ארכיון תגים | פודקאסט

הצעת חברות

יצאתי השבוע לבירה עם חבר. זה נשמע טריוויאלי, עבורי זה לא. החברים הכי טובים שלי מהתיכון בחרו מסלול חיים שונה מאוד משלי, וחיים אי שם בפריפריה הארדקור, מז'אנר היישובים עם שער בכניסה ופה שם גם איזה שומר חמוש. ולא מדובר בחבורה, כן? שני אנשים בקושי. אם פעם קיוותי שנמשיך לצאת ביחד לנצח, באה המציאות והחליטה שלא.

אף פעם לא היו לי חבר׳ה. אני לא מבין איך זה עובד. נהגתי להיפגש עם קבוצות של ילדים בני גילי, קצת למשחקי כדורגל וכדורסל, הרבה למשחקי קופסה ודי.אנד.די של גיקים. אבל כל הקטע הזה של מבלים ביחד בסוף שבוע באופן קבוע בנוסח סדרות תיכון אמריקאיות, יוצאים כולם יחד, Hanging out – לא הסתייע. תמיד הרגשתי בנוח עם עוד בנאדם אחד, מקסימום שניים. מעבר לזה הלכתי לאיבוד. אני מכיר אנשים שיש להם חבורות (חבר'ה), פרלמנטים, המוני אדם שהם פוגשים בקביעות. יוצאים מהבית בלי לתאם אפילו וצועדים לבר בידיעה ברורה שיפגשו שם חברים. אני מסתכל מהצד ומקנא. מוזמן למסיבות יום הולדת עם עשרות משתתפים במועדונים מגניבים, ומזמין שבעה חברים לחגוג איתי על בירה. 

מוכן להציע להם חברות

איך מגדירים חבר? הקשבתי לפודקאסט שבו אלי חביב מארח את ג'ימבו ג'יי ודן איתו בשאלה הזו. הם קובעים שם שני מבחנים – מישהו שביקר אצלך בבית ואתה אצלו, ושאתה יכול לפנות אליו בבקשת סיוע כשאתה עובר דירה. עניין הביקורים ההדדיים מקבל הקלה בדמות מפגשים בתדירות סבירה בבר או בית קפה, וטוויסט מעניין נוסף: האם תדבר עם החברים שלך אם תהיה במצוקה? לא לוגיסטית, לא בקשת סיוע בסחיבת רהיטים, אלא עצב קיומי וצורך לדבר על רגשות.

חשבתי על החברים שאספתי בדרך. איך התרחש המעבר בין מכר, פרטנר לשיחה בהפסקה בבית הספר או בפינת הקפה בעבודה, לחבר – מישהו שחוצה גבול בלתי נראה אל תוך מרחב אישי שנמצא מעבר לחלון הראווה המסורג שאני מציג כלפי חוץ. חבר בתיכון שפגשתי דרך חיפוש בקופסת הקרטון של חוברות הקומיקס בחנות ספרים משומשים ברעננה. עמית לעבודה שלחש לי באמצע ישיבת בוקר ״תזכיר לי לומר לך משהו גזעני אחרי״ והבנתי שיש עם מי לדבר. עוד חבר קיבלתי בירושה מאקסית. הוא היה השותף שלה לדירה והיא הודיעה לי שאנחנו צריכים לצאת לבירה ביחד. הקשר איתה ניתק, הוא לגמרי בסביבה. ויש חבר שהמפגשים איתו בקפה הקבוע של שישי התקדמו לאט משלום שלום למפגשים בשאר ימות השבוע, אקסיות שהפכו לידידות ועוד. תמיד היה שם זיק של משהו, חיבור שהתעלה מעל לשיחות חולין, ובעיקר מעל הצורך לתרגם את עצמי, להתבטא באופן נאות לסביבה, והתגלות של אפשרות לשיח אמיתי, לא מנומס, לא מכובס, לא סטנדרטי.

הקשבתי לפודקאסט והלכתי לאיבוד. בין חברי המעטים יש כאלה שביקרו אצלי בבית אולי פעם אחת ושאני פוגש פיזית בערך פעם ברבעון, אבל יהיו הראשונים שאפנה אליהם בעת צרה – בין אם מדובר בלארוז בית או בדכדוך קיומי. יש אנשים שאני אוהב נורא ולא מתקשר איתם על בסיס קבוע, כאלה שיכולים להיעלם מחיי לימים, שבועות, חודשים ואז לחזור כאילו כלום. אין חוק ואין סדר, כאוס חברותי לא ברור. 

אני מניח שיכולתי לסיים במסקנה המשמחת שאני צודק, שקומץ חברים טובים עדיף מחבורה גדולה, שבסופו של דבר כל המבחנים האלה חסרי טעם, וחבר הוא מי שאתה מגדיר כחבר וזהו. אני חושד שזה לא נכון. שיש בי איזו מגושמות חברתית, שאינטראקציות שטבעיות לאחרים גוזלות ממני אנרגיה, שחבורות זה כיף אבל לא מהסוג שמתאים לי וחבל. ובכל זאת, אני שמח על מעט האנשים המצוינים שאספתי , ושיקשיבו בחפץ לב לצרות שלי על בירה ואולי גם יטו כתף ויעזרו לסחוב ארון בעת צורך. זה לא מעט.

מה המחיר שאני מוכן לשלם?

ברור לי בעד מי אני בדו קרב בין ניל יאנג לספוטיפיי. אבל זה לא כי אני אוהב את יאנג – אני מת עליו – או בטוח שהוא צודק. אני בעד הרוקר הקנדי בגלל שהוא החליט לנקוט צעד ולשלם עליו מחיר. כמי שמתקשה לשלם זה מרשים אותי ממש.

תקציר האירועים למי שהחמיץ: ב-2020 שילמה ספוטיפיי 100 מיליון דולר עבור הזכויות הבלעדיות לפודקאסט של ג'ו רוגן, סטנדאפיסט, פרשן קרבות, איש טלוויזיה ופודקאסטר מצליח. רוגן הוא איש מצחיק לפרקים, מעניין לפרקים, ונוטה לארח פה ושם חובבי תאוריות קונספירציה ולהיות אהוד על גברים אמריקאים לבנים צעירים. הוא חלה בקורונה, הפיץ מידע לא מבוסס על תרופה שלטענתו עזרה לו, אמר שצעירים בריאים לא צריכים להתחסן וחצי חזר בו, ואירח רופא מעדות מתנגדי החיסונים בפודקאסט שלו, מה שעצבן את קהילת המדע קשות.

ליאנג זה הספיק, והוא הודיע לספוטיפיי שזה או רוגן או הוא, ודרש להוריד את המוזיקה שלו מהשירות. כמה ימים אחר כך והפלייליסט שהכנתי פעם מזמן משירי מר יאנג הצטמצם מכ-20 שירים לארבעה שעוד נותרו בשירות. זה היה קרב אבוד מראש, לא היה סיכוי שספוטיפיי תוותר על הפודקאסט היקר והמצליח שלה בשביל איש רוקנרול בן 76, על ההווה עבור העבר. וזה כל היופי.

יאנג החליט לדבוק בעקרונות שלו מתוך ידיעה שיהיה לזה מחיר, וכנראה מתוך ידיעה שיפסיד. בלי רשת ביטחון, בלי גיבוי מאף אחד. זה לא הכסף – לפי הרשת יאנג שווה כ-70 מיליון דולר, כך שאובדן ההכנסות מספוטיפיי לא בדיוק יהפוך אותו לנזקק, או יגרום לו להפסיק לצאת עם זוגתו דאריל האנה למסעדות יוקרה. זה האגו, זה אובדן המאזינים בפלטפורמת המוזיקה הכי מצליחה בארה"ב, ואולי גם פגיעה בקהל שלו: גם מתנגדי חיסונים מאזינים לרוקנרול. עובדה שיאנג נותר בודד בחזית, כשרק ג'וני מיטשל מצטרפת לחרם שלו בינתיים. מי רוצה להסתבך עם שליטי המוזיקה העכשוויים? 

תמיד הערכתי אנשים שמוכנים לספוג פגיעה ממשית כדי לעמוד על העקרונות שלהם, כנראה כי אני רחוק מלהיות כזה. אני מחבב את החיים הנוחים שלי ושל ילדי, ובאופן כללי מעדיף להימנע מעימותים ואי נעימויות. אין לי מושג איך אגיב אם אקלע לדילמות של ממש מז'אנר הסיוע לרזיסטנס, או התפטרות במחאה על שחיתות וחוסר מוסר בלי אופק תעסוקתי. אני חושד שהתשובה, אם תתגלה, לא תשמח אותי. פעם ניהלתי דיון עקרוני עם חברה בבר על הסכום שישכנע אותנו להיות דוברים של, למשל, חברת טבק גדולה. לא נעים להודות אבל התברר שהעקרונות שלי היו זולים משלה.

רוב האנשים לא נדרשים לשלם מחיר, גם אם הם מתופפים על החזה ומדמים לעצמם שכן. עיתונאי שמאל שמתריעים שהפאשיזם כבר כאן מהדירה התל אביבית שלהם, ואז יוצאים לבר כשאף איש משטרה חשאית לא עוקב אחריהם ברחובות לב העיר. מתנגדי חיסונים שמפריחים השוואות לגרמניה הנאצית בלי לשים לב שהם כותבים מה שבא להם בכל רשת חברתית, לא מפוטרים ממקום עבודתם ומקסימום צריכים לספוג עלבונות בטוויטר ומטוש לאף פה ושם. ימנים שמייללים על אוטוטו מחנות חינוך מחדש בולשביקיים. בכיינים כולם. 

מעטים מוכנים לסכן את עצמם באמת. לחטוף מכות משוטרים, לאבד את הפרנסה, לחצות איזשהו סף שמעבר לו מחכה הבלתי נודע. ניל יאנג נכנס ראש בראש בתאגיד ענק, ויהיה המחיר אשר יהיה, בגלל משהו שהוא מאמין בו. אפשר לטעון שמדובר בסוג של צנזורה, אפשר לריב איתו על חופש ביטוי וגבולותיו, אבל אי אפשר שלא להעריך אותו. קיפ און רוקינג.

כמעט מאוחר מדי

היא נכנסה למסעדה יפה וזוהרת, מטופפת באלגנטיות על עקבים גבוהים ומאחרת בקצת יותר מעשרים דקות. רציתי להרוג אותה. 

אנחנו מכירים כבר יותר מעשור, והיא מאחרת. תמיד. מסעדות, הופעות, קפה של שישי בצהריים, בראנץ' בשבת. מאחרת. ובכל פעם אני מתעצבן, ובכל פעם היא מתנצלת ומתחנפת במיומנות. מה שמעורר האשמת קרבן לא בלתי מוצדקת. אם היא תמיד מאחרת, למה אני מגיע בזמן ומופתע? 

ישבנו על הבר, המזגן מצנן את העצבים, ושאלתי אותה אם זה לא קשה לה, אם היא לא מבינה כמה זה מעליב את הצד השני, אותי. אתה לא מבין, היא אמרה. בכל פעם שאני מאחרת אני נלחצת. הדופק שלי עולה, אני מזיעה, צועקת על נהג המונית. 

היא סיפרה לי שהאזינה לפודקאסט על מאחרים כרוניים. אנשים שאיחרו לחתונה של עצמם, לטיסה לארץ שהיו חייבים לתפוס כדי להתגייס, ועוד ועוד. היא מצאה שם את עצמה, ואת הסיבה לאיחורים: אני פשוט אף פעם לא מוכנה. תמיד יש עוד זוג נעליים למדוד כי אולי הוא יתאים לאאוטפיט, אודם לשים, תכשיט אחר לנסות.

וזה מכניס אותי לעמדת נחיתות בכל פגישה. אנשים כועסים עלי, האווירה לא נינוחה, זה פוגע בי. אבל אני לא יכולה אחרת. כבר חשבתי ללכת, אני אומר לה. כן, היא עונה, אנשים תמיד אומרים שהם כבר חשבו ללכת. אני מנסה זווית אחרת: את לא יודעת כמה זמן לוקח לך להתארגן? יודעת, על הדקה. אז? זה לא משנה. 

אני תמיד חרד מאיחורים. אם הדילמה שלי היתה בין למדוד עוד נעליים או חולצה לבין לאחר ברור לי מה היה מנצח. אני נוטה להקדים, ואז לחכות, מקלל את החיפזון ומבכה את מה שיכולתי להספיק. פעם דיברתי עם עמית לעבודה על שעות החיים המצטברות שבזבזנו בהמתנה שנולדה מהקדמה. אני מסתכל על האישה שיושבת איתי על הבר ובאמת לא יודע מה עדיף. 

היא מספרת לי שחברים שלה משקרים לה לגבי שעת הארוחה. מכיוון שהשקר שונה כל פעם – חצי שעה, שעה – זה עובד. אנחנו עוברים לנושא אחר, ואוכלים, וטעים ומוצלח.

פעם איחרתי לה. איחור מכובד, דו ספרתי. בעודי ממהר אל בית הקפה קיבלתי הודעה. "נעם", היא כתבה, "זה שאני תמיד מאחרת לא אומר שאני יודעת לחכות". 

סנדוויץ' לפני המלחמה

התעוררתי בשלישי בבוקר, הכנתי סנדוויץ' לארוחת עשר בכיתה, הצצתי בטלפון וראיתי שהיי, אולי יש מלחמה. אמש היה רגיל לגמרי והבוקר טילים. אבל הסנדוויץ' כבר היה מוכן, והמשכתי לארגן את הבגדים עם חולצת הביצפר של בת השמונה, עד שפיקוד העורף שם לזה סוף וארגן לה חופשה והכריח אותי להודות שהשגרה הופרה וזהו.

האזעקה השנייה בשלישי בבוקר היתה גם האחרונה, ובמדינת תל אביב שרר שקט. יום חופש בחסות הג'יהאד. באותה מידה היתה יכולה להיות עוד אזעקה אחת או עוד עשרות. בשני בערב העולם התנהל כמנהגו. בשלישי בבוקר הוא נראה פתאום בעל פוטנציאל לשינוי בלתי הפיך.

שמעתי פעם פודקאסט שדן באנשים שלא נמלטים מאזור אסון. הם שומעים את האזעקה ונשארים לשבת, כי זה בטח תרגיל, או לא רציני, ותכף הכול יחזור לשגרה. ואז הם נספים בשריפה או שיטפון. או מה שזה לא יהיה. בתחילת הפודקאסט מתראיינת אישה ששמעה את האזעקה וקמה וירדה במדרגות והיתה הניצולה היחידה מהחברה שבה עבדה במגדלי התאומים. הקשבתי לה וחשבתי שלי לא היה סיכוי.

הפער קטן. לכאורה ברור שבסופו של דבר ירקדו הצדדים את הריקוד הרגיל, ואחרי כמה הרוגים מצד אחד ונפגעי חרדה ורכוש מצד שני, נחזור לשגרה המעוותת. אבל מספיק צעד אחד קטן, סטייה קטנה במעופו של טיל, כדי לשנות את המצב מהקצה אל הקצה, לחורר את אשליית מארג המציאות הקשיח והיציב. ההיסטוריה מלאה באנשים פעורי פה שלא מבינים איך המלחמה הגיעה לפתח ביתם, ככה באמצע שבוע עבודה רגיל. 

יש משהו מפתה בלהמשיך כרגיל. האזעקה נשמעת רחוקה, והמציאות היומיומית נראית בעלת קיום מאגי כמעט, כאילו אין שום כוח בעולם שיכול לעצור אותה. אם רק אמשיך ואכניס את הסנדוויץ' לתיק, וארכוב לבית הספר כרגיל, המציאות תתיישר ותמשיך להתגלגל קדימה, כי אין לה ברירה. 

האם אדע לזהות את הנקודה המדויקת שבה השגרה יורדת מהפסים ושועטת ללא מסילה אל עבר התהום וכדאי לעשות מעשה? סביר שלא. אני צופה מהצד ברצף אירועים כאוטיים שאף אחד לא באמת יודע לאן הם יובילו, מקווה שהסטטיסטיקה תמשיך לעשות את העבודה שלה ושהדברים יתנהלו כמצופה. ומכין סנדוויצ'ים.

מסיבה של זקנים

בניגוד לנטיות הסנוביות שלי ניסיתי כמו כולם את האפליקציה המטופשת שמדמה איך תיראה כשתהיה זקן, ועל הדרך כנראה מעבירה מידע לרוסים. הדבר המתבקש היה להעלות את התמונה כאן אבל היא הפחידה אותי עד מוות. מהמסך ניבט קשיש מקומט, ספק גווייה, שדיכא לי את הצורה.

משבר גיל הארבעים שלי התמקד בוודאות שבשלב מסוים אמות. לפני כן זה לא היה ברור בכלל. לא הצלחתי לדמיין את עצמי בן ארבעים, מכאן שגם המוות לא היה אופציה. אבל הגיל ההוא הלך והתקרב והפך לעובדה על לוח השנה ויחד איתו הסוף הסופי בהחלט. ומאז זה מידרדר.

קשה לי לדמיין שינויים. אני מניח שזה אחד הגורמים לכך שמעולם לא התמדתי בחדר כושר. ההווה הוא מצב תמידי וקבוע, רק שכשאני מסתכל בתמונות מפעם יש בהן פחות שיערות לבנות ואין להכחיש את ההשפעות של הזמן. בעבודה אני מוקף באנשים שצעירים ממני בעשור, מעצבנים שמתבכיינים על זה שהם בני שלושים. זה לא עוזר. גם העובדה שהחיים שלי כיום לא מאוד שונים מאלו שניהלתי עשרים שנה קודם. אני עדיין שומע מוזיקה מז'אנרים דומים, קורא ספרים, קומיקס, גיק.

במובנים מסוימים אני חי חיים צעירים ופרועים יותר מפעם. לפני עשרים שנה בדיוק הייתי אב טרי טרי, לא שותה, לא מעשן, לא עושה סמים. חזק בבורגנות. אין ספק שאורח החיים שלי כיום מתאים הרבה יותר לגוף של בן 27. אני נהנה מכל זה, אבל תוהה כמה מהתשוקה המחודשת לחיים נובע מההבנה שהזמן קצוב. מהפחד מהסוף. לאו דווקא מוות. עוד לפני אני חושש מאובדן יכולות, מפאתטיות. קראתי אחד מהתחקירים בשקל של "טיים אאוט" על קלאברים מזדקנים מתל אביב. אנשים שמביטים בהם עקום, לא מכניסים אותם למועדונים, בטוחים שהם מאבטחים או שוטרים. 

זה נשמע לי מופרז, אני מכיר לא מעט אנשים בגילי שחיים כמוני. ועדיין, הידיעה שהכול זמני לא מרפה, ומן הסתם לא קיימת אצל בני העשרים-שלושים, כוסומו. 

שמעתי פודקאסט שלפיו עקומת האושר נמצאת בשפל בשנות הארבעים, ומטפסת חזרה למעלה משנות החמישים והלאה. הטענה היתה, בין היתר, שקשישים כבר מרגישים כמו מי שבילה במסיבה יותר מדי, ואין להם בעיה ללכת הביתה. זה נשמע לי כמו קשקוש. לא נראה לי שאי פעם ארצה לעזוב את המסיבה, וכשלא תהיה ברירה אעשה זאת תחת מחאה וקיטורים. בינתיים מחקתי את התמונה המזעזעת ואת האפליקציה, אחרי שהרוסים בטח כבר גנבו לי מהטלפון כל מה שרצו, ואני מתכנן להתעלם מכל העניין ולמצוא מסיבה לא לגילי ללכת אליה. יאללה בלגאן. 

%d בלוגרים אהבו את זה: