ארכיון תגים | פלייליסט

סוכני תרבות שלי מהבית

לא היתה לי בעיה להפסיד בכוונה, להיות גמיש במכסת הממתקים ובאופן כללי לזרום כפלג ביום אביב,  עד שזה הגיע למוזיקה. כשנסענו לאנשהו הילדים נחגרו מאחור ואני שלטתי בפסקול ביד רמה, למעט חריגות קלות ומעטות של נכסי צאן ברזל כמו הכבש (מברזל!) השישה עשר. 

נושא החינוך למוזיקה חשוב לי עד מאוד. להורים שלי לא היה מושג למה אני מאזין, והתגובות נעו בין "תחליש את הרעש הזה" ל"שמעתי שהיא זמרת לא רעה" על אלבום של "Thin Lizzy" שקניתי באוזן השלישית. אני שאפתי  שילדי ירכשו טעם מוזיקלי משובח. וחלמתי על היום שבו מי מהם ישאל אותי אם אני מכיר להקה כלשהי ואני אשלוף את הדיסק שלהם מהמדף בנונשלנטיות אגבית. 

החלום המוגבל טכנולוגית שלי לא התגשם, אבל המטרה הושגה. זה התחיל בגאווה הורית על החיבה של נגה לפליטווד מק וההתלהבות של תומר מהארקטיק מאנקיז, ואז קיבל תפנית לא צפויה. בהתחלה הם גילו לי שירים שלא הכרתי של להקות שאני אוהב, אחר כך התחלתי לגלות דרכם דברים חדשים לגמרי. אם פעם סוכני התרבות הראשיים שלי היו הרדיו וחברים, היום הצטרפו לספוטיפיי וכמה חברים יודעי חן גם צאצאי והחבר של נגה. 

יש עונג מיוחד בהאזנה לשיר שהילד שלי השמיע לי לראשונה. קראתי פעם שאנשים נתקעים על המוזיקה שהכירו בגיל ההתבגרות בזכות הסערה הרגשית של התקופה, שירים שלנצח יזכירו חוויות חדשות, אהבות וגילויים. חשבתי שאי אפשר לשחזר את זה, אבל היום יש יותר ויותר שירים שמעוררים אצלי נוסטלגיה מפאזת האבהות שלי. 

הפעם הראשונה היתה במכונית. אני לא זוכר לאן נסענו, אבל תומר השתלט על הפלייליסט ופתאום שמעתי את הגיטרה המאוד מוכרת הזו. שאלתי מה זה וגיליתי רצועה לא מוכרת של הרד הוט צ'ילי פפרס. זה היה מוזר וחדש, תומר מגלה לי שיר ולא להפך. בכל פעם שהוא מתנגן הוא לוחץ לי על אותו כפתור רגש מאוד מסוים.

לנגה היה שלב של חיבה על גבול ההערצה לגרין דיי. הצעתי לה לקנות פוסטר ענק שלהם לחדר, והיא סירבה בטענה שהיא לא מוכנה שיחשבו שרק זה מגדיר אותה. היא טחנה את "אמריקן אידיוט", ואז התקדמה לעוד שלבים ברפרטואר שלהם שאני מעולם לא טרחתי לבדוק, והשמיעה לי את הדבר החמוד הזה. כמה שנים אחרי ראינו אותם במדריד בהופעה.

גם להופעה של הארקטיק מאנקיז הגעתי בזכות הצאצאים. תומר היה אז בשיא ההתלהבות מהם, וכיוונו את ההגעה לפסטיבל סיגט לפי מועד ההופעה של הקופים, מתעלמים מההופעה של אחד, קנדריק למאר. היום תומר לגמרי בעניין של ראפ, מבכה את ההחלטה ושולח אותי לשמוע טראביס סקוט. אבל אז, במסגרת ההכנות להופעה, הוא הכיר לי את השיר הנוגה והמקסים הזה שלא שמתי לב אליו מעולם.

אני לא זוכר בדיוק איך ומתי נגה נפלה חזק למיוזיקלס, אבל זה בטח קשור לגרין דיי שאמריקן אידיוט שלהם הגיע לבמות ברודוויי. כשטסתי עם תומר לניו יורק היא ספק התחננה ספק איימה והלכנו למיוזיקל המסוים הזה, הדסטאון, בעיקר בזכות השמעה חוזרת של שיר אחד, שהפך אקטואלי במפתיע בתקופת טראמפ.

את זה גיליתי בפלייליסט נסיעה שהכינו נגה והחבר החמוד שלה. מדובר במבחר שירים אקלקטי, שכולל את נגה ארז, בון ג'ובי וג'ון דנבר (כמעט גן עדן/מערב וירג'יניההההה), אבל גם מוזיקה ישראלית שלא היה לי מושג על קיומה, כולל הדבר הזה עם השורה המצוינת "אוצר מילים נמוך אבל עם יופי של חיוך". קדימה ילדים, תביאו עוד.

כאילו לא מסתכלים עליך

קשה היה לעמוד בפני ההזמנה בציוץ: ״תנו לי את השירים הכי מביכים ושלא יעלו על הדעת שאתם בכל זאת אוהבים – אלה שהם הרבה אחרי גילטי פלז'ר; אלה שפשוט אסור שמישהו אי פעם יידע שאתם אוהבים כי אתם פשוט תמותו.״

נכנסתי לסחרור תרבותי קטן. מצד אחד ההגדרות היו ברורות, מצד שני אנחנו בטוויטר. כיכר העיר הווירטואלית שבה הגרדום כבר מוכן, וכולם מסתובבים עם עגבניות רקובות במחסנית ועוד אחת בקנה. כולם משייפים ציוצים, מבריקים רפרנסים תרבותיים, מנסים להיות הכי מגניבים בתחומם, מסקס ועד פוליטיקה. 

ההעדפות התרבותיות שלי הן נוצות טווס, מכשיר חיזור לעת מצוא. הספרים שאני מציב בספרייה, פלייליסטים פומביים בספוטיפיי, טי שירט של להקה. כולם נועדו לשדר טעם מסוים, השתייכות לאיזה מעמד תרבותי ספק אמיתי ספק מדומיין, תו איכות. פעם אלה היו ספריות הדיסקים והספרים בבית, אני יכול לחשוב על עלמה אחת לפחות שהתחלתי איתה לא מעט בזכות מדף הספרים הלוהט שלה. היום ההעדפות שלי חשופות בכל מדיה חברתית באשר היא.

התגובה לציוץ טמנה בחובה סכנה כפולה: אם אצייץ שירים מביכים במיוחד מה יהיה על התדמית. מנגד, בחירה מתחכמת מדי תהיה כמו קלישאת ראיונות העבודה, מה החולשה שלך – פרפקציוניסט. מבט מהיר על התגובות גילה לא מעט שנפלו למלכודת הזו. חלקן כללו שירים ירודים לכאורה שמעידים בעצם על טעמו האקלקטי והרענן של הצייצן. אחרים זינקו בחדווה לביצה והתפלשו בחדווה עם קרן פלס ובוני אם.

בחרתי באופציית ההתפלשות. היה משהו משחרר ברעיון של פטור מהצורך לקבל אישור וחיזוק מקבוצת שווים אמורפית למדי, שמן הסתם קיימת בעיקר בראש שלי. קדימה להוריד מסיכה ולנענע:

דף לפארד, אחת הלהקות המטופשות ביותר שקמו אי פעם ושלנצח תזרוק אותי חזרה לימים מאושרים במיוחד בתיכון

גן חיות, סוג של להקת בנים עם השפעות של אקסל רוז, עם שיר שהייתי מזמר לצאצאה כשהייתי שולף אותה מהאמבטיה בשינוי מילים קל (״אני האבא שלךךךךך״)

קני רוג׳רס, האיש והעוף המטוגן, בבלדת קאנטרי שאני מכיר את המילים שלה בעל פה

כל אחד מהשירים האלה עקף את שריון הפאסון שלי בנקודה כלשהי בזמן. כי שמעתי אותו ברגע הנכון, או עם האנשים הנכונים. יש עוד המון כאלה – פופ אייטיז, רוק כבד, הייר מטאל, קיטש מהעולם ומישראל, שירי ילדים שנתקעו לי בראש לנצח. הם לא ייצוגיים וכנראה לא יקדמו שום מהלך מול אף אחת, אבל הם כיף לגמרי. 

ועוד משהו: חברה מוצלחת במיוחד אמרה לי שהיא לא מבינה על מה אני מדבר. אם היא אוהבת שיר היא אוהבת אותו, אין גילטי בהקשר של פלז׳ר. אבל על דרגת זן כזו אני לא מנסה אפילו לחלום בינתיים. 

חתכים עמוקים

הפטיפון בחדר שלי הגיע לעולם לפני. הוא היה שייך לאבא המת שלי, האבא המת הראשון. המיתולוגיה המשפחתית מספרת שאמא שלי ויתרה על טבעת אירוסין לטובת רכישת מחט חדשה למכשיר. השקעה נבונה, בעיני.

אבא שלי, שלא הכרתי, אהב ג'אז. היתה לנו תקליטייה ענקית של ג'אז בבית, שאיש לא הקשיב לה. ההורים שלי, אמא והאבא החדש, העדיפו גבעטרון. את ההשכלה המוזיקלית שלי התחלתי עם רשת ג', ובהתאמה אחד התקליטים הראשונים שקיבלתי אי פעם היה "ריו", של דוראן דוראן. ואז עברתי לרוק. ושם נשארתי. ראפ, קצת פופ, קצת בלוז. אבל בסוף זה תמיד גיטרות. ספריית הג'אז נותרה דוממת. הספרייה השנייה, ספרי מתח של אליסטייר מקלין, הסיפורים של דיימון ראניון, זכתה דווקא להתעניינות. לפחות את הספרים שלו היה מישהו שקרא.

אבא שלי עבד בשביל כסף לתקליטים. אני ביקשתי אותם לחג, ליום ההולדת. הוצאתי עליהם דמי חנוכה, כסף מבייביסיטר, כל מה שהצלחתי להשיג. ההתלבטות היתה קשה. לרוב הכרתי שיר אחד או שניים מהרדיו, וזהו. לא היתה שום דרך לשמוע את השאר חוץ מלשלם. נהגתי לעלעל בין העטיפות היפות בחנות ולהתלבט איזה תקליט אשמע בשבועות הקרובים. כשיצאתי מהחנות, קרעתי תוך כדי הליכה את עטיפת הניילון מגשש לבדוק םא יש דף מילים בפנים. מה מענג יותר מלשמוע שיר חדש בלי לנסות לפענח את המילים תוך כדי. רוקנ'רול לא הולך עם דיקציה.

ואז חרשתי את האלבום. אם הוא היה טוב איזה כיף, ואם לא הייתי מקשיב לו שוב ושוב עד שהייתי מתרגל אליו ולומד ליהנות ממנו. לוותר עליו לא היתה אופציה. הוא היה יקר מדי ונדיר מדי. ישבתי בחדר, הפכתי צד שוב ושוב, נזהר לא לשרוט, אוחז בעדינות במחט. ולומד את המוזיקה.

לפעמים הקשבתי ללהקות וזמרים ששמעתי עליהם, אבל לא אותם. בספרייה של דוד אהוב ומגניב מצאתי תקליטים של דיפ פרפל. ידעתי לומר רק שמדובר בלהקת רוק כבד, מבלי להבין עד הסוף מה פירוש ההגדרה. רשת ג' לא שידרה דברים כאלה בשעות שאחרי בית הספר. הורדתי את המחט בזהירות על הרצועה הראשונה בלי לדעת שהאלבום נפתח במין ספק כיוון גיטרות, ספק הקלטות עינויים מהגהינום. הרמתי את המחט בבהלה, בטוח שהפטיפון היקר שלי התקלקל. לא שמעתי משהו כזה מעולם. שעה אחר כך כבר הייתי מאוהב, דלת חדשה נפתחה.

בדרך כלל חיכיתי לשירים שהכרתי מהרדיו. השירים שביניהם היו ההמתנה שבין הלהיטים. אבל לאט לאט החלו השירים האלה לצוף למעלה, לקבל צורה. לא מעט אלבומים נשמעים בהתחלה כמו מקשה אחת, אותו צליל, אותו קצב. אבל בהאזנה שלישית ורביעית מזהים תבניות וצורות. שירים שלא שמת לב אליהם בהתחלה נדחפים קדימה ומגלים נוכחות ואופי שלא ניחשת שיש להם. כמו הילד השקט מהכיתה שמתגלה בשיחה אקראית והופך לחבר הכי טוב שלך.

שנים אחרי גיליתי שבאנגלית קוראים לזה Deep Cuts. הלא-להיטים, השירים שמתחבאים. כמה מהשירים האלה הפכו מנעימה חדגונית בדרך לשיר שבשבילו קניתי את התקליט לרצועה האהובה עלי. אני מניח שחלק מהעניין הוא הגילוי, התחושה שאני מיוחד. קשקוש, כמובן, בהופעה של פיית' נו מור שראיתי בסינרמה השם ייקום דמה השיר האחרון היה Just a Man, דיפ קאט שרק אני וכל שאר הקהל באולם הכיר.

אין לי מושג אם גם בתקליטי ג'אז יש חתכים עמוקים, ואם לאבא שלי היו פייבוריטים. הפטיפון גר היום אצל אחותי, אני שומע מוזיקה באוזניות וברמקולים שמחוברים למחשב. דרך ספוטיפיי, שמגלה לי כל הזמן מוזיקה חדשה, אבל כזו שמפלרטטת עם האוזן בשמיעה ראשונה. פלייליסטים על פלייליסטים, עם שירים מגניבים ששולחים יד ישר ללב או מתחת לחגורה. אין מקום ואין זמן לדיפ קאטס, מי שלא נדחף נשאר מאחור.

אז החלטתי להקשיב אחרת. לחזור על אותו פלייליסט שוב ושוב, לגלות שיר ואז ללכת לאלבום ממנו הוא לקוח ולחרוש אותו. לדמיין שקניתי אותו עכשיו, ואין ולא יהיה כסף לעוד אחד בעתיד הנראה לעין. וללמוד לאהוב אותו לאט, ולגלות את מה שמתחבא בפנים.

%d בלוגרים אהבו את זה: