ארכיון תגים | פוליטיקה

אופטימיות זהירה ולא מבוססת בכלל

פעם יצאתי עם מרצה שעסקה בפוליטיקה וממשל. יום אחד ניהלנו שיחה על ענייני השעה, ואני טענתי שאולי עידן הדמוקרטיה קרב לקיצו, שעם אנשים כמו טראמפ ונתניהו, בשילוב רשתות חברתיות וכל הג'אז הטכנולוגי הזה אבד על השיטה הכלח. הדוקטורית נתנה בי את המבט שהיה שמור למקרים כאלה, קצת חומל, ושלחה לי קטע מספר של חוקר בשם ליפמן, שפקפק גם הוא ביכולותיה של הדמוקרטיה בעידן הנוכחי – אבל בשנות העשרים של המאה הקודמת. הטכנולוגיות שאיימו על שיקול הדעת של הציבור היו קצת אחרות, העיקרון דומה.

אנחנו חיים בתקופה איומה. מצאתי ניסוח מדויק לזה בראיון עם הפסיכיאטר ירדן לוינסקי בגלובס. אי הוודאות, היעדר פג תוקף לעידן המסיכות, הריחוק החברתי וכל מה שנלווה לו, מחרפנים אותנו. זה קשה לכולם, גם לפריבילגים כמוני שבסך הכל לא נפגעו מהמצב בריאותית או כלכלית, לפחות בינתיים. את החרדה מתדלקת גם התחושה של מנהיגות רופסת שמנהלת את המשבר הזה רע מאוד. אין יד על הגה הספינה, רב החובל מושחת. ועדיין, בסופו של יום אני לא מיואש לגמרי. אולי קצת בזכות הדוקטורית וליפמן. 

אנחנו לא בבליץ על לונדון, או במגיפה השחורה, או בעוד שלל קטסטרופות שהמין האנושי ארגן לעצמו – ושרד את כולן. ואני מניח שבכל אחת מאותן מהתקופות הללו היו אנשים שהפטירו את האמירה שחוזרת ונשנית בפיד שלי בטוויטר, "כולנו הולכים למות". זה נכון אבסולוטית, אבל כנראה שזה לא יקרה דווקא עכשיו. וגם אז, הרוב שרד.

אני חושד שמדובר במנגנון אנושי בסיסי, כזה שאפשר לזהות בחרדה הורית שמתעוררת בכל פעם שהצאצאים חווים מצוקה כלשהי. אני מכיר היטב את גל האימה, הבעתה מלהחמיץ סימן מבשר רעות, להבין רק בדיעבד שיכולתי למנוע אסון. רציונלית אני יודע שאם כואבת לילד הרגל או אם הוא מאחר ולא עונה לטלפון סביר להניח שלא קרה שום דבר. אבל מה בין סביר לבין חרדה קיומית? וכך כנראה מגיבים גם למשברים כמו באג אלפיים, סארס, קורונה, וגם למה שקורה במגרש המשחקים המוזנח של הפוליטיקה. הפחד הוא מהגרוע מכל. התמוטטות רבתית וכליה. זו גם הסיבה לפער בין סרטים על מגיפות וסוף העולם לבין מציאות הקורונה. על המסך יש את החרדות הכי איומות שלנו, דם ואש ותמרות עשן. במציאות יש, ובכן, את המציאות. הרבה מסיכות ובדיקת חום בכניסה לסופר, ודאגות כלכליות.

אני זוכר במעומעם שיחה של הורי עם חברים, כשהייתי ילד, על האפשרות הלא סבירה שאריק שרון יהיה ראש ממשלה, ושאם זה יתממש לא תהיה ברירה אלא לרדת מהארץ. אף אחד מהם לא קנה כרטיס טיסה בסופו של דבר. אני נוטה להאמין שהגרוע מכל לא יקרה. שבסופו של דבר הדברים יחזרו למסלול הפחות או יותר רגיל שלהם. זה ייקח זמן, ואני לא משלה את עצמי שלא יהיה לזה מחיר. אבל כשמדברים על סוף העולם, קץ הדמוקרטיה, הרס התרבות, אני מסרב להיכנס להיפרוונטילציה. יש הצדקה אבולוציונית לראות שחורות ולהיזהר מהן. אבל לרוב ובניכוי האפוקליפסה, השורה התחתונה היא בגוון קצת אחר.

וככה לאט יוצאים מהקווים

מסקר לא מקיף ולא מדעי שערכתי אפשר להסיק נחרצות: יש יותר אנשים ברחוב. עם מסכה, בלי מסכה, עם בגדי ספורט, בלי כלב – שדרות רוטשילד שוקקות יותר מאשר בתחילת הסגר. ויותר מזה: חנויות שקודם היו סגורות עכשיו כבר פתוחות למחצה. הדלת כמעט מוגפת, וברור שאם תתקרב ותציץ יש סיכוי טוב שזבן חשאי ימכור לך משהו.

זה מסוכן, זה מטופש וזה משמח. אחד הדברים שהכי מפחידים אותי במגיפה הזו היא הסתגלנות האנושית בשיא תפארתה. לפני חודש הכול היה נורמלי, והנה תוך דקה וחצי כולנו רגילים לסגר, מסכות, מאה מטר בלחץ וציות להוראות השלטון. אני לא מאמין בתאוריות קונספירציה, אבל קשה היה שלא לראות במה שקורה מן חזרה גנרלית בואכה בלון ניסוי לבדוק עד כמה רחוק אפשר ללכת עם הצעצוע החדש הזה של שלטון דיקטטורי. 

אלא שלאנשים נמאס, וזה נחמד. אולי זו התחושה שכל הסיפור מנוהל בחובבנות, אולי היעדר מטרות ברורות ואמירה חד משמעית על באיזה שלב מתחילים לחזור לשגרה – פחות ממאה חולים חדשים ביום? עשרה? – אולי היעדר דוגמה אישית של ההנהגה, ואולי התחושה שכל זה מנוצל בציניות על ידי השליט במנוסתו ממשפט וכל מה שכרוך בו. 

או שזה האופי האנושי, שמסתגל ומציית אבל עד גבול מסוים. מתישהו ההיגיון הפשוט מבצבץ ושואל שאלות בניסיון להבין. כולנו מונעים בסופו של דבר מאינטרסים, כולנו בוחרים באפשרות מסוימת ולא באחרת גם מתועלתנות  ומתוך הפוזיציה. המורה הנערץ עלי להיסטוריה בתיכון דיבר על הנטייה של צבא לדחוף למלחמה או מבצע כדי לנסות כלי נשק חדשים. זה לאו דווקא במודע, זו יכולה להיות העדפה לאופציה הצבאית מנימוקים לגיטימיים, שמאחוריהם מסתתרת נטייה אנושית בסיסית. אם יש לך גרזן ביד, נוהג לומר חבר שלי, כל בעיה נראית לך קצת כמו צוואר.

כך שאולי כולנו קצת חושדים בראש הממשלה, במשרד הבריאות ובגורמים נוספים, שהם נוטים להחמיר ולהאריך את המשבר ולאו דווקא בצדק. כי אם אתה מנהל משבר אתה חשוב, חיוני. אתה זוכה לתשומת לב, תקציבים, מעמד. ואתה נתקל בפחות ביקורת והתנגדות. ולמה בעצם שתמהר לוותר על כל זה? פתרון מהיר ואלגנטי בעצם מייתר אותך. כך שאולי, רק אולי, תעדיף את הפתרון היסודי והאיטי יותר, זה שדורש מקסימום זמן. בלי לחשוב אפילו שזה מסיבות לא נכונות, לעצמך תספר שאתה מעדיף להיות זהיר, שאתה רק דואג לעם. אבל עמוק בפנים זו האנושיות הבסיסית שמניעה את מקבלי ההחלטות וגורמת להם להעדיף לקפוץ את ידם סביב מטה השלטון והכוח.

והאזרחים פורעי החוק שעושים ג'וגינג ברוטשילד ופותחים בגניבה חנויות יודעים את זה, עמוק בפנים, ומורדים מרד קטן, שיכריח את הרשויות לוותר על עמדת הכוח החדשה והנוצצת, ולהתחיל לסובב באי רצון את ההגה ולהחזיר את הספינה למים פתוחים. כי אנשים הם סתגלנים וצייתנים. עד שהם לא.

כי כולנו פתיתי שלג יפים (חוץ מהחרדים)

כמה קל לבוז לחרדים, איזה אחר מעולה הם: הכובעים, הזקנים, הלבוש השחור. קל לזהות אותם, והשיק שלהם הוא שילוב של האיש הרע במערבונים והגטו הכי גלותי שיש. ועכשיו עם משבר הקורונה הכי כיף להתנשא עליהם, הנה המדע והמודרניות מנצחים בלי להתאמץ בהורדת הידיים מול העולם הישן. איזה כיף.

ואנחנו הרי כולנו פתיתי שלג חטובים, נאורים, עצמאי מחשבה. אם אחד מאיתנו היה נולד למשפחה חרדית תוך יומיים, או מייד אחרי שלמד ללכת, היה חוזר בשאלה, עובר לתל אביב, ומחכה שיוכל לגדל זקן ולצאת לשתות בפלורנטין. ורק הם, קרנפים שכמותם, זורמים עם הנחיות הרבנים שלהם היישר למגיפה ומוות וקריסה.

שזה חתיכת קשקוש. אם הייתי נולד בהתנחלות רוב הסיכויים שהייתי גדל להיות ימני וחווה עוררות מינית קלה בכל פעם שמוזכר בית המקדש. אם הייתי נולד בבני ברק סביר להניח שהייתי לובש שחורים ובז לישות הציונית, או משהו. וכך גם רובכם, מעטים נוטשים את השביל הסלול ומחפשים דרך אחרת, שונה.

מכאן אפשר לעלות שלב ולתקוף את הנהגת החרדים. רבנים ופוליטיקאים. ובצדק, מדובר בסוג של מנהיגי כת, אנשים שהאינטרס שלהם הוא לשמר את הציבור שלהם עני, בור וצייתן. הם ידעו את האמת, הם יכלו למזער נזקים והדם על ידיהם. זה נכון, מדובר באנשים איומים בחלקם, אין ספק, למרות שגם הם קרבנות של נסיבות חייהם. אבל מישהו נתן להם לפעול באין מפריע עד עכשיו. המדינה איפשרה להם להמשיך לחגוג, לא התעקשה על לימודי ליבה, על גיוס לצבא, על הורדת החומות בין כלל הציבור לגטו החרדי. וכשאני אומר מדינה אני מדבר עלי, עליכם, על המפלגות שהצבענו להן. 

כי זה לא באמת היה לנו חשוב. "שוויון בנטל" בכל הקשור לגיוס היה סיסמה חלולה, בלי להעמיק בבעיות ההשכלה והפרנסה אצל החרדים. באותה מידה לא היתה אף הפגנה המונית בכיכר על מצב החינוך, או על קריסת מערכת הבריאות. היום מוחאים כפיים במרפסת לאחיות ולרופאים, אבל שנים שאני שתקתי ושתקתם אתם. על מה כן הפגנו? שחיתות בצבעי כן-לא ביבי, דמוקרטיה, נושאים גדולים, קצת מעורפלים, שנוח להרגיש לגביהם צודק ויפה. תקנים בבתי חולים? מערכת תמריצים לחרדים שתגרום להם לצאת לעבוד ולהשתלב בחברה? מצ'עמם, מי ייצא מהבית בשביל זה ויחפש חנייה ליד כיכר רבין מי. אבי גבאי הכין תוכנית מסודרת לשיפור מערכת הבריאות בישראל? אז מה. רק ביבי! או רק לא ביבי?

גם אני נהנה מדי פעם למצוא איזה אחר להוציא עליו עצבים ולהרגיש טוב עם עצמי. אחר כך זה עובר. המצב פח כי נתנו לו להיות כזה. החרדים הם רק עוד סימפטום, לא הבעיה.

ועוד משהו:

אם טרם קראתם חברתי זהר, אחות במיון ילדים ואישה חכמה, כתבה על מערכת הבריאות והיחס שלנו אליה טוב ממני.

צורחים במיון ואף אחד לא מקשיב

האישה עמדה וצרחה שעתיים, סיפרה חברתי האחות, מאיימת ודורשת. המיון היה עמוס עד להתפקע, אחיות ורופאים מתרוצצים ומנסים לעצור את השטף עם סטטוסקופ ואצבעות בסכר, והאישה צורחת. היא רוצה מיטה לבן שלה, שיאשפזו ויטפלו בו עכשיו, ולא מעניין אותה, אבל אין מיטה, בכל בית החולים כולו, הוא מלא, כל מחלקה ומחלקה, ולכן עשרה ילדים מאושפזים כבר במיון עצמו, כי אין ברירה.

 אבל זה לא מעניין אותה, ובצדק, זה הילד שלה והתפקיד הבסיסי שמקודד בד.נ.א של כל הורה הוא לדאוג לילד שלו, ולפני הכל – לפני הדאגה למזון ופלייסטיישן וטיולים לחו"ל – הורה דואג שהילד שלו יחיה, בשולי המודעות שלנו ההורים מתרוצצים פחדים שלובשים כל מיני דמויות, ביניהן מחלות איומות שתוקפות לפתע, ואם כבר הגענו למיון כנראה שהשוליים הצטמצמו והפחד כבר יצא מהיער החשוך ומסתכל עלינו בעיניים אדומות ומלתעות גדולות ורטובות, אבל אין מיטה, ואין רופא פנוי, והאמא עומדת וצורחת כי היא מבועתת, כי המערכת שאמורה לעזור לה לא מתפקדת, ובמקום להציל את הבן שלה היא מאיימת להרוג אותו.

וחברתי האחות צריכה להסביר לה למה במקום לטפל בילדים אחרים, ולנסות להרגיע אותה, ומגיעים אנשי הביטחון, ומגיעים שוטרים, אבל הם לא יכולים לעשות כלום כי היא רק עומדת וצורחת, לא משליכה חפצים, לא חובטת בצוות, לא מספקת הצגה למצלמות האבטחה כדי לככב בידיעה בויינט ביום שאחרי, רק צועקת את מר לבה, ואין מיטה, רק אנשי ביטחון נבוכים ואחות אחת עייפה. 

לא מגיע מנהל המחלקה, או מנהל בית החולים, או מנכ"ל משרד הבריאות או השר, והם גם לא צריכים להגיע, כי מה זה משנה? הגהינום של המיון היה והווה ויהיה, הוא לא נושא לדיון אמיתי, הוא לא ישפיע על הבחירות הקרובות למשל. האם, כשתסיים לצרוח וכשתחזור הביתה עם בנה, לא תצביע לפי סעיף הבריאות במצע של אף מפלגה, וגם אני לא, ואתם, כי מה שקורה במיון נתפס כגזירת גורל, והבחירות הן על חסינות, וערבים, ואויבים דמונים ומדומיינים יותר או פחות, לא על המערכות שאמורות לתפקד ביום יום ולדאוג שלא לומר להציל את חיי האזרחים. 

והזקנה במסדרון? כשהיא במסדרון היא עסוקה מדי בכאן ועכשיו, בהישרדות. וכשהיא לא במסדרון אלא בבית היא שוכחת, וחוזרת להיות בעד או נגד ביבי, לפחד מהצד השני או לערוג לדו קיום, ומדחיקה את השעות בעולם הדמדומים של איכילוב או הלל יפה או סורוקה. גם אני הייתי במיון ילדים, זו אקס טריטוריה, עולם אחר, עולם חירום, שחדל להתקיים אחרי שהסדר שב על כנו והילד שלי טופל, נתפר, שוחרר. אף אחד לא רוצה לחשוב על בית החולים כשהוא לא זקוק לו, ובחדשות הוא יככב רק כשמדברים על סל התרופות ומשתמשים בו לנגח צד פוליטי כזה או אחר. אף אחד לא ייצא לרחובות להפגין, אנשים ימשיכו לחכות למיטה, לבדיקות, לניתוח, ומדי פעם למות. מפני זה אין חסינות, ולא נותר אלא לקוות שכשיגיע יומי המסדרון יהיה פנוי יחסית, ואף אחד לא יעמוד קרוב מדי ויצרח לי באוזן.  

מה נותנת לי הטלנובלה של החדשות

"אני אפילו לא יודעת מה קורה עם טראמפ," היא אמרה לי, "אני לא קוראת בכלל חדשות." הייתי מופתע וגם קצת שמח, כי זה כיף להסביר ולדעת דברים שאחרים לא יודעים, להרגיש מעודכן ומחובר, להתנשא קלות. אז סיפרתי, על ניסיון הסחיטה לכאורה הסנדק-סטייל, איך נשיא ארצות הברית בתפקיד דון המאפיה מנסה להפעיל לחץ על בוס של משפחה קטנה יותר כדי לדפוק מתחרה. זה חתיכת סיפור.

היא לא שמעה גם על ביבי שכן רוצה פריימריז, אבל אולי בעצם לא, וגדעון סער שמגיב בטוויטר כמו איזה ערס שאומר "בוא-בוא אם אתה גבר", וגם על זה סיפרתי, כי אני עוקב, אני מעודכן, אני מקבל מבזקים לטלפון וקורא כותרות באפליקציות חדשות, בעיקר "הארץ" כי זה לתל אביבים שמאלנים, ואני מעורב אני, ומצביע בבחירות, ובערך זהו. 

אני יכול לעשות יותר, כלומר מעבר ללכתוב בבלוג שלי שתלכו להצביע, או מעבר להשתתפות בהפגנה פה ושם, רצוי שתהיה קרובה לבית שלי, ותרומה סמלית לאיזו עמותה. אני יכול להתעצבן ולצקצק, אני יכול להתנדב ולעשות עוד, אבל בסוף היא ואני הצבענו לאותה מפלגה וההשפעה הכמעט אפסית שלנו על המציאות זהה. אנחנו טיפה בים, ונכון שהים עשוי מהמון טיפות, אבל נו.

אני קורא ומתעניין והיא נמנעת, ובעיקר מפספסת את עיקרי העלילה של סיפור מטורף עם נבלים מוגזמים לגמרי, צבעוניים ונואשים, שנצמדים לקרנות המזבח וגוררים את שאר הדמויות למטה איתן. עם שקרים ותפניות, הטעיות וכמעט אלימות. זה לא נראה לי אמיתי, לא באמת. זה מופרז וצבעוני מכדי להיות המציאות עצמה. התחושה היא של הטעיה, של נראטיב שנועד לספק חומר למכונת החדשות בזמן שהדברים הגדולים באמת קורים מאחורי הקלעים. הלוואי שהייתי יכול להאמין בזה, פירוש הדבר היה שיש איזשהו היגיון, איזושהי תבונה. אני חושד שאין. 

יש רק כאוס מתגלגל, שיטה שמאבדת רלוונטיות, וצופים, ביניהם אני, שמנסים להישאר מעודכנים גם כדי לחוש שמץ של שליטה על המציאות שלהם. אבל גם – בעיקר? – כי זו חתיכת דרמה מרתקת. אני נהנה מהאקשן, ומספר לעצמי שאני מודע, משמע אני משפיע.

זו אשליה, הניסיון להיות בשליטה נדון לכישלון. בכל מה שקשור למה שמתרחש מעבר לבועה שלי השליטה שלי היא אפסית. אני יכול לתמוך בניסיון לשנות הלך רוח, להפעיל לחץ ציבורי, ופה ושם יש לזה הד קלוש של השפעה. אבל בסופו של יום אין בינינו הבדל של ממש. אני עוקב בעניין אחרי הריאליטי הפסיכי שנקרא המציאות הפוליטית, היא מתעלמת. שנינו מרגישים קמצוץ אשמה על גבול האי נוחות, על חוסר מעורבות כזה או אחר. וזהו. בסופו של דבר הדרמה הגדולה ממשיכה, אני צורך אותה כי זה אחלה בידור, היא לא מתחברת. אם יש לי יתרון כלשהו הרי זה עוד קצת חומר לשיחות מסדרון וארוחות שישי. טראמפ וביבי מספקים המון חומר לכאלה. לפחות זה.

דברים שהסברתי לבתי על סמים

"מה זה סם הקוקאין ומה הוא עושה?" שאלה בת השבע ואני השתנקתי, ביררתי את מקור המידע (ספר של גלילה רון פדר) ועניתי את התשובה הלא נכונה.

כלומר את תשובת בית הספר: קוקאין הוא סם ממריץ מאוד לא בריא, שעלול לגרום להתמכרות ומוות. כי סמים זה רע – אל תעשו סמים ילדים! בת השבע הסכימה, ואמרה שאיזה מזל שההורים שלה לא משתמשים בדברים כאלה כי הם אנשים חכמים.

אנשים חכמים לא עושים סמים. כשהייתי בתיכון, חנון על, התרחקתי אפילו מאלה שמעשנים סיגריות, כי הדיכוטומיה היתה ברורה. אנשים טובים לא מחזיקים סיגריה, בלי קשר למה שמגולגל בפנים. וסמים? היה לי ברור שסמים זה משהו שנוצר במעבדות הגהינום, מספיק להביט כדי להיפגע.

אז סמים הם החטא הקדמון בריבוע רק שההגדרה של סם היא לגמרי פוליטית. קוקאין זה איום ונורא, אבל אף אחד לא חולם להוציא את האלכוהול מחוץ לחוק, ובמקרה של סיגריות מתמקדים באיפה וכמה מותר לפרסם, ומשקיעים בנסיונות יצירתיים להפחיד מעל גבי חפיסות שאפשר לרכוש בכל מקום. יותר משבעה מיליון מקרי מוות בשנה נגרמים מעישון סיגריות ברחבי העולם, והמחוקק עסוק באיך לכתוב על החפיסה שהיי, אם תעשן יש מצב שלא יעמוד לך.

מצאתי ברשת כל מיני מחקרים, בכולם ניקוטין ואלכוהול נמצאים בעשירייה הראשונה של החומרים המסוכנים. המחקר הזה, שעשה קצת גלים, מציב את האלכוהול במקום הראשון, ומתייחס גם לנזק שהוא גורם לסביבתו של השתיין. אבל גלילה רון פדר לא תכתוב עליו, ולאף אחד לא תהיה בעיה אם אשתה בירה אחרי העבודה. אם אתה שותה כוסית בארוחת שישי זה לגיטימי ומכובד. אם תארגן שורה עם כרטיס אשראי ותסניף – פחות. למה בעצם?

אני מוקף אנשים שמשתמשים בסמים. ג'וינטים כבר מזמן הפכו לגיטמיים, וכל מה שצריך זה איזה פייגלין כדי שלגליזציה תהפוך לטרנד חם. קוקאין, אם.די, ספידים – אנשים נורמטיביים משתמשים בהם באופן מושכל ושורדים לא רק כדי לספר, אלא כדי לקום לעבודה למחרת בבוקר. אין שום היגיון ביחס של המדינה והחברה לסמים. זו צביעות מטורפת שקשורה לפוליטיקה, יחסי ציבור ותדמית וכנראה שבעיקר לאינטרסים כלכליים.

הנה התשובה שהייתי צריך לענות: קוקאין הוא סם ממריץ לא חוקי. הוא עלול להיות ממכר ומסוכן מאוד אם משתמשים בו באופן לא אחראי, ובעצם כמו כל דבר החל מסוכר לבן ועד הרמת משקולות הסכנה בו היא בעיקר עניין של מינון. יש סמים חוקיים וסמים לא חוקיים, יש מסוכנים ממש ויש פחות, ואין תמיד היגיון מאחורי ההגדרות. אל תעשי סמים בתי עד שתגיעי לגיל שבו תביני מהחיים שלך, בדיוק כמו שאת לא יכולה לשתות אלכוהול או לנהוג כרגע. וכשתגדלי? תבדקי לאט, תמיד עם מישהו מנוסה שישמור עלייך, מה מתאים לך ומה לא. ותשמרי לי קצת.

מי יציל את בסטיונר הזיתים מבני גנץ

"אז מי יציל אותנו, בני גנץ? למה, כי הוא יותר חתיך מבעלך?" הבעל עומד לידי מול דוכן הזיתים וצוחק. אשתו לא ממש מחייכת, המבט שלה מרוכז במוכר הזיתים שפורש את משנתו הפוליטית. "מה, כי הוא מטר תשעים וחמש?" לא הייתי מתערב בדיון פוליטי בשוק גם עם אקדח מוצמד לרקה, אבל נפלט לי "מטר תשעים ואחת." מוכר הזיתים צוחק. "יאללה עוד ארבעה סנטימטר עלי. אני בכלל גמד, לא אכפת לי".

זה הדוכן הקבוע שלי בשוק ביום שישי. המוכר שרירי ומקועקע, נחמד ואדיב, נראה כמו מישהו שלא כדאי לעצבן. הגעתי שתי דקות קודם לכן, וחיכיתי שהאיש שלפני בתור יסיים. אבל אז הגיעה אשתו, כל כולה צפון תל אביב, גג מרכז. המוכר שמח לקראתה, "כבר חשבתי שפחדת לצאת בגלל האזעקה אתמול." מכאן ועד ביבי הדרך קצרה.

"ומי יש לו ברשימה שלו, גנץ. אשכנזי הזה רמטכ"ל ערס עם דיבור של עבריין. אם ביבי היה מדבר ככה כבר הייתם חותכים לו את הביצים בכיכר העיר". האישה מתאמצת לשמור על קור רוח וסרקזם במידה. "ברור, רק ביבי, הוא ושרה. שני מושחתים." המוכר זורם עם הדמות החדשה בעלילה. "בדיוק, ביבי ושרה. רק הם שומרים עלינו." האישה מאבדת את זה. "נו, אתה לא באמת מתכוון להצביע לו. הרי יש לך שכל, יש לך שכל," החזרה הזו פעמיים, בקול מעט נואש, נשמעת כמו פנייה לילד בטנטרום. המוכר צוהל: "רק ביבי!" היא רוצה לענות לו אבל בעלה מפטיר בשקט "בואי, יש תור."

תורי הגיע. אני נערך להזמין במינימום זמן ופוליטיקה. אף אחד לא מצליח לשכנע אף אחד בדיון פוליטי, בטח לא בשישי בבוקר בשוק. הרי הכול ברור וידוע מראש  – הדמויות, העלילה, הסיום. המוכר פונה אלי, ואני מתכונן וחושב על התשובה הכי ערפילית ומתחמקת, הכי רחוק מ"אני מצביע למרצ, Peace Man."

אבל לעלילה כיוונים משלה. "איך אני נהנה לעצבן אותה. אני בכלל הצבעתי תמיד עלה ירוק, מה אכפת לי מהליכוד. מה בשבילך?" "תן לי קופסה של מעורב." המוכר תופס קופסת פלסטיק ושולה זיתים מכל הצבעים והסוגים מאחד המיכלים. "זה גם מה שאני לוקח לעצמי הביתה, ככה אני יכול לנסות ולטעום מכל דבר". אני משלם ואורז את הזיתים וההתנשאות האשכנזית שלי בתיק וממשיך לבסטה הבאה.

אראל סג"ל, ציוצי רעל והחבר של נגה מהגן

לנגה היה חבר בגן, ילד חמוד להפליא. לילד היה אח מתבגר שעמד להתגייס. ההורים, שידעו שעבדתי באותו זמן בעיתונות, אמרו שהמתבגר רוצה להגיע לגלי צה"ל. תקשורת, זה מה שמעניין אותו. הם תהו אם אני מכיר מישהו שיכול לסייע. אמרתי שלא, וחשבתי – מה הסיכוי של ילד שמגיע ממשפחה סטנדרטית ונטולת קשרים להגיע לגל'צ?

הילד הגיע. קוראים לו מתן חודורוב. ונזכרתי בו בזכות ציוץ רעיל של אראל סג"ל שעצבן אותי רצח:

סג"ל לא טורח להתייחס לתוכן הדברים של חודורוב. הוא לא מתעמת עם הטענות, אלא מכפיש את האיש. "התגייס אל תוך המקצוע" – כאילו גלי צה"ל לא חלק מהצבא, וכאילו למערכת אין שיקול דעת, את מי לגייס לאן. כאילו אין בצבא תפקידים נוספים שמעניקים יתרון גדול יותר באזרחות למי שמגיע אליהם. דוגמת 8200 ודומיה. כאילו חודורוב לא הפגין כישורים ומצוינות והתקדם בזכותם בתחום בו בחר, אלא נהנה מפרוטקציה בעלת מקורות עמומים. כאילו סג"ל עצמו לא משדר היום בגל"צ.

אבל גם הפסקה הקודמת משחקת לידיו של סג"ל. הטקטיקה היא הפניית הזרקור מהעניין עצמו אל הדובר, והכפשתו. לא רק סג"ל עושה את זה, גם חבריו למקלדת, ינון מגל, שמעון ריקלין ואחרים נוהגים באותה דרך. התקרבנות, הסבר כל טיעון ודעה בזהותו ועמדתו של הצד השני, במקום התייחסות עניינית ברורה. רפש ורמיזות מאשימות, במקום טיעונים סדורים ומידע. וכשמדובר באנשי שלומם? אותו דבר אבל הפוך.

אני מתעב את הסיסמה "לא שמאל, לא ימין, ישר". אבל במקרה של סג"ל ודומיו ההקשר מדויק. במקום חלוקה של שמאל וימין, אפשר לערוך חלוקה גסה בין מי שטוען לגופו של עניין, ומי שטוען לגופו של אדם. אני משייך את עצמי לצד השמאלי של המפה, אבל אני אכול ספקות. אני משתדל לגבש דעה לפי העובדות, לא לפי חולצת המועדון.

ויש את הסג"לים. בצד שמאל של הפיד שלי הם נוטים למרירות זחוחה, ולפרסונליזציה ודמוניזציה. "רק לא ביבי", כאילו רק אדם אחד אחראי לכל מה שקורה כאן, כאילו אין צורך באלטרנטיבה, בתוכניות. אני חושד תמיד שאם וכאשר השמאל יעלה לשלטון הוא לא יידע כיצד להתמודד עם היעדר סיבה לקיטורים רהוטים. הסג"לים בצד הימני של המפה יידעו. הם יצופפו שורות, יצדיקו כל מעשה נבלה, ויבצעו רצח אופי בכל מי שיעז לבקר או להתנגד.

מתן חודורוב לא השתמט, לא ניצל קשרים, לא הגיע למשרה כלשהי שלא על סמך כישוריו. הוא התבטא לגבי תחום שבו הוא עוסק, והביע דעה לגיטימית. אפשר להתווכח איתו. אולי הוא יפגוש במישהו שיוכיח לו שהוא טועה. לא מגיע לו להיתקל בגרסה הדיגיטלית של הבריון בחצר בית הספר. במשך השנים האחרונות בהייטק שכחתי קצת מתופעת הבריונות. הסביבה הסטרילית שלי נוטה לדכא ולהעלים טרולים. הציוץ של סג"ל, אולי בגלל שהיה נגד האח של החבר של נגה מהגן, הזכיר לי אותם. את האנשים שתיעבתי בימי בתקשורת. וניסחו את זה היטב עמית סגל ושלא מרצונו ינון מגל:

אורגזמות שמאל וראש ממשלה בחקירה

הפיד סער, הטלפון רטט ממתקפת התראות של בעלי טורי דעה מעיתון "הארץ" בעקבות עסקת עד המדינה עם ארי הרו (אגב, אחלה שם לדמות מספר מתח של מייקל קונלי). העניין סגור, התנשפו כולם בווריאציות, השאלה היא של זמן ומחיר – מלחמה בקיץ? – עד שנתניהו ייפול.

שזה מאוד מגניב ונחמד אבל לא משמח אותי. אני מתעב את נתניהו. הוא פופוליסט, דמגוג, מנהל גרוע ועושה עלי רושם של בנאדם די מחורבן. אני לא אצטער אם הוא יילך. אבל אני מודאג מהיום שאחרי, כשכולנו נתעורר ונתחיל לייחל לפוסטינור. לפני הבחירות הקודמות עמדתי בהפגנה בכיכר רבין, זו שבה דיבר מאיר דגן ז"ל, וניסיתי לדמיין את המשך המשפט "רק לא נתניהו". מסביב שרתה אופטימיות לא מוסברת, ואני תהיתי מה בדיוק אני מחמיץ. מי כן?

עוד אחד שנפל על חקירות

מה אמור לקרות ביום שאחרי שסגול השיער יובל באזיקים במסדרונות מעשיהו. דינג דונג, המכשפה מתה? זהו? נתניהו ייצא בחוץ, אבל הערכים שעליהם הוא רכב לעשור בראשות הממשלה, מה איתם? אני לא קונה את הדמוניזציה לפיה האיש השחית וסיאב והסית וגרם לנזק עצום. כאילו, מה? לפניו הכול היה אחלה? מה שמפחיד אותי הוא שהאמת הפוכה – נתניהו ניצל הלך רוח ומחשבה קיימים ורכב עליהם, כפי שטראמפ עשה, לא יצר אותם.

המורה הנערץ עלי להיסטוריה דיבר תמיד על הלפיד והקש. בוויכוח על האם ההיסטוריה מונעת על ידי אישים כמו נפוליאון, סטאלין והיטלר, או על ידי נסיבות, הוא הלך על האמצע. האישיות לא תצליח בלי התנאים הנכונים, התנאים לא יבשילו בלי האדם הנכון.

מה שמפחיד אותי וגורם לי לחשוש לעתיד ילדיי הוא לא נתניהו, אלא התנאים שאפשרו לו להריץ את מופע האימים שלו. וכל אנשי הפיד שלי בפייסבוק וטוויטר שרוטטים לקראת הנפילה מעצבנים אותי בקוצר הרואי שלהם, בחוסר ההבנה שאחרי נתניהו יגיע מנהיג ימין אחר, כזה שיאמץ את מה שעבד לבוס הקודם ואולי ישכלל וישפר איפה שצריך. מפחידים אותי גזענות ולאומנות ואלימות, לא אישיות זו או אחרת, נאלחת ככל שתהיה.

מה שצריך לשנות זה לא את ראש הפירמידה, אלא את המצב המנטאלי של המצביעים שלו. את הגישה לחינוך, לסכסוך, לכיבוש, להתנחלויות, למיעוטים, לדת ומדינה. הם ואני צריכים לקבל חלופה ראויה ולוחמנית, כי אחרת נקבל את בנט, רגב, חזן ודומיהם. דרמות בית משפט לא ישנו דבר. צריך מישהו שיידע לנצל את התנאים הקיימים ולשנות כיוון.

בהצלחה לכולנו.

פחד ועתיד מעורפל במסיבת יומולדת 6

אבא אחד מספר שהוא לא ממש מכיר אנשים כאלה, אבל הוא בקבוצת ווטסאפ של חבר'ה מהצבא שבה כולם ימנים. דיבורים על "מזל שהכושי הזה עזב" אחרי הבחירות האחרונות בארה"ב ועוד כאלה מין. "ולא שירתתי בגולני, כן? מודיעין".

אמא אחרת מספרת שגם היא בקבוצה כזו שנוצרה בצבא. ויש לה גם כמה קרובי משפחה כאלה. אבל לא רבים על פוליטיקה בארוחות משפחתיות.

אנחנו אוחזים בירות ומסתכלים בילדים משחקים בחצר שבה נערכת היומולדת. אני מנסה להיזכר כמה ימנים אני מכיר. יש שניים שאני יודע עליהם בעבודה. כמה חברים קרובים? חצי-קרובים? אפס.

ההורים ביומולדת נראים לי האדם הממוצע מהרחוב. זה ברור לי כמו שמש לוהטת באוגוסט, אני מרגיש את זה בעצמות, למרות שזה לא נכון. יש שם ארבעה אנשי תקשורת, לפחות שתי מעצבות פנים, אמנית, בעלת בית קפה מגניב. האדם הממוצע מאיזה רחוב בדיוק?

אני מודע למציאות אבל לא מצליח להרגיש אותה. האנשים האלה שתמכו בשחרור אלאור אזריה, שהצביעו לביבי של "הערבים נוהרים לקלפיות", שחושבים שמירי רגב היא אחלה – אני לא מכיר אותם. אני לא פוגש אותם בגן של הבת שלי, או במשרד, או בבית הקפה. אני מוברג כל כך עמוק בתוך הבועה שלי שאני מתקשה להאמין בקיומם. אלה חיים בוורטיגו: המכשירים מסמנים את המציאות, אבל המוח לא מסוגל לקלוט אותה.

הילדים אספו עצים ברחבי החצר, ערמו אותם, וניסו להבעיר אש באמצעות חיכוך צמד אבנים. ההורים המשיכו לנשנש לילדים את הביסלי וללגום בירה. שגרה תל אביבית. אמא אחת אמרה שעוד מעט להיות ימני יהיה קטע. עניין אופנתי שתל אביבים שולפים בנונשלנטיות בשיחת יום הולדת כזו למשל.

תהיתי אם יום אחד ניפגש בהרכב דומה, רק בלי הבירות, באיזה מחנה חינוך מחדש. אם יום אחד המציאות תגיע לאמצע תל אביב ותנקוש על הדלת בקת רובה. אחרי שטראמפ נבחר הופיעו בשכונה של אחי בברוקלין צלבי קרס על הקירות. הוא אמר שהוא לא הרגיש שזה מופנה כלפיו. אז כלפי מי? היהודים האחרים? מתי יודעים שצריך להתארגן בתאי מחתרת או לברוח?

סיימתי את הבירה השנייה והתחלתי במשא ומתן הארוך של שכנוע הילדה ללכת הביתה.

%d בלוגרים אהבו את זה: