התקשורת שלי עם כוחותינו בחזית מתבצעת בעיקר באמצעות ווטסאפ. וי כחול, דיווח על שמירות, עדכון על שעות שינה, צפי להגעה הביתה. לרוב הכול בסדר, חוץ מהרגעים שלא, אלה שבהם נבעים סדקים. ודווקא אלה הרגעים שמעניקים לי שלווה.

תומר מעולם לא היה דרמטי. יש לא מעט דברים טובים לומר על פרופורציות ותפיסת מציאות בריאה. אבל פה ושם צריך להגביר ווליום. לפעמים הילד באמת רואה זאב, וכדאי שאנשי הכפר יבינו שלא מדובר באזעקת שווא, אלא בשיניים חדות בתוך פה גדול. וזה הפחד שלי. מה יקרה אם אחמיץ  את המצוקה, את רגע הקריאה לעזרה.

ולכן אני רגוע כשהוא מספר שבסך הכול האנשים אחלה, והתנאים, ובכן אחלה, ושהתפקיד בסדר ובכלל. אבל משהו מציק לי. וגם כשהוא מקטר בעדינות על עייפות ועל שמירות, או על שעות ביציאה בגלל איזו שטות, זה לא משקיט את הקול הקטן ששואל: אבל מה אם? מה אני לא יודע?

כי שקט הוא רפש. כל מנהל קהילות יודע שקהילה שקטה מבשרת רעות. אם ההמון מתלונן הכול בשליטה. אולם אם הוא שקט מדי כנראה שהוא משחיז סכינים לקראת מהפכה אלימה. אם הכל בסדר, משהו לא בסדר. אולי זו הסוואה, ניסיון להרגיע, להרדים. ואני לא רוצה להירגע, אני חרד לגלות שהייתי שאנן בדיעבד.

ולכן ברגעים הבודדים שהוא נסדק מעט, משהו בי משתחרר. כשהוא מספר על שביזות יום א׳, על תחושת מיאוס כללית מהדבר המגוחך הזה שנקרא צבא, כשזו לא עוד תלונה על אי נוחות לוגיסטית אלא קושי אמיתי, ייאוש קל מהסוג שכל מי שצלח את השירות בצה״ל מכיר. רק אז אני מצליח להאמין לכל מה שבא קודם. לגישה הבריאה והמדודה, ליכולת להכיל ולראות את הדברים כמו שהם. הסדקים הקטנים הם מה שהופכים את התמונה הגדולה לשלמה ואמינה.

ואני נרגע. עד הפעם הבאה.

אחד השותפים לחדר שלי בצבא היה בחור בשם אבנר, מהאנשים המקסימים שנתקלתי בהם מעודי. טיפוס שנוצק בתבנית חד פעמית, שילוב של הומור ותמימות וגישה שונה ומשונה למציאות. ומכיוון שאהבתי אותו ממש הסכמתי לבוא איתו באחד מסופי השבוע להופעה של חבר שלו באולם קטן בתל אביב.

ההופעה דכדכה אותי. אבנר ישב לידי, עיניים בורקות בהתלהבות, ואני חשבתי לעצמי שהחבר שלו לא יודע לשיר – קול צפרדעי, אפס כריזמה, מילים ילדותיות. כמה עצוב שלחבר של אבנר – ובעיקר לאבנר – נכונה אכזבה מרה. עדיף לחבר זמר שיתחיל לבדוק כיווני קריירה חלופיים.

החבר היה מן הסתם אביב גפן, והערב ההוא הפך לרגע מכונן לגבי ההערכה העצמית שלי כחוזה עתידות. הבנתי שאני לא מבין. שלאנשים אחרים יש אולי את הכישרון לזהות יהלום מסתתר בגוש פחם, אבל אני אראה רק שחורות. שכשאני מנסה להביט קדימה אל העתיד כדאי שאעשה זאת בזהירות וחשדנות. 

הגישה הזו קיבלה חיזוקים פה ושם לאורך השנים. מקום העבודה שלי למשל – אני לא חושב שהייתי משקיע בסטארט אפ שמציע להשתמש בחכמת ההמונים כדי למפות דרכים. אין בזה שום היגיון, זה יתרומם כמו צפלין מעופרת. 

אביב גפן עסוק עכשיו בלהתחנף למתנחלים, אחרי תוכנית עם אייל גולן, אחרי סדרת טלוויזיה פאתטית ועוד ועוד ועוד. מבט לאחור על הפיאסקו המתגלגל שנקרא הקריירה שלו גרם לי לחשוב מחדש על יכולות חיזוי העתיד שלי. מה אם הטעות לא היתה בשיפוט שלי באותו רגע? מה אם ראיתי את האמת כפי שהיא באולם התל אביבי הדחוס ההוא, אבל החמצתי את הצייטגייסט, לא זיהיתי את היכולת של גפן הצעיר לרכוב על מגמות ואופנות, ובטח שלא צפיתי את רצח רבין וילדי הירח משדרגי הקריירה של האיש. 

ומה לגבי ווייז? האם בלי האייפון – שהושק שנה אחרי הקמת החברה – והמהפכה שהוא בישר היא היתה חווה את אותה הצלחה? ומה לגבי הכישלון של אפליקציית המפות של אפל, שהובילה את המנכ״ל טים קוק להמליץ למשתמשים לעבור לווייז, ולזינוק מטורף בהורדות? ומן הסתם היו עוד צמתים ותחנות בדרך, עם או בלי קשר לחזון של המייסדים. ההיסטוריה היא כאוס ומקריות, שרק בדיעבד נראים פתאום סדורים והגיוניים.

אני בטוח שיש אנשים שקוראים את המפה טוב ממני, שמודעים לגורמים וזרמים תת קרקעיים שאני מחמיץ. אבל בסופו של דבר גם הם מוגבלים על ידי הבלתי נודע והבלתי צפוי. תראו לי את האיש שתכנן את 2020 מתוך מחשבה על מגיפת פתע שתצוץ מסין ואציע לו לעבוד בחברה שלו בכל תפקיד, גם לחלק תה יהיה אחלה. 

הבעיה באולם הדחוס ההוא לא היתה כישורי החיזוי המסוימים שלי, אלא המציאות עצמה, על כל החלקים הנעים והבלתי נראים שלה. חיזוי הוא להטוט קוסמים נכלולי, חכמת הבדיעבד, חותם כשרות שההצלחה מטביעה על המצח של הזוכה המאושר בהגרלה. לא נותר לי אלא לאחל בהצלחה לאביב גפן במסע אל לב הקונצנזוס הנכחי, ודש לאבנר, היכן שלא תהיה.

תפסנו את פינת הצל היחידה בשטח והבטנו בחיילים מתרוצצים אנה ואנה, מחפשים חברים, קרובי משפחה ומזון, לאו דווקא בסדר הזה. המשפחות הגיעו בחלקן בחולצות שהודפסו במיוחד לכבוד האירוע: וריאציות על תמונה של הילד/ה וכיתובים בנוסח ״המפקדת שלכם, הגאווה שלנו״. משפחה אחת הגדילה לעשות והביאה פוסטר ענק של הבת, כולל בלונים צמודים מלמעלה.

תומר ניגש אלינו, נרגש, מלווה במ״מ שלו. הוא הציג אותו בשמו בלבד, ואמא של תומר, שלא שמה לב לדרגות, שאלה את המפקד בנימוס ״ואיפה אתה משובץ?״

מעבר לעובדה שמדובר ברגע קומי שכאילו נלקח מסרט ישראלי היה שם זיקוק מדויק של מהות הצבא. תומר ראה מולו את ה-מפקד, דמות סמכותית, בוגרת, כל יודעת. אני זוכר איך נראו לי המפקדים בטירונות והוותיקים ביחידה. ספק בני אדם ספק בני אלים, שאוצרים במוחם ניסיון וידע כבירים שאני יכול רק לייחל להם. אמא של תומר ראתה את מה שאני של היום ראיתי – עוד ילד במדים. גדול מתומר בשנה-שנתיים, נו בסדר.

ועל זה בנוי הקונספט של צבא – קח ילדים בגיל הנכון, הכפף אותם למרות של ילדים אחרים, שווק להם ערכים וקוממיות, סלק ציניות, אינטרסים ופוליטיקה, והופה – צבא. חלק מהילדים האלה יישארו בארגון, ויתבגרו כשהם מוקפים כל הזמן בילדים בני 18, שחייבים לציית להם ונוטים להעריץ אותם, ומזה שום דבר טוב כבר לא יצמח.

במקביל הסתיימה השבוע סאגת סרגיי מנדל. מאז 2018 אני מקבל אימיילים שמיועדים לאיש מילואים בשם זה. למה? ככה. נסיונות ליצור קשר עם הצבא הקטן והחכם והמוסרי בעולם כדי לפתור את העניין עלו בתוהו. אחד המיילים עסק בנושא העברת תשלום לסרגיי עבור הימים בהם הגן על המדינה. הוא כלל פרטי חשבון בנק, תעודת זהות ועוד. אחרי ששקלתי הונאה פיננסית קטנה ופסלתי, התקשרתי לטלפון שהופיע בין שאר הפרטים, והמלצתי לסרגיי להסדיר את העניין. הוא הבטיח לי במבטא רוסי קל שיעשה זאת, ושום דבר לא השתנה. המיילים המשיכו להגיע.

השבוע הגיע עוד מייל כזה. הפעם הצלחתי למצוא באתר הלא ידידותי של צה״ל אופציית יצירת קשר. אחרי יום הגיעה תשובה. התבקשתי לספק תעודת זהות, ואחרי כמה שעות הגיעה תשובה נוספת – מתברר שמשום מה האימייל שלי מופיע במסגרת פרטיו של מילואימניק אחר. נו שיט שרלוק. 

הבטיחו לי שהעניין יתוקן, ודמיינתי איך מערכת רעועה של ילדים עובדת על זה. ילדה שהתגייסה לפני חודשיים נושאת עיניים מעריצות אל ילדה שהתגייסה לפני שנה, שמעבירה את המידע לילד שנמצא בצבא כבר שלוש שנים, שמאשר את השינוי עם כבר-לא-כל-כך ילד שחתם קבע, שמעביר בקשה מסודרת למישהי שכבר החליטה על קריירה במדים. בסוף השרשרת הזו ממתין סרגיי מנדל לצו מילואים, הפעם למייל הנכון. אולי בגלל המבצע העונתי בעזה, אולי סתם ככה. תדע כל אם עברייה שהמייל יגיע, בסוף, לכתובת הנכונה.

שוב ושוב עולה השאלה מה עושים כשהילד לא מרוצה מהקייטנה הנוכחית, מהחוג, מבית הספר. שעת ערב, הילד מקטר בווטסאפ שלא כיף לו בצבא, אבל ממש, ואני בבית חי את החיים הטובים על הספה, ומה עכשיו? לארגן רכב, תחמושת וצבעי הסוואה ולצאת לחלץ אותו? 

כי כיף זה קדוש, ולילד קשה, וקשה יש רק בלחם ופורסים אותו בעדינות כדי שיישאר רק הרך ומורחים שכבה עבה של שוקולד. ומסיעים ומשלמים, ולוקחים על הידיים מעל חול טורדני, טובעני, תובעני. כדי לא לצלק, לא להכאיב, וכי באנו להרים.

כשנגה היתה בגנון היא סירבה לצעוד על חול. אלה היו זמנים אחרים, גינות תל אביב לא היו מרופדות בחומר מרכך הזעזועים של היום, ותחושת הגרגרים הקטנים בין האצבעות לא באה לילדה טוב. וכך נשאתי אותה ממתקן למתקן, מנדנדה למגלשה, עד שנהיה כבד ונמאס. ניסיתי לשכנע, ניסיתי לאיים, אבל כלום לא עבד. בסוף תמיד נשברתי וסחבתי. 

עד שנגמרה השנה, והגננת שלחה תמונות כמקובל בימי טרום הסמארטפון, תמונות שבהן נגה משחקת בחדווה בארגז החול, כי מי בדיוק הפראייר שיסחוב אותה במשפחתון. ובזאת תם עידן ייסורי המצפון והרכבת האווירית למגלשה האדומה.

לכאורה המסקנה פשוטה – בעד הורות קשוחה, אולד סקול, נגד פינוק יתר. במקום להרים על הידיים הייתי צריך להרים את הקול ולסגור עניין. אבל אולי בדיוק להפך. אולי ההפרדה בין המקום בו היא יכולה להתמסר לקשיים ולחששות שלה לבין המקום שבו יש חול ואין ברירה עשתה לילדה רק טוב. אולי התפקיד שלי בשבתי כבית הוא לתת מקום לבכי, קיטורים ונהי, לחולשה ולוויתור, כדי שהם יהיו חזקים יותר בחוץ?

אין לי מושג איפה עובר הקו, אני מאלתר על בסיס יומי ומקווה לטוב. רב עם הקטנה על ללמוד להסתדר עם האופניים שלה בעצמה ברחבי העיר, ואין לי שמץ אם זה הזמן הנכון, ואולי מוקדם מדי, או מאוחר. כמו ממשלת ישראל אין לי אסטרטגיה, רק טקטיקה, אלתורים ותקווה להתערבות של אלוהים או מדינה זרה, מה שיבוא קודם. 

כרגע, אחרי כינוס הקבינט הפנימי, החלטתי על הפשרה הבאה – כן להסיע את הילד אל ומהצבא, אבל להימנע מלפרוץ לבסיס כדי לקחת אותו מהקייטנה הלא כיפית בעליל הזו הביתה. ונסיים בסטיקר שהילד שלח בווטסאפ כדי לחתום את השיחה: לא קצונה ולא קבע, רק סמים ומסיבות טבע. אמן.

״אתה לא מבין איך חיכיתי לה״, אמרה הקופאית באם-פם, ״חיכיתי לה בנרות״. זה היה מקסים, לא יכולתי לחכות כבר – ממש חיכיתי בנרות – לשלם, לצאת, ולדווח לעולם. 

אני אוהב שיבושים של ביטויים ומטבעות לשון. זה יכול להצחיק, זה עלול לעצבן, זה תמיד מעניין. אני מניח שהקופאית החמודה מאם-פם התבלבלה: במקום לחפש מישהו בנרות, היא חיכתה לו. זו תמונה רומנטית, ההמתנה בחדר מואר ברכות באור נרות. ואולי היא פשוט רגילה לחפש דברים עם הפנס של הטלפון, כך שהמשמעות המקורית נשכחה והנרות הפכו לתפאורה.

החברה הכי טובה שלי – שהיא גם עורכת הבלוג – היא פרטנרית מעולה לסיפורי שיבוש שכאלה. סיפרתי לה על האבא עם תסרוקת אלביס שדיבר בגינת השעשועים עם חבר על טיפוס ש״מתחבא בין הכלים״. היא מצידה סיפרה לי על הבחור שצעד לפניה במעלה הרחוב ואמר בטלפון לחברה שלו ש״כנראה שלזה מתכוונים ב׳עלייה וקוץ בה׳״. 

כל הטעויות האלה בעיקר משעשעות ותו לא. קצת כמו הקולגה שלי שדיברה על זה שאנחנו ״יורים לצלחת שממנה אנחנו אוכלים״. זו בורות לא מזיקה, או אבדן המשמעות המקורית בגלל שינויי תרבות ושפה. מה שמעניין הוא מה קורה תחת לחץ. אני יכול להתנשא עד מחר, אבל אני זוכר את עצמי עומד מול קהל וקולט ננו שנייה מאוחר מדי שהשתמשתי ב״ינוחו על משכבם״ בהקשר הלא נכון, ובאופן שתואם את הביטוי לגמרי רוצה לקבור את עצמי. 

החברה-עורכת עובדת בחדר מיון, ואם יש מקום שבו הלחץ עושה דברים מעניינים לקשר בין המוח לפה הרי זה בדיוק שם. סיפור השיבוש האהוב עלי מבית החולים היה על אמא לילד קטן ששאלה שאלות והסבירה שהיא רוצה להיות ״עם האצבע על ההדק״. וכאן העלילה מסתבכת. האם ישובה בבית קפה באווירה נינוחה היא היתה אומרת ״אצבע על הדופק״? האם השהות במיון, מקום שבו צלו של המוות מרחף צמוד לתקרה, גרמה לה להעדיף את ההדק, הנשק, שאולי יגונן על הבן שלה? ואולי זה בכלל הזעם שהתעורר בה על המערכת, על הילד, על החיים עצמם, שגרם לה להעדיף גירסה מיליטריסטית, להחליף בדיקת דופק ביציאה למלחמה?

ואחרי כל זה יש גם את הבלתי נסלחים. כוותיק טקסי יום זיכרון שמעתי לא מעט מחוללי קלישאות אנושיים מבצעים פשעים נגד האנושות בעברית מליצית. החל מהקצין שאמר בפאתוס על הנופלים שהם היו ״המוץ מין התבן״, וכלה בראש עיר שאמר על החללים בשיא הרצינות שהיו ״למשל ולשנינה״. בהתחלה חשבתי שזה סתם זלזול, אבל אולי זה סימבולי, אפילו חתרני, כאילו בא לומר תראו איזו שכונה פה, לא מתכוננים, לא עושים אפילו גוגל, פלא שיש פה ימי זיכרון. הנה עוד משהו שהלשון מגלה.

מי מתגייס בחניון? ועוד של ספורטק?? איזה צבא חזק, חכם, נחוש, מוסרי וצודק מגייס את לוחמיו בחניון – של ספורטק! – בהרצליה, עיר שתהילתה על ים וקצת הייטק, בטח לא על סכין בין השיניים???

לקח לנו עוד דקה שתיים למצוא את המקום, אבל אחרי יומיים של התקף חרדה מתגלגל, שבא הולך בלי אזהרות או היגיון, מה זה עוד קצת ניווט בשטח. תומר, אחרון המתגייסים מבין חבריו, כבר הכיר את השטח. יום לפני כתבתי לו שאנסה לא לעשות פדיחות, אבל שקשה לי כל זה. לא נורא, הוא ענה לי, תבכו אחרי זה באוטו.

החניון עצמו היה רחב ידיים ונטול כל סממן צבאי, למעט חיילת חביבה שניגשה אלינו וביקשה להזדרז קצת, כי האוטובוס האחרון צריך לצאת. היא הזכירה יותר דיילת קרקע מנומסת שמזרזת נוסעים בדרך לאי יווני. הסברנו שאנחנו מחכים לאחותו – מי יודע, אולי נתקפה ערפול חושים בדיוטי פרי – והיא הניחה לנו. 

לא היו הרבה אנשים מסביב, ובעיקר לא היה הרבה צבא. בקצה החניון היו מין מחסומי משטרה, מהסוג שמשמש במרתונים ואירועים אחרים. בין המחסומים היה פתח קטן, שדרכו עברו רק המתגייסים, ומעבר לזה שולחן קטן ומאחוריו צמד לובשי מדים. כל מתגייס ניגש לשולחן, הציג כל מיני מסמכים, ונעלם מאחורי שיח קטן לכיוון האוטובוסים הבלתי נראים. 

עמדתי שם מנסה לא לתת למחנק בגרון לקבל קול וצורה, וחשבתי שאולי כל זה בכוונה, אולי ככה ההורים מרגישים פחות כאילו מסרו את ילדיהם לארגון חמוש שעוסק באלימות בצורות שונות ומגוונות, ויותר כאילו ליוו את הצאצאים לטיול שנתי. אם לא ראינו את האוטובוסים, את המפקדים, את הבקו"ם, האם הם קיימים? 

אולי מישהו חשב ותכנן את כל זה. ההורים עסוקים 18 שנה בשמירה ואתרוג של ילדיהם, ואז נדרשים לשלוח אותם ללבוש מדים ולאחוז בנשק. אולי הם ימרדו? יסרבו? כדאי להרדים אותם, להטעות, בתחבולות תעשה לך מלחמה. בוא נשלח אותם להרצליה, ניתן לאצבעות להקליד בווייז "ספורטק", נחביא את כל הצה"ליות הזו מאחורי שיח, ויהיה בסדר. 

חיכינו עוד כמה דקות, אולי הילד או הצבא יתחרטו, והוא יחזור. לא חזר. אחותו הקטנה ביקשה חיבוק ובכינו קצת ביחד. אחר כך קיבלנו דיווחים. האנשים שאיתו נחמדים, המפקד נראה אחלה, האוכל בסדר, הכול טוב. הילד צופיפניק וטיפוס מסתדר. הבעיה היא לא איתו. הבעיה היא עם אבא שלו, עם ההיסטוריה המשפחתית, עם ההיסטוריה הלאומית, עם העולם. מלחמה וצבא, למה זה טוב כל זה. אבל היי, האנשים נחמדים והוא יצא שבת, ואולי יהיה בסדר, גם אם לא שלום.

השבוע קיבלתי בדואר את "אות המערכה ברצועת הביטחון בלבנון", בליווי גלויה חתומה על ידי הרמטכ״ל, ורטט של התרגשות עבר בי. צפו ועלו ניחוח של אבק שריפה, הדים קלושים של קולות פיצוץ ושריקת כדורים.  ואז נזכרתי שלא הייתי קרבי ומעולם לא התקרבתי ללבנון. פעם או פעמיים ישבתי במסוק שהיה לא רחוק מגבול הצפון. וזהו.

האות יפה, יש בו כחול ולבן של דגל ישראל וגם קצת אדום וירוק, אולי כי אלו צבעי דגל לבנון, ואולי כדי לסמל ירוק של מדים ואדום של דם. אם תומר היה עדיין בצופים הוא היה יכול להוסיף אותו לפאצ׳ים ולשאר הקישוטים על החאקי. אחרי שסיימתי להתרשם מהאסתטיקה בדקתי עם חברים: חלקם קיבלו למרות שמעולם לא ביקרו בארץ הדובדבנים, אחרים, שדווקא בילו קצת על אדמת לבנון, בדקו ומצאו שאינם זכאים. 

מכיוון שכך, גיגלתי את תנאי הזכאות. זה דווקא מתחיל נהיר והגיוני: ״חייל ששירת בסדיר במשך 30 ימים רצופים לפחות ביחידה מבצעית שפעלה בגזרת לבנון״. אחר כך זה מתעמעם: ״חייל ששירת 30 ימים ביחידות קדמיות/עורפיות שפעלו בגזרת הפעולה, או שסייעו באופן ישיר למאמץ הלחימה״. מה פירוש סייעו באופן ישיר למאמץ הלחימה? האם גיהוץ מדים או קיפול מצנח או הכנת חמגשית הם סיוע ישיר?  

אות מערכה הוא סוג של ציון על השתתפות, לא מעבר. אתה לא צריך להסתער על האויב עם סכין בין השיניים ואמונה בלב, מספיק להיות בסביבה. ובכל זאת, קבלת האות הזה, שכל כך לא מגיע לי, גרמה לי לחשוב על הצורך של המערכת לחלק אותות צבעוניים ונאים. נדמה לי שאהוד ברק היה מי שאמר שאם הכול מתנהל כשורה אין סיבה לאותות גבורה. אם יש המון צל״שים, כנראה שמשהו השתבש. זה יכול להסביר את העובדה שמלחמת יום כיפור היא שיאנית הצל״שים שלא רואה ממטר את שאר מלחמות ישראל. 566 צל״שים חולקו בעקבות המלחמה ההיא, יותר מפי 2 מהזוכה במקום השני – מלחמת ששת הימים. 

אבא שלי קיבל את אחד מהם, יחד עם העלאה בדרגה אחרי מותו. אולי גם זה שיקול? אני מניח שקל יותר לחלק אותות ודרגות למתים, זה לא תופס תקנים ולא ידגדג שום קונצנזוס. במקרה של יום כיפור אולי היה כאן גם רצון של המערכת לטהר את המצפון, להגיב לביקורת ציבורית על מחדלים וכישלון, לבזוק קצת הוד והדר וגבורה מתוקים על תבשיל שהוקדח. 

ואולי זו הסיבה שכה דחוף פתאום לצה״ל לחלק אות מערכה מכובד, בימים שבהם אין כבר אויב מפחיד באמת על הגדרות, רק מיליציות חמושות מכאן, מסתננים משם, ודמוניזציה של מדינות רחוקות מרחפת מלמעלה, ובמקביל דיונים לא נעימים על פנסיות תקציביות, הטרדות מיניות ושאר ירקות. אולי גישת ה״שלח לכולם״ היא חלק ממאמצי תודעה ויחסי ציבור מבוהלים קצת, מבוישים קצת, עם מספיק תקציב כדי לבזבז על עיצוב ומשלוח. בהנחה שאין אי שם איזה בן דוד של קצין עם מפעל פלסטיק שנקלע לקשיים, וקימבן מכרז קטן לשיפור המצב.

בינתיים קבעתי עם חבר – שגילה שגם הוא זכאי לאות – שלבירה המשותפת הבאה נגיע כשאנחנו עונדים את האות על הדש. לתפארת מדינת ישראל.

בזמן שאני מעלה את הפוסט הזה, לוגם בנחת קפה של בוקר יום ראשון, תומר מתוזז ומטורטר במסגרת הטקס הקרוי ״גיבוש״. זה שם מוזר, לאור העובדה שלא מנסים לגבש שם את האנשים, אלא להפך, לברור ולסנן. איקס נערים ונערות יתחילו, הרבה פחות יסיימו. 

אנחנו חיים במדינה דמוקרטית ונאורה, בעידן המידע וההיגיון, וכשהילדים שלנו מגיעים לגיל 18 הם נלקחים מאיתנו כמעט ללא מחאה ל״צבא״. שנים אנחנו מרחפים סביבם, מתרגלים סגנונות הורות, סקין טו סקין, אבחונים וטיפולים, רבים עם מורים ומורות, קונים קסדות לאופניים ומגינים לסקייטבורד. ובגיל 18 אנחנו מסתכלים מהצד כשהם מקבלים תלבושת אחידה, קצת כמו חליפות הטריינינג ב״משחק הדיונון״, ונשק, וזה נראה לנו סבבה לגמרי.

לאורך השנים נתקלתי בדיונים סוערים בקבוצות ווטסאפ של הכיתה על מורה חדשה מדי, או מורה לא מנוסה מספיק, ואז מגיע בחור בן 20 והוא ״המפקד״ של הבן שלי בן ה-18, וזה לגמרי בסדר, סביר והגיוני. והם יוצאים לאימונים ול״תרגילים״, חשוב לתרגל, רק ככה אפשר להגיע לקרנגי הול כדי לנגן ברמה בינלאומית, ובתרגילים האלה לפעמים נפצעים ולעתים רחוקות יותר נהרגים, אבל ככה זה. וכל אלה נועדו להכנה לקראת אירועים מורכבים יותר שמכונים לפעמים ״מבצע״, לפעמים ״מלחמה״, לפעמים סתם ״ביטחון שוטף״. וגם שם אפשר להיפצע ולהיהרג. 

ואפשר לחסוך את כל זה אם מדובר בבן יחיד, או בבת שלא רוצה קרבי, או באנשים שעד כה סבלו ממחלות ותסמונות ואלרגיות. איפשהו לקראת גיל 17 מחלות כמו אסתמה זוכות לפתע לסקס אפיל מטורף. ואז המשחק, או ״השירות״, הוא כבר סיפור אחר לגמרי, עם חוקים וכללים ונזקים משלו. 

אני לא טיפש. אני מבין למה במצב הנוכחי אין מנוס מצבא. ברור לי שבמציאות שבה אנחנו חיים, מזרח תיכון ולא שווייץ וכל הג׳אז הזה, צריך חומות ועליהן אנשים עם רובים. כשאני חושב על מה הוביל למצב הזה והאם מדובר בתוצאה ההכרחית והיחידה, אני בטוח פחות. כשאני חושב על אירועים ספציפיים, המבצע הזה, או המלחמה ההיא שבה נהרג אבא שלי, ועל פוליטיקאים ועל צבא שיש לו מדינה ואיזה אינטרס יש לו לוותר על כל זה, אני כבר ממש ספקן. 

אבל קטונתי, אני קונפורמיסט מדי, מתובנת מדי. כבר הגעתי פעם אחת ואגיע שוב לבקו״ם, בסיס קליטה ומיון, מי לשבט ומי לקריה. מגיעים עם הילדים, מחבקים, בוכים, וחוזרים הביתה בלי. ואף אחד לא מורד ומסרב, אף אחד לא אוזק את עצמו לילד ומודיע שעל גופתו, או מבריח אותו לחו״ל לפני. וכולנו יודעים לספר על הדברים הטובים שהצבא עשה לנו, הכרויות, התפתחות אישית, התבגרות. כולנו שותפים לטירוף המאורגן הזה, שהוא בעצם המיינסטרים ושיא הנורמליות, ומחזיקים אצבעות ומקווים לטוב, או לשלום, או לפחות לאיזו הפסקת אש. אני אדחיק בינתיים, ואחבק אותו אחרי, ואחלום בלילה על איזו אלרגיה מסתורית שתצוץ. אמן. 

בדיוק היום נגה בת 22. לא מספר מיוחד או רב משמעות, לא חילופי עשור, לא 12 של בת מצווה, 16 של התבגרות, 18 של בגרות לכאורה, אלכוהול, צבא. 

והיא לא מתרגשת מיום ההולדת הזה. היא עסוקה מדי. הוא נופל בדיוק על היום הראשון של הלימודים בירושלים, ואין לה ראש וזמן לתאריך. זה יום ההולדת הראשון שהיא חוגגת מחוץ לבית, בדירה משלה. עזרתי לנקות את הדירה הזו (החלונות מבריקים, מבריקים!) וסחבתי קצת רהיטים, ועכשיו היא מסודרת ויפה, וגרים בה שני ילדים שמשחקים בבית, בחיי.

זה ממלא אותי שמחה ועצב ובהלה. כמו רוב הדברים בחיים זה שינוי דרמטי וגדול שהתגנב בשקט, כך סתם בצהרי יום חמים. ומציף אותי. 

ב"המפגש" של דני וילנב פוגש המין האנושי חייזרים שחווים את הזמן אחרת מאיתנו. הוא לא נע קדימה באופן לינארי, אלא נחווה כמין מטוטלת שנעה קדימה ואחורה. העבר, ההווה והעתיד מתקיימים במקביל. ככה אני מרגיש עכשיו. נגה בת 22 מתחילה יום לימודים ירושלמי, נגה הולכת לכיתה א', נגה מסיימת תיכון, חוגגת יום הולדת עשר, צועקת עלי שאני אבא גרוע בגיל 16, רצה אלי הכי מהר שהרגליים בנות השלוש שלה מאפשרות. 

יש בי התנגדות אבל היא חסרת תוחלת. אני אתרגל. בעוד כמה חודשים, שנה, ההווה החדש הזה יהפוך למובן מאליו. בוודאי שהיא גרה בעיר אחרת עם חבר, מה טבעי יותר מזה. מתרגלים להכול, בני האדם האלה. אני אסע לירושלים עם מיני מזון שקניתי במחיר מופקע במעדניות תל אביביות מפונפנות, ואתארח. 

ובינתיים יום הולדת, המתנה תכף תנחת אצלה, הלימודים יוצאים לדרך, עולם חדש ומופלא. שיהיה קל או לפחות לא קשה מדי, שיהיה מעניין ומוצלח, בקמפוס ועל המרפסת הקטנה בנחלאות, שלא יהיו הפתעות לא נעימות, ואם אפשר בלי טילים וקורונה, בלי יותר מדי קדושה, ועם קצת שלג כשמתאים. ובעיקר שלווה ואושר, כמה שיותר. מזל טוב ליומולדת 22 לילדה הכי יפה שנולדה באיכילוב. שלי מהבית.

אני לא מבין את המונח הזה, פריווילג, אמר החבר שלי. אני לא קיבלתי שום דבר בחינם, סתם ככה. עבדתי קשה בשביל הכול. מה קשור המוצא שלי, העדה ובכלל. הוא צודק, הוא באמת עבד קשה. הוא גם הגיע ממשפחה לא פשוטה שלא לומר שבורה, כפית כסף לא היתה שם. הוא באמת היה צריך לעשות הכול בעצמו. 

ועדיין, הוא פריווילג. אולי קצת פחות ממני, ובכל זאת. גדלנו ברעננה הלבנבנה, על כל המשתמע מכך – מוסדות החינוך, התווית. אני בטוח שכשהמערכת התחילה לעבוד ולבדוק נתונים זה צץ ועלה, עיר המגורים שלנו, המוצא, אני בטוח שכל אלה השפיעו על השיקולים של הצבא, למשל. אבל הרבה לפני כן זה התחיל אצלנו בראש. מה מגיע לנו ומה לא, מה הכיוונים שפתוחים בפנינו, ומה סגור. 

הסכסוך התורן ברשת הוא על גזענות נגד אשכנזים. זה התחיל בדודו אוואט, לשעבר שוער נבחרת ישראל, היום סוג של סלב ובעל דעות מוצקות ושליליות על אשכנזים ושמאלנים. אוואט צורף כפרשן לערוץ הספורט וכוס התה סערה. ב"הארץ" פורסם טור דעה על גזענות נגד אשכנזים, והוויכוח בטוויטר יצא לדרך. 

ויכוח מטומטם לגמרי, אם יורשה לי. 

החבר ההוא ואני לא חשבנו על המוצא שלנו מעולם. לא היינו צריכים. אף פעם לא שלחתי קורות חיים ותהיתי איך יגיבו לשם המשפחה שלי, אף פעם לא הגעתי לראיון עבודה וחששתי מאפליה כי סבא וסבתא שלי הגיעו מאירופה. הם יקלטו שאני לבן מתחת לשיזוף ויעדיפו מישהו אחר! אבל זה מעבר לזה. כשראיתי חדשות, כשקראתי עיתונים, כשהסתכלתי ימינה ושמאלה – כמעט בכל עמדה בכירה ראיתי גברים לבנים. להקות הרוק שאהבתי, מפקדים בצבא, מנהלים ועמיתים במקום העבודה, בעלי בתים, סגן מנהל סניף הבנק, מנהלי בתי ספר ועוד ועוד ועוד. כמעט בכל מקום גברים לבנים. אז החיים מפחידים ומלאי אי ודאות, אבל היי, אני גם אשכנזי וגם גבר. כנראה שיהיה סבבה. 

ועכשיו טוויטר מלא בצייצנים שזועמים ונעלבים. הם שולפים את נשק יום הדין – סבא וסבתא שלהם ניצולי השואה – ומספרים על קללות פה ומכות שם. הכול נכון, ומיותר, ובאמת לא נעים. אבל במבחן היומיום הטיעונים האלה מגוחכים. גזענות לא נמדדת במכה קלה באגו. זה כמו לצאת נגד שחורים בארצות הברית שמכנים לבנים בשמות גנאי – מגוחך, ילדותי, פריווילגי. 

גזענות נמדדת בחיים עצמם. במשרות שלא תקבל בגלל שם משפחה, בבדיקות בטחוניות בשדה התעופה כי העור שלך שחום, ביחס הלא מודע של מערכת המשפט, המשטרה, במודלים לחיקוי שאין לך כי האנשים על המסך לא דומים לך ולסביבה שלך. אני מניח את כל זה, אני לא יודע, כי מעולם לא חוויתי שום דבר מכל אלה. גדלתי בידיעה ברורה שהכול פתוח והכול אפשרי, בלי לנסח לעצמי בכלל שזה קשור לעדה או מוצא, כי כשאתה שייך לאליטה זה קצת כמו מים לדג, כל כך מובן מאליו עד שאין צורך במילים כדי להסביר. ככה זה, הכי טבעי שיש.

אחיי האשכנזים, תנשמו עמוק. בסוף בסוף כל זה יהיה מאחורינו. הילדים שלי – רבע תימנים, אגב – לא יבינו מה כל הסיפור, או אולי הנכדים שלהם. ואם אתם נעלבים, נורא פשוט תגגלו את שרי הממשלה הנוכחית, או מנהלי החברות הגדולות במשק, תספרו כמה אשכנזים יושבים שם (גברים!) ותנו לרוגע להתפשט לכם בשכמות. פתרון בדוק.