ארכיון תגים | פייסבוק

והיגדת לבתך: קרול קינג, פינק פלויד ומורשת

"סופית, אני מכורה לקרול קינג".

קרול. התמכרות

כמו רוב הדברים בחיים, לא ככה דמיינתי את הרגע הזה. תמיד רציתי להעביר את מורשת תרבות הפופ שלי הלאה לילדים, להכיר להם את הספר/סרט/תקליט שישנו להם את החיים. ניסיתי את זה בספרות, שם נחלתי הצלחה חלקית (התרגומים הארכאיים הורגים אותי. מתי תרגום עברי ראוי ל"שר הטבעות"??).

ניסיתי גם בקולנוע, תחום שקשה לי להבין מה עובד בו על יוצאי חלצי ומה לא: אינדיאנה ג'ונס (!) נחל כישלון חרוץ. בחזרה לעתיד וקרטה קיד המקורי, מנגד, היו להיטים. ומלחמת הכוכבים, סלע קיומי, שיעמם את נגה אבל הוציא מתומר תגובות שגרמו לי לשקול פרישה – כי מפסגה כזו לאן עוד אפשר להגיע.

ויש את העניין של המוסיקה.

זה כבר היה מסובך יותר. ספרים הם קוראים בכל מקרה, וסרטים זה קל וזמין. מוזיקה קצת פחות נוכחת אצלנו בסלון. אבל המרכיב המשמעותי באמת הוא אופן הצריכה שלה. אני שמעתי רדיו וקניתי תקליטים. מאוד לינארי. הם רואים שירים ביוטיוב ונחשפים אליהם באלף ערוצים אחרים. רדיו לא ממש קיים בשבילם, ותקליטים או דיסקים? עיגולי פלסטיק זה כל כך לפני 10 שנים. או יותר.

כך שהחלום שלי על לשלוף מספריית הדיסקים העניפה את לד זפלין, פינק פלויד או הבוס, נראה כעומד להתנפץ. ניסיתי, האמת. שלפתי את פינק פלויד הצד האפל של הירח שלהם, ונגה אמרה בנימוס שכן, היא תקשיב. מתישהו.

אבל הטכנולוגיה נתנה, הטכנולוגיה לקחה, והנה היא נותנת שוב, ישתבח שמה: דרופבוקס. לא ברור לי איך לא חשבתי על זה קודם. תיקייה ישנה גויסה למערכה, נגה קיבלה לינק, וימים ספורים אחרי קיבלתי את המסר הבא. בפייסבוק. גם פינק פלויד מצאו חן בעיניה, למרות שזה מוזר, והשירים כאילו מתחברים אחד לשני עם כל מיני קולות. זה יכול להיות גם גוגל דרייב, או כל כלי אחר, העיקר שהוא גר על המחשב, המקום בו הילדים שלכם מבלים את רוב זמנם.

השורה התחתונה היא שיר הלל דיגיטלי. הרשת והטלפונים ההו-כה-חכמים מאפשרים לי לנהל שיחת וידאו עם הילדים מניו יורק, לצ'וטט עם נגה מהעבודה, ולקבל מתומר מיילים עם ניסוחים מהודקים ונטולי סימני פיסוק כמו "מה נשמע" או "אבא תראה את הסרט הזה הוא מגניב".

עכשיו היא גם מסייעת לי למלא את תפקיד האב המקשיש אך מגניב שמגלה לבתו את סודות המוזיקה של הסבנטיז. מגניב כמעט כמו גלי. הידד.

 

הרומן המוזר עם קינדל או איך ילדים יגלו את ההוביט

אני אוהב את הקינדל טאץ' החדש שלי. וכן, בטח, זה העתיד של קריאת ספרים. אולי אפילו ההווה. הוא לא נראה חדיש במיוחד, וזה חלק מסוד קסמו: המסך שחור לבן, והתגובה שלו לאצבעות איטית ומהורהרת. לא דומה בכלל למסך המבריק והזריז של האייפד. וזה מוסיף לו איזו הדרת כבוד שמתאימה למילה הכתובה.

שר הטבעות. היישר מנפאל

יש בו מילון מובנה, הוא זוכר בדיוק באיזה עמוד הייתי, ואפשר לקנות ממנו את הספר הבא תוך שניות. גם אם יישפך עליו קפה, או שילד בגילאי הונדליזם יחסל אותו באופן אחר, זה לא נורא. הוא זול, והספרים עצמם נמצאים בכלל אי שם בענן. הם לא יישכחו בבית קפה, או יושאלו לחבר מפוקפק לבלי שוב. אפשר לחלוק שורות מובחרות ממנו היישר לפייסבוק – אני עוד זוכר איך ניסיתי להעתיק שורות מספרים בגיל 16 והתייאשתי. בקיצור, הוא מושלם.

המדריך לטרמפיסט. ג'ינס קצר

רק שחסרה לי העטיפה. יש תמונה, כן, והיא בשחור לבן. באפליקציית הקינדל באייפד היא צבעונית. אבל זה לא אותו דבר. זה העתק. אני זוכר עטיפות שגרמו לי לקחת ספר ולבדוק אותו. אני זוכר את העין המטרידה על התרגום של שר הטבעות לעברית, ואת האיור היפה של גנדלף על המהדורה באנגלית שמצאתי בנפאל. אני זוכר את השד השחור המאויר על עטיפת השטן במוסקבה, את גיבור העל המיושן על קוואליר וקליי, את האינדיאנים המגניבים על אחרון המוהיקנים, את הבלונדיניות עם המחשוף על הכריכות של פטריק קים.

וחסר לי המשקל. לא ריח הדפים והשטויות הסנטימנטליות האלה. חסר לי לראות את קצב ההתקדמות בספר, את ההתקדמות לקראת החצי, ואז תחילת הדרך לקראת הסוף. כן, הקינדל מציג לי את מספר העמוד שבו אני נמצא, ואפילו כמה אחוזים מהספר קראתי. זה כאילו אותו דבר. אבל זה לא.

חסר לי קצת אופי. וברור לי לחלוטין שזה אני, לא הוא. זה כמו ללמוד שפה. עוד דור או שניים ידברו אותה מלידה, אני למדתי אותה מאוחר, אולי קצת מאוחר מדי. ההתרפקות הנוסטלגית שלי היא על ספרים מקומטים עם כריכות מלהיבות שמצאתי בחנויות ספרים משומשים. קרני תתרפק על הקינדל דור-איזשהו. זה בסדר, אני אתרגל, מן הסתם, לאט לאט.

השטן במוסקבה

מה שלא ברור לי זה איך היא תגלה ספרים חדשים. כן, היא תקרא המלצות בבלוגים, נגיד, או במקבילה של פייסבוק של זמנה. שזה יופי, אבל מגביל ומצמצם – אנחנו נוטים להסתופף בקבוצות ובלוגים שיותר מדי דומים לנו ומתאימים לטעם הקיים שלנו. מה עם סתם לראות במקרה ספר, בביקור משעמם אצל החברים של ההורים, ולהעיף מבט, רק בגלל הכריכה? מה עם לבקר בספריה, ולהיתקל במשהו שמסקרן אותך? לראות מישהו קורא ספר באוטובוס או בבית קפה או בהפסקה בבית הספר – ככה הגעתי למשל למדריך לטרמפיסט בגלקסיה, בעיקר בזכות הבחורה עם הג'ינס הקצרצר על העטיפה.

אני לא אוהב את הקטע הזה של היי, בדור הקודם היה מוצלח יותר. זה בדרך כלל לא נכון. אבל אם יש משהו שכן לומר בזהירות, הוא שההתקדמות הטכנולוגית מחסלת בשיטתיות את הסיכוי למקריות, להיתקלות במשהו לא צפוי. היא מקצרת שבילים, ובאופן עקיף מקטינה את הסיכוי לסטות מהם. והקינדל, מושלם ככל שלא יהיה, הוא עוד כביש עוקף סלול למשעי שהוקם סביב היער של הדמיון.

פייסבוק, טוויטר והאוויר החם שבאמצע

אני חושב שהציוצים שעוסקים בגזים – לא, לא במחלוקת החברתית סביב המשאבים של מדינת ישראל – הם ששברו אותי סופית.

יש בעיני הבדל משמעותי בין פייסבוק לטוויטר. פייסבוק היא רשת חברתית, לגמרי. זה קצת כמו להיכנס למסיבה בבית של מישהו. אנשים שאתה מכיר בדרגות שונות ולצרכים שונים. בטוויטר המארג החברתי הזה לא באמת קיים. כן, אפשר לנהל דיאלוגים בטוויטר, אבל זה די לא נוח ולא מזמין. טוויטר מבחינתי נועדה בעיקר להקשיב. אני עוקב אחרי גורמים ואנשים שמעניינים אותי – גם כאלה שאני מכיר, אבל גם קניה ווסט וגו'ס וודון. בפייסבוק אני מקבל מידע דומה- לינק לשיר חדש או דיווח על רעידת האדמה בטוקיו – אבל גם מידע אישי. תמונות של התינוק של חבר, או תזכורת ליום הולדת של בן משפחה רחוק.

כל זה בא לומר שברור לי יותר למה אנשים חשים צורך לקטר בפייסבוק, מאשר בטוויטר. טבעי ונוח לקטר לקבוצת החברים שלך על הדחפים הרצחניים שהילדים עוררו בך היום, ואפילו – איש איש ודרגת הפתיחות שלו – על התגובות הכימיות הקטלניות שעוררו מאכלים שונים בבטנך. זה לא מסתדר לי עם הפלטפורמה של טוויטר. בגדול, אם לנסח איזו אתיקה של שני השירותים: פייסבוק נועד לשיחה בין חברים במין חדר סמי-סגור וירטואלי, בטוויטר אתה ברחוב, עם מגאפון. פייסבוק נוחה להזמנת דיאלוג, מחוות, דיעות. טוויטר מתאימה להצהרות.

כך שלא ברור לי למה אנשים – שנונים ומעניינים ככל שיהיו – חשים צורך לצייץ דווקא על מיחושי הבטן שלהם, או ההתלבטות בין פסטה לעוף לארוחת צהריים. זה משעמם. וזה אולי החטא המודרני הכי גדול. וברור, אתם יכולים לשלוח אותי לעזאזל ולאנפל את מי שמשעמם אותי. אבל מדובר, לרוב, באנשים מעניינים למדי. ולכן אני פונה ללב המצייץ שלהם – הפרדה בין מה שראוי לפייסבוק, טוויטר ולסמס תהפוך את העולם למקום טוב, ענוג ונעים יותר. תודות.

צדקנים מעצבנים בפייסבוק

בסופו של דבר מה שעצבן אותי היה המשפט המתנשא "כבר אין על מה לכתוב, נועם". כתב אותו מישהו שלא מכיר אותי (כולל הו' בשם, אני שונא שכותבים אותו ככה). זה לא הפריע לו להיות מתנשא וסותם פיות, היי, זכותו. זה פייסבוק.

יום לפני שאל אותי תומר, בן 6.5, מתי יום השואה של חללי צה"ל. זה היה מקסים. היה ברור שכל הימים האלה כבר מתבלבלים לו בראש, כל המלחמות, המתים, השכול, הזיכרון, זה קצת יותר מדי בשביל ילדים בגיל הזה. כל הורה מכיר את השאלות האלה. כמו הבת של המנומשת ששאלה אותה אם הזיקוקים ביום העצמאות זה לכבוד החיילים המתים.

וזה נראה לי סימבולי לגמרי למדינה הזו, שהכל מעורבב בה ככה, מוות ושמחה, בלי אפשרות להפריד. בלי לחשוב יותר מדי העליתי את זה לשורת סטטוס לפייסבוק. אבי לן החליט לקחת את השורה – בלי לשאול אותי – ולהעלות אותה בפרופיל שלו שנקרא "סטטוסים מצייצים". ותוך 3 דקות אינטרנטיות התעוררו הצדקנים והתחילו לצקצק. זה יכול לפגוע, אולי יש כאן משפחות שכולות, זה לא רגיש, זה לא מצחיק.

חשבתי על כל מיני דרכים לנסח את זה, עד שחברת משפחה, מי שהיתה הפרופסורית של אבי ז"ל, פתרה את העניין בקלות. הם מטומטמים, היא הסבירה. וזהו. כה מדויק ופשוט. אנשים שמתוכנתים להתרעם כל כל סטייה מהמסגרת, שאין להם הומור, צדקנים ושמרנים שכל מה שנשמע להם חשוד כאנטי ממסדי וממלכתי מקפיץ אותם, גם אם אמר את זה ילד בן 6.

וה"אין על מה לכתוב" הזה, בטח שיש – הייתי אולי צריך לכתוב על צה"ל המפואר, או הערבים הרעים, או שילוב כלשהו ביניהם. או משהו כזה.

ובכן, בולשיט. אבא שלי נהרג במלחמה מטומטמת, בגלל ממשלה ופיקוד עליון שטעו והטעו. אחרי אותה מלחמה אפילו אמרו את זה, והביעו מחאה, עד שאנשים נאלצו לקחת אחריות ולהתפטר. ולא קראו לזה בגידה.

היום נראה שאי אפשר לומר כלום. שמאלני זה כינוי גנאי, אין מקום לטיפת מורכבות, וכל עמדה ביקורתית או אחרת נתפסת מייד כבגידה במולדת. יש קשר בין השואה למלחמות כאן, וכמובן בין ימי הזיכרון. קשר שילד בן 6 מצליח לקלוט בלי לדעת לנסח את זה, ושאנשים מבוגרים לא יבינו כנראה גם אם יסבירו להם אותו עם ניקוד. רק ינענעו את הראש ויצקצקו.

%d בלוגרים אהבו את זה: