אסור לרקוד. 

אם הבנתי נכון יהיו הופעות אבל בלי:

בלי אלכוהול.

 בלי להתקרב זה לזה יותר משני מטר.

בלי לרקוד.

ואם המגבלות יופרו יבוא שוטר. או קווין בייקון.

למה בכלל אכפת לי מהופעות נטולות נענועי אגן וצפיפות? אני הרי שונא צפיפות, ותמיד קיטרתי על הופעות חיות. בהופעה של הפו פייטרס במדריד עצבנו אותי הספרדים השיכורים שדחפו ושפכו בירה, ובפסטיבל רוק בבודפשט הודעתי לתומר שאני חותך אחורה כי ההמון עושה לי התקף חרדה. אז למה התגובה שלי לידיעה היתה כל כך נרגנת? 

את התשובה סיפקה לי בת התשע כשצעדנו בשדרה. היא סיפרה על משא ומתן עם חברה ותיקה שתבוא לישון אצלה. "אני רוצה משהו נורמלי", אמרה, "זו תקופה מוזרה והכול משתנה כל הזמן". גם אני רוצה משהו נורמלי, ולכן אני חוזר לברים ולמסעדות החביבים עלי, ומסתפק בכיסא פלסטיק וארגז חלב על המדרכה. ולכן אני מחכה גם להופעות, אבל הרעיון של הופעה שבה אצטרך כל הזמן להיות מודע וערני, במקום להיסחף עם המוזיקה והחוויה, הוא ההפך מנורמלי. 

אני נצמד לפירורי שגרת דאשתקד. אני לא יודע אם זה ניסיון להיאחז חזק במעקה עד שהספינה תתייצב ותחזור למסלולה, או חלק מתהליך כואב של להרפות מן העבר. אני חושד שגם כשהכול ייגמר, ומותר יהיה לשתות בירה ולפזז בבארבי, זה לא יהיה הסוף הטוב המיוחל. 

שלושים שנה חלפו ממלחמת המפרץ, ובכל פעם שאני שומע אזעקה עולה בי הדהוד של עצמי בגרסת החייל, יושב עטוי מסיכת אב"כ במגורים בבסיס ומפחד. את המסיכה נגד קורונה אני עוטה כבר יותר משנה. אילו חרדות יישארו אחרי שאסיר אותה? כמה זמן ייקח עד שאכנס לבר, מועדון, טרמינל נוסעים או אולם כנסים בלי להתחלחל ולנסות לצמצם מגע עם עמיתיי בני האדם מפיצי המחלות? והאם נעמוד כולנו בחלל סגור ונתהה אם ברגע זה אנחנו נדבקים במגיפה הבאה?

אני מתנדנד בתווך. תלוי בין הנורמליות של פעם, לעתיד הלוט בערפל. חוסר הוודאות מוציא אותי אחת לכמה ימים מדעתי. ואז אני חוזר אליה, מלקט פירורי נורמליות ממדרכות תל אביב, וממשיך לחכות. ולפעמים קצת רוקד עם עצמי בבית. פחות צפוף ומאוד כיף.

שכול ויגון זה לא כיף, אבל הסיבה האמיתית לכך שאני שונא את ימי הזיכרון ועוזריהם היא אובדן השליטה ברגשות שלי. אלה ימים שבהם נראה כאילו ישות ערטילאית לחצה על כפתור השאפל במוח ובבטן שלי, מכניסה אותם לסחרור נטול סדר, המשכיות והיגיון. בשלב מסוים אני נכנע ופשוט מחכה שזה ייגמר.

ביום שישי ביקרנו את הקבר של אבא שלי, אזכרה שנייה, בסך הכל עברו שנתיים. במשך שבוע לא הצלחתי לחשוב על זה, בכל פעם שניסיתי המוח שלי דילג למשהו אחר, כאילו נתקל בחור שחור, או קוטב מגנטי שאי אפשר להתקרב אליו. וכשהגיע היום התעלמתי מניסיון של שנים וחשבתי שאני יודע איך הדברים יתגלגלו. נגיע, יהיה קשה נורא, ואחרי שנתפרק לגמרי נחזור לבית של אמא שלי ללקק את הפצעים.

זה לא עובד ככה. הניסיון לשמור על שליטה נדון לכישלון. מתחילת היום מצב הרוח היה אקלקטי. בעיות במכונית עיכבו את היציאה לדרך וגרמו לי לשנוא את הגזע האנושי באשר הוא לכמה דקות, כשמד מצב הרוח יורד בחדות. אבל אחר כך היה נעים להיות סגור עם נגה ותומר בחלל קטן שממנו הם לא יכולים לברוח ועוד עם מוזיקה משובחת ברקע, והמד דילג לו למעלה לספירות של כמעט עליצות. ואז בית הקברות, שמטיל אימה ועצב, אבל מנגד מפגש עם קרובי משפחה כולל אחי הקטן והחמוד שבא מניו יורק, איפה זה ממקם את מד המצב הנפשי?

הטקס היה קצר וקשה, אבל פחות מכפי שחשבתי שיהיה. חיכיתי לקריסה שלא באה. לחלוחית בעין פה, גרון נשנק קלות שם, אבל לגמרי החזקתי מעמד. באמצע הרמתי את הראש וראיתי את נגה ותומר חבוקים וזה עשה לי נעים בלב. משם המשכנו לבית של אמא שלי, שהכיל הרבה יותר מדי אנשים, ילדים ואוכל. שילוב שיצר המולה שמחה אבל לא איפשר לדבר באמת. קצת חסר לי הקתרזיס שאחרי, אבל לפחות עבר ונגמר, לא?

נסענו חזרה לתל אביב. הורדתי את נגה ותומר אצל אמא שלהם, ושמתי בלי לחשוב את האלבום של הפו פייטרס שיצא קצת אחרי שאבא שלי נפטר. בדרך לשבעה היינו שומעים במכונית את הסינגל הראשון ממנו אבל בשישי האחרון רק חשבתי שמתחשק לי לשמוע אותו, בלי לעשות את הקישור. לחצתי על פליי, העברתי את המכונית לדרייב, והתחלתי לבכות בלי להבין מאיפה זה הגיע פתאום. שאריות של עצב ורגש שנשפכו פתאום החוצה. אני שונא ימי זיכרון.   

בת השבע קראה ב"הארי פוטר" על הצוואה של דמבלדור, וכעת היא מתלבטת איך כדאי לחלק את הבובות בין ילדיה לעתיד. היא סבורה שראוי שאף היא תכתוב צוואה. היא מוטרדת בעיקר מההיבטים הפרקטיים. היא לא יודעת כמה ילדים יהיו לה, ואם בנות או בנים. זה הופך את הצוואה לאתגר מורכב במיוחד.

אני חושב על המוות לא מעט, בעיקר מאז הפטירה הפתאומית של אבא שלי. יש פחד מקריסה פתאומית, ויש תהיות קוסמיות אודות לאן כל זה מוביל. ההתלבטות של בת השבע גרמה גם לי לחשוב על ההיבטים המעשיים של העניין, והמסקנה שאליה הגעתי כמעט מייד היא שהכי חשובה לי המוזיקה.

אני אתאיסט. אין לי כוונה לשבת על כיסא ארגונומי בגן עדן ולעקוב בעניין אחרי צאצאי, או סתם לרחף במצב לא גשמי באוויר, ואני לא מייחס חשיבות גדולה למה שיקרה לגוף שלי אחרי שהכול  ייגמר. נכון שקבורה יהודית זה באסה, וארון באיזה קיבוץ עדיף. ואולי שריפה? אבל זה לא באמת ישנה.

גם עניין הרכוש לא משמעותי במיוחד. עשיר ממש כבר לא אהיה, אין לי אוסף בולים, עטים או שעונים יקרי ערך, המעט שיישאר יתחלק שווה בשווה ושיסתדרו. מה הדבר היחיד שמטריד אותי? הפלייליסט בלוויה.

אחד הלבטים בהלוויה של אבא שלי היה איזה שיר להשמיע. נתקלתי בז'אנר כבר קודם לכן, באזכרות, ואני תוהה מתי בדיוק זה הפך לפופולרי לנגן משהו מהאייפון לסיום הטקס. אולי טכנולוגיית הבלוטות' יחד עם הרמקולים הניידים קידמה את כל העניין. זה גם מהווה מקור מצוין לרגעים קומיים, כשהכול מתעכב בשיא השכול והיגון בגלל חיבור כושל.

בלוויה של אבא שלי היתה בידורית. ככה קוראים לרמקול שהגיע מהקיבוץ ומצויד באורות שמחים שמנצנצים כשהמוזיקה מתנגנת. השמיעו את "אני גיטרה" שאני לא מסוגל לשמוע מאז בלי מחנק בגרון. מייד חשבתי שלהלוויה שלי אני מעדיף משהו רועש ועצבני יותר. כשחלקתי עם הילדים שלי את ההעדפה זוכיתי במבטים זועמים ובבקשה חצי מנומסת לסתום את הפה. חשבתי על השיר ששמענו שוב ושוב בדרך לשבעה ברעננה, Run של "הפו פייטרס", ועל הדמעות שבלמתי כל פעם שדייב גרוהל שר "תתעורר ותברח איתי". 

זה הדבר שהכי אכפת לי ממנו. אין בזה שום היגיון, אבל אם יש משהו אחד שהייתי רוצה לקבוע זה את הסאונד של אחרי מותי. לא שיר רגוע ועצוב, אני רוצה רוקנ'רול לסיום. צעקה. ולמה רק שיר אחד, פלייליסט שלם. לא לאונרד כהן מקונן, פחות ליין סטיילי מ"אליס אין צ'יינז" שצורח על זה שיירד גשם כשהוא ימות. יותר בכיוון של איי.סי.די.סי עם הכביש המהיר שלהם לגיהינום.

זה לא כדי לעצבן את האבלים או את השכנים בקברים הסמוכים, חלילה. זו סוג של צוואה, לא במובן של חלוקת רכוש אלא במובן של הזיכרון שיישאר ממני. הדרך המשמעותית ביותר מבחינתי לגרום למשפחה וחברים שיישארו על הכוכב לזכור אותי באופן שבו אני רוצה להיזכר. ואולי גם הנפת אצבע משולשת אחרונה נגד הקונספט המרגיז של מוות וחידלון. מחווה נואלת ורועשת אחרונה. ובפול ווליום ועם המון בסים בבקשה.

בחגיגות יום ההולדת ה-70 של אמא שלי עמדנו כולנו עם אוזניות בחדר חשוך והבטנו במסך. ההוראות היו פשוטות – כל אחד היה צריך להכין פלייליסט באורך של כ-40 דקות, לחבוש את האוזניות, ללחוץ פליי, ולבצע את ההוראות שבמצגת. אסור לדבר, אסור להוריד אוזניות. סדנת ויפאסנה פוגשת מסיבת אוזניות פוגשת קצין חינוך קיבוצניק.

חגיגות יום ההולדת נקבעו מזמן, הרבה לפני שהמציאות טרפה את הקלפים. מכיוון שטכניקת האבל במשפחה שלי לא כללה מעולם התקפלות והתפרקות, ערכנו את האירוע כמתוכנן. סוף שבוע בשפיה, ערש ילדותה של אמי. בערב שלפני חשבתי – חשבנו כולנו – על מי שיהיה באירוע ועל מי שלא.

ככה רק עם אוזניות

הגענו למקום מצוידים באוכל ובגדי ים ופצחנו בחגיגות. במפתיע הייתי רגוע ונטול מחשבות מטרידות. המתח שלפני התפוגג, החששות נדחקו הצידה. היה נעים ביחד. אבא שלי אף פעם לא היה הטיפוס של מסמר המסיבה. הוא היה מרחף בצדדים, מסדר, מתקן, מביא. לרגע אפשר היה לחשוב שמכיוון שלא היה חלק דומיננטי בשיחה, הנה היא ממשיכה בלעדיו בלי הפרעה.

שיא האירוע היה הפעלת האוזניות המסתורית. אם גיסי לא היה קיבוצניק אידאליסט הוא היה יכול לעשות מזה כסף. "שבו במעגל" – יושבים. "קומו לרקוד" קמתי והתחלתי להתנועע. "מיצאו מישהו שרוקד בקצב שלכם. גשו אליו וריקדו איתו," שלח אותי לפזז עם אחיינית בת 7. "מיצאו שיר ברשימה שמזכיר לכם מישהו בחדר. גשו אליו וחבקו אותו" – קל, הפלייליסט שבחרתי הורכב משירים של "גרין דיי" וה"פו פייטרס" שראיתי בהופעה עם הילדים. וכך מצאתי את עצמי מתחבק עם תומר, שבימים כתיקונם אוסר על קרבה פיזית בפומבי. אושר.

המוזיקה עשתה לי נעים בגוף. היעדר התקשורת המילולית הפך את הכול לפשוט יותר מחד, והכללים הכתיבו תשומת לב וסיוע לשאר הנוכחים מאידך. היה משהו משחרר בלרקוד ולבצע הוראות ולתקשר בניד ראש או יד על הכתף. הרגשתי קליל ושמח וחופשי.

ואז הגיע השיר ששמעתי בכל פעם בדרך לשבעה ובחזרה ממנה. כי הוא בדיוק יצא, כי השורה "Wake up, run for your life with me" התאימה בול למה שהרגשתי. ופתאום זה נחת עלי. הנוכח-נפקד של האירוע, האיש שפתאום אי ההימצאות שלו בחדר תפסה את כל המקום. וניסיתי להחליט אם הוא היה רוקד איתנו ומשתטה, מסובב נכדה באוויר, משתולל עם נכד. או שאולי היה עומד בצד ומצלם. והוא לא היה שם. ואני המשכתי לרקוד אבל עם כתפיים כבדות.

ולמחרת היו העוגה והנרות והקראת הברכות. והיה שמח וביחד ונעים, והייתי מאושר לראות את אמא שלי זורחת. ורק בשוליים של החדר, כמעט בהיחבא, היו גם דמעות.

הפיצוץ הגיע ביום האחרון לטיול, או כמו שהיטיבה נגה להגדיר: "למה דווקא היום?!?" כמו בכל מערכת יחסים הטריגר לא משנה והעיתוי גרוע. בקיצור, אחרי מספיק פרצופים עקומים מצד צמד מתבגרים שהוטסו למדריד לפסטיבל רוק – התפוצצתי. רבנו וצעקנו והשלמנו. אבל זה היה על הסף של להרוס את הכול.

למחרת ישבנו במטוס אלעל שנתקע בהמתנה לשער בנתב"ג. במושב שמאחורינו ישבו שני חברים, בערך בגילי, שחזרו גם הם מהפסטיבל בעל השם התמוה "Mad Cool Festival". התפתחה שיחה. הם שאלו את תומר מה אהב ומה לא, ואחד מהם הסביר לו שהוא צריך לנשק את כפות הרגליים שלי בשנה הקרובה לאות תודה על היותי אב מסור ומופלא שלוקח את הילדים שלו לאירוע כזה.

תומר לא צריך. היה לי נוח ונעים לשמוע את המשפט הזה, אבל הוא צלצל מזויף. את הנסיעה הזו תכננתי לפני יותר מחצי שנה. ביוזמתי. אחרי שנים של חינוך מוזיקלי מוצלח רציתי לקצור את הפירות וליהנות מכמה הופעות מגניבות ומטיול בחו"ל בחברת שניים מתוך שלושת האנשים האהובים עלי בעולם. אני החלטתי, אני הנהגתי, אני ניווטתי. בין היתר גם כי כמה כיף להיות אבא מגניב שלוקח את הילדים לראות את ה"פו פייטרס" ו"גרין דיי". ההורים שלי לא הבינו מה זה הרעש שאני שומע בחדר. אני החלטתי שאצלי זה יהיה אחרת.

הילדים שלי גדלים בעולם שונה מהותית מזה שבו אני גדלתי. האפשרויות בו מגוונות יותר, והקרבה התרבותית בינינו גדולה פי כמה ממה שהייתה בדורות קודמים. טיסה לחו"ל היא לא חלום רחוק ויקר, לפחות לא בסביבה שבה הם חיים. כל זה נתון, לא הישג פרטי שלי. אני עדיין חושב שמגניב מצידי לטוס איתם לפסטיבל במדריד שבו מופיעות להקות שהם אוהבים. אבל הם לא צריכים להיות אסירי תודה מכאן עד לירח ובחזרה. אני כן יכול לצפות מהם לשיתוף פעולה ויחס חיובי, לשקלל לתוך המשוואה את הגיל שבו הם נמצאים ולהחליט מה אני מוכן לספוג ומה לא.

הם יכלו מן הסתם להשקיע קצת יותר באותו יום בתור שותפים לטיול, אבל זה לא שהם שותפים שווי זכויות. אחת הבעיות המרכזיות בתפקיד המבוגר האחראי היא שהוא פרמננטי, בלי אפשרות לקידום או פיטורים. במילים אחרות: עשית ילדים? לקחת אותם לחו"ל כדי לשוטט במדריד ולקפוץ מול במה בין מלא ספרדים? תתמודד. כי הריב הגדול נולד לא רק מההתנהגות של הצמד, אלא מהלחץ שלי לספק להם כיף במקסימום בכל רגע נתון, חוויה בלתי נשכחת עם אבא. וזה לא התיק שלהם. מותר להם פה ושם להחמיץ פנים.

נרגעתי, חיבקתי, השלמנו, הלכנו לראות הופעות. והם היו מקסימים ומתוקים וקפצו ורקדו. נגה בחרה לי בגדים, תומר התלהב מהבניינים עם השיק האירופאי והמאפים עם הטעם של עוד. היה רוקנ'רול.

וכמה מילים על הפסטיבל:

• "גרין דיי" מנצחים בנקודות ספורות בתחרות ההופעה הכי טובה. ל"פו פייטרס" יש שירים מוצלחים הרבה יותר, אבל דייב גרוהל לועס מסטיק, מסביר שלא בכבוד שלהם לעשות הדרן – הם פשוט מנגנים עד הסוף – ובאופן כללי נראה כמו טווס חביב אך מרוצה מעצמו. בילי ג'ו ארמסטרונג והחברים שלו, לעומת זאת, חמודים להפליא ורק רוצים שתאהבו אותם. ועולים לשני הדרנים.
• הכול היה מאורגן להפליא עד לרגע לפני ההופעה של "גרין דיי". אקרובט שנפל ממנוף ומת. לא הבנו מה קרה בזמן אמת. הנפילה נראתה בהתחלה חלק מההופעה. רק למחרת קראנו שהוא לא שרד. תאונה אידיוטית שלא הייתה סיבה שתתרחש. זה פסטיבל רוק. תמכרו בירה ותעשו מוזיקה. זה מספיק.
• חצי מהספרדים בקהל נראו כמו לוחמי שוורים, עם חלוקה לערס-מטאדור והיפסטר-מטאדור. והם נדחפים כמו ישראלים.

דלת החדר שלי נפתחה ואמא שלי, אדם שרגישותו לרעש גובלת בכוח-על, דרשה ממני שאחליש את המוזיקה. ובכלל, היא רצתה לדעת, למה הוא צועק? מי שעורר את זעמה היה ברוס ספרינגסטין. ניסיתי להסביר לה שהוא צועק כי הוא שר על דברים שמכעיסים אותו. לא על פרחים. "אז שישיר על פרחים", היא אמרה. הייתי בן 15 או 16. החלשתי.

ראיתי השבוע את דייב גרוהל מהפו פייטרס, פעם המתופף של נירוונה, בטקס האוסקר. הוא לא צעק. הוא שר את בלקבירד של הביטלס, בביצוע ענוג ושקט ויפה. נוגע ללב כמו שכתבו ברולינג סטון הגריאטרי. התחשק לי לקחת ממנו את הגיטרה ולשבור אותה על הראש שלו. ואז לשאול אותו מה קורט קוביין היה אומר. אני אוהב את הפו פייטרס. אבל נו באמת. מצד שני קורט קוביין פוצץ לעצמו את הראש וגרוהל חי לא רע היום. מה עדיף.

כילד בורגני ברעננה אהבתי את מה שילדי מעמד ביניים בעולם המערבי אוהבים: היתה תקופה של רוק כבד, היתה תקופה של ראפ, והיתה התקופה ההיא שבה החומה של פינק פלויד נשמעה לי כמו אמת צרופה. לבגרות למדתי עם גאנס אנד רוזס באוזניות ואבא שלי אמר שאני נראה כמו תלמיד ישיבה, מיטלטל קדימה ואחורה בכיסא. המכנה המשותף לכל אלה היה רעש וכעס ופריצת גבולות. הקשבתי לזמרים ולהקות ששרו על סמים וסקס ומרד בממסד בזמן שהכנתי שיעורים והתכוננתי למבחנים ולא נגעתי בסיגריות או בבנות. המשוואה היא כנראה שהווליום עולה במקביל לרף החנוניות.

הרבה דברים השתנו מאז והטעם המוזיקלי שלי התפתח, אבל לאו דווקא השתנה. נוספו לו רבדים, אבל בזמנים קשים אני עדיין חוזר לגאנס אנד רוזס או לעידן המופלא של הגראנג'. וכמו ילד דביל אני מתקשה לקבל את העובדה שמדובר בתעשייה, שגיבורי הרוקנרול שלי הם מכונת מזומנים עם תדמית לשמר והופעות למכור. האינטגריטי שלהם, הזעם והמרד, הם חלק ממותג. ישבתי בחדר שלי בקוטג' ברעננה ומלמלתי בדביקות את "They say jump and you ask how high" עם רייג' אגיינסט דה משין באלבום הבכורה שלהם שיצא בלייבל ששייך לסוני, לא בדיוק חברה קטנה וחתרנית. מבחינתי הם דיברו על התחושות שלי מול בית הספר, והמדינה ובכלל. הייתי צעיר מכדי להיות מודע לפרדוקס. היום אני לא. הטעם המוזיקלי נתקע במקום, המודעות התקדמה. וחבל.

פה ושם יש יוצאי דופן. ברוס ספרינגסטין נשאר נאמן לעצמו תמיד, כולל הצהרות פוליטיות אמיצות ולא פשוטות, מאבקים משפטיים על החירות היצירתית שלו ואלבומים אישיים במקום אלבומי המשך ללהיטים גדולים. כשהוא שר על הייאוש בחיי היום יום אני עדיין מאמין לו. אבל בוס יש רק אחד. הרולינג סטונז, פעם יעד נחשק של המשטרה בארה"ב, נראו לי בהופעה שלהם בארץ כמו קשישים חביבים שעושים קריוקי על עצמם. סימפתיה לשטן, שיר שבזמן אמת עורר רעש ומחאה, נשמע בפארק הירקון כמו כוורת חוזרת. כנראה שקשה להיות פרוע באמת או נאמן לעצמך ובמקביל להצליח ולא למות ממנת יתר. אני לא יודע, לא ניסיתי. אבל משום מה אני מצפה מהמוזיקאים שאני אוהב לעשות את זה בשבילי, ללכת על הקצה.

המשימה שלהם היא לבטא עבורי את כל מה שאני מדחיק ומתמודד איתו באופן בוגר ושקול. כל הרגעים בחיים שבהם אני לא קם מתפטר והולך, או זורק על מישהו חפץ כבד או חד או גם וגם, או כל דבר אחר שהוא בלתי אחראי ומסוכן אבל מספק לגמרי כאן ועכשיו. כשהם צועקים, כמו ספרינגסטין שעצבן את אמא שלי, הם צועקים במקומי. וזו צעקה שקצת קשה לי להאמין לה אם הם הולכים לנגן פתאום על גיטרה אקוסטית בטקס האוסקר. זה מריח פתאום כמו כסף. לא כמו רוח נעורים.