ארכיון תגים | פאנק

עד שנתב"ג שבר אותה

אף פעם לא ראיתי מישהו מתפטר בזמן אמת, וכשזה כבר קרה כמעט החמצתי את זה. זה היה שעה וחצי אחרי תחילת התור המתפתל לצ'ק אין, כשסוף סוף הגענו לארץ המובטחת – אשנב ומאחוריו אישה צעירה, הראש שלה מוטה הצידה, לופת בשילוב עם הכתף המורמת את הטלפון שלתוכו דיברה בעודה מכרטסת במרץ. היא היתה סמוקה קצת ונראתה על סף התמוטטות עצבים.

הגשתי דרכון, מסרתי מזוודה, פניתי הלאה ומאחורי התור נשאר תקוע. מתברר ששיחת הטלפון-שעון-הכתף היתה הודעת התפטרות מהרגע להרגע, ושאני וצמד קולגות היינו האחרונים לעבור דרך השער שנסגר. הכאוס בנתב"ג הספיק לה, שבר אותה, והיא קמה והלכה. 

התור לא נעצר שם, ממשיך להתנחשל דרך הבידוק הבטחוני, המוני אדם רגוזים מול עובדים טרוטי עיניים ומיואשים. נצמדים מדי זה לזה, מגלגלים מזוודות קטנות וגדולות ועגלות ילדים, מקטרים על המצב. רק בבדיקת הדרכונים הדברים התחילו לזוז, כי כמו בכל דבר על הכוכב הזה כנראה שאנשים הם הבעיה. רק תנו למכונות לעבוד, לאוטומציה לטפל, לרובוטים להשתלט. דמיינו אוטופיה שבה אין תור, ואתה צועד לך בנחת בזמן שמצלמות משוכללות סורקות כל מילימטר ומפעילות לייזר עוצמתי שמאיין אותך אם יש לך משהו חשוד בתיק או שלא ארזת לבד. אפשר היה לוותר על המתפטרת ועל הבודקים ולהגיע מהר יותר לדוכן הקפה מופקע המחיר שבדיוטי. 

גם חדוות דיוטי נעכרת, מושפעת מענני התסכול של התור הארוך. יש פחות זמן לחפש בושם או אלכוהול בזול, ואחרי הציפייה הארוכה כולם רוצים קפה ומשהו לנגוס בו. ושוב תורים, וכשמגיעים לקופה המחיר מופקע, ואיך זה יכול להיות, איפה ממשלת השינוי, למה הקפה שיבולת שועל לא מגיע כבר, אחרי סכומי העתק ששילמנו.

במטוס יוצאת בת קול מהכריזה, מבקשת סליחה על עיכוב של כמעט שעה, ומסבירה שאין מה לעשות, חסרים עובדים בנתב"ג. אני תוהה אם הם יודעים שיש כבר אחת פחות, ואם אין כאן מעגל קסמים ללא מוצא: מחסור בעובדים גורם ללחץ על אלה שכן מחתימים שעון. חלקם מתייאשים ומתפטרים בדרמטיות, מה שמגביר את הלחץ על הנותרים מאחור, שנשברים ומתפטרים וחוזר חלילה. בסוף מישהו יקנה את פתרון האוטומציה והלייזרים שלי. 

בינתיים אני שם אוזניות בזמן שהדיילות מדגימות איך לחגור ומה לעשות אם נתרסק לתוך האוקיינוס – אם למשל הטייס יישבר ויתפטר ב-30 אלף רגל? – ועם להקת פאנק רוק קנדית ברקע התנועות המתואמות שלהן נראות כמו ריקוד מודרני מרהיב במיוחד. 

אחת מהן ניגשת ומבקשת שאשים את תיק הגב למעלה על המדף, כי מתברר שאני יושב על יציאת החירום. המשמעות היא יותר מקום לרגליים ואחריות כבדה – למשוך למטה בידית האדומה שתפתח את הדלת דרכה נימלט מהמטוס השוקע בים התיכון או בוער על האדמה. אני מדמיין את התנועה המדויקת, יד מתאגרפת על הידית, תנועה גברית בוטחת וחזקה למטה, ואז מתרווח אחורה בכיסא. 

מה לי ולזה, איש הייטק וצרות עולם ראשון. זו תחנת מעבר בדרך לחו"ל למפונקים, קצת כמו לחצות את אלנבי בדרך למסעדה מפונפנת. אנשים מתפטרים, תורים מתארכים, הכאוס הוא כמו גלי ים בגאות שגונבים בכל פעם עוד כמה סנטימטרים בניסיון להציף את הכול, ואני בדרך למדינה אחרת כדי לשכב על שפת בריכה עם ספר ולקוות שכל זה לא יגיע עד אלי. לפחות בסיבוב הזה. 

עונת המוהוקים האדומים: פרידה משבט קהילה

זו התקופה בשנה שבה אם תצעדו בתל אביב בין כיכר רבין בצפון לפלורנטין בדרום תיתקלו פה ושם בנערים עם פרצוף של ילד טוב ומוהוק אדום. ראשם במחנה הקיץ הקרב, ותספורתם במועדון פאנק ניו יורקי בסבנטיז. זה המוהוק האחרון של תומר, מחנה הקיץ האחרון, הפעולה האחרונה. הצופים היו אחת מאבני הפינה של קיומו הצעיר, חשובים לטעמי יותר מבית הספר, ועכשיו הוא נפרד. 

אף פעם לא הבנתי עד הסוף את התנועה ואת ההתנהלות שלו בתוכה. המפגש שלי עם תנועות נוער בילדות הסתכם בפגישה או שתיים של "המחנות העולים" סניף רעננה, היה ברור שלא נועדנו זה לזו. אבל תומר שונה ממני, פתוח וחברותי וצופיפניק נלהב, ולכן הפכתי להיות תומך אדוק בשבט קהילה, אוהד את הקבוצה גם אם לא מבין את חוקי המשחק.

את תחומי העניין האחרים שלו אני חושב שאני מכיר מקרוב. חלקם חפף לשלי, עם או בלי עידוד הורי נלהב. הלכנו יחד לסרטי קומיקס, אני לוקח קרדיט על השלב המוקדם בטעם המוזיקלי שלו ואוהב גם דברים שהוא שומע עכשיו, התחלתי לראות איתו אנשים מכים זה את זה כשצלל אל אמנויות הלחימה וקל לי לעקוב אחרי תוצאות משחקי האן.בי.איי מהרגע שגיליתי שהילד בעניין. אבל הצופים נותרו נקודה עיוורת. משהו לא התחבר.

מתארגנים למכירת עוגיות לקראת מחנה קיץ

בטקס הסיום של השבט – שהיה מרגש ומדמיע פי כמה מזה של התיכון – לבשנו כל ההורים את החולצה האדומה של קהילה, ושרנו שיר פרידה היתולי, מילים שכתב הורה מוכשר ומלא אמביצה למנגינת "אמרו לו" של אריק איינשטיין. לא הבנתי חצי מהמושגים. ישב"צ בסדר, אבל מה זה טיפ"ש ואתגר? לא הייתי במחנות קיץ, ברוב הטקסים, בטח לא בפעולות. גם כי הנער לא רצה שנסתובב לו בין הרגליים, גם כי הרגשתי זר לדבר. פעם נתקלתי בצופיפניקיות שמכרו עוגיות בשדרות חן ומייד קניתי. כשסיפרתי לתומר, גאה שתרמתי לשבט "דיזנגוף" השכן, חטפתי על הראש. קהילה מעל כולם, שבטים אחרים הם יריב ומתחרה, לא הבנתי מהחיים שלי.

אבל לגמרי הבנתי את ההשפעה המבורכת של התנועה על תומר. אנטיתיזה לציניות היתר בבית, אחווה וחברות בקנה מידה גדול ומחבק, לא חבר או שניים שעומדים ומסתכלים בהמון מהצד, אלא אלה שחוגגים ביחד במרכז. ושיתוף וקבלה, בלי מודעות יתר ועכבות. וההדרכה, ותכנון ובניית מבני ענק למחנה, שנתנו לו ביטחון וידע וכלים להנהיג וליזום ולדעת שהוא יכול, שלא חלמתי עליהם בגילו. הצופים עזרו לתומר לעמוד במרכז הבמה, חי בעולם.

ולכן אני עצוב על ההתנתקות הקרבה ובאה מהשבט שנתן לו כל כך הרבה, גם אם המטען שהוא נושא ילווה אותו לחיים עצמם ויעזור לו בכל פנייה, כמו קמע ממכשף השבט שלא מאבד מכוחו גם בארץ זרה. אני לא מבין את התנועה במובן העמוק, יש משהו בחברותא הגדולה והפתוחה הזו שזר לאישיות שלי, לטוב ולרע. אבל אני אוהב את הבן שלי ומודה על מה שקיבל ממנה. 

הצופים היא מין שותפה שקטה לדרך, להפיכת תומר למי שהוא. כל התנועה. פגשתי אנשים כאלה בעבר – אין לי ולהם יותר מדי נושאי שיחה משותפים וברור שלא נשמור על קשר, אבל יש בהם משהו שמעורר בי אהבה והכרת תודה, ותמיד אשמח להיתקל בהם במקרה. אני מדבר על הצופים בכלל, אבל ברור שמעל כולם זוהר השבט הכי מוצלח בארץ ובכלל, שלמזלו קיבל את תומר ותומר קיבל אותו. קהילה שולט לנצח!

%d בלוגרים אהבו את זה: