ארכיון תגים | עלבון

עלבונות להחלפה

חלק ניכר מהעלבונות שיש לי באוסף הם מהילדות. יש משהו לא פרופורציונלי במספר ובעוצמה שלהם, ביחס לשנותי כאדם בוגר לכאורה. אפשר להבין את זה – נתקלתי פעם במישהו שלמד איתי ביסודי, ואחרי שיחת השלום-שלום-עדכונים הוא אמר לי שיש אנשים מהצבא והאוניברסיטה שהוא לא זוכר, אבל את מי שלמד איתו בכיתה ג׳ הוא לא ישכח לעולם. העולם הוא מקום קטן כשאתה בן 10 ומטה, וכל אחד מדייריו הוא ענק. 

ומכיוון שהעלבונות וההשפלות חרוטים בי עמוק, כואב לי לראות את ילדי מתחילים לאגור את אוסף העלבונות הפרטי שלהם. אני מתכווץ כולי, לב וריאות, כשאני חושב שאני מזהה צלקת בהתהוות. אבל להתכווץ זו לא חוכמה, זה לחלשים. וסתם לאסוף זה פאסיבי. השאלה היא איך מגיבים. גם אני וגם הם.

בת שמונה התחילה בשבוע שעבר ביצפר חדש, כולל הסעות. היא עלתה להסעה, לחוצה ומפוחדת, והתיישבה ליד ילדה גדולה יותר – שמעט אחרי קמה ועברה מקום, מותירה את הצאצאה המומה ונעלבת ובודדה. וכאן נכנס לו עניין התגובה הציונית ההולמת. ואני לא מדבר על ההצעות של האחים שלה, לאתר את הילדה ולנקום באכזריות. אחד הסיפורים הידועים בפולקלור המשפחתי הוא על ילדה שהפריעה לתומר להתגלש בגינה והעליבה אותו, וסופה שברחה בוכייה להורים אחרי שאמא של תומר אמרה לה מה דעתה עליה. 

אבל בת שמונה ישבה שם לבדה, בלי הורים ואחים תאבי נקם, וחשבה. בהתחלה על למצוא לעצמה מקום ליחיד וזהו. אחר כך על האפשרות ההפוכה – להציע לילדה הראשונה שתעלה לשבת לידה, ולנסות להתיידד איתה. וכך עשתה, וזה עבד. את שארית הדרך בילתה בשיחה עם המכרה החדשה שלה. הן גם קבעו לשבת ביחד בפעם הבאה. 

אני לא חושב שזה ימנע את הצלקת. זה מונח מדויק ויפה, צלקות. העלבונות וההשפלות של החיים נותרים כמו שריטה מכוערת על מה שהיה פעם עור חלק. אבל חלק זה אולי יפה ואסתטי, אבל אין לו תוקף. השאלה היא מה עושים עם הצלקות האלו, לאן הן מובילות. חלק גדול מעלבונות הילדות שלי נשמרו בשקט בפנים, והתגובה המיידית היתה לרוב להתרחק מהמקום הכואב, ולא לנסות שוב. ואולי גם זו הסיבה שעלבונות בוגרים יותר נשכחים מהר יותר – למדתי להתמודד קצת יותר טוב עם אחרים שמידותיהם כבר צנועות וריאליות יותר. 

בת שמונה, כמו כל ילדי, מוצלחת ממני פי כמה. היא בכלל לא מודעת לבגרות ולחוכמה שבגישה שלה, ילדה ביסודי שקמה מהקרשים ומתחילה להתאגרף מחדש בלי למצמץ. אני יושב בשורה הראשונה ומריע, ונושם קצת קל יותר, בריאות מכווצות פחות.

עלבונות חדשים, עצבים ישנים

מישהי קראה לי "מגהדוש בנזונה". זו לא הפעם הראשונה שמעליבים אותי, כן? בגיל מסוים, באורח חיים מסוים, בעיקר בתל אביב, זוכה אדם לשלל כינויים, מחמאות, עלבונות, סופרלטיבים. מאחורי הגב, מלפניו ומצדדיו. אבל זה היה חידוש, כזה עוד לא היה לי.

זה היה בגלל סיום קשר, וגם זה לא חדש. נפרדתי בעבר. יצא לי להיות האיש הרע, אבל ממש. זה לא נעים להסתכל בראי ולא למצוא ולו סיבה מקלה אחת בבבואה, רק דמות של נבל מניאק. העלבונות שהוטחו בי אז היו מוצדקים ונספגו היטב, ממתינים לזנק אל פני השטח בהזדמנות הראשונה.

רק שהפעם לא היה לי מושג למה. הכינויים הגיעו בלי הוראות הפעלה. החלטתי לא להיעלב. ואז נעלבתי בכל זאת. התחלתי לפשפש בעבר הקרוב כדי להבין מאיפה זה בא, מה עשיתי? זה חלק מהעניין, ככה זה עובד, ההתמודדות עם הלא ידוע. כשמישהו כועס ומסרב לנמק הנטל עובר אלי. אולי גם הפעם יצאתי פח, מניאק, בנזונה (ומגהדוש!) אבל איך אני יכול לדעת? לא נותר אלא לחפור ולשחזר, לבחון ולשקול, לחשוב בלופ אינסופי איפה טעיתי, מה החמצתי, איך יצאתי מגהדוש.

או בנזונה.

אני אוהב לכעוס. יש בזה כוח, זה גל שקל לרכוב עליו. אני מרגיש חזק כשאני כועס, ומי יסכים לוותר על תחושת עליונות לטובת הסברים ועימותים? למה לתת לספק להרוס את המומנטום? לשם מה לוותר על שחור-לבן לטובת מורכבות ורב מימדיות וכל החרא הפוסט מודרני הזה? עדיף לכעוס ולשתוק ושהצד השני ייחנק, הבנזונה.

או מגהדוש.

וזה לא שכעס הוא אנרגיה רעה אם אתה לא בודהיסט. הוא כבר עזר לי לצאת ממערכות יחסים לא טובות ועבודות מתסכלות. הוא רק קצת ממכר, קצת קל מדי. אגו טריפ. וגם אני, יש להודות, ניצלתי אותו כאן. לא התקשרתי לברר, לא ניסיתי להכיל. עצבים וניתוק מגע ודי. היי, שניים יכולים לשחק במשחק הזה.

"מגהדוש בנזונה" – נשמע קצת כמו רובוטריק. כזה שהופך אחר כך לג'יפ האמר, או כל מכונית אחרת שבה נוסעים בניזונות-נובורישים-מגהדושים עם זין קטן. אם להסתכל על הנקודה החיובית נחמד להיתקל גם בשלב הזה של חיי בחידושים והפתעות. אבל בשורה התחתונה זה מבאס ומעצבן. מגהמעצבן. בנזונה של מעצבן. לפחות אני לא מסתכל בראי ורואה שם מניאק. סתם איש נעלב וכועס שכדאי שידרבן את העלילה ויתקדם.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: