Tag Archive | פנטזיה

משחקי הכס, עונה 2 – יאיר לפיד צודק

משחקי הכס היא מקרה מבחן מעניין לטענה שבעשור האחרון הטלוויזיה מנצחת את הקולנוע. תשובה: לא בדיוק. העונה השנייה של משחקי הכס היתה מבאסת כי בסופו של דבר זה נראה כמו טלוויזיה שמנסה להתחפש לקולנוע. וכשזה מגיע לפנטזיה, אפקטים וכו', זה לא עובד.

משחקי הכס היתה צריכה לקבל טיפול בנוסח שר הטבעות. היח"צ שלה עשה המון רעש על התקציב – 50-60 מיליון דולר לעונה. שזה מגניב לסדרת טלוויזיה, אבל עדיין לא בסטנדרטים של המסך הגדול. וככה זה גם נראה. את הבעיה היטיב לנסח שר החינוך בממשלת נתניהו הבאה – איפה הכסף?

משחקי הכס מנסה לשלב את כל זה עם הבומבסטיות של סרט קיץ. זה לא עובד. יש יותר מדי עירום סמי פורנוגרפי סתמי, יותר מדי שחקנים בינוניים (סרסיי המלחששת תמידית וג'ון סנואו, שנראה ומשחק כמו דוגמן בושם), ויותר מדי אפקטים זולים. הסצנה הכי טובה בכל העונה היתה שיחה בין אבא טיווין לאניסטר לאריה. שני אנשים מדברים בתוך חדר, שני שחקנים טובים שמחזיקים דיאלוג מוצלח.

בשר הטבעות תראו אלפי מעין-ויקינגים עצבניים דוהרים קדימה בתאוות קרב. במשחקי הכס, פרק תשע של עונה שתיים, תראו צילום צר של 20 איש רצים עם חרבות מונפות, ותתבקשו לדמיין את השאר. כדי לחפות על הגירעון בתקציב יפצו אתכם באיברים כרותים נוסח סרטי אימה זולים. שזה נחמד, אבל לא יותר מזה. וזה בפרק שאמור להראות קרב אימתני בין שני צבאות ענק.

הסופרנוס, הסמויה, שובר שורות והקולגות שלהן למהפכת הטלוויזיה לא ניצחו את הקולנוע במגרש שלו. הן ניצחו בזכות השיטה, שמאפשרת לסדרות כבלים לנבל את הפה, לעשות סמים וכן, גם להוריד בגדים, והן ניצחו בזכות החדשנות. בזמן שהקולנוע עבר תהליך של רידוד ופנייה לקהל גדול ככל האפשר עם אפקטים ופיצוצים – כדי לשכנע אנשים לצאת מהבית במקום להוריד את הסרט ברשת – הטלוויזיה התחילה להציג משהו אחר.

המשהו האחר הזה היה דמויות עמוקות, עלילות מתוחכמות, יצירה שלא מעליבה את האינטליגנציה שלך. אם להשתמש במילה גסה – איכות.

זו נקודת החוזק של הטלוויזיה. את הדרקונים והחרבות כדאי להשאיר לאולם החשוך, מחוץ לבית.

הרומן המוזר עם קינדל או איך ילדים יגלו את ההוביט

אני אוהב את הקינדל טאץ' החדש שלי. וכן, בטח, זה העתיד של קריאת ספרים. אולי אפילו ההווה. הוא לא נראה חדיש במיוחד, וזה חלק מסוד קסמו: המסך שחור לבן, והתגובה שלו לאצבעות איטית ומהורהרת. לא דומה בכלל למסך המבריק והזריז של האייפד. וזה מוסיף לו איזו הדרת כבוד שמתאימה למילה הכתובה.

שר הטבעות. היישר מנפאל

יש בו מילון מובנה, הוא זוכר בדיוק באיזה עמוד הייתי, ואפשר לקנות ממנו את הספר הבא תוך שניות. גם אם יישפך עליו קפה, או שילד בגילאי הונדליזם יחסל אותו באופן אחר, זה לא נורא. הוא זול, והספרים עצמם נמצאים בכלל אי שם בענן. הם לא יישכחו בבית קפה, או יושאלו לחבר מפוקפק לבלי שוב. אפשר לחלוק שורות מובחרות ממנו היישר לפייסבוק – אני עוד זוכר איך ניסיתי להעתיק שורות מספרים בגיל 16 והתייאשתי. בקיצור, הוא מושלם.

המדריך לטרמפיסט. ג'ינס קצר

רק שחסרה לי העטיפה. יש תמונה, כן, והיא בשחור לבן. באפליקציית הקינדל באייפד היא צבעונית. אבל זה לא אותו דבר. זה העתק. אני זוכר עטיפות שגרמו לי לקחת ספר ולבדוק אותו. אני זוכר את העין המטרידה על התרגום של שר הטבעות לעברית, ואת האיור היפה של גנדלף על המהדורה באנגלית שמצאתי בנפאל. אני זוכר את השד השחור המאויר על עטיפת השטן במוסקבה, את גיבור העל המיושן על קוואליר וקליי, את האינדיאנים המגניבים על אחרון המוהיקנים, את הבלונדיניות עם המחשוף על הכריכות של פטריק קים.

וחסר לי המשקל. לא ריח הדפים והשטויות הסנטימנטליות האלה. חסר לי לראות את קצב ההתקדמות בספר, את ההתקדמות לקראת החצי, ואז תחילת הדרך לקראת הסוף. כן, הקינדל מציג לי את מספר העמוד שבו אני נמצא, ואפילו כמה אחוזים מהספר קראתי. זה כאילו אותו דבר. אבל זה לא.

חסר לי קצת אופי. וברור לי לחלוטין שזה אני, לא הוא. זה כמו ללמוד שפה. עוד דור או שניים ידברו אותה מלידה, אני למדתי אותה מאוחר, אולי קצת מאוחר מדי. ההתרפקות הנוסטלגית שלי היא על ספרים מקומטים עם כריכות מלהיבות שמצאתי בחנויות ספרים משומשים. קרני תתרפק על הקינדל דור-איזשהו. זה בסדר, אני אתרגל, מן הסתם, לאט לאט.

השטן במוסקבה

מה שלא ברור לי זה איך היא תגלה ספרים חדשים. כן, היא תקרא המלצות בבלוגים, נגיד, או במקבילה של פייסבוק של זמנה. שזה יופי, אבל מגביל ומצמצם – אנחנו נוטים להסתופף בקבוצות ובלוגים שיותר מדי דומים לנו ומתאימים לטעם הקיים שלנו. מה עם סתם לראות במקרה ספר, בביקור משעמם אצל החברים של ההורים, ולהעיף מבט, רק בגלל הכריכה? מה עם לבקר בספריה, ולהיתקל במשהו שמסקרן אותך? לראות מישהו קורא ספר באוטובוס או בבית קפה או בהפסקה בבית הספר – ככה הגעתי למשל למדריך לטרמפיסט בגלקסיה, בעיקר בזכות הבחורה עם הג'ינס הקצרצר על העטיפה.

אני לא אוהב את הקטע הזה של היי, בדור הקודם היה מוצלח יותר. זה בדרך כלל לא נכון. אבל אם יש משהו שכן לומר בזהירות, הוא שההתקדמות הטכנולוגית מחסלת בשיטתיות את הסיכוי למקריות, להיתקלות במשהו לא צפוי. היא מקצרת שבילים, ובאופן עקיף מקטינה את הסיכוי לסטות מהם. והקינדל, מושלם ככל שלא יהיה, הוא עוד כביש עוקף סלול למשעי שהוקם סביב היער של הדמיון.

ספר למי שאהב את משחקי הכס, או פנטזיה גירסת HBO

זו ההגדרה הכי טובה שמצאתי אחרי שסיימתי את הספר הראשון בטרילוגיית the first law. יש כאן HBOזציה של הז'אנר. פוליטיקה, סקס סמים ורוקנרול.

אי שם בשנות העשרים המוקדמות שלי נשבעתי שלא אקרא עוד טרילוגיות פנטזיה. חבורת חקייני טולקין חיוורים כולם, זו היתה הגישה פחות או יותר. שנים חלפו מאז, והז'אנר התבגר, או שפשוט מצאתי את הדברים הנכונים. ג'ורג' מרטין למשל, עם ספרי הפנטזיה עמוסי גילויי העריות, עריפת הראשים והתככים הפוליטיים שלו, עכשיו אצלכם על המסך.

אני מניח שגם ג'ו אברקרומבי, תסריטאי בריטי שעשה הסבה לכתיבת ספרים, קרא את מרטין. זו לפחות התחושה שעולה מן הספר: יש בו התייחסות מפורשת לסקס, גם אם לא סצנות הפורנו שמרטין מחבב. יש בו אלימות קשה וברוטאלית, יש בו תככים ומשחקי כוח, ויש בו דמויות שתופסות את משבצת הגיבור, למרות שהן לא מתאימות לסטריאוטיפים של הז'אנר. נסו למשל דמות ראשית שהיא אינקוויזיטור בשירות הוד מלכותו, מקצוען עינויים שמחבב את המשרה שלו.

הגעתי לספר הראשון בסדרה – the blade itself – דרך פוסט בבלוג חביב (כאן), והזמנתי אותו מחנות אינטרנטית בלי ציפיות גדולות. התוצאה היתה משמחת להפליא. אברקרומבי הוא לא מרטין אמנם – אין כאן את שלל הדמויות ואת השאפתנות האפית של ספרי משחקי הכס (או קרח ואש, כפי שצריך לקרוא להם). אבל הוא כותב מצוין. הוא שנון ומושחז, ומדביק את הקורא באהבה לדמויות שלו, שכאמור לא ממש מצייתות רוב הזמן לחוקי הז'אנר. ובעיקר: אין תחושה של חקיינות ושל טיול בנוף מוכר לעייפה, ואין דמויות אציליות מדי או דמוניות מדי. הכל אנושי ומושחז ומענג.

ועוד הערה קטנה: יש כאן ממלכה מוקפת אויבים, שקורסת מבפנים בגלל שחיתות, גאוותנות, מיליטריזם ופוליטיקה קטנונית וכוחנית. מי אמר שפנטזיה זו בריחה מהמציאות.

מה מחפשת שלגיה בטלוויזיה האמריקאית

הטריילרים הבאים גרמו לי לחשוב. רשתות הטלוויזיה האמריקאיות מתחילות לקדם את הסדרות החדשות שלהן, וכמות המוטיבים העל טבעיים שבהן מעוררת סקרנות. למה דווקא עכשיו הפנטזיה הפכה לקונספט לוהט. האם זו תגובה למציאות העכשווית? בריחה ממנה, אמירה עליה? הנה רפרוף על שלוש מהסדרות שצצו על הרדאר בימים האחרונים, עם ניסיון למסקנה כללית בסוף:

awake מספרת על שוטר שמאבד את אשתו ובנו בתאונת דרכים, ומתחיל לחיות במציאות כפולה: בחלק מהזמן אשתו עדיין בחיים, ובחלק מהזמן בנו. אבל לא שניהם. בכל מציאות יש לו שותף אחר ומקרי פשע אחרים, אבל מן הסתם – וזה לא ספוילר, זה בטריילר – המציאויות השונות גולשות אחת לשנייה. קצת דלתות מסתובבות, אבל עם ג'ייסון אייזקס המוצלח ולא עם גווינת' המעצבנת. מ-4 הדקות האלה זה נראה פחות דביק ממה שזה עלול היה להיות, ומסקרן ומוצלח למדי.

זה כבר נראה קצת פחות טוב. גם כאן הדמות הראשית הוא שוטר, אלא שהוא מגלה שהוא נצר למשפחת גרים, זאת של האחים מהאגדות. והפתעה: כיפה אדומה, הנזל וגרטל ושות' מבוססים על מציאות ועובדות. בני משפחת גרים, מתברר ניחנו ביכולת לראות מפלצות ושאר מזיקים, ונאלצים להילחם בהן. קצת מזכיר את באפי, אבל נראה פחות שנון או מגניב.

שוב אגדות בעת המודרנית. העלילה היא מהסוג שנשמע אידיוטי לגמרי על הנייר: בתם של שלגיה והנסיך מגלה שהוריה שיגרו אותה למציאות שלנו כדי להגן עליה מהמלכה הרעה. על המסך זה דווקא נראה לא רע, כולל אקשן חביב ורוברט קרלייל, שדי נעלם בשנים האחרונות, וחבל. אה, וזה מהמפיקים של אבודים, אם זה אומר משהו.

אז למה עכשיו?

אם מתעקשים למצוא מכנה משותף: שלוש הסדרות מדברות למעשה על התמודדות על המציאות. מציאות מסוגים שונים, אבל בכל זאת – בכולן הדמות הראשית צריכה להתמודד עם מצבים מסובכים ומפתיעים, וכמאמר הקלישאה גם עם השדים שלה. באופן מילולי. אם רואים בתרבות הפופולרית סוג של נייר לקמוס למצב בעולם שבו אנו חיים, הרי שיש כאן סיבה לאופטימיות קלה. מגמת הפנטזיה עליה החליטו מנהלי הרשתות לא מייצגת אסקפיזם וייאוש, אלא התמודדות ותקווה.

משחקי הכס, פרק ראשון, רשמים ראשונים

טיריון בעניבה

טיריון בעניבה

זהירות, ספוילרים. הפוסט מיועד למי שכבר ראה את הפרק.

עוד ביקורות ומחשבות: דידי חנוך מהרהר על הפרק, בוואלה מתלהבים בערך, מורן שריר מאשר בפוציות מתנשאת טיפוסית וסמדר שילוני בויינט לא ממש יודעת.

1. תקציב: כן, הכל נראה מצוין. פה ושם טיפה רעוע בפינות, עדיין לא לגמרי קולנוע, ובכל זאת.

2. שחקנים: באופן כללי המצב מוצלח. שון בין קלאסי לתפקיד אדארד סטארק. טיריון, אולי הדמות הכי מוצלחת בספרים, זוכה לגילום מעולה של פיטר דינקלאג', או כמו שאמרה ברוב טקט חברה: איפה מצאו גמד שגם יודע לשחק? ג'יימי אולי יפיוף מדי. הדמות אמורה להיות טיפה יותר מורכבת בהמשך. וקאל דרוגו נראה יותר כמו דוגמן עם איפור של גולשים מאשר כמו ברברי עצבני. אבל בסך הכל אין תלונות.

3. העלילה: קצת עצית מדי, נוקשה מדי, צמודה לספר מדי. ההתחלה של הספר הראשון היא אולי החלק החלש בסדרה המודפסת. קיים חשש מסוים, עד לנקודת הסיום של הפרק הראשון (זה נכון לגבי הנקודה הזו בעלילה גם בספר), שמדובר בעוד פנטזיה סטנדרטית בתוספת פטמות חשופות וראשים ערופים. ברגע שבראן מושלך מהחלון, מייד אחרי שהיה עד לגילוי עריות(!), אתה מבין שאתה כבר לא בקנזס. אפשר היה לסטות קצת מהתכתיב המרטיני בפרק הראשון, בעיקר כשאין את קולו של המספר להוסיף רקע ותובנות. מנגד – האיש ישב להם על הסט. בעיה.

4. קצב ושאר ירקות: זו הבעיה המרכזית שלי. חקרתי את המנומשת, שלא קראה את הספרים או שמעה עליהם, והיא חיבבה בסך הכל. אבל לי זה הרגיש כאילו היוצרים היו כאן בסוג של מירוץ בין תחנות: צריך למהר ולגעת בכל הנקודות, ולהמשיך הלאה. אני לא יודע אם זה נובע מכך שהפרק הוא אקספוזיציה, ואם בהמשך הקצב יואט מעט. אבל בפרק הראשון זה נראה כמו ויתור על התמקדות בדמויות לטובת העלילה. ובאופן אישי, אני מעדיף דמויות, בטח כשזה מגיע ליצירה של מרטין, שמתמקדת בפוליטיקה, תככים ואנשים, לא פחות – ואולי יותר – מאשר בקרבות ופיתולי נראטיב.

בקיצור – זה רק פרק ראשון, והוא מהנה ומספק ועושה חשק לעוד. ובעיקר מעורר תקווה עזה לעונות הבאות, בהן העסק נהיה סוער ומעניין באמת.

משחקי הכס: הסדרה הגדולה הבאה, ומה הבעיה עם המלך

קודם כל השיווק: HBO מנהלת קמפיין מרשים לקידום הסדרה החדשה שלה. שפכו עליה הרבה כסף, ומן הסתם עושים את הכל כדי להצדיק את ההוצאה. בין היתר יש משאיות מזון שמסתובבות ברחבי אמריקה ומחלקות מנות בהשראת המטבח הימי-בינימי של הסדרה. מרשים. עכשיו יש גם את 14 הדקות הראשונות מהסדרה. הבעיה איתן זהה לבעיה של הפתיח של הספר הראשון, לטעמי – הן קצת לא מרשימות, ולא רומזות על הכיוון שהעלילה תיקח ממש אוטוטו.

כבר כתבתי על הסדרה כאן, ומאז גיליתי שיס מביאים אותה לארץ שנייה אחרי ארה"ב. ריספקט. ג'ורג' מרטין בנה עולם שנראה קצת כמו טולקין למבוגרים ציניים. HBO לקחו את ההימור על סדרה שבה כל עונה היא ספר, למרות שמתוך שבעה כאלה רק ארבעה פורסמו, ואחד בדרך כבר חמש שנים. מה גם שמרטין הקשיש נראה שמן ולא בריא (כמו שאפשר לראות בקליפ למטה) ברמות שגורמות לך לתהות אם יש כבר סופר בינוני שמחכה למשימה הנקרופילית של השלמת העלילה אחרי מות.

אבל בינתיים: חשבתי על ציטוט שקראתי איפשהו, של סופר מדע בדיוני/פנטזיה אחר, צ'יינה מייוויל. האיש בעל השם המגניב, שמסרב לאפשר לתרגם את ספריו לעברית מטעמים פוליטיים, שונא את טולקין. הוא מסביר: בעולם נוסח טולקין הבעיה היא שהמלך רע, או בגלות. אם רק ישוב המלך אל כסאו, הכל יהיה לגמרי שייני הפי פיפל. העניין הוא, לפי מייוויל, שהבעיה היא בעצם קיומו של מלך. של מונרכיה, דיקטטורה. אני קורא עכשיו את perdido street station שלו, ספר משובח, שהמסרים שעולים ממנו אנטי ממסדיים וחתרניים למופת. כיכר תחריר זה כאן.

מייוויל כותב פנטזיה מאוד לא קונוונציונלית, הוא מקורי להפליא. מרטין לעומתו נראה כראקציונר, ששייך לז'אנר האבירים/טירות/דרקונים. אבל הוא חתרני לא פחות בדרכו, דווקא בגלל שהוא לכאורה פופוליסט. הוא מציג את השחיתות ואת פוליטיקת החצר באופן גרפי וציני, אבל חשוב מזה: אין בעולם שלו סיכוי לגיבורים אציליים שעומדים על העקרונות שלהם. דמות שאצל טולקין והמוני חקייניו היתה יכולה להיות הגיבור, לא תשרוד אצל מרטין. אם אתה לא פרגמטי, אתה מת. אם מייוויל מביט על הז'אנר מבחוץ בבוז, מרטין מעדיף להרעיל אותו מבפנים.

הספרים תורגמו לעברית, הסדרה אוטוטו עולה. גם אם אתם לא רואים עצמיכם כקהל הטיפוסי שצורך אקשן תקופתי עם חרבות וגברים בשיער של מטאליסטים, כדאי לנסות. אחרי הכל, אפילו קארקטי מהסמויה מופיע כאן, ועוד בתפקיד של פוליטיקאי. מה עוד תבקשו.

 

דו"ח קריאה: אדום החזה, טיגאנה

אולי זה עניין של יותר זמן פנוי, אולי מין תקופה כזו. בכל מקרה, אני סוף סוף קורא כמו בנאדם. הרבה ו(יחסית) מהר. לא בולע ספרים תוך יומיים כמו נגה או כמו בתקופת בית הספר, אבל עדיין – מכובד. בכל מקרה: ביקורות מסודרות תמצאו במקום אחר. כאן זה הערות ותובנות:

אדום החזה:

  • לנורבגים/שוודים יש אישוז רציניים עם ניאו-נאצים ואלימות נגד נשים. זה היסטרי – מדינה של 4 מיליון תושבים וקצת עודף, נורבגיה, וקר שם כמו בגהינום או בירושלים בינואר, אז מה פתאום סקינהדס וצלבי קרס? ומה הקטע עם להחטיף לבחורות?
  • ספר מצוין. בתחרות המותחן הנורדי הוא לוקח את לרסון, למעט נושא הדמויות – ליסבת סלאנדר אין כאן. הבעיה המשמעותית ביותר היא שהדמות הראשית, הארי הולה, כבר כיכבה בספרים קודמים. מישהו החליט לתרגם את הספר השלישי בסדרה קודם. כך שהתחושה היא שאנחנו פוגשים כאן דמות שאנחנו אמורים להכיר כבר. רק שאנחנו לא. כל מיני אזכורים לפרשיות עבר לא ממש עוזרים, וההנחה של יו נסבו, הסופר, שנשלים קצת מידע על הארי ממפגשים קודמים, קצת מתחרבשת כאן.
  • מנגד, הכתיבה משובחת, הסיפור קולח, ובניגוד ללרסון אין כאן הרצאות ארוכות – המסרים עוברים בתוך העלילה או מפי הדמויות, ולא בעוצמה של פטיש לראש.
  • ותענוג לקרוא אותו, באמת. גם אם התרגום קצת מקרטע פה ושם.

טיגאנה:

  • עוד דוגמה לספר ששכב על המדף שלי כמה שנים עד שקראתי אותו. נרכש במסגרת מסע בזבוז כספים באמזון באשמת נועה מנהיים, אז מבקרת הספרים של ויינט, שכתבה צמד רשימות – ספרי המד"ב הכי טובים, וספרי הפנטזיה הכי טובים. אחרי שנים של נטישת צמד הז'אנרים הזה, חזרתי אליהם בזכותה. דוגמה לכוחה החיובי של העיתונות?
  • התחלתי לקרוא אותו בעבר, ונטשתי אחרי עמוד או שניים. לא תפס. לפני כמה שבועות עברתי בסלון, התחשק לי קצת אסקפיזם, והחלטתי לנסות שוב. התוצאה מעורבת: הרעיון מגניב – ספר פנטזיה מאוד פוליטי, על מעין מאבק מחתרתי לגירוש צמד רודנים שכבשו מדינה דמוית איטליה שמחולקת ל-9 מחוזות. אני לא אגלה יותר, אבל יש כאן אמירות מעניינות על זיכרון, דיכוי וכיבוש ודגש גדול על אינטריגות ואסטרטגיה.
  • שקצת הולכות לאיבוד בהמון קיטש ורומנטיקה. הספר לחלוטין לא מאוזן – קטעי עלילה מרתקים, לצד עמודים ארוכים של סצינות רגשניות וסכריניות מעייפות. הסוף משובח ומפתיע, אבל הדרך אליו רצופה מהמורות מתקתקות.

ועכשיו על השידה ליד המיטה: בדם קר. התחלתי, נראה מבטיח.

%d בלוגרים אהבו את זה: