התעוררתי בשלישי בבוקר, הכנתי סנדוויץ' לארוחת עשר בכיתה, הצצתי בטלפון וראיתי שהיי, אולי יש מלחמה. אמש היה רגיל לגמרי והבוקר טילים. אבל הסנדוויץ' כבר היה מוכן, והמשכתי לארגן את הבגדים עם חולצת הביצפר של בת השמונה, עד שפיקוד העורף שם לזה סוף וארגן לה חופשה והכריח אותי להודות שהשגרה הופרה וזהו.

האזעקה השנייה בשלישי בבוקר היתה גם האחרונה, ובמדינת תל אביב שרר שקט. יום חופש בחסות הג'יהאד. באותה מידה היתה יכולה להיות עוד אזעקה אחת או עוד עשרות. בשני בערב העולם התנהל כמנהגו. בשלישי בבוקר הוא נראה פתאום בעל פוטנציאל לשינוי בלתי הפיך.

שמעתי פעם פודקאסט שדן באנשים שלא נמלטים מאזור אסון. הם שומעים את האזעקה ונשארים לשבת, כי זה בטח תרגיל, או לא רציני, ותכף הכול יחזור לשגרה. ואז הם נספים בשריפה או שיטפון. או מה שזה לא יהיה. בתחילת הפודקאסט מתראיינת אישה ששמעה את האזעקה וקמה וירדה במדרגות והיתה הניצולה היחידה מהחברה שבה עבדה במגדלי התאומים. הקשבתי לה וחשבתי שלי לא היה סיכוי.

הפער קטן. לכאורה ברור שבסופו של דבר ירקדו הצדדים את הריקוד הרגיל, ואחרי כמה הרוגים מצד אחד ונפגעי חרדה ורכוש מצד שני, נחזור לשגרה המעוותת. אבל מספיק צעד אחד קטן, סטייה קטנה במעופו של טיל, כדי לשנות את המצב מהקצה אל הקצה, לחורר את אשליית מארג המציאות הקשיח והיציב. ההיסטוריה מלאה באנשים פעורי פה שלא מבינים איך המלחמה הגיעה לפתח ביתם, ככה באמצע שבוע עבודה רגיל. 

יש משהו מפתה בלהמשיך כרגיל. האזעקה נשמעת רחוקה, והמציאות היומיומית נראית בעלת קיום מאגי כמעט, כאילו אין שום כוח בעולם שיכול לעצור אותה. אם רק אמשיך ואכניס את הסנדוויץ' לתיק, וארכוב לבית הספר כרגיל, המציאות תתיישר ותמשיך להתגלגל קדימה, כי אין לה ברירה. 

האם אדע לזהות את הנקודה המדויקת שבה השגרה יורדת מהפסים ושועטת ללא מסילה אל עבר התהום וכדאי לעשות מעשה? סביר שלא. אני צופה מהצד ברצף אירועים כאוטיים שאף אחד לא באמת יודע לאן הם יובילו, מקווה שהסטטיסטיקה תמשיך לעשות את העבודה שלה ושהדברים יתנהלו כמצופה. ומכין סנדוויצ'ים.

האולם מלא מפה לפה ואחרי הפסקת הקפה יגיע תורי. הם לבושים בחליפות ומקטורנים, אני בטי שירט. האולם גדול כך שאיאלץ להשתמש במיקרופון ומתרגמים יעבירו את האנגלית שלי סימולטנית לספרדית ופורטוגזית. רוצה לומר: הרבה טקס בישבן ופרפרים בבטן.

אני מסוגל לראות את עצמי מהצד וזה לא משנה בכלל. לא משנה כמה ניסיון ומודעות צברתי לאורך השנים, השלב הזה, ההמתנה שלפני הרמת המסך, תמיד שם, בלתי מנוצח, לא מתפנה. הלפני הזה לא מוגבל רק להופעות מול קהל. זו כל סיטואציה של במה וירטואלית, של הצורך לשחק את הדמות של עצמי, או לצאת מאזור נוחות כלשהו. לפני ראיון עבודה, לפני דייט, לפני שמישהי מגיעה אלי הביתה, לפני טיסה לחו"ל, הקראת הספד או ברכה וכן, גם מצגת בפני מי שלא יהיה.

אני יודע מראש בדיוק מה יקרה. ערב לפני זה לחץ קל עד בלתי מורגש, קצת חזרות, הערה מבדחת ששווה להוסיף בשקף מסוים. בבוקר אני עדיין רגוע, כי רק כשעה לפני זה יתחיל. עולה מהבטן לחזה, מכניס את המוח לניוטרל, זו שעה שבה אני לא באמת מסוגל לתפקד, רק לשוטט אנה ואנה, לשחק במשהו מפגר במיוחד בטלפון, להמתין שהזמן יזוז. היכולת להביט בעצמי מהצד שלא משנה, רק מוסיפה עוד רובד שאין לו שום השלכה מעשית.

הפחדים צצים ומרחפים מסביב לראש שלי, אני לא באמת חושב עליהם באופן מודע אבל הם שם, כל מה שקצת קודם סולק הצידה: מה אם אשכח הכול, אגמגם, לא אדע לענות, איאלם דום, אעליב, אטעה, אשבש, אקיא, אקרוס. מה אם הטיסה תתרסק, יעצרו אותי בביטחון, ישדדו אותי, יחטפו אותי, ידרסו אותי. אם לא אתפקד במיטה, אפעיל את המצגת הלא נכונה, אחשוף בטעות אימייל או הודעה אישיים מול אולם מלא אנשים.

זו וריאציה על סיוט העירום בתיכון, וכמו רגע אחרי ההתעוררות גם פה השקט והשפיות חוזרים בהרף עין של צלילות דעת. כבר הייתי במצבים האלה, אני יודע איך העלילה תתקדם. ברגע שאני על הבמה אני נרגע, מסתדר, מאלתר. וחשוב מזה – טעויות נסלחות, וניתנות לתיקון. אפשר לדבר גם בלי מצגת שלא עובדת, להפוך תקלה לבדיחה, להתחיל מחדש, לשרוד דייט גרוע, לקבל עזרה.

אני יודע את כל זה וזה לא משנה. דקה לפני שאני עולה על הבמה במקסיקו סיטי אני בהיסטריה, בשנייה שבה אני לוקח את המיקרופון אני נרגע. אני אפילו נהנה, והאופוריה שאחרי היא בכלל היי מטורף. אני חושד שהיום בו לא אחוש את חרדת הלפני יהיה מבשר רעות.

תכף אני ממריא.

הריטואל: מזמין מונית לשעה שנקבעה אחרי ויכוח פנימי מתיש, כמה זמן מראש? בין השלוש שעות המומלצות לבין ניסיון העבר לבין פאקינג יולי וכולם טסים, אבל בעצם עוד לא זוועות אוגוסט. בסוף מזמין לשעת פשרה בידיעה ברורה שאמצא את עצמי יושב בין דוכני קפה דלוח וסנדוויצ'ים עבשים שעולים כמו משכורת חודשית של שוטף כלים במסעדה תל אביבית, מחכה.

אורז תוך עשר דקות, מתלבט רבע שעה אחרי מה שכחתי, מחליט שזה לא משנה כי אפשר לקנות הכול שם, ואז מתלבט עוד קצת.

בודק במונית שלוש פעמים שהדרכון בתיק. שהוא בתוקף. צועד מהמונית אל הדלתות האוטומטיות מיישיר מבט קדימה, מנסה לא להיראות חשוד או סתם בן מיעוטים לשומר בכניסה, מקווה שלא יהיה תור, עומד בתור, בודק מה השעה, הקדמתי מדי לעזאזל, מקווה שלא יעצרו אותי בבדיקה הבטחונית, מקווה שלא יעצרו אותי בביקורת דרכונים. למה שיעצרו אותי? למה לא?

צועד אל הדיוטי פרי, תכל׳ס לא צריך כלום. קונה אלכוהול כי למה לא וממתקים לילדים כי אחר כך למי יש כוח וזמן לחפש ומתנה בחנות הצעצועים. ויושב ומחכה בין דוכני קפה פח ומאפים קשיחים במחיר מופקע.

וחושב:

על מה ששכחתי, על מה יקרה אם המטוס יתרסק, ואיפה עדיף שיתרסק? ים, יבשה? מה יהיה עם הילדים אחרי מותי הדרמטי? עורך חשבון קצר, האם החיים שלי היו בסך הכול בסדר עד השלב הזה, מה היה ההספק, האם אפשר לפרוש עכשיו ולקרוא לזה שיא, בהנחה שאין אלוהים וכל העסק חד פעמי?

לפחות הזמנים השתנו ואני לא חושב על חטיפה ורילוקיישן מאונס למדינה זרה בעלת משטר מפוקפק. אפילו לא על מטען חבלה. סתם התרסקות. הסטטיסטיקה אומרת שבטוח יותר לטוס מאשר לרכוב על האופניים שלי כל יום לעבודה. אז אומרת.

יושב בגייט ומחכה שהתור יסיים להתנחשל פנימה, צועד לכיוון השרוול ומתעלם ממבטים נוזפים של אנשי צוות, בכל זאת נתקע בפקק קטן בכניסה למטוס. מחייך באדיבות לדיילת, מקווה לשבת ליד אישה יפה ומסתורית, יושב ליד גבר גדל גוף וקטן דיאודורנט, מתעלם מסרטוני ההנחיה על איך להתרסק נכון. מעביר למצב טיסה, מקשיב לרחשים של המטוס כשהוא צובר תאוצה, נשען אחורה וקצת נאחז במושב כשמתנתקים מהקרקע, מציץ בחצי עין מבעד לחלון, וזהו.

הטרדות נוטשות את הראש באחת, הידיים מרפות, המסע התחיל.

בתקופת הגירושים קראתי את "ההיסטוריה הסודית" של דונה טארט. תקופת גירושים פירושה הזמן שחולף מהרגע שבו התקבלה ההחלטה, ועד לרגע שמפרידים כוחות באמת. לטריטוריה יש חשיבות מכרעת, וזו תקופה לא פשוטה.

הספר עוסק בקבוצת סטודנטים שרוצחת את אחד מחבריה. כשהשוטרים מגיעים לחקור, כותב המספר שאם היה מדובר בסרט מתח הם היו נראים לחוצים ואשמים. בפועל הם נראו כמו סתם אנשים מהשורה. הזדהיתי. גירושים מעולם לא נראו לי אופציה מעשית, הייתי בטוח שהעולם יקרוס, שהשמים ייפלו. מצאתי את עצמי שורד את התקופה הזו, מתנהל אחרת לגמרי ממה שדמיינתי.

יש פער עצום בין האופן שבו אני חושב שאגיב לאירועים לבין התגובה בפועל. זה התחיל לאט, וצבר תאוצה: שלל החוויות בצבא, הפעם הראשונה שבה טסתי לבד לחו"ל, לעבור עבודה, להתפטר בלי שיש לי עבודה חדשה מוכנה וארוזה ומחכה לי. מערכות יחסים. בכל פעם המציאות מתמודדת עם תסריט שנכתב מראש. זוגתי הראשונה אמרה שאני רואה יותר מדי סרטים, אמירה שהעניקה את השם לבלוג הזה. היא צדקה. את התסריטים לאירועי חיי השונים כתבתי בראש בהשפעת מיטב תסריטאי הוליווד. המציאות כמעט תמיד מתגלה כאחרת.

הבעיה המרכזית היא שהתסריט מתחזה למציאות. לא פעם התברר לי שהוודאות שיש לי לגבי משהו לא מבוססת על כלום למעט דעות קדומות על עצמי, על העולם. הצבא טלטל את התפיסה הזו כהוגן. תלוי בין שמים וארץ בקורס צניחה, התבשלה לי בראש התובנה והתנסחה קצת אחר כך. אם מישהו היה מציע לי לקפוץ ממטוס, הייתי אומר שזה לא בשבילי. בצה"ל לא מאמינים בלהציע, ולכן מצאתי את עצמי קופץ מגובה 400 מטר. זה היה מפחיד, זה היה מדהים. אי לכך קניתי כמה חודשים לאחר מכן אופנוע. עוד משהו שלכאורה אינו אני.

לא שהשתחררתי מהמגבלות שלי ברגע אחד של הארה. הפחדים, ההתנגשות בין תסריט למציאות, עוד קיימים. אני רק מוכן לקראתם. כשעברתי מעיתונות להייטק היה לי ברור שאשלם על כך מחיר, כולל למצוא את עצמי עם מנהלים ומנהלות צעירים ממני בעשור. היו לי תסריטים ברורים על איך זה אמור להרגיש – עלבון, פחד, יגון ותוגה. לא לגמרי הופתעתי כשהרגשתי לגמרי בסדר.

הציטוט המלא ההוא של רוזוולט הולך ככה: "הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו – פחד שאין לו שם, אין לו היגיון ואינו מוצדק, אשר משתק את המאמצים שלנו להתקדם". לא פעם גיליתי, לפעמים מאוחר מדי, שמה שעצר אותי לא היה חוסר יכולת או התאמה אלא תפיסה שגויה של המציאות ושל עצמי. לא תמיד. חוץ מהפחד יש מספיק דברים מוחשיים לפחד מהם. התקפי לב פתאומיים, תאונות, לא חסר. לפעמים המציאות קשה ממה שדמיינתי. אבל זה המיעוט. מרבית ההפתעות הן לטובה.

אני רואה את נגה מתמודדת עם פחדים דומים. נורא מתחשק לי לומר לה שזה כל מה שזה – חרדה מהלא נודע ותסריטים בראש. אבל אם מישהו היה מנסה לומר לי את זה פעם, מזמן, לא הייתי מקשיב. צריך לתת למציאות ולחששות להיפגש ולהתנגש. למציאות יש נטייה לנצח.

יום אחד גיליתי שגרים איתי עוד שני בני אדם, בערך, עם דעות, רצונות ונטייה לרדת עלי. אני לא יודע להצביע על הרגע המדויק שבו הילדים הופכים לישות חצי עצמאית. אני יודע שזה סירבל ובילבל אותי.

נגה היתה בת 12 כשראינו את "ביג". בשלב מסוים היא שאלה אותי בן כמה הילד בסרט. לפני שהספקתי לענות היא תפסה את השלט של "יס" ובדקה את תקציר העלילה. טום הנקס הוא ילד בן 12 בגוף של מבוגר, אם תהיתם. "אבא, הוא מפגר", היא פסקה. וחשבתי שהיא באותו שלב, לו היתה מתעוררת בגוף מבוגר, היתה שוכרת לה דירה בתל אביב וחיה את החיים. היא נראתה לי פתאום חכמה ובקיאה ומוכנה לכל.

היום היא בת 17. הפיתוי לחלוק איתה דברים גדול. אני שולח לה תמונות לאישור רכישה מאיקאה, מתייעץ איתה לגבי בחירת מסעדה. ההתנהלות שלי איתה אחרת לגמרי מזו שחוויתי כילד בעצמי. אני לא יודע אם זה ניסיון לייצר משהו אחר עבורה, או עוד תוצר של הגירושים. אני גם לא יודע מה זה עושה לה – נותן לה תחושת כוח והעצמה? מלחיץ? כל התשובות נכונות?

אנחנו יושבים בבתי קפה ביחד, מדברים, והיא רהוטה ואינטליגנטית ומנומקת. היא מספרת לי מה שעובר עליה, על המצוקות והחרדות והלבטים. לפחות על חלק מהם. והאנשים שעליהם אני רוצה לספר לה הם לפעמים סבא וסבתא שלה, או אחיה. ואני צריך להזכיר לעצמי שאין כאן מקום להדדיות מלאה. אמנם יש לה כבר תאריך גיוס, אבל היא עדיין ילדה ועדיף שאסתום את הפה.

היא ואחיה מזכירים לי מדי פעם את המונולוג של רובין וויליאמס המנוח ב"סיפורו של וויל האנטינג". וויליאמס בתפקיד הפסיכולוג מסביר לנער הגאון מאט דיימון שעם כל הכבוד לאינטלקט העילאי שלו, אין לו מושג מהחיים עצמם. הוא עוד לא היה מאוהב, ולמעשה לא חווה עדיין דבר. לנגה ולתומר יש לפעמים את הבעת ה"ראה הכול חווה הכול", אבל זה ידע יד שנייה. הם ראו את זה בסדרה בצפייה ישירה, או למדו על זה מיוטיובר. מדי פעם, בין הערה סרקסטית מחודדת אחת לשנייה, צצה הערה של ילד שעוד לא מכיר את העולם. היגיון מנומק שבינו לבין המציאות אין כלום.

היא רוצה לדעת, נגה. היא מזהה כשאני מוטרד או נסער. היא הייתה עדה לשיחת טלפון קשה ורוצה שאחלוק עמה. ואני מספר ובודק את עצמי תוך כדי. כמה לגלות, כמה לחשוף, איך ועד כמה זה משפיע עלי. אין בינינו חיץ ברור, מרחק מובנה שמעקר אפשרות לשיחה כזו. זה טוב, זה סוג ההורה שרציתי להיות. אבל זה מסובך.

ואני חושד שזה לא יהפוך פשוט יותר. לא משנה בני כמה נהיה. אני בספק אם יש שלב שבו אוכל לשבת עם יוצאי חלצי בבר ולספר הכול. בניגוד לעבודה ולנישואים, ההורות היא סוג של הוטל קליפורניה. אין נקודת יציאה.

הספר ״מעשה השפחה״ של מרגרט אטווד דיכא אותי. סיפרתי את זה לעמית לעבודה בפינת הקפה. המלצתי לו על הספר, לא הזהרתי אותו. אבל מאזין שעמד ובחש סוכר בתה שאל בשביל מה בכלל לקרוא ספרים מדכאים. אפשר להרחיב את השאלה ולהוריד את ״מדכאים״. למה לקרוא ספרים, מעבר לצורך פרקטי: להעביר זמן בטיסה, ללמוד, להרשים בנות.

בספר של אטווד גיבורה נטולת שם חיה בארה״ב שהפכה לדיקטטורה דתית. הנשים משוללות זכויות, ותפקידן המרכזי הוא להביא ילדים לעולם, הרבה ומהר. וכמו בכל דיקטטורה שמכבדת את עצמה יש הוצאות להורג, רדיפות והלשנות וזוועות ושחיתות. בימי אובמה העליזים זה היה נשמע מופרך. בימי דונלד הראשון, פחות. תכף גם עולה סדרת טלוויזיה שמבוססת עליו – הוא אולי מ-1985 אבל תפור על ההווה.

על אף שהיו לא מעט רגעים שתהיתי אם לא לזנוח אותו ולעבור למשהו כיפי יותר, הספר הזה לא יוצא לי מהראש.  אני מניח שזה העיתוי – אם הייתי קורא אותו לפני שנתיים, טרום הופעת הדונלד בחיי, אולי הייתי לוקח אותו פחות קשה. אולי לא הייתי מסיים אותו. אולי הייתי חושב שהוא לא אמין.

אין לי חיבה מיוחדת למוזיקה מדכאת או סרטים עצובים או ספרים מלנכוליים. אני מעדיף אסקפיזם, או לפחות קצת הומור וסקס עם תובנות החיים שיצירות אמנות מספקות לי.  אני גם לא אוהב יצירות ״חשובות״. יותר מדי פעמים מדובר בשם קוד למשעמם רצח, או דידקטי ומתפקע מחשיבות עצמית ופלצנות. עיינו ערך ״על העיוורון״ של סאראמגו, למשל. אבל הספר של אטווד לא מנסה להיות חשוב. הוא גם לא מתאמץ לדכא. הוא לא מתאמץ. נקודה.

הוא כן מצליח לעורר מחשבה. לשרטט בקווים עדינים את מה שמפתה בשלטון עריץ, כמו שחרורו של הפרט מהצורך לקבל החלטות, ובעיקר להסביר איך חברה נאורה עלולה להידרדר מבלי משים ולקרוס. זה לא פורנו דיכאון. זה זיקוק עוכר שלווה של אחד מהפחדים הגדולים שלי, למצוא את עצמי בתקופה דומה לאלו שלמדתי עליהן בשיעורי היסטוריה, של קריסת תרבות וציוויליזציה וחורבן ואש.

היתרון של הספר על שיעורי ההיסטוריה הוא היכולת לגרום לי להרגיש, להבין באמת את האימה וההשלמה. לנתק אותם מאירוע היסטורי מסוים, ולהפוך אותם לעל-זמניים. לא משהו שקרה כבר ולכן איבד מכוחו עלי, אלא משהו שתמיד עלול לקרות. ספר טוב באמת מוסיף לי תובנות חדשות או מחדד קיימות. כדי לעשות את זה הוא צריך להיות מטלטל. לפעמים מדכא.

אחרי שכולם דחסו באלימות את המזוודות שלהם לתאי המטען תוך התעלמות מחוקי הנדסת המרחב, בישר הקברניט שאנחנו תקועים על מסלול ההמראה. שניים מתוך שלושת המסלולים בנתב"ג סגורים, אין לו אישור להמריא, משמע נאחר. המראנו, טסנו, נחתנו, איחרנו. אלפית השנייה אחרי שגלגלי המטוס חבטו בקרקע וכולם נעמדו חרף העובדה ששלטי ה"הדק חגורות" עדיין דולקים, התחיל האיש שעמד צמוד מדי אלי לסמס ולקטר. "לופטהנזה האלה היו מגיעים פעם בזמן", הוא אמר, "גועל נפש. איחור של עשרים דקות".

מכאן הוא עבר לביקורת נאצה על האוכל, אבל הפסקתי להקשיב והתמקדתי במאמץ הלא פשוט לסתום את הפה ולא לשאול אותו אם הוא דביל, ומה בדיוק הוא לא הבין ארבע שעות קודם לכן. חזרתי הביתה, חזרתי לעבודה, חזרתי לקרוא חדשות. אבל התחושה של הדקות שאחרי הנחיתה לא מניחה לי.

אני צרכן חדשות סביר. קראתי את הידיעות והפרשנויות על עמונה ואפילו חיפשתי עליה קצת מידע בוויקיפדיה. יש שם חמישים משפחות, מסתבר, זה הכול. קראתי את כל הפרשנים, שהסבירו למה הילארי תנצח, מסבירים למה טראמפ ניצח. לפני שנתיים פלוס-מינוס הם הסבירו למה ביבי ניצח. שמעתי הסברים מחברים טובים: על זווית הראייה הצרה שלי. על הבועה. על התסכול של אנשים שהעידן החדש השאיר אותם מאחור. על מגיפת הפוליטיקלי-קורקט שמעוותת את המציאות, שאנשים כמו טראמפ ולה-פן ימגרו מהעולם.

ונמאס לי מכל זה. אנשים מתוסכלים, אנשים נעלבים, אנשים רואים דברים אחרת, זה יופי. זה מאוד לא שיפוטי, זה מכיל, זה מקבל, זה בולשיט. כי אם כבר באים נציגי הימין ברחבי העולם וטוענים שבניגוד לשמאל המיופייף הם אומרים את האמת, אז גם אני יכול: יש המון אנשים לא אינטליגנטים או עצלים מחשבתית ברמה פלילית שמסתובבים שם בחוץ. הם לא מקשיבים לקברניט, הם לא בודקים את העובדות, ואז מקבלים החלטות בהתאם. הם מצביעים לאנשים שדופקים אותם אחר כך בשביל יישוב בהיקף של אולם אירועים בינוני, למשל.

ולא מדובר רק בימנים. זה אינו פוסט התנשאות שמאלני. זה פוסט התנשאות. נקודה. אנשים שמצביעים לג'רמי קורבין האנטישמי וההזוי בממלכה המאוחדת, תומכי ברני סנדרס שלא הצביעו בבחירות כמחאה, כל מיני פרשנים ב"הארץ" שגבו עדויות משלושה נהגי מוניות בתל אביב ופרסמו על זה טור דעה מלא חשיבות עצמית על ניצחון הבוז'י הקרב ובא – העצלות המחשבתית וסתם טמטום לא מקפחים אף מגזר.

אני לא מבין הרבה מאוד דברים, וגם לי אין סבלנות להתעמק בכל סוגיה ונושא. אבל לא תשכנעו אותי שאדם שמצביע לממשלה שנוהגת באופן שמנוגד לחלוטין לאינטרס הכלכלי והקיומי שלו הוא לא, ובכן, דביל. זו זכותו, וזו "האמת שלו", עוד ביטוי מתועב שמכבס ומכשיר בורות. מותר לסתום את האוזניים כשהקברניט מדבר, להתעלם מהמציאות ולהחליט על בסיס פחד ותוך התעלמות מעובדות וסטטיסטיקה. אני אקבל את התוצאות כי דמוקרטיה וכו'. אבל זה לא הופך את זה לפחות דבילי.

ביום שלישי, האמריקאים באירוע העבודה שהייתי בו עוד התבדחו. מרצה אחד סיפר על שיחה טרנסאטלנטית עם הבן, שתהה: אם טראמפ ינצח באמת נעבור לקנדה כמו שאמא אמרה? ביום שאחרי, כשהבלתי נתפס הפך לכותרות ראשיות, האמריקאי וחבריו כבר לא צחקו. הם נראו בהלם. לא אבלים, לא כועסים. שוק.

גם אני הגבתי באופן דומה. נגה סימסה לי "אבא, מה עובר על העולם". לא לגמרי ידעתי מה לענות לה. קראתי ושמעתי את הרציונליזציות, בנוסח מה שהיה הוא שיהיה, ואין מה להתרגש. אני לא קונה את זה. בפעם הראשונה אני מרגיש דייר בעולם נטול מבוגר אחראי. עולם שהכול עלול לקרות בו, גם הבלתי סביר. בועה שנסדקה, גם עבור האמריקאים וגם עבורי.

אני לא פוחד מתרחישי אימה. טראמפ לא יכריז על עצמו כקיסר דונלד, הראשון לשמו, חודש אחרי הבחירות. אני חרד מפיחות זוחל. אני חרד מלא להרגיש את הנחשול התת קרקעי עד שיהיה כבר מאוחר מדי, גם שם באמריקה וגם פה, בביבילנד, שתהפוך נטולת איזונים ובלמים החל מינואר הקרוב. מלהיות הקרפדה בניסוי: כזו שתזנק החוצה מקערת מים רותחים, אבל אם האש תחמם אותם לאט לאט היא תישאר בפנים עד שתמות.

חשבתי על "הקנוניה נגד אמריקה" של פיליפ רות, ספר היסטוריה חלופית שבו צ'רלס לינדברג, גיבור אמריקאי, הטייס הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי ואנטישמי חובב נאצים, נבחר לנשיאות ארה"ב במקום רוזוולט. בהתחלה הכול לכאורה בסדר, ולינדברג אפילו ממנה רב יהודי לצוות היועצים שלו. ההידרדרות היא הדרגתית. פה פוגרום קטן, שם חקיקה שנועדה לכאורה לסייע למיעוטים להתערות בארה"ב, ולמעשה היא טרנספר. ארה"ב לא נכנסת למלחמת העולם השנייה, ומארחת מנהיגים נאצים. הכיוון ברור, אבל המדרון לא חלקלק מספיק. בכל רגע נתון אפשר להסתכל קדימה ולהניח שהיי, יהיה בסדר.

הסתובבתי ברחובות דבלין בתחושת מועקה. החיים נמשכו כסדרם, הייתי מוקף באנשי העולם המערבי, חמושים בטכנולוגיה מתקדמת, ממהרים לכל עבר. נורמליות זועקת, נסיעת עבודה במסגרת המשרה הנוחה והנעימה שלי. חשבתי על איפה אוכלים עכשיו, ובמקביל על אחי הניו-יורקי, והאם הוא צריך להתחיל לעבוד על תוכנית מילוט. לעקוב אחרי המתרחש, ולהיות מוכן להגדיר את הנקודה שבה הוא קם ועוזב. אבל מה הנקודה? איך מבחינים באמצע החיים הנוחים והמפנקים יחסית שלי ושכמותי, שצריך להתחיל לרוץ?

סביר להניח שלא יקרה כלום, שהרציונליזציות מוצדקות. אני אתרגל ואשקע חזרה לנמנום בעולם הפריבילגי הנוח שלי, והבהלה שלי תשקע ותישכח. הנקודה הזו שבה צריך לקום ולברוח לא תגיע. אני רק מקווה שלא אחמיץ אותה חולפת על פני אם כן.

כמו תמיד הבנתי באיחור למה הבחירות בארה"ב מרתקות אותי. זה קרה בשיחה רבת משתתפים שבה אמרה עיתונאית לשעבר "איזה כיף זה יהיה אם הוא יזכה". הנהנתי. הוא זה טראמפ, וכיף זה לא יהיה – אבל בהחלט צפוי אקשן מטורף. בתור מי ששמע פעם ראש דסק חדשות מתלהב מתאונה רבת נפגעים בערב משמים במיוחד, הבנתי אותה לגמרי. זה לא מרוע. זה משעמום ומצמא לריגושים.

אלא שמאקשן מתלהבים כשהוא לא נתפס כאמיתי. ואני לא באמת מצליח לתפוס את הבחירות בארה"ב כחלק מהמציאות. אני מבין את החשיבות וההשפעה וכל זה, אבל צופה בזה על גבי מסך וזה רחוק מהבית והשכונה שלי, זר ואחר.

ובשעה שכאן אני נדון לכותרות יומיות מבית היוצר של מירי רגב ודוד ביטן, כשמעליהם מרחפת דמות הקיסר סגול השיער, שם על המסך יש תקווה להפי אנד. הבחירות בארה"ב לוקחות את הקונפליקטים והבעיות שמעיבות על חיי כאן, משכתבות החוצה מהתסריט חלקים מעניינים פחות, ומעניקות למה שנשאר טיפול קולנועי הולם.

יש כאן הפשטה של המאבק לאחד על אחד, טוב נגד רע, עניבה אדומה נגד חליפת לבנה. מה יש לי בארץ? יאיר לפיד וחישובים מתמטיים על הקמת קואליציה ברמה שרק נגה בשיא הכושר של חמש יחידות תצליח לפצח. באים האמריקאים, לוקחים את התסכולים והפחדים שלי ועושים את מה שהוליווד מצטיינת בו – מעניקים להם שם וצורה, ברורים וחד מימדיים. לא 50 גוונים של ימין מתון עד קיצוני ושמאל רדיקלי עד בכייני, אלא פשיסט מיזוגן ומקלל מכאן, ודודה אינטליגנטית ומרשימה מכאן.

בסרטי אימה המפלצות, אלגוריות לשלל פחדים, מובסות אחרי שעה וחצי וזהו, הבעיה נפתרה. בדרמות אוסקר על סרטן/אלצהיימר/אללה יסתור הגיבורים מגיעים להשלמה וזיכוך וגאולה, במצבים שבהם אני בטח הייתי מתפרק לגמרי. קתרזיס, זה מה שחסר לי ביומיום. בסיפור הזה טראמפ הוא הנבל הקלאסי ומייצג של מנוולים פוליטיים כמוהו. ולפי כל הסקרים, ובניגוד לסרט שאני חי בו, כאן הבד גאי יפסיד.

אני אצפה בנאום ההכתרה של קלינטון באיחור קל, כי למי יש כוח לקום באמצע הלילה, ואתרגש. ועל זה כתבה מרגרט אטווד המעולה שאנשים בוכים בחתונות כמו שהם בוכים אחרי סיפור עם סוף טוב – כי הם רוצים להאמין במשהו שהם יודעים שהוא לא נכון.