ארכיון תגים | פורנו

איך להיות קלישאה גאה

הניסיון להימלט מלהפוך לקלישאה דומה לטרגדיה יוונית, או לחלופין לדילוגים בין טיפות גשם בניסיון לא להירטב. זה לא שאני רוצה להיות מיוחד כמו שאני רוצה להימנע מהבורות הידועים, לא להביט בעצמי במראה ולצקצק על הטיפשות, היעדר החזון, הנפילה לידוע מראש.

אבל אני קלישאה. תוויות והגדרות: גרוש, אבא מעצבן למתבגרים, מופלא וחתיך לקטנה שתגדל מהר מהצפוי ותחליף פרספקטיבה מהערצה למרמור. עובד הייטק שחי בכלוב זהב, עיתונאי לשעבר שנהנה לספר חוויות מהחזית אבל מתחלחל למחשבה לחזור אליה, תל אביבי מתנשא, חרד ממחויבות וזוגיות, מתקעקע אחרי שזה כבר עמוק בנורמה, אפילו ניסיתי לגדל זקן.

נגה שאלה אותי פעם על היפסטרים. אם הם רוצים להיות מיוחדים, למה הם כולם נראים אותו דבר? כי אין אנשים מיוחדים. מי שמיוחד באמת מאושפז, או חי בדוחק מהאמנות שלו, או מעצבן את כל האחרים. כולם רוצים להיות שונים אבל בדיוק באותה צורה.

גדלתי, החכמתי, וניסיתי לעשות דברים אחרת. אחרת מההורים שלי, אחרת מהאנשים שהקיפו אותי בבית הספר. בסופו של דבר ההצלחה חלקית מאוד. במקום קלישאה מסוג אחד הפכתי לקלישאה מסוג אחר. וגם זה בעירבון מוגבל. אבא למתבגרים הוא בסופו של דבר אבא למתבגרים, מה שלא אעשה טייטל ה״מביך״ מחכה מעבר לפינה. וכך גם כל שאר התוויות. כמו מבוך שבו לא משנה איזו פנייה תבחר בסוף תתנפץ לתוך אין מוצא.

בכל פעם שמצטרף עובד חדש לחברה נשלח מייל המוני שמהלל את האיש ומונה את מעלותיו. האמריקאים עושים את זה הכי טוב: העובד מפרט את עברו המקצועי בשלל חברות נחשבות, את התארים שרכש במוסדות יוקרתיים (BA, MA, זהו!), ואת התחביבים שלהם שכוללים טיפוס על צוקים, חציית אוקיינוסים בשחיית פרפר וסיוע לילדים נזקקים. פעם אחת, רק פעם אחת, אני רוצה לקרוא על עמית חדש שאוהב להימרח על הספה עם בירה מול סדרה אידיוטית ולאונן מול פורנו מיינסטרים. מבטיח להזמין אותו לארוחת צהריים ראשונה בקונגלומרט ולהיות החבר הכי טוב שלו.

אינדיאנים בנט ופורנו או למה אני עדיין אוהב לקרוא ספרים

לאחרונה, הספר שאני קורא מנצח את הפיתויים האחרים. סדרות טלוויזיה בנטפליקס, סרטים, טוויטר ופייסבוק בטלפון –  כולם מפסידים בקרב על הזמן שלי. לא מדובר בניצחון טריוואלי. קריאה נותרה עסק תובעני בעולם שהולך ומתאים את עצמו לפגמי האופי שלי, לשאיפה למיידי ונוח לעיכול.

"הבן" מאת פיליפ מאייר גרם לי לחשוב מדוע בעצם אני עדיין קורא. "כשהייתי בגילך, לטלוויזיה קראו ספרים,"  אומר הסב לנכדו ב"הנסיכה הקסומה". הוא חצי צודק. כשהייתי ילד זו הייתה האופציה הבידורית המרכזית בעולם נטול אינטרנט שבו ערוץ טלוויזיה אחד. אבל זה לא כל הסיפור, בטח שלא כיום.

אני קורא את "הבן"  לא משום שהוא מבדר, אלא כי הוא מטריד. הספר הוא אפוס רחב יריעה על אודות משפחה טקסאנית. בראשה ניצב הפטריארך ומייסד השושלת, איליי מק'אלה, שכנער נחטף בידי אינדיאנים וגדל כאחד מהם שלוש שנים. אבל העלילה אינה אלא תירוץ. אלה תולדות אמריקה, לא ארה"ב של דמוקרטיה וחופש לכול, אלא אומה קפיטליסטית שנוסדה על בסיס אלימות וגזענות ורצח עם.

כל זה טוב ויפה, אבל למה אני צריך להקדיש כל כך הרבה זמן כדי לקרוא את כל זה ברומן רחב יריעה? מן הסתם יש איזו הרצאת טד שתתמצת עבורי את המידע ב-15 דקות. כשהייתי בצבא פגשתי בחור מרתק, מתנחל אינטליגנטי וימני ("החבר'ה של כהנא לא קיצוניים כמו שמציגים אותם") להפליא. "אני לא קורא פיקשן," הוא אמר, "רק ספרי מדע והיסטוריה. אין לי עניין בסיפורים ושקרים. אני רוצה את האמת."

אבל ספר טוב הוא האמת. הספר שאני קורא מכריח אותי ללמוד ולהכיר את הדמויות. הוא עובר בין שלבים שונים בחייהן, בין שנים ודורות, וגורם לי להבין מה מניע אותן. הפרקים על חייו של איליי בקרב האינדיאנים הם קצת "שוברים שתיקה" אבל משתי הזוויות – הזוועות שהאינדיאנים מבצעים בלבנים ולהפך. שני הצדדים לא מבינים זה את זה וטובחים זה בזה בדרכים איומות. וכשבפרק הבא איליי הוא גבר בוגר, איל בקר ונפט שלא בוחל בשום אמצעי כדי להשיג את מבוקשו, קשה לשפוט אותו, קשה לא להבין אותו.

קראתי וחשבתי על המציאות שלי כאן, על חוסר התקווה והאלימות בין שני עמים, התנהלות שנראית כמו גזירת גורל במפגש בין בני אדם משבטים שונים. מאמר או תוכנית טלוויזיה היו גורמים לי למחשבה דומה לכמה דקות, אבל בניגוד לספר, הם לא היו מצליחים לגעת ברגש באופן שמייצר שינוי תודעתי שמחלחל לאיטו.

זה דומה להבדל שבין צפייה בסרט פורנו קצר ובילוי לילה שלם עם אישה שאני אוהב. אפשר לקלוט את המידע, להבין את העיקרון, אבל לא לחוש את הדבר עצמו. כשאני קורא ספר הוא דורש ממני התמסרות והבנה מוחלטות, ומנגד לא מספק לדמיון שלי תבניות שיגבילו אותו בדמות תמונות או פסקול. "הבן" גורם לי להבין את אמריקה של טראמפ וישראל של בנט טוב יותר מעוד טור רהוט ב"הארץ", וחשוב מזה, הוא גורם לי להבין את עצמי ואת איך שאני מרגיש מול כל אלה. לספר יש מתחרים צעירים, חזקים ומהירים יותר, בתחום אספקת המידע. כשזה מגיע לרגש, הוא עדיין בודד בפסגה.

ספרים שקראתי וכדאי לכם גם: שיט תענוגות ונשים בועטות

בלי הקדמות מיותרות: קראתי כמה ספרים וחשתי דחף מסיונרי:

"משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" / דיוויד פוסטר וואלאס. 

מדובר במעין כתבת מגזין ארוכה, או אם לנסח את זה באופן אופטימי יותר – בספר קצר. מגזין הרפר'ס שלח את הסופרלשיט תענוגות נוסח ספינת האהבה, או מנו ספנות. שבעה ימים בקאריביים על אוניית ענק מאובזרת עם המון תיירים אמריקאיים ושלל פעילויות ואלכוהול. פוסטר וואלאס הפך די אופנתי בשנים האחרונות (הוא התאבד ב-2008, תמיד צעד  טוב לקריירה), ובטח ראיתם את הקליפ הקצת מתחכם ההוא.

התוצאה מיזנטרופית ומצחיקה ומדכדכת. וואלאס כותב על המכונה המשומנת היטב שמתעקשת לא רק לגרום לנוסע לעסוק בשלל פעולות שמוגדרות מראש כמהנות, אלא גם לעצב את התודעה שלו ואת תפיסת החוויה שלו מראש. הוא מנסה להבין איך החדרנית הסקסית שלו יודעת להגיע ולנקות ולסדר, בלתי נראית, בכל פעם שהוא יוצא מהחדר, חושד שרב החובל רוצה לחסל אותו, ואוכל המון. באחד הקטעים הנוגעים ללב, שידברו אל כל סנוב באשר הוא, צופה וואלאס במיאוס בהמוני התיירים האמריקאים שיורדים מהספינה אל חוף דרום אמריקאי של עוד מדינה ענייה. ואז מבין שגם אם הוא נשאר על הסיפון, הוא בהגדרה חלק מהם. אין מפלט.

בסופו של דבר מעבר לכתבת מגזין יש כאן ביקורת חברתית ותרבותית מיואשת ומייאשת. אבל מצחיקה.

למה: מצחיק, חכם, קצר וגורם לך להרגיש טוב יותר עם עצמך.

 

One Kick / צ'לסי קיין  

אולי אחד הספרים הכי מטרידים שקראתי בזמן האחרון ובכלל. לכאורה מדובר בספר מתח-נוסחה-טיסות. הסופרת, צ'לסי קיין כבר אחראית לסדרת ספרי מתח אחת, וגם הספר הזה מוגדר מלכתחילה כראשון בסדרת ההרפקתאות של קיק לניגן. שווה להעיף מבט בעמוד הבית של הגברת קיין. בלי ליפול למלכודות מגדריות, כל חוויית האתר לא משדרת עומק ורצינות. הפאביקון (האייקון ליד הלשונית בדפדפן) של האתר שלה הוא אקדח, למשל.

הגיבורה של הספר היא בחורה שנחטפה בילדותה, ובילתה חמש שנים עם החוטף וזוגתו, אחרי שטיפת מוח יעילה. היא קראה להם אמא ואבא, ועשתה כל מה שאמרו, כולל השתתפות בסרטי פורנו ילדים שהופצו ברשת והפכו לפופולריים להחריד, כן פורנו ילדים, על ההתחלה. הספר נפתח בפשיטת האף.בי.איי על הבית והצלתה. עשר שנים אחרי היא שרוטה לחלוטין, ועם אובססיה לכלי נשק משלל סוגים, אמנויות לחימה ומקרי ילדים חטופים. וגם לחוטף שלה, שנותר חי בכלא, פוטנציאל למערכת יחסים נוסח קלריס-חניבל לקטר שאינה נעימה לקריאה.

מכאן זה מתגלגל בערך כמו שאתם חושבים. קיק (השם החדש שאימצה לעצמה, אפילו הורה אמריקאי לא היה קורא ככה לילד. אני מקווה.) היא סוג של בלש פרטי נוסח ספרי לי צ'יילד/מייקל קונלי, אבל מסתובבת בעולם המטריד והקריפי להפליא של פדופילים וסוטים. הספר נע על הקו המאוד דק בין כתיבה טובה ולגיטימית, לסוג של פורנוגרפיה לא נעימה. וגם אחרי שסיימתי אותו אני לא בטוח מה אני חושב עליו. הוא קריא, הוא מותח, הוא מעניין. נצלני? אני לא יודע. לא להורים? סביר להניח. פמיניסטי? הסופרת היא אישה, והגיבורה היא לכאורה אישה-קרבן שמתמודדת ומשיבה מלחמה, אבל כאן טמונה בעיני אחת מהבעיות של הספר – הוא מתעקש על דמויות גבריות חזקות שקצת מחבלות בקונספט הגירל-פאואר.

למה: מותח, מטריד ומעניין, וכזה עוד לא קראתי.

 

וזרח השמש / ארנסט המינגווי 

ספר שהתחלתי פעם ונטשתי באמצע, ועכשיו חזרתי אליו וסיימתי בעקבות המלצות נלהבות. אני יכול להבין את עצמי מלפני שנתיים שלוש – הוא נע בין קטעים מופלאים של כתיבה רזה ומדויקת, לתיאורים משמימיםשגורמים לסבל כמעט פיזי. מדובר בסיפור אהבה טראגי באירופה של אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואני מניח שבייצוג של "דור האספרסו" של אז.

קראתי את הספר באנגלית, החלטה לאו דווקא מוצלחת בגלל השפה הארכאית (לקח לי זמן להבין ש-tight פירושו שיכור). מנגד זה ייצר שיחה מעניינת עם אפרו-אמריקאי מקשיש על דלפק ארוחת בוקר בניו יורק. יודעי דבר טוענים שהתרגום החדש לעברית מוצלח ומומלץ. עוד אזהרה קטנה – אחת מצלעות המשולש הרומנטי הוא יהודי, ובהתאם לרוח הזמנים בהם נכתב הספר (לפני מלחמת העולם השנייה) יש רוח אנטישמית קלה שמנשבת פה ושם.

השיא מתרחש על רקע מלחמות השוורים בפמפלונה בספרד, ועד כמה שזה נראה לי ספורט מתועב, הכתיבה של המינגווי עושה חשק עז להיות שם. כמה שתיאורי מסעות הדייג של הדמות הראשית משעממים, ככה תיאור קרבות השוורים והמשולשים הרומנטיים שנוצרים ומתפרקים בין הדמויות מרתקים. וליידי ברט אשלי, שכובשת גברים ואז נוטשת אותם אחרי שרקדה סטפס על הלב שלהם בסטילטו היא דמות מופלאה. הייתי שמח לצאת איתה לבר.

למה: כתיבה משובחת כשהמינגווי מפסיק עם תיאורי הנוף, עוד שורה ברזומה התרבותי, וברט, הו ברט.

 

ובפינת האובר-גיקים: Born Again / פרנק מילר ודיוויד מזוצ'לי 

 מדובר בקומיקס ישן למדי (1986). קראתי אותו שוב אחרי לא מעט שנים, והוא עדיין מעולה. למה קראתי אותו שוב? כי מרבל מפיקים סדרת טלוויזיה לפי אחת מדמויות הקומיקס האהובות עלי, דרדוויל. אחרי שבן אפלק ביצע בו סיכול ממוקד בסרט הרע מ-2003, נראה שגירסת הטלוויזיה הולכת להיות סוג של תיקון. Born again הוא סיפור דרדוויל הטוב ביותר, ובין סיפורי הקומיקס המוצלחים ביותר בכלל. פרנק מילר הפך בינתיים לשם יחסית ידוע גם מחוץ לקהילת הגיקים, בזכות 300 וסין סיטי, קומיקס הפכו למדיום שכולם מכירים, אז יאללה.

מדובר בדוגמה מצוינת למה שאפשר לעשות בתוך המסגרת של קומיקס גיבורי על והקומיקס קוד – מעין צנזורה עצמית שקובעת שחוברות קומיקס לא יכללו סקס, פטמות ואלימות גרפית מדי, כמו בבלייזר ובסדרות אמריקאיות (של הרשתות, לא הכבלים). בתוך הגבולות האלה מילר בונה סיפור שכולל מעט מאוד תלבושות לייטקס, ומתמקד בהתפרקות מוחלטת של הגיבור, כולל אובדן שפיות, ובנייה מחדש. בגדול: האויב המושבע של דרדוויל מגלה את הזהות הסודית שלו, ומחליט, במקום פשוט להרוג אותו, להרוס את חייו בכל אמצעי החל ממס הכנסה ודרך שוטרים מושחתים והאשמות כוזבות. זה לא ספוילר, זו רק ההתחלה, והמוקד כאן הוא לא קרבות אפיים, אלא תהליך נפשי שעובר על הדמות הראשית. לא פחות.

הקומיקס כתוב מצוין ומאויר להפליא, וכולל אמירות ביקורתיות על הממסד באשר הוא, והופעות אורח של דמויות שראיתם בקולנוע בשנים האחרונות. תענוג.

למה: כי זה מעולה, זה למה. וכהכנה נפשית לסדרה, אוטוטו ב-2015.

%d בלוגרים אהבו את זה: