Tag Archive | פנטזיה

אמפתיה לשטן וצלבי קרס באמריקה

אני קורא על התפרצויות האנטישמיות בארה"ב ולא מצליח לגייס אמפתיה ליהודים ההמומים שמתמודדים איתן. אני לא מדבר על ישראלים שעברו זמנית בואכה לנצח לאמריקה. גילוי נאות – יש לי אח כזה. אני מדבר על יהודים שחיים שם דורות, יהודים-אמריקאים או אמריקאים-יהודים. הימני הקטן שחבוי בי מתעורר ותוהה אם הם חשבו שהסרט ההוא, שבו מדינה מתקדמת ונאורה מצמיחה פתאום קרניים עם צלבי קרס הוא חד פעמי, נטול המשכונים.

אם אני צריך להצביע על רגע מכונן בזהות היהודית שלי הרי זו ההיתקלות הראשונה עם הסמל ההוא של הנאצים. אחרי הצבא, בטיסה למזרח הרחוק, היה לי קונקשן ביוון (או קפריסין?). נכנסתי לתא שירותים בשדה התעופה, וקפאתי מול צלב קרס מצויר ביד גסה על הדלת. אני זוכר את תחושת הזעזוע שהחלה בחזה והתפשטה בכל הגוף. עד אז אנטישמיות היתה משהו שקראתי עליו בספרים.

אני לא מאמין באלוהים ואיני מחבב דתות. אם יש משהו לסמוך עליו זה לא אבינו שבשמים, אלא הנטייה הטבעית של בני אדם להתנהלות קלוקלת. יצא לי להיתקל באמריקאים חביבים שזרקו אמירה על יהודים והכישרון שלהם עם כסף בלי להבין בכלל שזו גזענות. היא תמיד שם. וכשרוחות פשיזם מתחילות לנשוב, היא מרימה ראש ומיעוטים מתחילים לחטוף. ככה זה. אחת התימות החוזרות בספרי הפנטזיה שאני אוהב היא הרוע העתיק שמוגר ונעלם, ואף אחד לא מאמין שהוא ישוב – חוץ מדמות ראשית או שתיים שאיש לא מקשיב לה, והקורא שכבר מכיר את הז'אנר. הרוע האנושי, כמו שפעת בחורף ומלחמות בקיץ, אף פעם לא באמת נעלם.

זו הבעיה שלי עם אנשי שמאל שמדברים על הסכם עכשיו ומיד כאילו אין חמאס חשוך בעזה. הנטייה הזו להוציא את כל מה שמכוער באנושות מהמשוואה, נראית לי תמימה במקרה הטוב. וזו הבעיה שלי עם אנשי ימין שחושבים שקצת גזענות לייט נוסח "הערבים נוהרים לקלפי" זה לא נורא, ולא יוביל לשום דבר, נגיד הצתת בית על יושביו רק כי הם מהמוצא הלא נכון. אני חושב שמדינה ליהודים היתה מסקנה מוצלחת מאירועי מלחמת העולם השנייה – אני פה כי לסבא וסבתא שלי נמאס מהאנטישמיות בהונגריה אחרי המלחמה. ואני חושב שאין לאף אחד מנדט על גזענות ורדיפת מיעוטים. גם בארץ עושים את זה יופי.

אין לי פתרונות. אני לא יודע איך ליישב את הסתירה בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה ליהודים. זה אוקסימורון. אני נאור וליברל, ומכאן נובע שאני אמור להאמין שלכל אחד מותר לגור איפה שמתחשק לו, בלי קשר למושגים המיושנים של לאום, דת וגזע, אבל אני מבין שיש ויהיו מספיק אנשים לא נאורים שלא יחשבו כמוני, ויהיו מוכנים לצייר צלבי קרס על דלתות, לזרוע הרס בבתי קברות, ובשלב מסוים לעבור לאלימות. העולם נראה עדיין נאור ומתקדם ובמצב רוח רגוע יחסית, אבל ככה חשבו גם הסבים שלי קצת לפני שהתופת פוצצה להם את החיים לרסיסים.

האם על כל היהודים האמריקאים לעבור לישראל, ובתוך כך להעלות את מחירי הנדל"ן ולשפר את האנגלית של כולנו? אני חושב שלכל הפחות הם צריכים להתחיל להכין את המזוודות.

נקמה מאוחרת

זו היתה נקמה שחיכיתי לה יותר מעשור, והיא היתה מספקת למדי. רמזי בולטון הפציע בחיי רובכם בעונה השלישית של "משחקי הכס", לפני שלוש שנים. אני נתקלתי בו לראשונה ב-2002, אחרי שהתחלתי שלא בטובתי לקרוא את ספרי הסדרה בעקבות רשימת ספרי הפנטזיה הטובים ביותר של נועה מנהיים. הייתי משוכנע שמדובר בטרילוגיה שכבר נכתבה והסתיימה. לא היה לי מושג למה אני נכנס.

רמזי בולטון של הספרים הוא דמות מזעזעת אפילו יותר מזו של הסדרה. מפלצת סדיסטית שמצליחה לבלוט מעל שלל דמויות מרושעות ומעוותות אחרות בסדרה. בניגוד לרובן, הוא גם שרד את חדוות הקטל של ג׳ורג׳ מרטין, ספק סופר ספק רוצח סדרתי של יצירי דמיונו. הפעם האחרונה שנתקלתי ברמזי בדפוס היתה ב-2011, כשהוא מבצע מעשים שהיו גורמים לנאצים לזוז באי נוחות בכיסא. ומאז אני מחכה. ומחכה. מרטין לא עומד בדדליינים ונראה כמו התקף לב שמחכה לקרות, אבל סדרת הטלוויזיה עשתה את העבודה בשבילו. בשבוע שעבר רמזי בולטון בא אל קיצו, והוא היה אלים ומדמם כראוי.

כתבתי כבר על האבל שאני חש כשדמויות פיקטיביות מתות. אבל המקרה הזה שונה. כשאני נפרד מדמות ספרותית שאני אוהב זה תהליך שמדמה פרידה אמיתית אבל באופן מרוכך, נשלט. מדובר בסגירת מעגל שלמה ומוצלחת, מינוס הקצוות הפרומים שקיימים במציאות. אבל מה עושים כשאין סגירת מעגל? מה קורה כשהבידיון מספק לי חוויה מתסכלת לא פחות מאלו שאני נתקל בהן ביומיום?

אני אוהב סיפורי נקמה. כנראה שאני לא היחיד לאור ההצלחה של טרנטינו, אלכסנדר דומא ועוד ועוד. אני מניח שזה נובע מהעובדה שלכולנו יש רשימת חיסול דמיונית, דומה לזו של אריה סטארק. היא דרמטית הרבה פחות. לא אבירים ומלכים שרצחו את יקירינו אלא האנשים שעלו לנו על העצבים, העליבו, השפילו. למשל: לריאיון העבודה אצל מי שהיה אז עורך בכיר והיום הוא עורך בכיר עוד יותר הגעתי לפני כמעט 20 שנה. הוא ישב עם הרגליים על השולחן ועם סיגר ביד כמו קלישאה מטורפת, והיה דוחה ומשפיל בהתאם. עד היום יש לי חשק לחזור אליו ולהביע את דעתי המנומקת באמצעים מילוליים ואחרים.

זה לא יקרה, ולא רק מסיבות טכניות. נקמה היא לא צעד חכם. גם אם אני מתעב מישהו בעבודה, אין לי מושג מתי אאלץ לשתף איתו פעולה, או באיזה מקום עבודה עתידי אפגוש אותו שוב. נקמה  גם אינה רגש בוגר. לרוב, אם נבדוק היטב, נגלה שהצד השני מורכב יותר ממה שהנחנו, ושההתנהגות שלו נובעת ממניעים שאפשר להבין. כל זה די מוציא את החשק לעצב לו מחדש את הפרצוף. וזה עוד לפני השלכות חוקיות, נקמה על נקמה ושאר צרות וטרדות.

אבל לא במקרה של רמזי בולטון. הרוע שלו מופשט, מזוקק, והוא מאפשר לי תאוות נקם משוחררת מלבטים ומעצורים. ותאוות הנקם הזו נותרה לא מסופקת במשך שנים. זה לא שחשבתי עליו מדי יום או שבוע או חודש. אבל כמו כל הדמויות המשמעותיות שאני פוגש, בדיוניות ולא בדיוניות, היה לו קיום מסוים בתודעה שלי. ובניגוד לרוב הדמויות הפיקטיביות, היה בקיום הזה משהו מרגיז ומתסכל. עכשיו, ותודה לסנסה, לכלבים וליוצרי הסדרה, הפינה הזו נסגרה. מתברר שהפתגם הקלינגוני מדויק – נקמה היא מנה שמוטב להגישה קרה.

 

כשמישהו שאני אוהב אבל לא קיים מת

כשדמויות ספרותיות וקולנועיות אהובות מתות: עד כמה זה דומה לאבל שלי על מוות בעולם האמיתי ולמה לפעמים זו חוויה טיפולית שעושה לי טוב. כולל דוגמאות, המלצות קריאה וצפייה וקצת ספוילרים

הפעם הראשונה שבה טלטל אותי מותה של דמות נטולת כל קיום ממשי היתה בבית הספר היסודי. קראתי את "שר הטבעות" באובססיביות – חזרתי מבית הספר והסתגרתי בחדר כדי לקרוא, סיימתי את שלושת הכרכים תוך ימים ספורים. אלא שאז הגעתי למותו של הקוסם גנדלף, או למה שחשבתי שהוא מותו: הייתי ילד, זה היה העידן שלפני מהפיכת המידע, ולא ידעתי שאם אין גופה סביר שהדמות תצוץ בהמשך עם הסבר משכנע לעובדה שהדופק שלה  פועם עדיין.

מבחינת בן ה-11 שהייתי, הדמות האהובה עלי בספר הלכה לבלי שוב. ואולי חשוב מזה, זו היתה הדמות היודעת כול, זו שתנחה ותדריך את הגיבור בעת הצורך. ועכשיו היא הותירה אותו לבד, להתמודד עם עולם מסוכן. קונספט לא פשוט עבור ילד. אם אני זוכר נכון, אמא שלי תהתה למה אני מסתובב פתאום בסלון עם האף מחוץ לדפי הספר. הייתי זקוק לזמן אבל.

נזכרתי בגנדלף השבוע כשסיימתי את הספר השישי בסדרת "הארי פוטר" עם מותו של – ספוילר! – אלבוס דמבלדור. במקרה הנוכחי היתה גופה, והאובדן נראה סופי. אבל הדמיון קיים בהחלט, ולא רק בגלל העובדה שדמבלדור הוא לחלוטין הגנדלף של הסדרה הזו. רולינג שואלת לא מעט מוטיבים ורעיונות משלל יצירות, ודמות הקוסם היודע-כול אינה המצאה שלה. דמבלדור היה מקסים. הופתעתי לגלות עד כמה קשה לי, גם כמבוגר, להיפרד מדמות אהובה. לא כל דמות זוכה למעמד כזה, צריך כותב מוכשר במיוחד כדי שיציר המקלדת שלו ילחץ לי על בלוטת הדמעות.

הפוך: דמות דמיונית מתאבלת על אדם אמיתי לגמרי

לאורך השנים מתו לי חברים לא מציאותיים רבים. בספרים, סרטים, סדרות. במקביל, בחיים עצמם, נפרדתי גם מאנשים בשר ודם שהלכו לעולמם. אני מוצא דמיון מסוים בין החוויות. יש דמויות שמותן מגיע בהפתעה. לפעמים זה מקומם. אני זוכר את עצמי כועס על הכותב בגלל מוות שנראה לי מיותר, מוות שכל מטרתו לזעזע אותי. בלי שום ערך מוסף. לפעמים המוות צפוי. אתה יכול לראות אותו מתקרב מקילומטרים, ודווקא במקרים כאלה האבל לא פעם גדול יותר. במקרה של דמבלדור אפשר היה לנחש שזה יקרה. אם הארי פוטר הוא אלגוריה על התבגרות, ברור שה-מבוגר האחראי בעולם שלו חייב ללכת כדי שטינאייג'ר הארי יוכל להפוך לאדם בזכות עצמו. ועדיין, הידיעה מראש לא הופכת את הפרידה לעצובה פחות. הציפייה ההולכת וגדלה ומתעצמת משנה צורה והופכת לצער עמוק ומורכב יותר.

אבל מה שמשמעותי יותר הוא הפער בין המוות הפיקטיבי לאמיתי. יש משהו טיפולי בהתאבלות על דמות המורכבת ממילים ודמיון. אין בזה את הכאב האמיתי והחד וחסר המרפא שהרגשתי כשסבא שלי מת. אין את הצער הנוראי שאתה חש כשחבר או חברה קרובים חווים אובדן של הורים או בן זוג. אין את התסכול האינסופי על זה שלא אכיר אף פעם את אבי המת. זה אבל נשלט, מעובד, פוצע פחות. הוא מאפשר לי לקחת את החוויה האיומה הזו, על כל הפחדים מן המוות שלי עצמי ולרכך אותה. ההפתעה מהמוות, צער הפרידה, הידיעה שלא אפגוש שוב את המת – כל אלה נשטפים בנהר של מילים ודימויים ושיקולים אמנותיים. והספר או הסרט לוקחים את האימה הגדולה מכולן, מרככים אותה, אורזים יפה ומגישים לי.

והנה כמה מקרי מוות דמיוניים שגרמו לי לצער עמוק במיוחד:

  • "אלה תולדות" – צפוי לגמרי, אבל המוות של אוזפה, הילד הכי מופלא שנכתב אי פעם, שבר אותי לגמרי.
  • "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" – מייקל שייבון יוצר דמויות שבא לך להיות החבר הכי טוב שלהן, וזה הספר הכי טוב שלו ובין האהובים עלי בעולם בכלל. המוות כאן הוא לא של אחד הגיבורים דווקא. ג'ו קוואליר מגלה שכל משפחתו מתה כשהספינה עליה ניסו להימלט מאירופה במלחמת העולם השנייה טבעה. האבל והזעם שלו שברו לי את הלב והתחשק לי לחבק אותו.
  • "יונה ונער" – אולי הספר הכי טוב של מאיר שליו. זה פחות המוות של "הנער" שבכותרת, ויותר ההתמודדות של המספר עם מוות של הורה שלא הכיר שגרמו לי להזדהות, מסיבות מובנות.
  • "משחקי הכס" – מילא הסדרה, אבל מותו של נד סטארק בספר הראשון טלטל אותי לגמרי. הוא הדמות הראשונה שמופיעה בפרק הראשון שמסופר מזווית הראייה שלו ולגמרי נתפס כגיבור של הספר והאיש הכי מוצלח בעולם האפל והמושחת של מרטין. עד שהוא מאבד את הראש.

  • "קיד וקאסידי" ו"חבורת הפראים" – שניים מהסרטים האהובים עלי, שניהם מערבונים, בשניהם הגיבורים בוחרים למעשה מוות אלים על פני כניעה, אנרכיסטים לנצח. ומתים כולם ומשאירים אותי כל פעם מחדש בתחושת החמצה.
  • "מלחמת הכוכבים" – בסרט הראשון לוקאס הרג את אובי-וואן קנובי, הקוסם-זקן-יודע-כול של הסאגה הזו. בסרט האחרון עד כה, אברמס חיסל את האן סולו, אחת הדמויות המכוננות של הילדות שלי. ערלי לב.
  • "פיירפליי/סרניטי" – הסדרה של ג'וס וודון לא שרדה יותר מעונה אחת, אבל מחאת המעריצים איפשרה לו לביים סרט המשך. וכנראה כדי להודות להם הוא הרג את ווש, אחד מחברי הצוות. ראיתי את הסרט בהקרנה מיוחדת והחוויה של אולם שלם שמזדעזע יחד היתה חזקה במיוחד.

הארי פוטר וההורה המושלם

עמדנו בגן מאיר ואמא של יונתן מהגן של המתבגרת, שאז עוד לא היתה מתבגרת בכלל, סיפרה לי מה שהפסיכולוג שלה אמר לה: מתים לא משאירים גרביים מלוכלכים על הרצפה. הבנתי אותה. גם אבא שלה נהרג במלחמה כשהיא היתה קטנה מכדי לזכור, גם היא גילתה שזה מסתבך כשיש לך ילדים משלך. לך תתמודד עם ההשוואה לאבא מת ומושלם.

נזכרתי בשיחה הזו השבוע תוך כדי קריאה בהארי פוטר החמישי. לאורך כל הסדרה חוזרות ועולות דמויותיהן של הוריו המתים של הארי, בשלל דרכים. הוא שומע עליהם מחברים ומכרים, הוא אפילו פוגש פה ושם הדים של זיכרונות או את רוחות הרפאים שלהם. מיתרונות החיים בעולם הפנטזיה. והם תמיד נהדרים, מעולים – מושלמים.

החריג היחיד הוא סנייפ. המורה שהארי שונא, ודמות שקל גם לקורא לא לחבב. אני אישית אוהב אותו רק כי בסרטים שיחק אותו אלן ריקמן הי"ד, אבל זה לא קשור. ברור שסנייפ, טיפוס נתעב שכמותו, מעוות את המציאות, מקנא וכו'. ואז מגיע הספר החמישי. לא משנה בדיוק איך זה קורה, אבל הארי מוצא את עצמו צופה בזיכרון של סנייפ מגיל 15. הגירסה הצעירה של המורה למדה עם אביו של הארי, שמככב בזיכרון המסוים הזה: הארי צופה בו מתעלל בסנייפ לפי מיטב חוקי הז'אנר של סרטי תיכון אמריקאיים. ג'יימס פוטר הוא הבריון המקובל, הטיפוס שמשחק בנבחרת הפוטבול ומתעלל בגיבור. בקיצור, הארי מגלה שאבא ז"ל היה דושבג.

והוא לא יודע איך להתמודד עם זה. קראתי את כל לבטיו וייסוריו ונסיונותיו לקבל תשובות והסברים ורציתי לחבק אותו. וחשבתי על המתבגרת קוראת את הקטע המסוים הזה ותהיתי מה עבר לה בראש. השלב הזה שבו אתה מגלה שההורים שלך לא מושלמים קשה מספיק גם ככה. אצלי, כמו אצל מר פוטר הצעיר, השלב הזה קצת מורכב יותר. קשה למצוא מגרעות אצל הורה מת שאף פעם לא הכרתי. מצד שני, בשלב מסוים התרגלתי לדמות החד מימדית וחסרת הרבדים שהתקבעה לי בראש, ושתמיד תהיה מוצלחת יותר ממני. הרעיון שמציגה ג'יי.קיי רולינג, הגילוי הזה של האמת המורכבת מאחורי דמות האב האידיאלי, היה נוגע ללב.

באופן כללי מה שאני אוהב בסדרה הזו עד כה, וקצת מעצבן את המתבגרת, הוא שהיא אלגוריה מעולה להתבגרות. אני חושב בצער על הסמינריון שהייתי יכול לכתוב עליו בחוג לספרות. הארי מתחיל את הסדרה בתפיסה ברורה לחלוטין של טוב ורע, שני צדדים שרוב הזמן ברור לחלוטין מי שייך לכל אחד מהם. ככל שהיא מתקדמת היסודות שעליהם מושתתת תפיסת העולם שלו מתערערים ומשתנים. העולם הופך מורכב יותר, הסיפורים שהוא סיפר לעצמו מתגלים כלא בהכרח נכונים.

לקראת הספרים הבאים בסדרה נותר רק לקוות שהארי ישרוד את וולדמורט וגיל ההתבגרות, יעיף את צ'ו המעצבנת, ויצליח להגיע לאיזשהו שקט נפשי והשלמה עם עצמו. אני עוד עובד על זה.

 

מה היה אם: בין השפם של היטלר לקעקוע שלי

אני מת על תסריטי ״מה היה אם״. אני קורא עכשיו את ״ארץ אבות״ של רוברט האריס, המספר על תעלומת רצח המתרחשת בגרמניה אלטרנטיבית שניצחה במלחמת העולם השנייה. כמו שאמר לי חבר: גרסה דלת קלוריות של ״האיש במצודה הרמה״ של פיליפ ק׳ דיק, שגם הוא ספר ״מה היה אם״ שהפך עכשיו לסדרה די מצליחה וחצי מוצלחת.

מה שמאכזב ב"ארץ אבות" הוא שהחזון של האריס להיסטוריה החלופית מצלצל מוכר. גרמניה הנאצית של אחרי המלחמה דומה מדי לברית המועצות. אולי זה כי הדמיון של האריס לא מפותח, ואולי כי דיקטטורה היא דיקטטורה, ופחות משנה איזה סוג של שפם יש לעומד בראש. אותו קיום תחת פחד מהמשטרה החשאית, אותה עליבות. בעולם שלו יש אפילו מלחמה קרה. בתפקיד ברית המועצות: הרייך השני. ״ממזרים חסרי כבוד״ הוא פנטזיית ״מה היה אם״ מספקת הרבה יותר, אבל מבוססת על סיפוק מיידי ונקמה. מה היה משתנה אחרי? סביר שלא הרבה.

אמא שלי לא מבינה למה לקרוא ספר כזה. מבחינתה מדובר בלשאול מה היה קורה אם לסבתא היו גלגלים. ייתכן שחוסר העניין שלה באופציית ה״מה היה אם״ קשור לכך שמי שאיבדה את בן הזוג שלה במלחמה לא מעוניינת לשחק במציאות חלופית. ייתכן שזה אופי. סביר שזה שילוב. אני חושב שדווקא מעניין לדעת מה סבתא היתה עושה עם המוביליות הזו.

יש סיטואציות בחיים שלי שעצם המחשבה על התפתחות אחרת שלהן גורמת לי לחלחלה. אני חולם עליהן לפעמים, ולרוב זה מסוג הסיוטים שאתה מעיר את עצמך מהם כי הם בלתי נסבלים. בצד השני של הסקאלה יש את הזכרונות שגורמים לכאב ולחשק עז למכונת זמן. לא תמיד אני בטוח בתזמון המדויק של האירוע שהייתי מקליד בלוח הבקרה של הדלוריאן. אני יודע שהייתי עושה הכל כדי לשנות את מהלך העניינים, אבל לא תמיד ברור לי איך ולאיזה כיוון.

אני העתידי

קראתי פעם על תפיסת האני העתידי כמישהו אחר. בגלל זה אתם לא שוטפים כלים או דוחים תשלום חשבון למחר – אני העתידי כבר יטפל בכל זה. אני מניח שלא מעט בחירות והחלטות שלי נובעות מאותה תפיסה. שגרסת העתיד שלי תתמודד עם התוצאות. זה עובד גם הפוך: כששכבתי מתפתל מכאבים בזמן שהמקעקעת עבדה על הרגל שלי, חשבתי שאני העתידי, הבנזונה, ייהנה לו מהתוצאה בזמן שאני סובל כאן. אחר כך, בלילה, חלמתי שהקעקוע נמחק. התעוררתי מבוהל ובדקתי את הרגל.

אבל אני של העתיד, העבר וההווה מתנקזים בסוף לאותו איש. כשאני עוסק בבחירות השגויות או הנכונות שעשיתי מפתה להתייחס אליהן כאל החלטות של זר, ולהאמין שלמדתי ושיפרתי. בפועל זה לא מדויק. אני אולי לא אחזור על אותה טעות, אבל הניסיון מלמד שיש סיכוי טוב שאלך על וריאציה שלה. שבסופו של דבר אופי הוא אופי הוא אופי.

אני חושד ש״מה היה אם״ הוא לא פעם אשליה. גם אם הייתי פונה שמאלה במקום ימינה, הייתי מגיע בסוף לאותו מקום. בחלק גדול מהמקרים ברור לי שתחושת הבחירה שלי היא אשליה. יש מעט מאוד מצבים שבהם ברורה לי עוצמת הדרמה, השינוי. יש מקרים של אובדן, או החלטה או אירוע כל כך משמעותיים שאין מקום לספק. אבל זה המיעוט.

ברוב המקרים אני חושב שהתשובה ל"מה היה אם" היא כנראה פחות או יותר אותו דבר.

אני ותומר בהקרנת חצות של מלחמת הכוכבים (או חוויית הורות חד פעמית)

אני לא באמת יודע לנסח את המשמעות של ללכת לראות סרט של מלחמת הכוכבים עם הבן שלי. פעם נגררתי לבר לצפות במשחק הגמר של המונדיאל. ישבו שם אבא ובן, הילד היה בן 8 או 9, כמעט רועדים מהתרגשות. אני מניח שעבור גיק שלא מתעניין בספורט כמוני זו המקבילה הכי מדויקת. לא אהדתי קבוצת כדורגל/כדורסל/הוקי מילדות. מלחמת הכוכבים זה הדבר הכי קרוב לדת חילונית שיש לי.

כשתומר היה בן 6 ישבתי איתו וצפינו בסרט ביחד, כשאני מקריא כל שורה בתרגום. על התגובה שלו כבר כתבתי, זה היה רגע הורות מופלא. הילד נכבש. הוא אפילו התחפש לבאבה פט בכיתה ב'. כשחשבתי על להיות הורה ידעתי שאני רוצה להיות מחובר לעולם התרבותי שלהם, להבין את האהבות שלהם. ולחלוק איתם את האהבות שלי. במקרה של מלחמת הכוכבים זה הצליח מעל ומעבר למשוער. ראיתי את מלחמת הכוכבים בדיוק באותו גיל, 6. זה היה מופלא. במשך שבועיים פחדתי ללכת לבד בחושך מאימת דארת' ויידר, הדבר הכי מפחיד שראיתי עד אז. הרגשתי שמישהו קרא את המחשבות שלי ויצר משהו שידבר בדיוק אלי. אחרי הצפייה הראשונה שלו, הרגשתי שתומר ואני הפכנו לשותפים לדרך בכל מה שנוגע לגלקסיה הרחוקה ההיא.

חיכינו לסרט החדש בסדרה בערך מהרגע שהוא הוכרז. את הכרטיסים קניתי חודשיים מראש, אחרי שתומר איים שאם לא נלך לסרט מייד כשהוא יוצא הוא יצפה בו עם החברים שלו. לא נלחצתי מאיומי הסרק שלו, לא ניכנע לטרור, אבל כן נתקפל באלגנטיות. יום אחרי תחילת המכירה המוקדמת היו לנו שני כרטיסים להקרנה באיימקס. יש לנו כבר תוכנית לראות את הסרט התשיעי והאחרון בטרילוגיה הזו, שייצא ב-2019, ביחד בניו יורק.

לתומר היו תאוריות על העלילה, שנשמרה בסוד בקפדנות. שלחנו – טוב בעיקר אני – לינקים לסרטונים מגניבים רלוונטיים ברשת. דנו במה נלבש להקרנה. וחיכינו שהיום כבר יגיע.

אחרי דיון קצר החלטנו על הטי-שירטים הנכונים. בדרך הוא שאל אותי מה נעשה אם הסרט לא יהיה טוב. לא שהשאלה לא הטרידה אותי, אבל עצם ההכנות והנסיעה ביחד באמצע הלילה להקרנת בכורה איתו היו כבר כמעט הכל בשבילי. הסרט יהיה בונוס מאוד נחמד.

הבאנו איתנו לייטסייבר שהדוד שלו קנה לו פעם בארה"ב. בהתחלה השארנו אותו במכונית, כי תומר נתקף בביישנות פתאומית. כשנכנסו לאולם הכניסה ראינו המוני אנשים מחופשים. החל מבחור במסכת יודה, דרך דארת' ויידר בנעלי בית שחורות, וכלה בילד קטן שלבוש מכף רגל ועד ראש כמו דארת' מול. חזרנו למכונית והתחמשנו בלייטסייבר.

ההמתנה היתה מורטת עצבים. בישראל כמו בישראל הקרנת חצות התחילה ברבע שעה איחור, וגם אז היו המוני טריילרים קודם. דנו בלמה נלך ולמה לא, כשמדי פעם מסתירים לנו את המסך אנשים עם חרבות אור ותסרוקות של הנסיכה ליה. ואז האורות כבו, ועל המסך הופיע הלוגו של לוקאספילם, זה שמקדים את תחילתו של כל סרט בסדרה.

כשתומר היה קטן והיינו הולכים להצגה או סרט הוא נהג לשלוח יד ולגעת בי כשהחושך ירד. תמיד חשבתי שהוא מוודא שאני שם גם אם הוא לא רואה אותי. הימים האלה עברו מזמן. אני כבר לא יכול לקחת אותו על הידיים כשהוא עצוב, אסור לי אפילו לנשק אותו בפומבי. אבל בלילה בין רביעי לחמישי, כשהשורות "A long time ago in a galaxy far far away" הופיעו על המסך תומר נתן לי יד. ובקטעים שבהם הסרט לחץ על בלוטות הנוסטלגיה והרגש שלי, יכולתי להרגיש את אותה תגובה בדיוק עוברת בגוף שלו.

בדרך חזרה סיכמנו שהיה מצוין, ודיברנו על מה הפריע לנו ומה לא היה הגיוני (מה יהיה עם העניין הזה של גשרים בלי מעקה בטיחות בעולם של מלחמת הכוכבים?) ועל זה שהוא רוצה את הרובוט בשלט רחוק של בי.בי.8, ושהעלילה היתה קצת דומה מדי לזו של הסרט המקורי.

הגענו הביתה והוא נכנס למיטה. אחרי שכיסיתי אותו – את זה הוא עוד מרשה לי לעשות – אמרתי לו תודה על זה שהוא הלך איתי לסרט. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו.

הארי פוטר והמכשפה הקפיטליסטית

הבהרה: פוסט זה לא נועד להעביר ביקורת כללית על סדרת ספרי הארי פוטר. אני בתחילת הספר הרביעי ונהנה בסך הכל, וגם ככה מסתבך פה עם המתבגרת. כבר השמצתי את מר פוטר בעבר, ובינתיים ראיתי את האור, חלקית, ואלה באמת ספרים לא רעים בכלל. מתחת לפני השטח יש שם משהו אפל באמת, ואני אוהב את זה.

אבל, יש כאן בעיה. אסביר ואדגים: להארי יש חבר טוב בשם רון וויזלי. משפחת וויזלי היא משפחה ברוכת ילדים, ודלת נכסים. אבא של רון עובד במיניסטריון הקסמים, מעין פקיד ממשלתי. אמא של רון? עקרת בית. 

הם קוסמים כן? האם, האב, כולם. גם משפחת מאלפוי, שבנה לומד עם רון והארי ועולה להם על העצבים, היא משפחת קוסמים. הם עשירים, מאוד, ומאלפוי ג'וניור משתמש במעמד הסוציו אקונומי שלו כדי לנגח את רון. כי כל מה שיש לרון הוא יד שנייה ומטה, כולל שרביט הקסמים שלו. ככה זה במשפחות עניות, מעבירים דברים מילד אל ילד כי אין כסף לקנות חדש. וככה זה במשפחות עשירות, הילד יוצא דושבג.

 

וזו הנקודה שאני לא מבין. רולינג המציאה עולם שלם שמתקיים במקביל לעולם הרגיל שבו כולנו חיים. תרבות חלופית של קוסמים, שגם מתייחסים למוגלגים – בני האדם נטולי כוחות הקסם – במעין התנשאות. לפעמים חביבה ופטרונית, לפעמים גזענות נטו. אבל במקום שהתרבות הזו תהיה שונה באמת או נעלה באמת, היא שיקוף של מה שכולנו מכירים.

הקוסמים והמכשפות חיים במערכת פטריארכלית וקפיטליסטית. גם אם יש לך כוחות כישוף, מתברר שאתה צריך כסף. למה בעצם? למה לא להשתמש באיזה כישוף כדי לארגן ארוחה מפוארת, או בית נוח ונעים, או בגדים היפסטריים מגניבים או מה שבא לך. מי צריך מזומנים כשיש לו כוחות כאלה? למה כסף ורכוש משפיעים עדיין על המעמד? ולמה מרת וויזלי לא מפתחת קריירה?

זה לא נגמר שם. בתחילת הספר הרביעי הולכים הארי ושות' למשחק גמר גביע העולם בקווידיץ', ה-ספורט של עולם המכשפים והמכשפות. ומה יש לפני המשחק? מרצ'נדייז. המון סחורה נלווית שעולה כסף. כמו חולצות במחיר מופקע בהופעה בפארק, ליד דוכני האוכל. ועוד: הארי משחק קווידיץ' בבית הספר, ומכיוון שהמשחק מתנהל באוויר, על מטאטאים, הוא זוכה לקבל מטאטא מתקדם במיוחד. שעולה המון. אם אתה תלמיד עני ומשחק בקבוצה, יהיה לך מטאטא מעפן ואיטי. רוצה לזכות בגביע? הכסף מדבר חבוב, אין מה לעשות.

באחד מהקורסים היותר מוצלחים באוניברסיטה, על מדע בדיוני, דיברה המרצה שלי על חוסר היכולת של בני האדם לדמיין באמת משהו שונה לגמרי מנסיבות חייהם. בדרך כלל ספר מדע בדיוני טוב הוא בעצם ביקורת או אמירה כלשהי על ההווה שבו הספר נכתב. אולי עד סוף הסדרה אגלה שרולינג בנתה כאן בעצם ביקורת חברתית נוקבת, אולי היא מציגה עולם שמאפשר את עלייתו המחודשת של זה-שאין-לנקוב-בשמו ושמשתנה עד היסוד. אולי.

או שזו גרסה של העולם שבו היא חיה, והאמירה היא שאנשים, כמו שאמר אבגי בשורו, הם חרא של אנשים. ככה זה. כוחות קסם, לא כוחות קסם, בסוף זה כסף ואינטרסים וטסטוסטרון. ולא נותר אלא לומר: וולדמורט וולדמורט וולדמורט!

 

הטריילר החדש או מכתב אהבה למלחמת הכוכבים

הטריילר של מלחמת הכוכבים החדש הוא בליל תמונות נטולות הקשר שריגש אותי כמעט עד דמעות. אין שם פנים מוכרות, אין שום דבר מרהיב שעושה לך חשק ללכת לראות, ועדיין, אני לא יכול לחכות. זה מגיע בדיוק ב-1:00 בטריילר, רגע פבלובי שתופס את בלוטת הנוסטלגיה ומועך בלי רחמים. המוזיקה, המילניום פלקון, וכל מנגנוני ההיגיון מושבתים, כמו חבלה מתוחכמת במיכשור של מתקן גרעין איראני. כל מה שנשאר זה רגש ילדותי וראשוני בעוצמות מטרידות.

ראיתי את מלחמת הכוכבים הראשון בזמן אמת, כשהוא יצא להקרנות בארץ. הייתי בן שש או שבע, וביקשתי מסבא שלי שייקח אותי לסרט הזה שסיפרו לי עליו, בקולנוע אוריון בירושלים. זו היתה חוויה שאני מתקשה לתאר במילים. תחושה של התגלות, של משהו שלא ראיתי קודם לכן, שלא דמיינתי אפילו. וגם: שבועות אחר כך עוד פחדתי מדארת ויידר בחושך.

מאז התגובה שלי לכל דבר שהוא סטאר וורס נטולת כל היבט רציונלי. הטרילוגיה השנייה למשל היתה איומה, ואני יודע את זה כי ראיתי את שלושת הסרטים בקולנוע, פעמיים כל אחד, ואחר כך גם בטלוויזיה. לא משנה כנראה מה מצרפים ללוגו ולמוזיקה ולעולם, אני אקנה את זה, מטאפורית ועם כרטיס אשראי. אז מה עם לוקאס מבצע בסרטים שינויים בלתי פוסקים כמו מנתח פלסטי מטורף, אז מה אם כל העסק נראה לפעמים כמו אורגיית תאוות בצע אחת גדולה, בטח עכשיו כשדיסני בתמונה. זה מלחמת הכוכבים.

יורה ראשון, בפרינציפ

 

יש לי חבר טוב שלא מבין על מה כל הרעש. הוא לא התלהב מעולם מהסרטים המקוריים, למרות שבכל מה שקשור לתרבות פופולרית-גיקית אנחנו בדרך כלל על אותו עמוד באותו ספר בדיוק. ואני חושב שאני יודע למה. ההיתקלות הראשונה שלו במלחמת הכוכבים היתה קלטת וידאו, מתישהו בגיל העשרה. ועניין הגיל הוא קריטי. או לפחות השלב המנטלי שבו אתה רואה את הסרט.

מה שהופך את מלחמת הכוכבים לסם כל כך אפקטיבי היא העובדה שלא מדובר במדע בדיוני – מדובר בפנטזיה, במיתוס מאוד ראשוני ובסיסי של טוב ורע. יש שם חלליות, ומשפטים על מהירות האור, אבל אין באמת מדע בסדרה, ויש המון קשקושים רוחניים על כוח מסתורי וכל הג'אז הזה. זו פנטזיה חצי דתית, עם אלמנטים מסרטי מד"ב, מערבונים, וסרטי התעמולה הנאציים של לני ריפנשטאל. זו הסיבה שזה עובד כל כך טוב – מלחמת הכוכבים עוקפת את ההיגיון ומנגנת על הרגשות הכי בסיסיים, קצת כמו נתניהו ביום טוב במיוחד.

אם אתה ילד, זה עובד. אתה מתמכר.אם, מנגד, אתה כבר טינאייג׳ר עם רמת ציניות מעל הממוצע, סביר שתגיב באדישות. אבל לרוב זה עובד. העובדה שהסרטים עצמם היו מוצלחים – לפחות השניים הראשונים – ועם הריסון פורד לא הזיקה. אבל הבסיס הוא אגדה מאוד ראשונית, דתית. ודת, כמו שכתב ל. רון הבארד לפני שייסד את הסיינטולוגיה, עושה הרבה כסף. ג׳ורג׳ לוקאס הבין את זה, ושמר על זכויות המרצ׳נדייז בתמורה על ויתור על חלק משכרו כבמאי הסרט הראשון. מישהו באולפני פוקס בטח שקל חרקירי.

אני מבין את הלעג שהסדרה מושכת. בדרך כלל לעג שמגיע ממעריצים, שממשיכים לקנות את המרצ׳נדייז ולראות את הסרטים במקביל. יש את הדיונים על היעדר מעקי ביטחון, המחלוקת הקשה על מי ירה ראשון (ברור שהאן, אגב) ועכשיו כבר צץ לו הדיון  המשעשע על הלייטסייבר החדש ועל כמה שהוא מגוחך/בעצם לא. הכל נכון, הכל לא משנה או רלוונטי. ויש גם את המחוות, כמו הסרט המקסים שמתחת לפסקה הזו, או גירסת ״שבעה צעדים״ שמסבירה איך לוקאס הפך לכזה דושבג.

וכמו בכל מורשת, יש את עניין הדור הבא. על הכנסת תומר אל תחת כנפי הכוח כבר כתבתי, וזה עדיין אחד מרגעי השיא שלי כאבא. בדצמבר 2015 אנחנו נתייצב ביחד בתור, מוכנים נפשית להתאכזב, ונתרגש עד צמרמורת כשהלוגו הצהוב יופיע על המסך. נו כבר.

 

האיש שידע הכל בגיל תשע

"אין לנו הרבה נושאי שיחה", אמר לי הילד. זה לא היה בטון מאשים. פשוט קביעת עובדה.

superman_colors_by_andre_vaz-d57bq07

"למה, אנחנו מדברים על קומיקס, ועל מלחמת הכוכבים, וסרטים".

"כן, וזהו. אין לנו עוד נושאים".

"אוקי. על מה אתה מדבר עם אמא למשל"?

"גם איתה אין לי הרבה נושאי שיחה".

"עם מי כן יש לך"?

"עם אף אחד. משעמם לי. שגרה. כל יום בית ספר, ואז טלוויזיה, או פלייסטיישן, או חוג כדורסל. כל יום אותו דבר".

"טוב, אבל בטח יש כל מיני דברים שקורים. מה עם חברים שלך? עם מי אתה מסתדר, אולי יש מישהו שקשה לך איתו"?

"לא, הכל בסדר איתם. הנושא הזה סגור. משעמם".

ישבנו בבית קפה, אחרי חוג כדורסל. לא ידעתי מה לומר לקוהלת ג'וניור, שכבר ראה הכל, הבין הכל.

"מה עם משחקים חדשים"

"כן, אז אני מתלהב לכמה זמן וזהו".

בחיי. הילד פיצח את חידת הקיום – מצ'עמם.

כשאני הייתי בגילך..

זו מלכודת בין דורית כזו. בשלב מסוים אתה הופך לזקן הנרגן שמביט בדור הצעיר ובטוח שבתקופה שלו היה טוב יותר. קחו את רענן שקד לדוגמה. אבל אני חושב שמצאתי את הפרצה בחוק: אני חושב שיש לי דרך להוכיח את היתרון בילדות שלי מול זו של צאצאי.

חשוב לומר: אני מקנא בילדים שלי על הילדות שלהם. תומר קמרלינג כתב את זה יפה על איירון מן 3. הם נהנים משפע מטורף שאני רק יכולתי לחלום עליו. אני גדלתי עם טלוויזה חד (או במקרה הטוב דו) ערוצית. המחשב הגיח לעולם כשהייתי בחטיבה, בלי אינטרנט כמובן. קונסולת משחקים לא היתה לי. סרטים ראיתי בקולנוע "אורות", על מושבי העץ שלו, אם וכאשר הגיעו באיחור לארץ.

לא היו סרטי קומיקס, חוץ מסרטי סופרמן. הכרתי אולי עוד ילד אחד ששמע על שר הטבעות. בשביל הקומיקס עצמם הייתי הולך לחנות ספרים משומשים של אנגלו-סקסים רעננים, ועובר על תיבת קרטון קטנה שהכילה את החוברות. אני חושב שהנקודה ברורה.

תומר חי בעולם עם טלוויזיה עמוסת כל טוב, פלוס סטרימרים והורדות. לא שהוא צריך את זה עם יוטיוב. יש חנות קומיקס אמיתית חמש דקות מהבית שלו, וכל קיץ יוצאים שלל סרטי קומיקס שהוא רואה בבתי קולנוע משובחים. את איירון מן 3 ראינו באיימקס, תודה. יש פלייסטיישן אצל אבא, אקס בוקס אצל אמא, ויש אייפד, ואינטרנט ובכלל. ההוביט ושר הטבעות הם בלוקבסטרים. זה עידן הגיקים.

ועדיין אני טוען שהילדות שלי היתה, אולי, קצת מאושרת יותר. תעיפו מבט על ההרצאה הזו בטד, ועל השיחה ההיא מלמעלה. השורה התחתונה: שפע ובחירה אין סופית מתסכלים, משתקים, מקהים. יותר מדי אופציות פירושן לא רק שקשה לבחור, אלא שגם אחרי שכבר קיבלנו החלטה, אנחנו נותרים מתוסכלים. כי מה אם טעינו? מה אם ויתרנו על אפשרות טובה יותר? על משחק מגניב יותר, אפליקציה שווה יותר.

הילדות שלי היתה דלה יותר בריגושים, אבל כל אחד מהם היה חריף ומשמעותי יותר, אני טוען. אני מניח שההורים שלי יכולים להגיד אותו דבר על הילדות שלהם. השאלה היא מתי דילוגי הדורות האלה מגיעים לשיא. מתי מגיעים לנקודה של איזון מושלם בין שפע לאפשרויות בחירה סבירות. האם תומר נמצא על הפסגה הזו? אולי אולי אני ביליתי עליה ברעננה של שנות השמונים בלי לדעת שאני נושם אוויר פסגות. או שהיא עדיין ממתינה בעתיד, לנכדים.

בינתיים אנחנו מחכים לסופרמן החדש. באיימקס. תכף מגיע!

ההוביט: ציפייה, חשש ואבא שלי

אין צדק: במקום להמתין בהנאה לסרט של גיירמו דל טורו, אני מחכה בחשש לטרילוגיה המנופחת של פיטר ג'קסון. במקום סרט או שניים, יהיו שלושה – וכל זה מספר הילדות האולטימטיבי שלי, שמחזיק 300 עמודים וקצת ביום טוב. שלא לדבר על ההקרנות ב-48 פריימים לשנייה, שעושות לאנשים בחילה. במקום ציפייה דרוכה אני מוצא את עצמי מתכונן לאכזבה מתונה.

את ההוביט קראתי ביסודי, בזכות כתבה בעיתון. התירוץ היה הקרנה של עיבוד אנימציה של רלף בקשי לשר הטבעות. זה היה קצת אחרי או במקביל לגילוי סדרת נרניה בספריה העירונית של כפר סבא, והחשיפה לספרות פנטזיה ומדע בדיוני בכלל.

שנים אחרי הקראתי חלק מספרי הילדות שלי לנגה. נרניה התגלתה כטריטוריה נוצרית יותר ומעניינת פחות ממה שזכרתי. ההוביט דווקא הפתיע לטובה, והתגלה כעמוק וטוב יותר. לא עניין של מה בכך.

על איך נולד ההוביט וכל הג'אז הזה תוכלו לקרוא כאן למשל, בעוד טור מוצלח של נועה מנהיים. העניין שלי בסרט ובספר הוא קצת יותר אישי.

הגדולה של הספר היא בדמות הראשית שלו. בילבו באגינס מתחיל את הספר כבורגני אנגלי חובב שלווה, ומסיים אותו כהרפתקן אמיץ, מנוסה ובעיקר די בהלם מעצמו. בתחילת הספר, כשהוא מביע התנגדות להצטרף למסע אל ההר הבודד, מתעורר בו משהו. הוביטים אולי לא אוהבים הרפתקאות, אבל בילבו הוא נצר למשפחת טוק, הידועה לשמצה בחיבתה לפעילויות חסרות אחריות כמו רכיבה על סוסים או שיט בנהר. חובבי אקסטרים, בקיצור. ומשהו מהצד הזה מרים ראש, וגורם לו לצאת את ביתו אל עבר הלא נודע, בלי לקחת מטפחת כיס, אפילו.

כשקראתי את כל זה בכיתה ד' או ה', תהיתי אם זה נכון גם לגבי. אולי גם בי יש משהו מהאב שלא היכרתי, תכונות ויכולות שאני לא מודע להן. אולי לכולם יש פוטנציאל להפתיע את עצמם. אולי המסלול לא כתוב וידוע מראש.

ההוביט עבורי הוא לא רק ספר, הוא חוויה מעצבת. קראתי אותו אינספור פעמים, בתרגום הטייסים ובתרגום הרגיל ובאנגלית. הקראתי אותו לנגה ולתומר, שקראו אותו בתורם. נותר רק לקוות שפיטר ג'קסון והאולפנים יתייחסו למר באגינס כראו.

%d בלוגרים אהבו את זה: