Tag Archive | פורטיס

מכונת הזמן ההפוכה של ברי סחרוף

הלכתי להופעה של ברי סחרוף וראיתי את האור שוב, או מחדש, או אולי מההתחלה. אני שונא הופעות נוסטלגיה, ובכל פעם שאני כבר מגיע לראות תחנת תרבות מאפירת שיער מנעורי מתלווה לאירוע חשש כבד. סחרוף היה התפכחות נעימה.

לא מעט מאלילי הרוק שלי מופיעים גם היום. חמי רודנר סיפר בראיון שיש לו חוזה עם המעריצים: הם באים להופעה, הוא מחזיר אותם בזמן לגיל 17. הייתי בהופעה של "איפה הילד" בבארבי וזה היה בדיוק ככה. מכונת זמן שלקחה אותי לסוף התיכון תחילת הצבא, וגרמה לי לזוז ולשיר לצלילים מן העבר, ולשמוח, ולהישאר אחר כך קצת מרוקן. כי אני כבר לא בן 17, כי זו היתה זריקה של סם, רגשות שהוחדרו עם תווית פג תוקף של כמה שעות. וכשהסם יורד והמציאות חוזרת ומזכירה את כל מה שהיה ונגמר ואבד, זה קצת עצוב.

"איפה הילד" נשמעו בדיוק כמו אז, כשרק גיליתי אותם. אבל היום הם בני חמישים ומשהו, שרים באותו עיבוד שירי אהבה פצועים שבטח התאימו להם בול לפני 30 שנה, ועכשיו מתפקדים על תקן מכונת להיטים, מכונת זמן. החיבור שלהם ושלי ל"מה שעובר עלי" הוא נוסטלגי. אין לו תוקף במציאות. זה נכון גם לגבי הקספרים, ו"מוניקה סקס". ואלה עוד המקרים המוצלחים, שמעתי את פורטיס מנסה לשיר בחיפוי כבד של הלהקה שלו ב"אינדינגב". זה היה עצוב ממש.

אבל סחרוף לא שם. מכונת הזמן שלו עובדת הפוך. היא לא שיגרה אותי אחורה בזמן לאשליה מתוקה של נעורים שחלפו. היא הביאה את שנות התשעים אל אני המבוגר, ועדכנה וחיברה אותן לכאן ועכשיו. 

זה לא רק שסחרוף נראה ומתנהל על הבמה כמו מישהו שעדיין רעב ונוכח וקיים, ולא עושה קריוקי למיטב להיטי העבר שלו. וזה גם לא רק העובדה שההופעה מורכבת משירים פחות מוכרים בהגדרה. אלה העיבודים. יום אחרי שמעתי כמה מהשירים שאהבתי נורא פעם מזמן ושכחתי מקיומם עד ההופעה, וגיליתי שהביצועים המוקלטים נשמעים מיושנים, חזקים הרבה פחות מאלה ששמעתי על הבמה. סחרוף לא ניסה להגיש למעריצים את אותה מוזיקה באותה אריזה. מה שנוגן על הבמה היה גירסה אחרת, מותאמת לסוף 2019. כשהוא שר על לילה בודד בבית מלון זה כבר לא נשמע כמו רוקר צעיר שמקטר אלא כמו אדם מבוגר, העיבוד היה מחוספס ובועט, לא קריר וחלקלק כמו ב-"1900?".

אולי זו גם איכות החומרים, אולי השירים של סחרוף היו תמיד פחות נטועים בהווה מסוים. אני בספק. אני חושב שזה האיש, האמן, שנותר רעב, שלא רוצה לוותר, לעצור, להפסיק להתקדם ולהסתפק רק בעבר. זה לפחות מה שעבר אלי בהופעה של יותר משעתיים שעשתה לי טוב, היי טבעי שעדיין לא ירד. איזה נסיך.  

ביטים ולופים בדרך לאינדינגב

נסיעה ארוכה לדרום היא זמן מעולה למחשבות, בעיקר כשאין בת שמונה פטפטנית מאחור, מה שמשאיר מקום וזמן לתובנות על החיים. הייתי בדרך ל"אינדינגב" וחרשתי פלייליסט שנוצר במיוחד לפסטיבל. מה שתפס לי את האוזן היו הביטים, לא גיטרות. כבר תקופה שאני נהנה לשמוע מוזיקה אלקטרונית ככה פתאום, אחרי שנים של תיעוב הז'אנר. 

זה מעבר להשפעה של האנשים הנכונים במסיבות הנכונות, שגרמה לאותיות להסתדר לכדי משפט. כשנסעתי בכבישי דרום ריקים מוקף נוף יפה ואחר, הבנתי שיש ברצועה שאני שומע משהו מפוזר, על אף המקצב האחיד, משהו דמוי חלום. לא מסודר, לא מתובנת. וזו היתה מילת המפתח. רוק הגיטרות-בס-תופים שתמיד שמעתי מספק בדיוק את זה – תבנית. לשירים מבנה ברור של בית, פזמון וסי פארט. התחושה היא כמעט תמיד של הליכה בתלם, אני יודע בדיוק לאן אגיע.

צילמה בכישרון: ענבלייכר

הטראק ששמעתי הוביל אותי למקום חדש. משהו ברפטטיביות הופך הכול לפחות מוכר וידוע. זו לא דרך סלולה לצעוד בה, זה כאן ועכשיו. זמן להשתהות, לעמוד במקום ולרקוד. והייתי רוצה לחשוב שזו הסיבה, שבגילי המתקדם אני מספיק בטוח כדי להתחכך בהווה.  

גם "אינדינגב" עצמו הרגיש מתובנת וממוסגר קצת. זו היתה הפעם הראשונה שלי, כי התאים בזמנים ובזכות חברה מעולה שבעסקי המוזיקה. ואי אפשר היה להחמיץ את העובדה שהופעות קטנות יותר של זמרי והרכבי אינדי ממוסגרות בין אמנים שכבר מזמן לא שייכים לשוליים, ואווירה ומוזיקת רקע שהן תמצית הסאחיות. פורטיס, עם אחוזים בודדים מהקול שהיה לו פעם, הוא כבר מזמן לא אמן אוונגרד בועט. אפילו רונה קינן, הבטחת אינדי נצחית, שרה בתכל'ס בסגנון ארץ ישראל הישנה והטובה. שלא לדבר על המוזיקה במתחם הקפה, עם ש-לום ואריק, בשירים שאתם מנחשים מתוך שינה. 

המסגרת מעניקה תחושת ביטחון, היא מוכרת, מרגיעה, שביל סלול. היא יכולה להיות אריזה נוחה לשונה ולאחר, ואני יכול להבין חלקית למה צריך אותה גם בפסטיבל ששמו מרמז על ההפך. אם רוצים קהל גדול ורב, כולל משפחות עם ילדים, אין מנוס. אבל אולי בכל זאת לא חייבים את "סן פרנסיסקו" של אריק איינשטיין על הבוקר. גם ברוק ששמעתי ואני עדיין שומע המסגרת מספקת משהו מוכר ומנחם. המוזיקה האלקטרונית היא משהו אחר, היא לא מחזיקה לי את היד. לפעמים – יותר ויותר – זה בדיוק מתאים.

ההופעה האחרונה שראינו היתה של יהלי סובול. יום לפני כן נצ'י נצ' מילא את הרחבה שלפני הבמה, עם מוזיקה מעצבנת ושירים שהם בחלקם הגדול קיטורים. הילדים מסביב שרו את כל המילים. ואל תספרו לי שאני זקן – שמעתי את ג'ימבו ג'יי ופלד והם לוקחים אותו בהליכה ברמת תחכום מוזיקלי ומילולי. הקהל של סובול היה קטן משמעותית, וההופעה שלו היתה לגמרי מאי שם בעבר. הוא חגג יום הולדת 20 לאלבום "סוס", שקניתי בדיסק בזמן אמת. אבל רק כשהקשבתי למילים בהופעה הבנתי חלק מהשירים, שאז לא דיברו אלי והיום מהדהדים מחשבות ותובנות על עצמי. זה היה רוק מיושן, אבל כזה שגורם לך לחשוב ולהרגיש ולנסח. אני סקרן לגלות אם מוזיקה אלקטרונית יודעת לעשות גם את זה. לגמרי מתכנן לבדוק.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: