עוד שבוע של חוסר ודאות, חרב הפיטורים מתהפכת מעל כולנו, התעללות נפשית, חרדה ופניקה וכאוס במסדרונות. רגע, אנסה שוב:

עוד שבוע של חוסר ודאות קל במשרת ההייטק הנוחה שלי. לא נעים לעבוד כשאין לדעת מי מאיתנו יפוטר באופן הכי מנומס ונוח כלכלית הידוע לאנשי HR ולאדם, למרות שתכל'ס מדובר באחוז קטן מהאנשים. לא כיף לי, בזמן שאני ממשיך ליהנות מאוכל מעולה וקפה משובח וכל שאר הג׳אז ההייטקי הזה. אני מניח שלו הייתי פועל במפעל טקסטיל שעומד להיסגר בפריפריה היה לי כיף אפילו פחות.

יש משהו מטעה ומרגיז ומנחם ומקל בעניין הזה של פרופורציות. כמעט תמיד אם תיקח צעד אחורה ותסתכל על התמונה הגדולה תוכל למקם את עצמך אי שם באמצע. תמיד יש גרוע מזה. כמו הבדיחה על מה גרוע יותר מתולעת בתפוח שלך – השואה. אבל אם זה לא אושוויץ או מיידנק, מה אז? לצרות הקטנות והפריבילגיות שלי אין משקל? בתקופת הריבים המטורפים (יחסית, יחסית) עם נגה המילה פרופורציות היתה מוציאה אותה מדעתה. היא במצוקה ואני מוכר לה איזה קנה מידה של זקנים שאמור לגרום לה להרגיש פחות רע? 

אני מוטרד מאי הוודאות בעבודה, אני דואג לילדים שלי בידיעה ברורה שמצבם טוב, אני חרד מהממשלה החדשה, שמג׳נגלת כדורי פאשיזם באוויר, ממקום מושבי בבית קפה במרכז תל אביב. בשבוע האחרון עדכנו אותנו שאיש QA אוקראיני שעבד איתנו נהרג במלחמה הלא נגמרת מול רוסיה, אבל אני שותה הפוך ומוטרד. וואלה יופי.

אין לי דרך ליישב את זה ואני לא מתכוון לנסות. ברוס ספרינגסטין אמר בראיון שמוזיקאי צריך להתייחס למוזיקה כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם ובה בעת לזכור שזה רק רוקנרול. אלה הצרות הקטנות שלי, ואני אחבק אותן, לא אירדם בגללן, אטפח אותן. אי ודאות היא אי ודאות, במשרדים מטופחים במרכז תל אביב ובמפעלים מטים ליפול בערי שדה. צרות ומועקה הן שפה בינלאומית. 

ואזכור את החלופות, את המחבט הגדול שהחיים מסתובבים איתו באופן קבוע, את מה שיכול לקרות. ואנווט בין כל אלה, לאט.