Tag Archive | עצבים

למה מופז הוא בעצם גאון פוליטי

אני לא מבין מה רוצים משאול מופז. כן, תרגיל ציני ומלא אופציות לשליפת ציטוטי עבר ומיקס של נוי אלוש. יופי. היו כבר מספיק פוליטיקאים שעשו דברים דומים. אז הם רק השתינו מהמקפצה, הוא גם הוסיף נפיחה. אז מה. הם פוליטיקאים. הם עובדים בפוליטיקה. תתמודדו.

 

בקיצור כל הצקצוקים הם לא העניין. מה גם שלו מופז היה עושה דבר דומה עם מפלגת שמאל בשלטון, סביר שהפיד שלי בפייסבוק וטוויטר לא היה רוגש כל כך.

מה שבאמת מעניין זה למה. מה חשבו מופז והיועצים שלו. איך בדיוק הצעד הזה מקדם אותו. מי באמת חושב שלהיות הביץ׳ של נתניהו ממצב את מופז כמתמודד ריאלי בשנה הבאה.

ואז הבנתי. מופז הוא גאון. הוא מעולם לא התכוון באמת לרוץ בראשות קדימה. כשהוא העיף את לבני מהקוקפיט, זה לא היה כדי להנחית את המטוס המקרטע בעצמו. היה לו ברור שההתרסקות בלתי נמנעת.

לא. זה היה כדי להשתלט על המצנח. למופז לא היה עניין בלהציל את הנוסעים. שהמטוס יתרסק ויבער. המסלול שלו היה ברור: קדימה הפכה לכלי שייקח את מופז אחורה, בחזרה לליכוד, לשריון תפקיד בכיר ומפנק בממשלת נתניהו הבאה. ריספקט.

 

פסק זמן? זאת המחאה?

שנייה, שאני אבין: שטראוס היא חברה פרטית. היא רוצה להיכנס לשווקים בחו"ל, אז היא מוכרת בהם במחיר תחרותי. למשל בארה"ב, שבה הדברים עולים פחות מאשר כאן – לא באשמת שטראוס. ועל זה מחאה, חרם צרכני, בלגאן.

זה מפגר לגמרי. רשות השידור מבזבזת מיליארדים, אבל אף אחד לא מוחה על זה. אף אחד לא מכריח אותך לקנות פסק זמן, אבל על טופס האגרה מסבירים יפה איך יעקלו את חשבון הבנק שלך אם לא תשלם.

אף אחד לא מקים קבוצה עצבנית בפייסבוק כשדופקים את העובדים הסוציאליים, ואף אחד לא מדבר על עובדי הקבלן עד שעופר עיני מחליט לעשות עליהם הון פוליטי. אף אחד לא מארגן מרד מסים על רמת החינוך, הרופאים שובתים פחות או יותר לבד. השוקולד של שטראוס? זה מה שמבעיר לכם את האדמה מתחת לרגליים?

בא לי פסק זמן. מריר.

שושקה שווילי: כרוניקה של ערב מעצבן במיוחד

קראנו על המקום שנמצא במתחם התחנה החדש בנווה צדק, החלטנו ללכת על זה. טעות.

חיכינו רבע שעה למלצר. מילא. הוא הגיע. ביקשנו שני חצי בקס מחבית. החבית מקולקלת, כלומר אין. טוב, הזמנו בקבוקים, כמה מנות קטנות, ומנה עיקרית אחת. בא לי כדורי בשר, חשקה נפשי.

חיכינו עד שהמנומשת התייאשה והלכה לבר לצוד את השתייה שלנו. בתזמון קומי נאה הגיע המלצר לשולחן ותהה איפה היא, כי אין את הבירה שהיא ביקשה. בינתיים, בבר, המנומשת נתקלה בכ-4 עובדים עם המון רצון טוב ואפס יכולת. הבטיחו לה בסוף שיגידו לה כשהחבית תחזור לעבוד. היא חזרה לשולחן. הגיעה מלצרית ושאלה אם הזמנו. אמרנו שכן. ביקשה לדעת מה הזמנו. חזרנו על הבקשות שלנו מהזיכרון. וחיכינו.

והמשכנו לחכות. המלצר הראשון עבר בסביבה, קראנו לו, והתברר שהחבית תוקנה. אפשר חצי בקס? לא, בקס לא יהיה בכל מקרה. ויתרנו. המלצרית הגיעה עם הטאפאסים. מה עם כדורי הבשר, תהינו? אה, אין כדורי בשר. התייאשנו. אכלנו את הטאפאסים, שהיו טעימים, אבל קטנים ויקרים. ו-15 שקל על חתיכת חלה פשוטה? עצבים.

החלטנו לעוף משם ולחפש חוויה מתקנת, אבל קשה היה לאתר מישהו שיביא לנו חשבון, עד שמי שהיה כנראה המנהל עבר במקרה לידנו. המנומשת ביקשה חשבון. "דיברת אלי דרלינג", הוא תהה. "את כועסת עלי"?

פירטנו את השתלשלות הערב. הוא הסביר לנו שהמקום בהרצה, והפציר בנו לבוא שוב. כמובן שחיכינו המון זמן לחשבון, וכמובן שאיש לא טרח להציע איזשהו פיצוי על עגמת הנפש, אולי מכיוון שהם הגיעו למסקנה שאנחנו לשם לא נחזור.

%d בלוגרים אהבו את זה: