוטשים את מקום העבודה הכי טוב בארץ? איך מוצאים את האומץ לקחת סיכון?

אני לא מקנא בהם. השנים בערבות העיתונות הדלות איפשרו לי פרספקטיבה ויכולת להעריך את המקום שבו אני נמצא. אני בעיקר סקרן לדעת לאן הם הולכים מכאן. אולי לבנות את הגוגל הבאה, אולי לחיים נוחים ומרופדים לנצח. לא הייתי מתחלף לא איתם ולא עם הגל"צניקים. לגמרי בסדר לי ככה.

שבירת ועד עובדים "ידיעות אחרונות" סטייל ואיך זה קשור ל"טבע"

פעם, מזמן, התחוללה שביתה ב"ידיעות אחרונות". תמיד מפתיע אותי לגלות שאף אחד לא זוכר את זה: עבורי, ועבור כל מי שעבד אז בעיתון, זו הייתה רעידת אדמה. העיתון – ה-עיתון! – תמיד יצא, ויהי מה. תמיד אמרנו שגם אם כל צוות המערכת ייספה בתאונת מטוס העיתון יגיע למחרת למנויים ולדוכנים. כמו כוח מאגי או תופעת טבע.

ההנהלה השביתה את העיתון במסגרת מלחמת חורמה בוועד. צמד מעצמות בקרב איתנים. אני ושאר העורכים פשוטי העם הבטנו מלמטה בהשתאות. הייתי חבר בקאסטה הנמוכה ביותר בעיתון. "חוזה פרילאנס" קראו לזה. עבדתי כעורך וקיבלתי שכר חודשי, אבל בלי זוטות כמו תנאים סוציאליים. אז זה עוד היה חוקי. מעלי היו העובדים ב"חוזה אישי". דרגה אחת מעליהם, העיתונאים בעלי הקביעות שהיו עולם הולך ונעלם, חבורת ותיקים מפוחדים מהצל של עצמם ובני ברית של ההנהלה. ומעל כולם – אנשי המסדרה, חברי הוועד, אימפריית האופל מטילת האימה. וזו ההיסטוריה כפי שסופרה לי בעל פה. בעת העתיקה כשעיתון הודפס בעזרת לוחות עופרת, ולא באמצעות מחשבים, היו עובדי המסדרה חיוניים לתהליך הייצור. בהתאם לכך ולרוח הסוציאליזם שעוד ריחפה מעל, הם הקימו ועד. חזק ונחוש, בניגוד לוועד העיתונאים הנרפה.

השנים חלפו, ולוחות העופרת נעלמו לטובת מקלדות ומסכים. אבל את הוועד זה לא עניין. אנשי המסדרה הוכשרו לעבוד על מחשבים בלי קשר ליכולות או לאיכות העבודה. ייצור העיתון הפך לאבסורד. מעצבי העיתון שירטטו כל עמוד על דף נייר. את הדף לקחנו למסדרה, ושם העתיק אותו אחד מאנשי הוועד ובנה אותו על מחשב. לגרפיקאי דל השכר אסור היה לגעת במחשב. עובד המסדרה השתכר פי חמישה ממנו ונהנה מתנאים סוציאליים מופלגים.

אנשי המקומונים היו מכינים את העמודים שלהם על מחשב, ואז מגיעים לעיתון האם ביום סגירת המוסף, מדפיסים את העמוד, ומעבירים לאיש מסדרה שיבנה אותו מחדש. אם החלטתי כעורך שאני מעוניין בטבלה שכוללת אלמנט גרפי, הייתי צריך לבקש את הטבלה ממחלקה אחת, ואת הגרף או התמונה ממחלקה אחרת, ולהתרוצץ ביניהן כדי לוודא שהמידות של כל חלק מהשלם תואמות. שעות המשמרת של אנשי המסדרה לא חפפו את שעות הסגירה של העיתון. לא פעם קרה שבשיא הלחץ, כשאנחנו עומדים לאחר את הדדליין להדפסה, קם איש המסדרה שעבד איתנו והודיע שהוא הולך ועוד מעט יגיע המחליף שלו. נחכה קצת, מה קרה?

ניסיונות לדחוק ולהאיץ נתקלו לא פעם בצעקות ואלימות מילולית. ואם מי מאנשי הקאסטות הנמוכות העז לגעת במחשב, הדברים הידרדרו גם, במקרים קיצוניים, לאלימות של ממש. ציוד הדפסה חדיש נפסל על ידי הוועד מחשש להפיכת אנשיו למיותרים. השמועות סיפרו על מכונות משוכללות שמעלות אבק כי ההנהלה לא מצליחה לקבל את הסכמת הוועד להשתמש בהן.

ואז פרצה השביתה. להנהלת העיתון נמאס, והיא החליטה לשבור את הוועד. במשך כמה ימים לא יצא העיתון כלל. אחר כך יצא במהדורות רזות ומוגבלות, כשאנחנו, אנשי המערכת, עובדים ומכינים אותו בכל מיני אתרים ארעיים, בשעות משונות. המכבש היה כסף. השכר של אנשי המסדרה הורכב, בין היתר, משעות נוספות ושאר רכיבים שתלויים בעבודה ממש. השבתה פירושה פגיעה אמיתית בכסף שנכנס מדי חודש.

מכיוון שהייתי צעיר וטיפש היה לי ברור בעד מי אני. שנאתי לעבוד עם אנשי המסדרה. היו ביניהם אנשים חביבים, ואני טיפוס שמסתדר לרוב עם בני אדם, אבל באופן מהותי יחסי הכוחות הבסיסיים קוממו אותי. לא ידעתי מי יעבוד איתי בכל יום נתון, ואם יהיה נחמד או לא. הייתי תלוי ברצונו הטוב. לפיכך ליהקתי את ההנהלה לתפקיד בני האור במאבק הזה. וכשעברה בינינו עצומה שבה מביעים העיתונאים תמיכה בהנהלה היה לי ברור שאחתום עליה.

לא חתמתי. מישהו בוגר וחכם ממני הסביר לי בסבלנות שאין טובים ורעים בסיפור הזה. המטרה של ההנהלה היא לשבור את הוועד. אחרי שיסיימו עם אנשי המסדרה המאוגדים והחזקים, יתפנו לרמוס את מעט הזכויות שעוד נותרו לעיתונאים. וכך היה. אחרי כשלושה שבועות של שביתה נגמרה המלחמה בניצחון מוחץ. הוועד נשבר. העבודה עם אנשיו הפכה נסבלת יותר, והתנאים של כל העובדים הפכו מוצלחים פחות. ארוחות צהריים שהפכו מחינמיות למסובסדות, קיצוצי שכר, הסכמי "פרישה מרצון" לעיתונאים ותיקים שקיבלו הצעות שאי אפשר לסרב להן ועוד.

זו הייתה חוויה מעצבת. יצאתי ממנה ציני ומפוכח ומדוכדך. אני לא חושב שההסתדרות היא גוף נקי כפיים ונטול אינטרסים. אבל כשראיתי את הביקורת על ההשבתה לטובת עובדי "טבע" נזכרתי בשביתה ההיא בעיתון של המדינה. בין הנהלת "טבע", הממשלה וההסתדרות, אני בוחר בחוסר רצון באחרונים. העובדים לעולם יהיו הצד החלש. אני בעדם. היום זה הם, מחר אני.

תגיד את זה ככה שאבין

ליל סערה, חושך, הכביש חלק, הראות אפס, אבדן שליטה. מתכת נמעכת, קולות ריסוק, גניחות פצועים. תאונה. בעצם, תאונה? למה תאונה?

האמריקאים, למשל, חשבו על שם אחר.  למילים יש כוח, לשמות יש כוח. בסיפורי פנטזיה ומיתולוגיות, מעוץ לי גוץ לי ועד למיתולוגיה הנורדית, השם האמיתי, הנכון, הוא סוד כמוס, נשק יום הדין. האמריקאים לא רוצים להשתמש ב-accident, אלא ב-crash. למה? כי בתאונה מישהו אשם, ותאונות קורות, ככה זה. אבל האמריקאים לא מאמינים בבלתי נמנע. הם ידברו על crash, ויחליטו שזה משהו שאפשר לתקן, להעלים.

לכאורה, משהו בדיון הזה מעורר תחושת מיאוס. די כבר עם הפוליטקלי קורקט והטרחנות האמריקאית. אבל מה לעשות? הם צודקים. זה מייצג יפה את הגישה הישראלית של לחיות עם הבעיה, מול הגישה הנאיבית של לנסות באמת ובתמים לפתור אותה. יש לנהל את הסכסוך, ויש את השאיפה להגיע לעיסקה. זה לא הולך ביחד.

קו דק מבדיל בין הפן החיובי של הגישה הזו לפן המסוכן. כשכל בעיה הופכת לאתגר, כשבמקום לומר שהרעיון רע אומרים שהוא מעניין, זה… מאתגר. כלומר דפוק. לפעמים בעיה היא בעיה, ואם המילים יעברו ריכוך ועידון המסר לא יעבור והטעון תיקון לא יתוקן. אבל השימוש במונחים האמריקאיים האלה מוביל בסופו של דבר לעולם מושגים נכון ומדויק יותר.

אם יש סיבה טובה ללמוד מדעי הרוח, זו הסיבה (או לפחות התירוץ שלי לתואר ראשון בספרות). ההבנה ששימוש במילים הוא נשק מתוחכם. שיש טעם וצורך לבדוק למה בחר מי שבחר להתבטא באופן מסוים. מילה לא מתקיימת בואקום, היא חיה בספֵרה של תמונות, דימויים, רגשות, אסוציאציות, עולם שלם. בחירה במילה אחת  ולא באחרת עשויה לייצר תפיסת מציאות שונה לגמרי. שידוך בין שתי המילים הנכונות בכלל יעיף את הגג. הילד של כולנו, מכת מדינה, מקולל, נס, התייעלות, מעידה – כל כך הרבה מילים, כל כך מעט אחריות.

הבעיה (האתגר?) היא שאם אקרא לדברים בשמם איאלץ להתמודד איתם. אם זה לא "אסון" או "טרגדיה", כמו שזועקות כאן הכותרות, פירוש הדבר שמישהו פישל. שאני צריך לעשות משהו בנדון. אם אנסח דברים נכון אצטרך להצביע אחרת בבחירות, להפגין, להתגרש, לעזוב את הארץ, ואלוהים יודע איפה זה ייגמר. אני מבין למה נוח להדביק שמות שמונעים את הצורך בפעולה. אבל בסופו של דבר, טראמפ בצד, בנקודה הזו אני בעד האמריקאים.

בסרט הזה "ידיעות אחרונות" הוא (בכל זאת) האיש הטוב

עבדתי ב"ידיעות אחרונות". לא הייתי בכיר מספיק כדי להחליף חצי מילה עם נוני מוזס, אבל הכרתי עורכים שחטפו ממנו בגלל תמונה של האדם הלא נכון שקשור לגוף הלא נכון. לא היה קשה להבין את מי המו"ל מחבב ואת מי לא. לא היה קשה להבין שלא מדובר בחיבה אידיאולוגית, אלא בעסקים.

מערכת "ידיעות" תמיד היתה גדושה עד להתפקע ביצרים, נקמות, דם רע. "מעריב" היה השטן, ואחריו "ישראל היום". ואולם, יחד עם זה ועל אף כל זאת "ידיעות" היה קודם כול עיתון: כלי תקשורת אמיתי, חלק בלתי נפרד וחיוני מדמוקרטיה. הועסקו בו אנשים שתיעבתי, התנאים היו מגוחכים, אבל העבודה היתה מספקת להפליא. משמעות – היעד החמקמק הזה של אנשי תרבות המערב השבעה – ריחפה במסדרונות ברחוב מוזס.

אם הייתי צריך לבחור את מקום העבודה האהוב עלי אי פעם ״ידיעות״ היה זוכה בנקודות. לא מקום העבודה הטוב ביותר – אם משקללים עניין, תנאים ואופק תעסוקתי, הוא אפילו לא מתמודד על התואר. אבל למרות עורך שנהג לצרוח על עובדים עד צרידות, חרף כתבים על גבול האלימות ומעבר לו, על אף אינספור עיוותים ובעיות – "ידיעות" סיפק את התחושה של עבודה בארגון חדור מטרה ושליחות. זה היה מדבק. הרגשתי שאני חלק מישות שרוצה להשפיע ולשנות. לטובה, כן? הרגשתי חלק ממשהו חשוב.

קחו את גיליונות "ידיעות" ו"ישראל היום" של השבוע האחרון ותשוו ביניהם. "ידיעות", מהרגע הראשון שבו התפוצצה פרשת ביבינוניגייט, פירסם אותה בכותרת הראשית. דיווח עובדתי, כולל על הבוס, מן הסתם בחריקת שיניים, ולידו טורים של בכירי כתבי העיתון. "ישראל היום", מנגד, הצניע עד העלים בהתחלה, ואחר כך עבר לידיעות חד צדדיות שמתמקדות בשיטת מוזס, ומתעלמות מחלקו של הקיסר סגול-השיער בסקנדל.

הציצו בידיעה הזו, ודלגו לפסקה השנייה אחרי תמליל ההקלטות. רפש ותעמולה במסווה של עיתונות. חבר ניסח פעם את ההבדל בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" בדימוי המעודן הבא: "ידיעות" אולי משתין בבריכה כמו כולם, אבל "ישראל היום" מחרבן מהמקפצה. בכירי הכתבים שבו נאלמו דום. הם לא מתייחסים לבעייתיות של מעורבות הקיסר בפרשה, אלא ממשיכים להדהד את דף המסרים האנטי-נוני.

בחזרה לטורי אנשי "ידיעות": נחום ברנע וסימה קדמון מיתממים. הם לא שמעו ולא ידעו. מעולם לא הורו להם על מה לכתוב ואיך. אם הם טוענים כי לא הבחינו במגמתיות הסיקור לגבי אישים מסוימים בעיתון שלהם, הם טיפשים או שקרנים. כל מי שעבד ב״ידיעות״ הכיר את המגמות, והבין לפחות חלקית מי ברשימה השחורה ומי לא. אני מכיר אישית אנשים שלמדו שאסור לכתוב או לפרסם תמונה של אדם כלשהו אחרי שחטפו צרחות מהבוס.

אבל ברנע וקדמון צודקים בטענה הבסיסית שלהם – אף אחד לא אומר לטאלנטים של "ידיעות" מה לכתוב. יש מספיק אנשים בעלי כוח ועמדה שיכתבו בעיתון מה שמתחשק להם, גם אם המו"ל לא יאהב את זה. בסופו של יום ל"ידיעות אחרונות", גוף בעייתי ורעיל, יש דנ״א של עיתון דמוקרטי. בדנ״א של "ישראל היום" יש מוטציה בצורה של שופר שלטון צפון קוריאני. אפשר לטעון ש"ידיעות אחרונות" הוא עיתון גרוע. קשה עד בלתי אפשרי לטעון ש"ישראל היום" הוא עיתון.

למה טראמפ עושה לי טוב

כמו תמיד הבנתי באיחור למה הבחירות בארה"ב מרתקות אותי. זה קרה בשיחה רבת משתתפים שבה אמרה עיתונאית לשעבר "איזה כיף זה יהיה אם הוא יזכה". הנהנתי. הוא זה טראמפ, וכיף זה לא יהיה – אבל בהחלט צפוי אקשן מטורף. בתור מי ששמע פעם ראש דסק חדשות מתלהב מתאונה רבת נפגעים בערב משמים במיוחד, הבנתי אותה לגמרי. זה לא מרוע. זה משעמום ומצמא לריגושים.

אלא שמאקשן מתלהבים כשהוא לא נתפס כאמיתי. ואני לא באמת מצליח לתפוס את הבחירות בארה"ב כחלק מהמציאות. אני מבין את החשיבות וההשפעה וכל זה, אבל צופה בזה על גבי מסך וזה רחוק מהבית והשכונה שלי, זר ואחר.

trump-doll

ובשעה שכאן אני נדון לכותרות יומיות מבית היוצר של מירי רגב ודוד ביטן, כשמעליהם מרחפת דמות הקיסר סגול השיער, שם על המסך יש תקווה להפי אנד. הבחירות בארה"ב לוקחות את הקונפליקטים והבעיות שמעיבות על חיי כאן, משכתבות החוצה מהתסריט חלקים מעניינים פחות, ומעניקות למה שנשאר טיפול קולנועי הולם.

יש כאן הפשטה של המאבק לאחד על אחד, טוב נגד רע, עניבה אדומה נגד חליפת לבנה. מה יש לי בארץ? יאיר לפיד וחישובים מתמטיים על הקמת קואליציה ברמה שרק נגה בשיא הכושר של חמש יחידות תצליח לפצח. באים האמריקאים, לוקחים את התסכולים והפחדים שלי ועושים את מה שהוליווד מצטיינת בו – מעניקים להם שם וצורה, ברורים וחד מימדיים. לא 50 גוונים של ימין מתון עד קיצוני ושמאל רדיקלי עד בכייני, אלא פשיסט מיזוגן ומקלל מכאן, ודודה אינטליגנטית ומרשימה מכאן.

בסרטי אימה המפלצות, אלגוריות לשלל פחדים, מובסות אחרי שעה וחצי וזהו, הבעיה נפתרה. בדרמות אוסקר על סרטן/אלצהיימר/אללה יסתור הגיבורים מגיעים להשלמה וזיכוך וגאולה, במצבים שבהם אני בטח הייתי מתפרק לגמרי. קתרזיס, זה מה שחסר לי ביומיום. בסיפור הזה טראמפ הוא הנבל הקלאסי ומייצג של מנוולים פוליטיים כמוהו. ולפי כל הסקרים, ובניגוד לסרט שאני חי בו, כאן הבד גאי יפסיד.

אני אצפה בנאום ההכתרה של קלינטון באיחור קל, כי למי יש כוח לקום באמצע הלילה, ואתרגש. ועל זה כתבה מרגרט אטווד המעולה שאנשים בוכים בחתונות כמו שהם בוכים אחרי סיפור עם סוף טוב – כי הם רוצים להאמין במשהו שהם יודעים שהוא לא נכון.

%d בלוגרים אהבו את זה: