Tag Archive | צבא

מבאס למות בעד ארצנו

"אבל למה שלחת אותה לצבא?" שאלו אותי, כאילו שזו החלטה שלי לארוז ילדה ולשלוח לצה"ל. כאילו שהיא לא בת 18 ויכולה כבר להצביע ולשתות קוקטיילים ולהתגייס או לא, איך שמתחשק לה.

כשהיא שבה הביתה היא סיפרה על פעילות חינוכית סביב המשפט "טוב למות בעד ארצנו", האמרה הידועה של יוסף טרומפלדור, שספק מלמל אותה בזמן שגסס, ספק קילל ברוסית. מה זה משנה, יחסי הציבור מדברים בעד עצמם. הטירונים התבקשו למצוא מילה חלופית ל"טוב". "אצילי", למשל. נגה בחרה ב"למה". היא לא היתה לבד. טירונית אחרת שאני כבר מחבב בחרה ב"באסה".

והנה מה שרע בעיני בצבא בכלל ובעידן ביבי-בנט בפרט – קידוש המוות – פוגש מנטליות חילונית בריאה וספקנית. איני מסוגל להעלות על דעתי שום סיבה טובה למות בעד ארצנו, או בעד ארץ בכלל. אני לא אוהב את הקונספט של מדינות וארצות, ואשמח לדלג קדימה לחזון גלובליסטי של כדור ארץ מאוחד תחת שלטון נאור, עם מינימום שבטים ושטויות. בינתיים, אני מעדיף שהמדינה תמצא דרכים להיטיב עם אזרחיה, בלי שהם יאלצו לבחור בקריירה של מוות הרואי.

אז למה באמת לשלוח אותה לצבא? ארגון שמוות אלים הוא חלק מהגדרת התפקיד שלו? כן זה גיוס חובה, אבל היום יותר מתמיד קל לחמוק ממנו – בזמן שנגה נותנת הקשב, חברים שלה לספסל הלימודים מברמנים בתל אביב ולא מתגייסים. מה ייצא לה מכל זה חוץ מדיונים אידאולוגיים אידיוטיים, נטייה לדיבור בראשי תיבות ושפשפת?

אחרי שסיימו לדון בענייני ארצנו ובשבועה לצה"ל – רעיון שעיצבן את נגה כי ראבאק, הכרחתם אותי להצטרף למועדון, אז מה עכשיו גם להישבע – היא מצאה את עצמה בדיון מעמיק בנושא עם טירונית מאפרת, התנחלות באזור יהודה. לא שזה אומר לי יותר מדי, לא שזה אומר לנגה. אנחנו חזק בבועה התל אביבית. אבל הנסיבות הובילו את נגה לוויכוח שהיא מתארת כאינטליגנטי ומרתק. חצי שעה שבה היא הרגישה שמקשיבים לה, ושהיא מקשיבה ל"אחר" אמיתי, גם אם לא נרשמה הסכמה בסוף.

אני זוכר את המפגשים שלי בצבא עם אנשים שמבחינה גיאוגרפית וסוציו-אקונומית  לא ידעתי על קיומם. עם מתנחל ימני קיצוני וחריף, עם מושבניק מחוספס מהצפון, עם קיבוצניקית סרקסטית מהדרום. הם דיברו בשפה שהבנתי אבל לא הכרתי. הם שלפו אותי מהקונכייה.

וזו אולי הסיבה, הצידוק, התירוץ, לשלוח את הילדים לצבא. זו לאו דווקא כוונת המערכת, אבל הצבא יפגיש את נגה עם אנשים שהיא לא הייתה מקיימת איתם דיאלוג בעולם האמיתי. הוא יציב אותה מול אתגרים ויכריח אותה להיות עצמאית, ויכיר לה חלקים שלמים באוכלוסייה שהיא לא מכירה. הצבא לא יעצב את דמותה מחדש, ולא יגרום לה לחשוב שלמות בעד ארצנו זה אחלה. הוא כן יפתח בפניה אופקים חדשים. לפחות עד מרץ 2020.

הצבא לקח לי את הילדה או המדרון החלקלק ששמו הורות

אם להתחיל מהסוף, לא קרה דבר. הילדה התגייסה לצה"ל, לא אירוע יוצא דופן, לא ליחידה קרבית. לשנתיים, שיחלפו מהר ממה שהיא או אני מסוגלים לשער. ראינו אותה עולה לאוטובוס וחזרנו לרכב, יצאנו מהחניון ועצרנו מול מעבר החצייה שהמה בני 18 צועדים יחד עם הורים שסוחבים תרמילים ומזוודות וצעקתי "אל תלכו לשם, ייקחו לכם את הילדים!" אמא של נגה צחקה.

ביומיים שאחרי היה זרזיף דק של ווטסאפים ושיחות. הלם הבקו"ם, ההבנה שצבא הוא מקום לא הגיוני ולא כיפי. כל מי שחלקתי איתו נזכר מייד בטירונות שלו. הבנתי בדיוק מה נגה עוברת, ולא היתה לי שום דרך לעזור, מלבד להבטיח לה שהדברים רק ישתפרו, ולהגיד לה שאני אוהב אותה. היא לא בבית, אח שלה בטיול של הצופים. בת השש מתעקשת להיכנס לבד לבית הספר, צועדת פנימה עם התיק על הגב וקסדת האופניים ששכחה להוריד. הכול מתערבב לי.

עוד לא יודעת מה מצפה לה

כשנגה חוזרת לשבת היא חושדת שאנחנו צוחקים עליה. היא לא מבינה שכל עניין הצבא קורה אצלנו, המבוגרים, בכמה מישורים בו-זמנית. כשהיא מספרת על כמה שקשה לה אני שומע את הדברים בשני ערוצים. באחד הכי קשה לה בעולם. היא נשלפה מהמציאות הנוחה והמוכרת לאחת חדשה ונטולת היגיון, ומתמודדת עם משהו שונה וקשה. בערוץ השני היא בטירונות טיפוסית, לא משהו חריג או לא תקין. אני מכיר את המסלול ויודע שיהיה בסדר. שני הערוצים לא מצליחים להסתנכרן. זה הכי קשה בעולם ובסדר גמור בעת ובעונה אחת. אני זוכר איך הרגשתי בטירונות האיומה שלי. אני יודע איך אני מסתכל לאחור על הצבא עכשיו.

מה שאני עובר הוא שיא של תהליך שהחל ביום הראשון שלה בכיתה א'. הורות היא רצף ליניארי אכזרי של אובדן שליטה, אובדן מעורבות. הדרה. בגן אתה יודע כמעט הכול, ביסודי קצת פחות ומשם זה מדרון חלקלק. הצבא הוא כבר הצוק שבקצה המדרון. האתר שממנו קופצים. זרימת המידע דווקא גוברת – נראה שאשמע יותר על המתרחש במסדרים מאשר על מה שקרה בתיכון. אבל השילוב של סימבוליות ואובדן סופי של שליטה במתרחש קטלני. גיל 18, מדים, המעבר אל מחוץ לבית. היכולת שלי להשפיע מינימלית, ואני גם לא רוצה להיות הורה הליקופטר מסרס. היא צריכה לעבור את החוויות האלה בעצמה, ללמוד להתמודד לבד.

כשאני אוסף אותה מתחנת סבידור אנחנו מתחבקים חזק והיא אומרת בקול רועד שהיא לא רוצה לחזור. זה שובר את הלב אבל גם רמז לבאות, לפעם שבה היא תעבור לגור במקום אחר, שאליו היא תרצה לחזור ובו היא תרצה להישאר. זו תחילת תקופה, תקופת דקות החסד האחרונות של ההורות כפי שאני מכיר אותה. מכאן והלאה, לכאורה לאט ולמעשה מהר מאוד, הכול ישתנה.

מחפש את המניאק שיעצור את הזמן

איפשהו בין מוסקבה לתל אביב, הלום עייפות וג'ט לג בהתהוות, תהיתי אם אפשר לרמות את הזמן באמצעות טיסות. תמיד אהבתי לטוס נגד השעון, להמריא מתל אביב בלילה, לנחות בניו יורק מוקדם בבוקר, כאילו עברו רק שש שעות, ולא עשר. מה אם אפשר היה לטוס ללא הפסקה, לדלג מעיר לעיר, ולהאט את הזמן עד לכדי עצירה מוחלטת?

חלפו שתי שניות עד שהבנתי עד כמה הרעיון אווילי. עוד שתי שניות שלא יחזרו. השבוע נגה מתגייסת בבוקר שאחרי יום ההולדת שלי, שני אירועים שהזמן הוא שחקן מרכזי בהם. היא בין האחרונות בשנתון שלה, וההמתנה לבלתי נודע מורטת עצבים. אני זוכר היטב את הנקודות האלה שבהן אתה רוצה שלט רחוק פלאי עם כפתור פאסט פורוורד. להגיע כבר לגיוס, לרישיון נהיגה, להגיע כבר לשחרור, לעקוף את זמן ההמתנה לעבודה משמעותית, לקריירה. להריץ קדימה ולדעת שאני בסדר.

בתמונה: נגה בגיל שש. עיבוד תמונה: נגה בגיל 18

ואחר כך להגיע לשלב שבו הילד הראשון ישן לילה שלם ואתה לא עייף עד מוות בכל רגע נתון. גמילות: מחיתולים, ממוצץ, מנוכחות הורית בחדר לפני השינה. ועצמאות: לא לקום בשבת בבוקר כי הילד כבר מסתדר לבד, לא לצעוד לבית הספר כי הוא כבר חוצה כבישים כמו בוס.

אני לא יודע באיזה שלב זה התהפך. פתאום הילדים עצמאים מדי. משחקן מרכזי נדחקתי לדמות משנה, ואז לתפקיד של ניצב. ופתאום הרגע שבו הם ייצאו לי מהבית לא נראה רחוק כל כך, וזה לא מוצא חן בעיני. גם ימי ההולדת רצים פתאום מהר מדי, חוצים עשורים וגבולות. והאצבע נוטשת את כפתור הפאסט פורוורד ומחפשת להאט.

יש תרגילים בחדר כושר שהופכים עשרים שניות לנצח. יש ישיבות בעבודה וטקסים בבית הספר שגורמים לזמן לזחול. אולי צריך לפקוד כמה שיותר את המקומות האלה, להשתעמם, להימנע מכל אירוע שמאיץ את השעון המוגבל. ללכת לסרטים יומרניים בסינמטק ובלב, להתארח אצל קרובי משפחה טרחנים, לנהל שיחות על משכנתה וביטוח, להתווכח על פוליטיקה בפייסבוק.

בצבא שנגה מתגייסת אליו שמעתי לא פעם את הביטוי המופלא "עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן". הוא נאמר בתקווה, בהתייחס לפז"ם שלא עוצר בדרך לשחרור המיוחל ולחיים עצמם. היום אני מבין אותו קצת אחרת. אני עדיין סקרן לגבי העתיד, אבל אני פחות ממהר להגיע לשם. אני לא אוהב את היומולדת הזה וגם לא את הגיוס של נגה. מבחינתי אפשר לדחות את שניהם, ללחוץ פאוז ולעצור הכול. סע לאט, יש זמן, גם אם יתחילו בלעדינו.

לפני 30 שנה או חמש דקות

זה קרה לפני 30 שנה, ונראה כאילו חלפו חמש דקות. את המשפט הזה שלא יוצא לי מהראש אומרת דמות בסדרה שמתרחשת באייטיז, עשור שכמעט כולו קרה לי לפני חמש דקות. קוראים לה Red Oaks והיא מוצלחת ומתוקה דווקא בגלל שהיא לא משחקת על קלף הנוסטלגיה הזול והקל, אלא על דמויות מוצלחות ולב פועם.

אני שונא נוסטלגיה כמו שתיין ששונא אלכוהול. אני לא אוהב את הקלות שבה נוסטלגיה משפיעה עלי, את הכפתור שנלחץ ומציף רגשות וגעגוע, לפעמים לדברים שלא היו באמת. ובכל פעם מחדש אני מגלה שהזיכרון לא ליניארי. יש דברים שקרו בחודשים האחרונים והם מטושטשים לגמרי, ויש נקודות שזכורות לי בפרטי פרטים ובתמונה חדה. אני לא מדבר על אירועים טראומתיים כמו מוות או פרידה. אני מדבר על נקודות חיים.

את חלק מנקודות הזיכרון האלו קל להסביר. ריצה הביתה בגשם עם החברה מהתיכון, ונשיקה חמה כששנינו ספוגי מים ורועדים מקור. נקודת שפל קשה במיוחד בטירונות, יום השחרור מהצבא, היום הראשון של נגה בכיתה א', המפגש הראשון עם אמא שלה בטיול בתאילנד, קורס צניחה, הריצה עם תומר למיון אחרי שפתח גבה בגן. זה לא מסודר כרונולוגית. הם צצים משום מקום, בדילוגים קדימה ואחורה בזמן. ויש גם זיכרונות שאין לי מושג מה הכניס אותם לקטגוריית החמש דקות. בוקר נעים במיוחד שצעדתי בו לעבודה עם אוזניות במצב רוח מרומם. שבת על הספה עם קפה וספר ותחושה שהחיים שלי בסדר. שיחה בדרך הביתה עם הקטנה. רגעים שבהם דברים התחברו יחד באיזו אלכימיה מדויקת.

אני מנסה להשתמש בטכנולוגיה כדי להערים על הזיכרון, לטלטל את ההירארכיה, לשלוט במה נדון לערפל ומה לסטטוס הנחשק של זיכרון חמש דקות. יש לי אפליקציה ששולפת פוסטים ותמונות מהבלוג, טוויטר, פייסבוק ועוד כדי להראות לי מה חשבתי לפני שנה, וארבע, ותשע. בשבוע שעבר קיבלתי אימייל מעצמי שנשלח ב-2014. יש שירותים כאלה, של שליחת אימייל לעתיד. עצמי של פעם עדכן את עצמי של ההווה בשלל פרטים – מצב רוח, מישהי שיצאתי איתה אז, ענייני ילדים – ויצא די טרחן. גם גוגל מראה לי מדי פעם את היום בתמונות לפני כך וכך שנים. רוב המאמצים הטכנולוגיים האלה כושלים. פה ושם יש הבלחה מעניינת. לא יותר.

לו יכולתי להתחבר למשקפי מציאות מדומה חדשים ונוצצים ולצפות בזיכרונות לפי בחירה סביר שהייתי מסיים את חיי כעבור מספר ימים, גווע בצמא וברעב. זיכרונות ונוסטלגיה יכולים להיות הסם הקשה האולטימטיבי של העתיד. הניסיון לשלוט בהם נדון לכישלון. אני מנסה להתעלם מהם. אבל מדי פעם צץ ועולה זיכרון – טוב או רע – של משהו שאני יכול להישבע שקרה ממש עכשיו. לפני חמש דקות.

עשרה איחולים לשנה החדשה

עשרה דברים שאני מאחל לעצמי, למדינה וליקום לשנה החדשה

  1. שהצבא ונגה יסתדרו זה עם זו. ויעשו טוב אחד לשנייה.
  2. שכיתות א' ו-ט' יקלטו, יכילו ויהיו טובות לאחים שלה.
  3. שלא תהיה מלחמה גרעינית.
  4. או מלחמת אחים, או בני דודים, או קרה, או חמה. או פלישת חייזרים או צונמי.
  5. שיהיה מצוין בעבודה, או לחלופין שייפול לידי סכום כסף שערורייתי. שיאפשר להפסיק עם הדבר הזה שנקרא "עבודה".
  6. שאגלה ספרים טובים לפחות כמו  "התיקונים" המופלא של פראנזן.
  7. ש"מלחמת הכוכבים" הבא יצדיק את הציפיות ואת ההשקעה בנסיעה להקרנת חצות עם תומר, השותף שלי לענייני "הכוח".
  8. שהחברים שלי, מעטים אך משובחים, לא יילכו לשום מקום ושיהיה להם רק או בעיקר טוב.
  9. מוזיקה, המון המון מוזיקה, רצוי בשיתוף הילדים שלי.
  10. ובעיקר ומעל לכול, בלי טלפונים מבשרי רעות בבוקר, בלי קריעת וטלטול העולם, בלי לוויות ובלי שבעות. אני מקבל בהכנעה את העובדה שכל אלה עוד יגיעו. אבל אני צריך הפסקה.

אני לא מקבל את העניין הזה של איחולי שנה טובה, בטח לא השנה העברית. אני חי לפי ינואר-דצמבר, לא תשרי-אלול, ואלה גם אלה הם מעשה מחשבת אדם, מכניזם שנועד לעשות סדר וקיבל חיים משלו.

אבל למדתי שלא תמיד משנה מה אני מקבל או לא. לתאריכים, למספרים ושמות יש כוח משלהם. בערב ראש השנה הרמתי כוס יין לזכר האב הראשון, שהיה צריך להיות באותו יום בן 71, ולזכר דוד אהוב שהיה צריך להיות בן 60. אני לא יכול להתכחש להשפעה של התאריך הזה עלי, לצורך לציין אותו, לצורך בטקס שייקח את הרגשות שלי ויעשה בהם סדר. ומכיוון שהשנה החולפת הייתה מהגרועות בחיי, אם לא הגרועה מכולן, לא נותר לי אלא לאפסן את ההיגיון בצד, ולאחל ולקוות. שנה טובה. ובלי טלפונים בבוקר.

דברים שרואים כשמציצים מאחורי המסך

השבועיים האחרונים היו קשים במיוחד. המסך הוסט קצת, ובלי שהתכוונתי הצצתי לצד השני. ומה שראיתי לא מצא חן בעיני.

 שיחה אחת בענייני עבודה, לא מאוד דרמטית בסופו של דבר, אבל הייתה בה תזכורת שלא משנה כמה נפלא מצבי הנוכחי, כמה נאור ומתקדם המעסיק, זו עדיין עבודה. ויתקבלו החלטות שלא אוהב ואיאלץ לחיות איתן, אנשים שלא יבואו לי טוב, פוליטיקה קטנונית ופשרות. בתמונה שהתגלתה מעבר למסך אני עוד רגלי על הלוח.

בניגוד לקלישאות מטריילרים לסרטים, את מה שראיתי שם דווקא אוכל לשכוח. החיים בנויים ככה. מסדרונות ארוכים עם וילונות אטומים, קלישאות ומכבסות מילים: העבודה כמשפחה, המדינה כדמוקרטיה נאורה ושוויונית והמוות המחריד והצורב של אנשים שאתה אוהב מגוהץ ומעומלן לכדי עכשיו הוא נח על משכבו בשלום. בשלום? וואלה?

המסכים האלה הם הכרח קיומי. אין שום סיכוי לשרוד במודעות מלאה למתרחש. לפעמים נראה לי שאקטיביסטים קיצונים מצאו את הדרך הנכונה להתמודד – הם מתמקדים באי צדק נורא אחד ונאטמים לכל השאר. הם יקראו לאוכלי הסטייקים רוצחים, או יפגינו במחסומים נגד הכיבוש, או יתעקשו להתנחל בכל שטחי ארץ הקודש, ובה בעת יסתובבו עם סלולרי שנבנה בסדנת יזע בסין מחומרים שנכרו על ידי ילדים-עבדים באפריקה והמצפון שלהם יהיה על שקט. הם הרימו מסך אחד, והם מביטים בריכוז, עין בעין, באמת שמאחוריו, וכך מצליחים להתעלם מכל שאר המסכים שמסביב.

כי כשאתה מציץ סימולטנית מבעד כמה מסכים בפרק זמן קצר מדי זה מתיש את הנפש. אמיתות לגבי עבודה וקריירה בגיל מסוים, אמיתות לגבי איך שהחיים נגמרים, אמיתות לגבי צבא ההגנה והילדים שלי, לגבי מערכת החינוך. וכל מה שמתחשק לי זה להוריד את המסך חזרה, לעצום עיניים ולנמנם קצת.

ובכן טירונות, אנחנו נפגשים שוב

בשעת בוקר בבית קפה בראשון לציון חשבתי על הטירונות שלי. הסעתי את נגה למיונים בצריפין וישבתי לחכות לה. המפגש המחודש עם הצבא לא משמח אותי למרות שיש עכשיו אפליקציה למתגייס והודעות על זימונים. בסוף זה אותו בלגן אבל דיגיטלי.

הטירונות שלי היא תקופה אפלה שהודחקה היטב. היינו שמונה טירוני רובאי 2 באוהל. אנשים ממקומות שילד טוב רעננה לא מכיר, שבנו על תפקידים שלא חשבתי עליהם, עם ססמאות כמו "או כלבן, או קב"ן". התחושה הייתה שהכול – מהציוד, דרך האוהל ועד המפקדים – הוא באיכות הנמוכה ביותר שאפשר היה למצוא, כאילו מישהו התאמץ כדי לספק חוויה מבאסת במיוחד. בבקרים היינו אמורים לארגן את האוהל למסדר. זה היה יום אחרי יום של ויכוחים חסרי תוחלת שבסופם אני ועוד טירון אומלל עושים הכול. עליבות וחידלון עם חבורת נרפים מעצבנים.

ובבית לא הרגשתי נוח לקטר ולספר. החברים שלי, נטולי היסטוריית שכול ואמא שלא תחתום, הלכו לקרבי. מה לתלונות שלי על טירונות קצרה וקלה פיזית אל מול המסעות והטרטורים שלהם. שתקתי וסבלתי וחיכיתי שזה ייגמר. וכשסיימתי סופסוף את הגיהנום סירבתי להשתתף בשבירת דיסטנס – אתם לא חברים שלי, אנשים שצעקו עלי ארבעה שבועות – ודחפתי את הזיכרונות עמוק למרתפי התת-מודע.

לקראת סוף השירות השתתפתי בקורס צניחה. החוויה דומה למדי לטירונות – משמעת קפדנית שנועדה להפוך אותך לאוטומט חף מטעויות במקום לכתם לח על הקרקע. היינו שישה באוהל. אנשי סיירות ויחידות מובחרות, טיפוס שאסור היה לו לספר מה הוא בכלל עושה, ואני. ביום הראשון היינו צריכים להקים אוהל. הספקתי להרים יתד ולמצמץ והאוהל כבר עמד, מוכן ומדוגם. מסדרים, עניינים, הכול תוקתק. והבנתי איך זה היה יכול להיות עם חבורה של אנשים שעובדת ביחד, ועם מפקד קורס שמתחשק לך להיות חבר שלו. והרגשתי לגיטימציה מאוחרת לקיטורים שצונזרו כמעט שלוש שנים קודם.

נגה חוששת מאיך יהיה בצבא, איך יהיה בטירונות, וכל מה שאני מקווה זה שחבורת הבנות שתנחר על הדרגשים לידה תהפוך את החוויה שלה לנסבלת עד מוצלחת. שם זה מתחיל ושם זה נגמר.

פחד ואימה בטקס סיום התיכון

טקס סיום הוא קצת כמו טקס אשכבה לרעיון, לתקופה. שני טקסי הסיום שצלחתי בשבוע האחרון היו ארוכים ומתישים. כמו סרטים הוליוודיים, נראה שהם מתארכים בשנים האחרונות בלי הצדקה ברורה. כמעט ארבע שעות כדי לחגוג את סיום התיכון, שלוש לסיום הגן.

טקס סיום הגן לא הותיר עלי רושם גדול – בעיקר שמחתי ששלוש שעות בחוץ בקיץ הישראלי עברו ללא סבל בלתי סביר. היה נחמד. לא יותר. את כיתה א' אני מכיר, אני יודע עם מה אצטרך להתמודד. מורים מעצבנים, תלמידים מעצבנים, שיעורי בית מעצבנים, מבחנים מעצבנים. לא דרמה גדולה. לא אתגר שלא אוכל לו. בסרט הזה כבר הייתי.

זוכר אותם מגיל שלוש

טקס סיום התיכון, מנגד, עורר בי מועקה. אני לא מחבב את מערכת החינוך, אבל רק כשישבתי באולם הענקי באוניברסיטת תל אביב, מחכה שההפקה הבומבסטית תגיע אל סיומה, הבנתי כמה יציבות וסדר היא סיפקה לי. מגיל שלוש נגה פוקדת אותה מסגרת. מדי כמה שנים פאזה אחרת. השעות קבועות, האתגרים ברורים, העתיד ידוע. פיתולים לא חדים בעלילה של תסריט בנאלי שסופו צפוי וידוע מראש.

ועכשיו נגה כאילו פסעה מתוך המסך אל העולם האמיתי. התיכון נגמר, ואין לי מושג מה יהיה מכאן והלאה. יש תאריך גיוס רחוק ולא לגמרי ברור, כי עוד לא ידוע איפה היא תשרת. איפה באמת? ואחר כך? החיים שלה נפרשים כמו אופק רחוק, בלתי נתפס, משל הייתי מגלה ארצות שעבר את הנקודה הממופה האחרונה. מכאן והלאה יש סיכוי לפגוש דרקונים.

אחרי הטקס של התיכון כולם נעמדו בשלל הרכבים להצטלם. המון ילדים, שקפאו בזיכרון שלי כשאספתי את נגה מהגן או בית הספר, חייכו למצלמה, גבוהים ממני, אנשים. כבר לא חלק מהפריים, כבר לא סטטיסטים בסצנה. הזמן, שהתגנב מאחורי גבי , הרשה לעצמו לצחוק לי בפרצוף. הרגשתי זקן, הרגשתי מופתע, הרגשתי מבוהל.

וגאה. לקראת סוף הטקס, כשאני מחפש תנוחה חדשה על הכיסא, הכריזו על הזוכים בתעודות הצטיינות, ונגה ביניהם. אולי זו ערובה לעתיד? אני רוצה ערובה. הבטחות. שיהיה בסדר, לא יותר. אני מרגיע את עצמי ומתנחם בכך שהילדים שלי מוצלחים ממני. אם אני שרדתי את כל זה, גם הם יתמודדו. כל זמן שהחיים לא יפתיעו יותר מדי.

בינתיים, עד הצבא, יש פסק זמן, הפוגה עד ששוב הכול יתחיל. ואת היום הראשון של כיתה א', כדי להירגע, כדי ליהנות מהמוכר והידוע. זה א'-ב'.

בהצלחה.

אנשים שלא באים לי טוב

  • שלא מבינים את ההומור שלי
  • שאומרים "אתה לא זוכר אותי?"
  • שמדברים על עצמם בגוף שלישי
  • שמדברים בקולנוע, לא משנה באיזה גוף
  • או בודקים הודעות בטלפון באמצע הסרט
  • שאוהבים לשמוע הכול חוץ ממזרחית
  • מיסיונרים מכל סוג, מטבעונים ועד ציונים
  • נשים שהן גם אישה, אבל גם ילדה
  • או להפך
  • שלא אשמים בכלום
  • שלא נעלבים או כועסים, אבל
  • שמשתמשים ב"עולם תוכן" ו"מרחב שיח"
  • בעלי כלבים שלא מבינים למה צריך רצועה
  • בעלי כלבים שאומרים "הוא לא עושה שום דבר"
  • הורים שמסתכלים באדישות על הילד שלהם כשהוא מציק לשלי
  • שמשתמשים בז'רגון צבאי יותר מפעמיים ביום
  • שאומרים "עושה ימים כלילות". אני מסתכל עליך, אביגדור ליברמן
  • שהצביעו יאיר לפיד יותר מפעם אחת
  • שהצביעו לבית היהודי למרות שאינם: מתנחלים, משיחיים או סתם פשיסטים
  • שהולכים לאט, הפרצוף תקוע בטלפון, כשאני על האופניים
  • שמדוושים מהר על המדרכה כשאני הולך ברגל
  • ששואלים אותי משהו ברחוב למרות שאני עם אוזניות
  • שחושבים שיש להם בעלות על הזמן הפנוי שלי
  • שלא מכירים אותי אבל קוראים לי "אחי"
  • או "גבר"
  • שלא עונים
  • שהולכים ולא חוזרים

אבל לא אתם. אתם מעולים כן?

בדרכים בין הצבא לבית הספר

זה היה שבוע של הסעות, של לנהוג את הילדים שלי אל ומתחנות בחיים. לקחתי את נגה לתל השומר לצו הראשון. היו לה שוברי נסיעה לאוטובוסים אבל הילדה מנווטת בתל אביב, לא בשאר חלקי הארץ. והאבל שלי על העזיבה הממשמשת ובאה שלה את הבית לטובת הצבא החזק במזרח התיכון גדול מדי. הרעיון של להסיע אותה הלוך ושוב הקל עלי. חיכיתי בבית קפה בקניון סמוך עם חברה שגרה בפרברים.

את תומר אספתי מבית הספר אחרי טיול שנתי של שלושה ימים. את ההמתנה הזו העברתי בעזרת טלפון עם סוללה גוועת. זה היה סוריאליסטי: הרחוב שבו שוכן בית הספר לטבע נראה באור יום כמו אזור תעשייה בדרום תל אביב, ובשעות החשכה הוא נטוש לגמרי. והנה פתאום הוא מלא בהורים שבוהים במסכי טלפון ומנסים להבין איפה בדיוק האוטובוס נמצא ועד כמה הוא מאחר. סקייטר אחד שעבר שם נעצר, הרים את הסקייטבורד, ושאל אם יש במקום איזה אירוע או משהו.

IMG-20160604-WA0013

נחים בין תחנות

כשתומר התחיל את כיתה א' נתקלתי לראשונה בקונספט של הסעות. הילד עולה על אוטובוס ואני נשאר מאחור, בלי שום שליטה. נהגתי לחכות לו בתחנה בסוף יום הלימודים והוא היה קופץ מהמדרגה האחרונה של האוטובוס לידיים שלי. אני לא זוכר אם זה שרד עד כיתה ב' או ג'. השבוע כשהוא ירד מהאוטובוס הוא נעתר לחיבוק שלי בקושי, והלך לחפש את התיק שלו. ואז ירדה ילדה אחת והחזירה לו את הכובע שלו. שאלתי אותו למה היא היתה צריכה כובע בשמונה וחצי בערב. הוא משך בכתפיו. היא רצתה.

חיכיתי לאוטובוס שלו קצת יותר מחצי שעה. לנגה קצת פחות מחצי יום. בשני המקרים קיבלתי דיווחים בלייב. הוא נרדם באוטובוס, אבל אומרים שעוד חצי שעה מגיעים. היא הזדעזעה מהאנשים שהגיעו לתל השומר ושאינם תושבי מדינת תל אביב. היא לא הבינה למה החיילים נראים נרגנים ולא נחמדים. ולמה הכל מבורדק כל כך. ההיגיון שלה פשוט: זה המפגש הראשון שלה עם צה"ל, אמור להיות לצבא אינטרס לייצר רושם חיובי מסודר ויעיל. לך תסביר על הקשר המורכב בין צבא והיגיון.

לפני הטיול תומר אמר שהוא לא מבין למה הטיול השנתי שלו מכונה סיור לימודי. איפה בדיוק נכנס אלמנט הכיף ב"סיור לימודי". אחרי האיסוף הלכנו לאכול המבורגר והוא דירג את שלושת השיאים של הטיול. אף אחד מהם לא היה קשור לחינוך והשכלה. מה שמעניין אותו בימים אלה הם החברים שלו.

הבחירה הקולינרית של נגה אחרי הצו הראשון היתה שונה: הלכנו לארנה ואלה. השיחה היתה על חוסר החיבה שלה לצה"ל. היא ניסתה להבין אם התשובות שנתנה בראיון מוצלחות, ואם הקב"א שלה יושפע מהעובדה שההורים שלה גרושים. וידאנו שלא. זה הרגיע אותה קצת.

בסוף השבוע הם נסעו איתי לאירוע משפחתי. אחרי חיכוכים קלים, כי תומר לא רצה להפסיד את הצופים ואת החברים שלו. הפעם אני לא צריך לחכות בחוץ לאף אחד, להישאר מחוץ לעלילה בלי שאהיה שם לעזור או לתצפת. וזה נעים ומרגיע. ואני לא צריך לעשות כלום. רק ליהנות מזה כל עוד זה נמשך.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: