Tag Archive | עצבים

אני והישראלי המכוער רואים סרט

התיישבתי בכיסא שלי באולם הקולנוע והישראלי המכוער התיישב לידי.

לא היו סימנים מטרימים. הוא אפילו התנצל כשהרגל שלו התחככה בטעות בשלי. ואז כבו האורות והסרט התחיל. ״מנצ׳סטר ליד הים״, אחד הסרטים הטובים וקורעי הלב שראיתי לאחרונה. סיפור על אובדן, אבל וכאב. קייסי אפלק התייסר בכישרון מפליא על המסך, והישראלי המכוער ישב לידי, עם דלי פופקרון שילדים יכולים לאבד בתוכו את חייהם, בלס בקול רעש גדול וצחק במקומות הלגמרי לא נכונים.

douchebag-supercut-2-back-to-the-future-1092287-twobyone

בתמונה: דושבג מעצבן בסרט

 

לטחון פופקורן בסרט זה לגיטימי. אבל אני מניח שלא לחינם יש ז'אנר שמכונה "סרטי פופקורן". האיש שלידי, היה לי ברור, היה לועס באותה עצמה וקצב גם עמוק אל תוך "שואה" של קלוד לנצמן, ונקרע מצחוק ב"רשימת שינדלר". תהיתי אם הוא לא מתחבר לטרגדיה האיומה שעל המסך. ובכן לא. הוא פנה לזוגתו ותהה בקול רם "מה את בוכה? זה ציני לגמרי. אני לא יכול עם הסרט הזה".

וככה זה המשיך. על המסך שמולי טרגדיה איומה עשויה ביד אמן. ולידי גבר רועש, מעצבן שצוחק ומקטר בווליום של בית קפה עמוס בשישי בבוקר. דלי הפופקורן התברר כהשקעה נבונה מבחינתו – הוא שרד בליסה אינטנסיבית עד סוף הסרט, כשלקקפוניה נוספו פצפוצי פלסטיק מבקבוק מים שעלו לי על העצבים באוזן שמאל.

ואז, בסצנת השיא הדרמטית של הסרט, כשהאידיוט משמאל קיטר שוב – זה קרה. לחששתי בלי לחשוב או לתכנן "ששש". התגובה היתה מהירה, אסרטיבית וזקורת קומה: "אל תגיד לי ששש". לא עניתי. בחמש הדקות הקרובות התקשיתי להתרכז בסרט. חשבתי האם להגיד משהו נוסף, או פשוט ללכת מכות אחרי הסרט?

ואז הבנתי. עד שמחאת ה"ששש" פרצה ממני בלי שליטה, נמנעתי מלהגיב כי לא רציתי להביך את הטמבל. אם מישהו היה מעיר לי בפומבי על התנהגות לא ראויה הייתי מתכווץ במבוכה. אלא שאת הישראלי המכוער לא עניינה התנהגות ראויה. על הזין שלו התנהגות ראויה. ועל הזין שלו אני, ועל הזין שלו שאר האנשים באולם. הוא ילעס וידבר באיזה ווליום שבא לו. כי רק הוא קיים. הוא פילוסוף. הוא סוליפסיסט. הוא חתיכת אידיוט בהמי.

השותפה לסרט אמרה לי אחר כך שלא היה טעם להעיר לאיש, ושגם אין סיכוי שהייתי לוקח אותו במכות. "אין לך את זה," היא אמרה. ובצדק. אין לי את הכישורים להתמודד עם טיפוסים כאלה. הפתרון העתידי הוא כנראה לעבור מקום. או ללמוד אגרוף תאילנדי.

או, לחלופין, לקוות שהישראלי המכוער ייחנק מהפופקורן שלו.

השמאל הקיצוני וימי הולדת בגן

אם יש משהו שמוכיח את התזה של קהלת לגבי "ראינו-שמענו" הרי זו קבוצת הווטסאפ של הורי הגן/כיתה. נער הייתי וגם זקנתי, ומה שהתחיל באימיילים התפתח לקבוצה באפליקציה של מרק צוקרברג, אבל דבר לא השתנה, דבר לא נלמד. למעט האפשרות הברוכה ל-mute.

וכך, מפעם לפעם, עולה וצץ הדיון בסוגיית ימי ההולדת – האם מדובר באירוע אליו יוזמנו כל הילדים, או שמחה אליה יזמין כל הורה רק את מי שמתחשק לו. כלומר את מי שהילד שלו מחבב. כלומר את הילדים המקובלים.

זה המקום לציין לשבח את בית הספר של תומר, שבו מכיתה א׳ הודיעה המורה שאין חיה כזו, יום הולדת שאליו לא מוזמנים כולם, ושלא יתעסקו איתה. אבל לרוב אין בסביבה דיקטטור נאור שישליט סדר. וכך נותרת הבמה פנויה לשלל ויכוחים ודיונים בקרב ההורים.

van-halen-smoking-baby

והשחקנים המרכזיים הם לא פעם הורים נאורים ומודעים כיאה לתל אביבים, אקולוגים במידה, מחזיקים בתארים אקדמיים מרשימים ובאג'נדה מנומקת נגד בנייה על קו החוף, שמספקים שלל הסברים והצדקות ליום הולדת כאירוע חברתי בדלני. יש את עניין הרצון החופשי של הילד, ויש מגבלות לוגיסטיות – הדירות בתל אביב קטנות וחצר אין.

מיותר לציין שהילדים של אותם הורים מוזמנים לכל ימי ההולדת באשר הם. כשהילד שלך פופולרי, הכול קל יותר. אני יכול רק לדמיין איך היו אותם הורים מגיבים אם הצאצא הפרטי היה חוזר מהגן בוכה, כי הילדים דיברו על המפעיל המגניב ביום ההולדת בו בילו אתמול, ושאליו לא הוזמן. אני יכול להבין את הגישה הזו עד גבול מסוים – רובנו אנוכים, רובנו רואים רק את הילדים שלנו ורק את טובתם. גם אני.

אבל חלק מאותם הורים מבטאים ביומיום גישה שלא מסתדרת עם עמדתם בסוגיה הזו. אני מתכוון לאנשים שנוטים לקצה השמאלי של המפה, שרגישים לכל עוול מגדרי, לכל קיפוח מגזרי, לתחלואי הכיבוש, לגזענות. אנשים שיפגינו, יצייצו ויימחו על הפרת זכויות אדם, אפליה ורמיסת החלש, אבל איכשהו לא מצליחים לדמיין מה עובר על ילד שרואה פתאום בגינה את כל ילדי הגן בחגיגה שלא הוזמן אליה. הצבעה לרשימה הערבית המאוחדת אין, הזמנה לילד המעצבן אאוט.

אני קורא את הדיונים האלה וחושב על השמאל הישראלי, שההורים האלה ואני מספקים לו מנדטים מדי שנתיים-שלוש. זו אותה גישה. אידיאליזם תאורטי, אמפתיה על תנאי, צדק סלקטיבי. לרחם על פלסטינים – שיק. לרחם על קורבנות פיגוע ופועלים מפוטרים – שוק. זה מתנשא, זה מעצבן ובעיקר לא אפקטיבי. נכון, גם הימין לוקה בראייה חד מימדית, יחד עם עוד תופעות איומות בצד ההוא של המפה. אבל אני מסתכל על הצד שלי. ואני לא מחבב את מה שאני רואה.

הדיונים לגבי ימי ההולדת מגיעים לרוב לפשרה הגיונית. עד לאותה נקודה הם מעייפים ומעצבנים. אני מייחל להורה שיכתוב משהו כמו ״אני מבין שזה לא מוסרי, אבל על הזין שלי, אני אזמין ליום ההולדת של הילד את מי שבא לי״. זה יהיה ישר והגון יותר מלהמציא עוד תירוץ. בין אידיאולוג טוויטר לדושבג חסר בושה, אני מעדיף את הדוש.  

אל תמכרו לי פתרונות למוות

״ברור שהמוות הוא לא הסוף״. עד לאותו רגע השיחה היתה נורמלית לגמרי. הוזמנתי לארוחה בערב יום העצמאות, בחברת אנשים שאת רובם לא הכרתי. השיחה עם אחת מהן הגיעה לשלב ה״במה אתה עובד״. היא קואצ׳רית. מעניין. היא מטפלת בהיפנוזה ומחזירה אנשים לגלגולים קודמים. אוקיי.

העולם הבא נראה לי תמיד הפתרון הקל והנוח לפחדים של אנשים חילונים מדי. השלב הבא במיקוח על החרדה מהמוות. אני לא רוצה להאמין שזה הסוף. לא שלי, לא של אנשים שאהבתי ומתו. מצד שני אני לא מסוגל לקנות את אגדת גן עדן, המקום הקסום הזה שבו ניפגש כולנו בסוף, נראים כאילו רוטשנו בפוטושופ, מוקפים במלאכים עם כלי מיתר כשאלוהים על תקן המארח.

אחרי שהורדתי את האפשרות הזו מהשולחן נשאר עניין גלגול הנשמות. זה רוחני-מיסטי-מתוחכם. לא חבר דמיוני שמבטיח לי חיי נצח בקלאב מד בשמים, אלא משהו שיש לו, אליבא ד'בת שיחי לארוחה, הוכחות מדעיות. כמו העניין הזה של משקל הגוף אחרי המוות. 21 גרם הולכים לאיבוד כשאדם מת, והטענה היא שזהו משקלה של הנשמה. רעיון נחמד, למרות שהייתי מצפה שנשמות שונות יהיו בעלות משקל שונה. אני די משוכנע, למשל, שלפרינס היתה נשמה במשקל כבד.

הטיעון הזה לגבי משקל הנשמה הוא לא הדבר המפוקפק היחיד בתאוריה. איכשהו גם כל גלגול קודם הוא בגופו של גנרל במלחמת האזרחים האמריקאית, קיסרית מצרית קדומה או פילוסוף מבריק. אף אחד לא מגלה שבגלגול קודם הוא היה בעל פיצוציה או רואה חשבון אפרורי בחברת ביטוח. בנוסף, רובנו המכריע חוזרים בגירסה חדשה, נטולי זיכרונות קודמים. פה כמובן נכנס העניין הכספי. המאמינים בגלגול נשמות גורסים שיש זיכרונות קודמים ומטענים, אבל אנשים נטולי מודעות כמונו חסומים כל כך שאין לנו גישה לשם. תמורת סכום נאה (פר פגישה, כן?) הם יעזרו לנו למצוא את הדרך למטמון הזה.

ואני שואל איך זה עוזר לי. איך אפגוש את האבא או הדוד שאיבדתי, ואיך אחזור לחיים כדי לתצפת על הילדים והנכדים והנינים שלי. אם זו לא אופציה באמת לא אכפת לי אם אתגלגל לגוף של מצביא נועז או חתול סיאמי. מה שמפחיד במוות הוא שזה הסוף המוחלט של הסרט. פתרון שלא מספק את המשך העלילה לא מעניין אותי.

גרוע מזה, אני מרגיש שמישהו מנסה למכור לי משהו, לרכוב על החרדה שלי ולספק לי סם הרגעה מטשטש ומטמטם. זה "הערבים נוהרים לקלפיות באוטובוסים" בגירסה המורבידית. זה רע בדת ממוסדת. זה מכעיס יותר כשזה מגיעה באריזה פסאודו-מדעית, ניסיון לזהות נישה חדשה של צרכנים: הם כבר לא דתיים, כלומר אי אפשר למכור להם אינדולגנציות. מצד שני הם שטחיים וחסרי סבלנות ומפוחדים מדי בשביל המדע הקר והמנוכר שמסביר שהסוף מסתפק בכלום ודישון הקרקע. אז הנה, קח פתרון אמצע. לא דת, לא מדע, פתרון דיאט. יקר, אבל אחלה סחורה. אני לא רוצה. אני מעדיף להתמודד עם האמת המפחידה, מאשר לקנות אשליות שקריות.

הביאו לי פתרון מדעי הארדקור. תנו לי להעלות את המודעות שלי על דיסק קשיח ולראות מה קורה לנכדים של הנכדים של נגה מבעד למצלמה משוכללת עם עדשה תוצרת גרמניה. את הקסם והכישוף שלי אני מעדיף בספרים ובסרטים שאני צורך כדי לברוח מהמציאות פה ושם. אל תנסו לערבב לי אותם בחיים עצמם.

למה אני לא סובל את יום הזיכרון

אני שונא את יום הזיכרון. אני שונא את ערב יום הזיכרון. אני חסר מנוחה ועצבני כמה ימים קודם לכן, ומגיב בהתאם: בערב יום הזיכרון האחרון התעלמתי מהכותרות והפרויקטים על שלל נופלים במלחמות ומבצעים לסוגיהם. נמרחתי על הספה וראיתי עם המתבגרת – שלמחרת תחבק אותי כשאני בוכה – את אנטמן. סרט גיבורי על חביב ודבילי של מארוול. מצד שני, הנושא המרכזי בו הוא מניעת הגעת נשק מסוכן במיוחד לארגון צבאי נתעב. אז אולי יש קשר.

יום אחרי, בטקס של החטיבה הירושלמית אליה היה שייך אבא שלי, נתקלתי בתמהיל הרגיל. פוליטיקאי שנושא נאום שכאילו נוצר במחולל קלישאות ומזכיר שזה יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, יש מקום לכולם. קריאת יזכור ותפילות שלא ברור לי איך הן קשורות בדיוק לבית החילוני של אבא שלי המת, אבל ניחא. ובן שכול, כמוני, שמדבר בכאב על האבא שלא הכיר ושובר לי את הלב. ניגשתי אליו אחרי בלי לדעת מה אני בדיוק רוצה לומר לו, וכשהתחלתי לדבר גיליתי שהגרון שלי חנוק ואני לא מסוגל להוציא משפט שלם. ואז ניגשתי הצידה וקראתי למתבגרת וחיבקתי אותה.

ובזאת מבחינתי נגמר היום הזה. ואני מתעב אותו לא בגלל הכאב, או הבכי. זה לגמרי מרפא. אני שונא אותו כי הוא חלק מטקס שהמטרה שלו עוותה. הוא פוליטי, אקט של גיוס, של עשיית נפשות למוות המיותר שעוד יבוא. סגן ראש עיריית ירושלים שדיבר בטקס הזכיר את יום השואה ותיאר משוואה ברורה – חיילים מתו וצריכים להמשיך למות פה כי האלטרנטיבה היא אושוויץ. אבא שלי מת במלחמת יום כיפור. זו היתה מלחמה מיותרת ומטומטמת. הוא לא מת כדי למנוע את אושוויץ 2, הוא מת, כמו מיליוני חיילים בהיסטוריה, בגלל מנהיגים גרועים במקרה הטוב ומרושעים במקרה הרע. הוא מת בגלל רשלנות פושעת, בגלל עיוורון וגאוותנות. וכמוהו עוד רבים. מלחמות ברירה, מבצעים, פחד מקבלת החלטות, קיפאון וטרור ולנצח תאכל חרב.

אני לא צריך את כל טקס האדרת השכול והמוות, אני לא צריך יוזמות אידיוטיות של אימוץ לוחם שנפל על ידי כיתות במערכת החינוך של בנט. אני מעדיף שהבן שלי יעסוק ויתרום לחיים בבית הספר, ולא יתעסק במוות הרואי ומיותר. אני לא רוצה שהמורשת שלו ממות הסבא שלא הכיר תהיה ציות עיוור ומיליטריזם, אלא ספקנות וחשדנות ואזרחות טובה וערנית. קראתי את התגובה של אב שכול לטור של רוגל אלפר, את הטענה שיש נושאים שעליהם אסור לצחוק. ובכן לילדים שלי מותר לצחוק על הכל, ללגלג, לפקפק. אני רוצה שכשהם ישמעו מנהיג זקור-קומה מדבר גבוהה על שואה ואויבינו ולא ניכנע, תידלק להם נורת אזהרה בראש.

אנשים מתבלבלים בין ציניות לסרקזם. אני ציניקן גאה. אני מאמין שרוב המנהיגים מונעים מאינטרסים צרים ופחד, אני מאמין שיש מעט מאוד מלחמות אין ברירה, אני מאמין בספקנות וחשדנות ובדיקה תמידיות. ואני לא רוצה שפוליטיקאים ופקידי דת יידחפו אל השכול שלי וישתמשו בו למטרות הנלוזות שלהם.

כשהמתבגרת היתה בת שלוש היא ראתה תמונה של אבא שלי על המדף בבית. ובערב, באמבטיה, התחילה לשאול עליו שאלות. איך קראו לו, האם הוא היה גבוה, האם היה לו שיער ארוך. היא ניסתה לעשות את מה שגם אני ניסיתי לעשות לא פעם, לבנות דמות של מישהו שהיא לא הכירה ולא תכיר. וזו מהות השכול בשבילי – לא הצהרות של דם ואש של מנהיגים מעונבים, אלא ההיעדר הזה, הבור שלא יתמלא והאבא שלא אכיר.

המוות של פרינס, הנשמה של אקסל רוז

פרינס מת, וזה לא גרם לי ליותר ממכה קלה בכנף הנוסטלגיה. גם המוות של דייוויד בואי לא גרם לי לדמוע. ואהבתי מאוד את המוזיקה של שניהם, ויותר מזה – את הפרסונות של שניהם כמו שהכרתי דרך סרטים וכתבות ושאר ערוצי יחסי ציבור. אבל כבר שנים שהם לא עשו משהו חדש שטלטל את עולמי. אני לא מצליח להתחבר לאורגיית התוגה בפייסבוק ובטוויטר שלי. זה כבר ריטואל קבוע כשסלב מת, עם נוסחה בדוקה שכוללת זיכרון אישי ואיזה לינק – משהו שפרינס קצת חירב עם הגישה שלו לעידן הדיגיטלי. נראה לי שכולם קצת נהנים מדי מטעם הבורקס בשבעה הזה.

אליל רוק משועמם

אקסל רוז מנגד חי וקיים ובועט, בערך, כי הוא שבר איזו עצם ברגל. מניח שזה קורה יותר כשאתה בגיל הזה. בכל מקרה אקסל לא מת, עדיין, אבל כן מכר את נשמתו לשטן. וזה כבר מכאיב לי יותר.

יש אמנים שהמוות שלהם יצליח לחדור את השריון שלי (תנהג בזהירות, ברוס) אבל בסך הכול מדובר באנשים שהקיום האמיתי שלהם מבחינתי הוא ביצירה ובתדמית שלהם. הם מכרו לי לא רק תקליטים, אלא גם אשליה של רוקנ'רול – רוח וריח נעורים, מרדנות, יושרה, ליברליות ועוד ועוד. פרינס ובואי נשארו נאמנים לדימוי שלהם, לא ממש סיפקו מוזיקה חדשה כמו פעם, והסתלקו מן העולם בגיל מתקדם פחות או יותר. וזה בסדר. אנשים מתים בסוף. כשהם מתים באמצע זה טראגי – כשברור שהם היו בשיא הכושר היצירתי, ושהעולם החמיץ כל כך הרבה.

אבל כשהם מוכרים את נשמתם זה הכי גרוע. כשאני אוהב זמר או להקה נחתם בינינו סוג של חוזה, אנחנו נכנסים למערכת יחסים. אקסל רוז וגאנז אנד רוזס היו הדבר הכי מגניב ופרוע ששמעתי בתיכון. התקליט הראשון שלהם היה מושלם, ומחזיק למדי גם כיום. סקס סמים ורוקנ׳רול בחדר שלי באמצע רעננה, העיר המשעממת בשרון וביקום הידוע לאדם. יכולתי לקבל כל מה שקרה אחר כך – מריבות, סכסוכים ומגלומניה הם לגמרי חלק מהקאנון כשזה מגיע לז'אנר המסוים הזה. הופעות איחוד מאתיים שנה אחרי בשביל כסף? גם, אבל עם ניחוח נלווה לא נעים. ואז הגיע העניין הזה עם AC/DC.

אליל רוק לא משועמם

אמר את זה טוב ממני רוג'ר דלטרי, שבעצמו אולי כדאי שיפרוש, כשאקסל רוז מצטרף לרוקרים האוסטרלים זה כבר חצי מופע קריוקי. בריאן ג'ונסון, הסולן המקשיש של AC/DC פרש מסיבוב ההופעות בגלל בעיות אוזניים, והלהקה, בלי למצמץ, גייסה מחליף עם יכולות צווחה דומות. אלא שבשבילי אקסל רוז הוא הסולן של גאנז אנד רוזס, לא זמר להשכיר, לא אבי סינגולדה על הדרך לגיהינום. ולהקה היא ישות עם אופי, אורגניזם חי. קשה לי עם השתלת האיברים המעוותת הזו. ואני יודע שתעשיית המוזיקה היא בדיוק זה – תעשייה, אבל רבאק, חלק ממערכת היחסים שלנו הוא לפחות דימוי של עמוד שדרה ועקרונות ואמונה. אקסל רוז רוקד עכשיו עם הרגל השבורה שלו על זיכרונות הנעורים שלי. זה מדכא אותי. ואני חושד שזה אפילו לא כדי להוסיף עוד בוכטות לחשבון הבנק שלו.

רוברט פלאנט, עוד אחד מהבודדים שאני חרד לבריאותם, התייחס לנושא הזה בריאיון לרולינג סטון. פלאנט סירב להשתתף במסע הופעות של לד זפלין אחרי הופעת איחוד ב-2007. לד זפלין היא דוגמה ללהקה שמכבדת את החוזה שלה עם המעריצים: כשהמתופף ג'ון בונהאם מת ב-1980 – דקה לפני מסע הופעות בארה"ב, כשהלהקה עוד בשיא ההצלחה המסחרית שלה – הם התפרקו. בלי מתופף חדש, בלי סלב מלהקה אחרת שיסגור את הפינה בשביל מכירות הכרטיסים. בריאיון מדבר פלאנט על הופעות האיחוד של האיגלז, למרות שהכריזו בעבר שיתאחדו כשהגיהינום יקפא. "זה לא בגלל הכסף. זה בגלל שהם משועממים".

אגו, כבוד ופחד מהזקנה והמוות, אני מניח שאלו הסיבות העיקריות להופעות האיחוד של גאנז אנד רוזס ולעובדה שאקסל יצרח את Highway to hell בקרוב. זה מדכא אותי. פשרות, ויתורים ועקרונות גמישים יש לי מספיק בחיי היומיום. פחד מהעתיד, אינטרסים ונאמנות מפוקפקת הם חומרי החיים של בני תמותה, שלי. לא של אלילי רוק. מגיבורי התרבות שלי אני מצפה ליותר. לא חייבים למות בגיל 27. אפשר גם להזדקן בכבוד כמו מר פלאנט, או הבוס. שיעשו מה שהם רוצים, אבל בבקשה, בלי לרמוס לי את הזיכרונות.

מה קורט קוביין היה אומר על האוסקר

דלת החדר שלי נפתחה ואמא שלי, אדם שרגישותו לרעש גובלת בכוח-על, דרשה ממני שאחליש את המוזיקה. ובכלל, היא רצתה לדעת, למה הוא צועק? מי שעורר את זעמה היה ברוס ספרינגסטין. ניסיתי להסביר לה שהוא צועק כי הוא שר על דברים שמכעיסים אותו. לא על פרחים. "אז שישיר על פרחים", היא אמרה. הייתי בן 15 או 16. החלשתי.

ראיתי השבוע את דייב גרוהל מהפו פייטרס, פעם המתופף של נירוונה, בטקס האוסקר. הוא לא צעק. הוא שר את בלקבירד של הביטלס, בביצוע ענוג ושקט ויפה. נוגע ללב כמו שכתבו ברולינג סטון הגריאטרי. התחשק לי לקחת ממנו את הגיטרה ולשבור אותה על הראש שלו. ואז לשאול אותו מה קורט קוביין היה אומר. אני אוהב את הפו פייטרס. אבל נו באמת. מצד שני קורט קוביין פוצץ לעצמו את הראש וגרוהל חי לא רע היום. מה עדיף.

כילד בורגני ברעננה אהבתי את מה שילדי מעמד ביניים בעולם המערבי אוהבים: היתה תקופה של רוק כבד, היתה תקופה של ראפ, והיתה התקופה ההיא שבה החומה של פינק פלויד נשמעה לי כמו אמת צרופה. לבגרות למדתי עם גאנס אנד רוזס באוזניות ואבא שלי אמר שאני נראה כמו תלמיד ישיבה, מיטלטל קדימה ואחורה בכיסא. המכנה המשותף לכל אלה היה רעש וכעס ופריצת גבולות. הקשבתי לזמרים ולהקות ששרו על סמים וסקס ומרד בממסד בזמן שהכנתי שיעורים והתכוננתי למבחנים ולא נגעתי בסיגריות או בבנות. המשוואה היא כנראה שהווליום עולה במקביל לרף החנוניות.

הרבה דברים השתנו מאז והטעם המוזיקלי שלי התפתח, אבל לאו דווקא השתנה. נוספו לו רבדים, אבל בזמנים קשים אני עדיין חוזר לגאנס אנד רוזס או לעידן המופלא של הגראנג'. וכמו ילד דביל אני מתקשה לקבל את העובדה שמדובר בתעשייה, שגיבורי הרוקנרול שלי הם מכונת מזומנים עם תדמית לשמר והופעות למכור. האינטגריטי שלהם, הזעם והמרד, הם חלק ממותג. ישבתי בחדר שלי בקוטג' ברעננה ומלמלתי בדביקות את "They say jump and you ask how high" עם רייג' אגיינסט דה משין באלבום הבכורה שלהם שיצא בלייבל ששייך לסוני, לא בדיוק חברה קטנה וחתרנית. מבחינתי הם דיברו על התחושות שלי מול בית הספר, והמדינה ובכלל. הייתי צעיר מכדי להיות מודע לפרדוקס. היום אני לא. הטעם המוזיקלי נתקע במקום, המודעות התקדמה. וחבל.

פה ושם יש יוצאי דופן. ברוס ספרינגסטין נשאר נאמן לעצמו תמיד, כולל הצהרות פוליטיות אמיצות ולא פשוטות, מאבקים משפטיים על החירות היצירתית שלו ואלבומים אישיים במקום אלבומי המשך ללהיטים גדולים. כשהוא שר על הייאוש בחיי היום יום אני עדיין מאמין לו. אבל בוס יש רק אחד. הרולינג סטונז, פעם יעד נחשק של המשטרה בארה"ב, נראו לי בהופעה שלהם בארץ כמו קשישים חביבים שעושים קריוקי על עצמם. סימפתיה לשטן, שיר שבזמן אמת עורר רעש ומחאה, נשמע בפארק הירקון כמו כוורת חוזרת. כנראה שקשה להיות פרוע באמת או נאמן לעצמך ובמקביל להצליח ולא למות ממנת יתר. אני לא יודע, לא ניסיתי. אבל משום מה אני מצפה מהמוזיקאים שאני אוהב לעשות את זה בשבילי, ללכת על הקצה.

המשימה שלהם היא לבטא עבורי את כל מה שאני מדחיק ומתמודד איתו באופן בוגר ושקול. כל הרגעים בחיים שבהם אני לא קם מתפטר והולך, או זורק על מישהו חפץ כבד או חד או גם וגם, או כל דבר אחר שהוא בלתי אחראי ומסוכן אבל מספק לגמרי כאן ועכשיו. כשהם צועקים, כמו ספרינגסטין שעצבן את אמא שלי, הם צועקים במקומי. וזו צעקה שקצת קשה לי להאמין לה אם הם הולכים לנגן פתאום על גיטרה אקוסטית בטקס האוסקר. זה מריח פתאום כמו כסף. לא כמו רוח נעורים.

 

בודהה ושפעת או מתקפת סוף שנה על הבית

בעודי מכין קפה שני לאמא מהגן התחלתי לרעוד מקור. ראש כואב, צורך עז להפסיק לזוז ולעבור למצב מאוזן, כל הסימנים לשפעת כהלכתה. הקיטורים של המתבגרת על ראש כואב וחולשה כללית קיבלו פתאום גוון אחר. גם תומר לא הרגיש בשיא. וירוס אנטי-רשפי. לפחות מגיל בית הספר ומעלה.

למחרת אני והמתבגרת שרועים של הספה כמו נרקומנים. לא מסוגלים לזוז לשום מקום. נרדמים ומתעוררים חליפות, שעונים אחד על השני. תפקוד קוגניטיבי של קוקר ספאנייל בסוף חייו. הגרון כואב, הרגליים כואבות, המוח כואב. חשבנו לראות סרט אבל עצם הרעיון היה מתיש מדי.

כשדידיתי למטבח להביא כוס מים וכדור למתבגרת חשבתי שזו הכנה לזקנה. לא לגיל 60-70, לקשישות של ממש, בואכה 90-מוות. כל מה שעניין אותי היה להגיע למטבח וחזרה, ואז להתיישב לאט על הספה בלי שזה יכאב יותר מדי. ואז לבהות. שום דבר לא מעניין מעבר לזה: ספרים, סרטים, אוכל, סקס. רק לא לזוז יותר מדי ושלא יכאב.

היה בזה משהו משחרר. לא דאגתי לתוכניות העבודה ל-2016, לא חשבתי על חוגים וסנדוויצ׳ים, לא התלבטתי מה לעשות הערב או בסוף השבוע, לא התייסרתי על אירועי עבר, לא התעסקתי בחרדות מהעתיד, לא בדקתי את מצב חשבון הבנק. השפעת היא הבודהה, היא רבי נחמן, שאולי מגמגם כי קר לו. סוף סוף אני חי את הרגע. רק הדקה הבאה קובעת, רק בליעת הכדור או מציצת הסטרפסילס חשובה. כסף, קריירה, זוגיות, ערכים – אבק ברוח.

דיווחים מתקבלים מהעבר השני של שדרות רוטשילד. תומר חזר מבית הספר עם חום והצטרף רשמית לקרבנות הווירוס. הוא על הספה מול הטלוויזיה שם, אנחנו כאן. עשר דקות הליכה ביום רגיל, אלף קילומטרים היום.

בצהריים המתבגרת ואני דנים בעובדה שלא אכלנו כלום היום. לא שאנחנו רעבים. אבל אנחנו מסוגלים לאכול גלידה. זה הדבר היחיד שאנחנו מסוגלים לחשוב עליו כאופציה סבירה. אני יוצא לאם-פם, ממש מעבר לכביש, אודיסיאה קטנה. אני מתרסק על הספה מותש אבל לפחות אנחנו אוכלים משהו.

בערב מגיע חיל הפרשים. ההורים שלי מביאים איתם מרק, שלל תרופות (חלקן מפולין!!), ומסיכות מנתחים. כשאני פותח את הדלת אמא שלי עומדת מהצד השני עם מסיכה, משל היתה ניצבת בסרט על מגיפת זומבים. אני יושב ואוכל מרק ומנהל שיחה עם צמד הורי הממוסכים. למה לא.

למחרת אנחנו כבר מרגישים יותר טוב. אנחנו אפילו מצליחים לראות סרטים וסדרות בטלוויזיה. ולאכול. אנחנו גם מסתדרים יפה מאוד, למעט מחלוקות קלות על אחוזי השמיכה שכל אחד צורך. החום עדיין לא ירד. מתחילים בפעולות לוגיסטיות בסיסיות: הודעות למורים של המתבגרת (שלא טורחים אפילו לומר לה שתרגיש טוב), ובמבטים חוששים לכיוון הכיור. ערימת הכלים שם נראית כרגע כמו הר בלתי ניתן לטיפוס.

הדיווחים מהגדה השנייה של רוטשילד לא מעודדים. תומר נכנס לזה אחרינו, והוא ייצא מזה אחרינו. אין אלא לחשוק שיניים. המתבגרת ואני בינתיים בבונדינג שלא היה כמותו חודשים, אם לא שנים.

ביום השלישי אנחנו כבר די בסדר. החום ירד, שטיפת הכלים נראית פתאום כמו עניין סביר לגמרי, אנחנו רעבים ובעיקר – אנחנו חוזרים לעצבן אחד את השנייה. שנינו מסכימים שהשני היה נחמד יותר עם חום גבוה. זוטות שקודם נראו חלק ממציאות גשמית בת חלוף שמה לה ולנו חוזרות להקפיץ לי את הפיוז. שתאסוף את הטישו שהיא מפזרת בכל מקום, רבאק.

אבל ההוכחה המדעית הסופית לחלוף השפעת והשיבה לשגרה מגיעה בערב. המתבגרת יושבת מולי אחרי ארוחה קלה, האצבעות שלה רצות על מסך הטלפון, ומודיעה: ״אבא, משמעם לי״.

2016 הגיעה. המתבגרת הלכה לבית הספר. שפעת, אני עוד אתגעגע אלייך.

 

כשהשמאל ילמד להפסיק לפחד לדחוף קצת

ברגע שזהבה גלאון עלתה לנאום פתח בחור אחד בצעקות: "איך את לא מתביישת, איך את לא מתביישת". לא ברור מתביישת על מה, היא עוד לא התחילה לדבר. הוא עמד צמוד לגדר המאולתרת שסביב הבמה וצרח. ולרגע היה הלם קל, כי זו הפגנת שמאל מנומסת כזאת, אבל אז רץ אליו ספק מאבטח, ואחריו עוד בחור בחולצה ירוקה של מרצ, ועוד מישהו ותוך דקה הם גררו אותו משם, לא בעדינות, לקול צעקות בוז של המפגינים.

וכל זה לא מנומס, ולא יאה, כי זו הפגנה נגד הסתה ונגד אלימות, ולרגע הרגשתי אי נוחות גדולה. ואז הבנתי שאני הבעיה.

אם יש משהו מעצבן בשמאל זו  האהבה לייאוש ולדכדוך. קראתי את הטור של גל אוחובסקי, שמחבר בין תאוות הנקמה לגדעון סער והחלב בשבת להומואים ולציניקנים. קלאסי. באמת נהיה בלתי נסבל כאן, כאילו שלא זרקו כבר רימון יד פעם על מפגיני שמאל, כאילו לא היה ברוך גולדשטיין, רצח רבין ועוד ועוד. כל זה היה מבאס, אבל עכשיו? עכשיו ממש לא כיף.

ויש גם את הטור המצמרר ומכמיר הלב של סייד קשוע. הצד השני והקשה הרבה יותר של המטבע.

רק שבהפגנה אתמול אף אחד לא דיבר ככה. דיברו על לשנות, על להילחם, על להחליף את הממשלה הזאת, או כמו שדב חנין אמר בפאתוס מרשים: להיות אור במקום לקלל את החושך.

וזה כולל גם הורדת כפפות כשזה מגיע לבריונים וקיצונים מהצד השני. אני לא חושב שצריך לעצור אנשים שהיו טיפשים מספיק כדי לקרוא למוות של עם שלם.  כשמתחילים להתעסק עם חופש הביטוי המדרון הופך חלקלק מהר מאוד. צריך לגנות אותם, צריך להשמיע מסרים הפוכים, צריך לייצר סדר יום אחר, להפוך את העמדה שלהם ללא לגיטימית, כי גזענות היא לא לגיטימית. ואפשר גם להעיף אותם הצידה כשהם מנסים לסתום פיות.

היו לא מעט אנשים נורמלים אתמול בהפגנה, יותר ממה שציפיתי לראות. זה היה משמח, בעיקר כי גם הילדים שלי היו שם כדי לראות ולשמוע. ואני מניח שהיו עוד לא מעט בבית או בעבודה. אני לא חושב שצריך להתארגן על דרכון זר תוך כדי קיטורים ולפני הקפה של שישי בבוקר. ההיסטוריה מלאה במספיק הפתעות, מחומת ברלין ועד משטר מובראק. אין סיבה שלא תקרה אחת כזאת גם כאן – עם קצת עזרה מאנשים שפויים שירימו את הקול ולא יפחדו גם לדחוף קצת כשצריך.

לא רק מצביעי יאיר לפיד: אנשים שלא רוצים שתבלבלו אותם עם עובדות

תקציר העלילה: ביום הראשון לפתיחת מושב הכנסת נאם שר האוצר בכנסת, נאום שנפלו בו, איך לומר, אי דיוקים.  לפיד האשים את האופוזיציה בשיתוק המדינה ואחריות לאלפי מובטלים חדשים, לא פחות, בגלל העתירה שלה בנושא עתודות הגז לבג"ץ – עתירה שמונעת ממפעלים חיבור לגז, ומעמידה את עתידם בסכנה. אין עתיד. אכן דברים קשים.

3_monkeys_by_loonaki-d46bdkt

למחרת פרסם רביב דרוקר פוסט בנושא. דרוקר, עיתונאי רציני לפחות לעניות דעתי, הרים טלפון למנהל אחד המפעלים שלפיד הזכיר בנאומו, וזה אישר שאין קשר בין הדברים. הבעיות של המפעל עם חיבור לצינור הגז קיימות כבר זמן מה, ואינן קשורות לעתירת האופוזיציה.

מכיוון שהפוסט היה מוצלח ומרגיז, ומכיוון שהיה לי כנראה קצת זמן מיותר, מה שמוביל בהכרח לשטויות, העתקתי לינק לפוסט של דרוקר לקיר של לפיד בפייסבוק. אל תחפשו אותו שם – הוא נמחק באופן מסתורי. אבל לא לפני שעורר שלל תגובות, כולל של גולש אחד שכתב שאמנם לא קרא את הפוסט של דרוקר, אבל הנה תגובה: צילום מסך של פוסט שטוען שעיתונאים מקנאים בלפיד על הצלחתו, ולכן רודפים אותו.

מכאן התפתח דיאלוג הזוי למדי. מכיוון שהאיש כתב שאינו קורא פרשנים, הצעתי לו בכל זאת לקרוא את הטקסט. דרוקר הרי מביא שם עובדות ואף מוודא אותן עם מנהל המפעל. האיש סירב ונותר איתן בדעתו. המשכתי לנסות לשכנע אותו. ציינתי שמדובר בטקסט לא ארוך, ושלא יזיק לו לבדוק על מה הוא מחווה דיעה. לא, הוא לא יקרא. הבאתי תקציר מהדברים כולל עובדות. והנה התפתחות דרמטית – הבחור בדק בגוגל וטוען שהמסקנות שונות! כתבתי לו שאני שמח שהוא קרא סוף סוף את הטקסט, ומה לגבי העובדה שדרוקר דיבר עם מנהל המפעל?

ובכן, השיב האיש, הוא לא קרא את הטקסט רק חיפש בגוגל. הוא לא מאמין לפרשנים, רק לדיווחים עובדתיים, בניגוד אלי, שלדבריו מאמין לכל מי שיש לו מיקרופון ביד.

בשלב הזה התייאשתי ואיחלתי לו חיים מאושרים. התשובה היתה ציטוט מהתגובה הרשמית שעלתה בינתיים לקיר, לפני המחיקה התמוהה, שציטטה את יו"ר התאחדות התעשיינים שטוען שדברי שר האוצר מדויקים. אכן מקור נטול אינטרסים.

בתגובה העליתי לינק למערכון קלאסי של כותב ששר האוצר מן הסתם מחבב, אפרים קישון, שנקרא בניין ההסתדרות נהרס. אני מניח שהסאטירה של קישון הופנתה אז נגד השמאל המפא"יניקי. היא עדיין רלוונטית כשזה מגיע לאנשים שמעדיפים לעצום עיניים וללכת בעקבות המנהיג, במקום לקרוא דברים מטרידים ולהידרש למחשבות, ספקות, ושאר עיסוקים שאינם טובים לשינה נינוחה ולעור הפנים.

למחרת כבר עבר הנושא לדיווחי החדשות, אלה שהאיש מפייסבוק טוען שהוא כן קורא. כאן, למשל. לא שזה באמת משנה.

 

רענן שקד נגד אומת ההייטק

dilbert-03

הייתי מצרף לינק לטור של רענן שקד ב"שבעה ימים", אבל אין כזה. בהתאם למדיניות העיתון בו הוא עובד, ולגישה שלו עצמו, לא תגיעו לטור הזה סתם ככה, חינם. אז אם לתמצת: שקד מקטר על כך שהאינטרנט הוא עץ שיונק ומייבש את כל שאר היער שסביבו (דימוי יפה), הופך את הכל לחינמי, ומייתר את המקצוע שלו ושל כולכם. 

מה נשאר? רק לעבוד בהייטק, מספר דו ספרתי של שעות ביום, ולא לראות את הילדים לעולם. האישה תטפל בהם. עבדות מודרנית, תוגה, סוף.

מה שמעצבן בכל זה, ובכלל בגישה של שקד לאינטרנט (זה לא הקיטור האנטי דיגיטלי הראשון שלו), הוא שאין לה באמת בסיס עובדתי. מילא אם שקד היה מדבר על העיתונות בלבד. גם אז אפשר היה להזכיר לו שקבוצת התקשורת שבה הוא עובד מתנסה בתקופה הזו ממש במכירת תוכן מקוון עם אפליקציות לכלכליסט, ידיעות אחרונות ובלייזר, למשל. אבל שקד מדבר על כו-לם.

אם שקד היה משתמש בגוגל – למרות שמדובר בטור דעה, ותאורטית אין סיבה לטירחה שבעבודה ממשית – הוא היה מגלה כמה עובדות מעניינות שרלוונטיות לטיעונים שלו. נתחיל בטענת החינם, שכבר מזמן רחוקה מלהיות נכונה. אייטונס של אפל רשמה הכנסות שיא של 2.4 מיליארד דולר ברבעון הראשון של 2013, ממכירות ספרים, מוזיקה, סרטים ואפליקציות. ב-2012 הכניסה החנות של אפל 4.3 מיליארד דולר ממוזיקה בלבד. 60% מהכנסות תעשיית המוזיקה באותה שנה הגיע מאפל. הנתון הזה במגמת עלייה, ולא מעט מחקרים מראים שהורדות פיראטיות לא פוגעות בהורדות החוקיות כלל. 

הלאה. שקד מזכיר את גוגל ופייסבוק. הוא לא מזכיר את אמזון, שמוכרת באינטרנט מוצרים של ממש, כולל הדבר ההוא, ספרים. גם בפורמט דיגיטלי – פורמט שגם ידיעות אחרונות מקדם בארץ, בתשלום. אמזון מאפשרת לחנויות קטנות להשתמש בפלטפורמה שלה, ובאופן דומה אתרים כמו Etsy ו-eBay מאפשרים לאנשים פרטיים וחנויות קטנות להגיע לקהלים גדולים בלי להשקיע בפלטפורמה כלשהי. 

ועוד לא הזכרנו את עוזי וייל וגיוס הכסף לספר שלו דרך האינטרנט, ועוד שלל מיזמים וחידושים שמאפשרים לאנשים למכור את פרי עמלם וכשרונם ברשת, תמורת כסף.

עכשיו לעניין עבדות ההייטק – שקד שולף שם ראיון עם יזם שמספר איך הפקיר את אשתו עם הילדים ונעלם בערבות הרצליה פיתוח במרדף אחר האקזיט. זה מדגם סטטיסטי מרשים, יזם אחד. מה לעשות שהייטק זה לא רק סטארט-אפים. יש גם לא מעט חברות עם שעות עבודה מסודרות, ואנשים (כולל נשים! אפילו אמהות!) שמצליחים לשלב בין קריירה למשפחה ואפילו תחביב או שניים. 

אגב, היכרתי עורך חדשות בכיר שנשבע לא לחזור לתפקיד אחרי שגילה שהוא גוזל ממנו כל שעה פנויה עם ילדיו. בעיתונות. המודפסת. האיזון בין קריירה למשפחה הוא שאלה של אופי והחלטה אישית.

ולבסוף – הרומנטיקה. מה עם הספר או הדיסק ששינה את חייכם. איך בדיוק האינטרנט יספק תחליף לזה? די בקלות האמת. הבת שלי חושבת ש-Wish you were here הוא השיר הכי טוב בעולם, אחרי ששמעה את האלבום דרך תיקיית הדרופבוקס שבה אנחנו חולקים מוזיקה. ואת הספר הנפלא שאני קורא עכשיו הורדתי מהרשת, היישר לקינדל שלי. בלתי נתפס.

מה שמרגיז בנרגנות האנכרוניסטית הזו, היא שהיא פשוט מיותרת. האינטרנט הוא פלטפורמה, אמצעי, שצריך להסתגל אליו. העידן הדיגיטלי עדיין בראשיתו, עדיין מתעצב. קביעות גורפות כמו של שקד לא שונות בהרבה מאלה של קשישים נרגנים בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת שראו בזיגי סטארדסט, ששקד מתרפק עליו בטור, תועבה שאינה קשורה למוזיקה איכותית בשום צורה.

כמו שכתב פעם מאיר שליו, קולגה של שקד, על מתנגדי הספרים הדיגיטליים: הריח של ספר מודפס הוא ריח של נייר ודבק. וגם כשעברו מכתב יתדות לפפירוסים, היו בטח טיפוסים שטענו שאין כמו משקל לוח האבן ותחושת האותיות המסותתות בו, ולעזאזל, הנה הולכת השכונה. כנראה שזה לא האינטרנט – זו הקדמה, שתמיד מצליחה להפחיד ולעצבן את מי שלא מנסה להסתגל אליה.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: