Tag Archive | צבא

אנשים שלא באים לי טוב

  • שלא מבינים את ההומור שלי
  • שאומרים "אתה לא זוכר אותי?"
  • שמדברים על עצמם בגוף שלישי
  • שמדברים בקולנוע, לא משנה באיזה גוף
  • או בודקים הודעות בטלפון באמצע הסרט
  • שאוהבים לשמוע הכול חוץ ממזרחית
  • מיסיונרים מכל סוג, מטבעונים ועד ציונים
  • נשים שהן גם אישה, אבל גם ילדה
  • או להפך
  • שלא אשמים בכלום
  • שלא נעלבים או כועסים, אבל
  • שמשתמשים ב"עולם תוכן" ו"מרחב שיח"
  • בעלי כלבים שלא מבינים למה צריך רצועה
  • בעלי כלבים שאומרים "הוא לא עושה שום דבר"
  • הורים שמסתכלים באדישות על הילד שלהם כשהוא מציק לשלי
  • שמשתמשים בז'רגון צבאי יותר מפעמיים ביום
  • שאומרים "עושה ימים כלילות". אני מסתכל עליך, אביגדור ליברמן
  • שהצביעו יאיר לפיד יותר מפעם אחת
  • שהצביעו לבית היהודי למרות שאינם: מתנחלים, משיחיים או סתם פשיסטים
  • שהולכים לאט, הפרצוף תקוע בטלפון, כשאני על האופניים
  • שמדוושים מהר על המדרכה כשאני הולך ברגל
  • ששואלים אותי משהו ברחוב למרות שאני עם אוזניות
  • שחושבים שיש להם בעלות על הזמן הפנוי שלי
  • שלא מכירים אותי אבל קוראים לי "אחי"
  • או "גבר"
  • שלא עונים
  • שהולכים ולא חוזרים

אבל לא אתם. אתם מעולים כן?

בדרכים בין הצבא לבית הספר

זה היה שבוע של הסעות, של לנהוג את הילדים שלי אל ומתחנות בחיים. לקחתי את נגה לתל השומר לצו הראשון. היו לה שוברי נסיעה לאוטובוסים אבל הילדה מנווטת בתל אביב, לא בשאר חלקי הארץ. והאבל שלי על העזיבה הממשמשת ובאה שלה את הבית לטובת הצבא החזק במזרח התיכון גדול מדי. הרעיון של להסיע אותה הלוך ושוב הקל עלי. חיכיתי בבית קפה בקניון סמוך עם חברה שגרה בפרברים.

את תומר אספתי מבית הספר אחרי טיול שנתי של שלושה ימים. את ההמתנה הזו העברתי בעזרת טלפון עם סוללה גוועת. זה היה סוריאליסטי: הרחוב שבו שוכן בית הספר לטבע נראה באור יום כמו אזור תעשייה בדרום תל אביב, ובשעות החשכה הוא נטוש לגמרי. והנה פתאום הוא מלא בהורים שבוהים במסכי טלפון ומנסים להבין איפה בדיוק האוטובוס נמצא ועד כמה הוא מאחר. סקייטר אחד שעבר שם נעצר, הרים את הסקייטבורד, ושאל אם יש במקום איזה אירוע או משהו.

IMG-20160604-WA0013

נחים בין תחנות

כשתומר התחיל את כיתה א' נתקלתי לראשונה בקונספט של הסעות. הילד עולה על אוטובוס ואני נשאר מאחור, בלי שום שליטה. נהגתי לחכות לו בתחנה בסוף יום הלימודים והוא היה קופץ מהמדרגה האחרונה של האוטובוס לידיים שלי. אני לא זוכר אם זה שרד עד כיתה ב' או ג'. השבוע כשהוא ירד מהאוטובוס הוא נעתר לחיבוק שלי בקושי, והלך לחפש את התיק שלו. ואז ירדה ילדה אחת והחזירה לו את הכובע שלו. שאלתי אותו למה היא היתה צריכה כובע בשמונה וחצי בערב. הוא משך בכתפיו. היא רצתה.

חיכיתי לאוטובוס שלו קצת יותר מחצי שעה. לנגה קצת פחות מחצי יום. בשני המקרים קיבלתי דיווחים בלייב. הוא נרדם באוטובוס, אבל אומרים שעוד חצי שעה מגיעים. היא הזדעזעה מהאנשים שהגיעו לתל השומר ושאינם תושבי מדינת תל אביב. היא לא הבינה למה החיילים נראים נרגנים ולא נחמדים. ולמה הכל מבורדק כל כך. ההיגיון שלה פשוט: זה המפגש הראשון שלה עם צה"ל, אמור להיות לצבא אינטרס לייצר רושם חיובי מסודר ויעיל. לך תסביר על הקשר המורכב בין צבא והיגיון.

לפני הטיול תומר אמר שהוא לא מבין למה הטיול השנתי שלו מכונה סיור לימודי. איפה בדיוק נכנס אלמנט הכיף ב"סיור לימודי". אחרי האיסוף הלכנו לאכול המבורגר והוא דירג את שלושת השיאים של הטיול. אף אחד מהם לא היה קשור לחינוך והשכלה. מה שמעניין אותו בימים אלה הם החברים שלו.

הבחירה הקולינרית של נגה אחרי הצו הראשון היתה שונה: הלכנו לארנה ואלה. השיחה היתה על חוסר החיבה שלה לצה"ל. היא ניסתה להבין אם התשובות שנתנה בראיון מוצלחות, ואם הקב"א שלה יושפע מהעובדה שההורים שלה גרושים. וידאנו שלא. זה הרגיע אותה קצת.

בסוף השבוע הם נסעו איתי לאירוע משפחתי. אחרי חיכוכים קלים, כי תומר לא רצה להפסיד את הצופים ואת החברים שלו. הפעם אני לא צריך לחכות בחוץ לאף אחד, להישאר מחוץ לעלילה בלי שאהיה שם לעזור או לתצפת. וזה נעים ומרגיע. ואני לא צריך לעשות כלום. רק ליהנות מזה כל עוד זה נמשך.

 

שיחת בית קפה בעקבות רוני דניאל

"ואז החלטתי לעקוב אחריהם", אמר הגבר בשולחן ליד לחברים שלו. הם התכופפו קדימה להקשיב. גם אני הנחתי את העיתון והתמקדתי בציתות. עד לאותו רגע השיחה היתה משעשעת, לא יותר. היא עסקה בעיקר בדיאטות ובוויכוח עז על שוקולד מול לחם. "נשים, כשהן נפרדות מגבר, מה הן עושות? הולכות וקונות שוקולד. טוחנות הכל ולא משמינות!". הם לקוחות קבועים במקום, כולם בשנות החמישים לחייהם. לדובר המרכזי היה שיער קצר וכרס. למאזין הראשי היה קוקו לבן ארוך, ושלייקס שנמתחו על כרס מרשימה לא פחות.

אבל עניין הדיאטה מיצה את עצמו. השיחה עברה לנאום המרגש לאומה של רוני דניאל. מר ביטחון, איש ה"להיכנס בהם", מרגיש פתאום שעברנו גבול, שאולי הילדים שלו לא צריכים לגדול בארץ. הרביעייה רק רפרפה על דניאל עצמו, ועברה לדיון במה שקורה בארץ הזאת. ראש החבורה סיפר איך השיג תעודת פטירה של אביו בזמן שביתה של משרד הפנים כשנדחף דרך דלת פתוחה לסניף מושבת וסירב להתפנות. "ככה זה פה". ואז עבר לסיפור מימי הצבא. וזו היתה נקודת התפנית בשיחה.

הוא היה קצין, אלוהים יודע איפה, ויום אחד שם לב שהשליש וקצין התחזוקה נעלמו. האירוע חזר על עצמו עוד כמה פעמים – הם נעלמים מהבסיס, וצצים שוב למחרת. "ואז החלטתי לעקוב אחריהם". הוא לקח את הג'יפ וחיכה ביציאה מהבסיס. כשראה את השניים חולפים ברכבם פתח במעקב. אחרי נסיעה קצרה הגיעו לעיר הסמוכה, ולבית החייל שבה. "אני רואה אותם מחנים את האוטו והולכים. הלכתי אחריהם. הגיעו לבית החייל, ונכנסו לחדר. אני בא ודופק על הדלת. השליש שואל מי זה. אני אומר לו זה אני, אבי. הוא פותח את הדלת ושואל מה אתה עושה פה. אני עונה לו: מה אתה עושה פה. ואני רואה מאחוריו חדר, וואלה, עם כל מה שצריך".

"למחרת ניגשתי למפקד", המשיך האיש. נדרכתי. הנה באה הפואנטה. ניקוי האורוות, חשיפת השחיתות, עשיית הצדק. הקצין האמיץ שלנו ביצע עבודת בילוש, לכד את המנוולים וידאג שהם ישלמו. "ואמרתי לו: היחידה לא מוכנה למלחמה. אם מחר קורה משהו, אנחנו לא מוכנים. צריך לארגן תורנות של קצינים שישנו במבצעים, ולתרגל מוכנות. הוא אהב אותי, אז הוא אמר לי 'וואלה, אחלה רעיון'. ארגנתי לשליש ולקצין התחזוקה שיבוץ בתורנות. הם לא האמינו שזה קורה להם, שהם יצטרכו לישון במבצעים. ואז דיברתי איתם. אמרתי להם שאם הם יסדרו לי גם חדר כזה בבית החייל, אני אחפה עליהם והם יוכלו להבריז מהתורנויות שלהם".

וזה מה שקרה. מאותו רגע שודרגו חייו של אבי. "הייתי יוצא לסיבוב ברים בעיר במקום התורנות, ואחר כך הולך לחדר בבית החייל. לפעמים אם היתה תיירת, הייתי מביא אותה לשם". "ויצאת עם המכשיר קשר?" התעניין בעל הקוקו הלבן. "בטח, אתה יודע איזו אוונטה זו עם המכשיר קשר והג'יפ"?

בשלב הזה הצטרפו אלי לשולחן. אני לא יודע מה ואם היה המשך לסיפור. חשבתי שזה רלוונטי לכמה דברים. לכספי המיסים שלנו בפעולה. לנורמות וערכים בארץ ובכלל. ולגברים מבוגרים שמתרעמים על זה שגנבו להם את המדינה עם אפס מודעות לתפקיד שלהם בעלילה.

%d בלוגרים אהבו את זה: