Tag Archive | עמיה ליבליך

איך למצוא איים קטנים של אושר

“יש לי אפס השפעה על הסיטואציה אבל מאה אחוז שליטה על איך שאני מגיב לה," היה עלול להיות משפט מעצבן של איזה רוחניק מחבק עצים. אבל כשהוא מגיע מטייס ששהה בשבי שלוש שנים הוא נשמע אחרת. אני קורא את "חוץ מציפורים" של עמיה ליבליך, וחושב על סבא שלי.

ליבליך מראיינת בספרה עשרה ישראלים שנפלו בשבי המצרי בזמן מלחמת ההתשה, ושרדו בו שלוש שנים. היו שם טייסים, צנחן, עובדי שק"ם, ערבוב מרשים של עם ישראל. כל אחד מהם עבר חקירות ועינויים, ולאחר מכן איפסנו את כולם יחד בחדר קטן עד להחלטה על חילופי או החזרת שבויים. כל אחד מהם הגיב קצת אחרת, כולם יחד שרדו באמצעות כללים שפיתחו וחברה שיתופית ושוויונית שיצרו למרות תנאים שלכאורה מעודדים שחזור של "בעל זבוב".

אז למה סבא שלי צץ לי בראש? ההורים של אבי הביולוגי עברו חיים איומים. הם שרדו את השואה, כשהם משאירים אחריהם את רוב משפחתם קבורה באירופה. כולל אישה וילד במקרה של סבא שלי, וארוס במקרה של סבתא. הם התחתנו בגיל מאוחר, נולד להם בן יחיד, ואז עלו לארץ. הבן היחיד נהרג במלחמת יום כיפור.

הסיפור מסביר מדוע סבתא שלי היתה עצובה, רדופת זיכרונות ולהערה על תינוק חמוד הגיבה ב"גם היטלר היה תינוק". זו היתה תגובה מתקבלת על הדעת מצד אישה עם מספר על היד מאושוויץ, שאיבדה את הבן היחיד שלה במלחמה אידיוטית.

אבל לסבא שלי אין הסבר. הוא היה אחד האנשים השמחים והאופטימים שהכרתי. עד מותו בגיל 81 הוא אהב לראות כדורגל ולמלא טוטו, לאכול אוכל טעים ולא בריא, להתבדח איתי ולספר סיפורים שסביר שחלקם עד רובם לא היו נכונים בעליל – הצלקת על המצח? דו קרב חרבות באוניברסיטה. ופעם הייתי שחקן כדורגל חצי מקצועי ופגשתי ונישקתי את הטבעת של האפיפיור! הוא פיתח שיחות חולין עם כל מוכר בכל חנות, הלך איתי בחדווה להמון סרטים אידיוטיים, ובאופן כללי נהנה מהחיים והתעלם מהיחס המחפיר שהם העניקו לו.

מטפלת שעבדה עם נכים אמרה לי שיש רמת אושר בסיסית שאיתה אתה נולד. אחר כך קורים דברים. אבל גם אדם שמשותק מהצוואר ומטה יכול למצוא סיבות לשמוח. החיים הם, כמו שכתב יהונתן גפן "איים קטנים של אושר בתוך אוקיינוס של דרעק". זה נכון, בשלב הזה אני חותם על ההצהרה הזו בלב שלם וכואב.

אבל גם אם אני לא שולט באירועים, גם אם מישהו אחר כותב את התסריט, אני זה שבוחר איפה להציב את המצלמה ובמה למקד אותה. אני לא יודע אם העובדה שאיש קשיש התרגש מול משחק כדורגל או צחק בקול מקומדיית פעולה שנים אחרי שניסו להשמיד אותו היא סמל לניצחון כלשהו. אבל זו לגמרי המפה שלפיה אני רוצה לנווט את חיי.

%d בלוגרים אהבו את זה: