ארכיון תגים | צבא

המשחק המוזר שנקרא "צבא"

בזמן שאני מעלה את הפוסט הזה, לוגם בנחת קפה של בוקר יום ראשון, תומר מתוזז ומטורטר במסגרת הטקס הקרוי ״גיבוש״. זה שם מוזר, לאור העובדה שלא מנסים לגבש שם את האנשים, אלא להפך, לברור ולסנן. איקס נערים ונערות יתחילו, הרבה פחות יסיימו. 

אנחנו חיים במדינה דמוקרטית ונאורה, בעידן המידע וההיגיון, וכשהילדים שלנו מגיעים לגיל 18 הם נלקחים מאיתנו כמעט ללא מחאה ל״צבא״. שנים אנחנו מרחפים סביבם, מתרגלים סגנונות הורות, סקין טו סקין, אבחונים וטיפולים, רבים עם מורים ומורות, קונים קסדות לאופניים ומגינים לסקייטבורד. ובגיל 18 אנחנו מסתכלים מהצד כשהם מקבלים תלבושת אחידה, קצת כמו חליפות הטריינינג ב״משחק הדיונון״, ונשק, וזה נראה לנו סבבה לגמרי.

לאורך השנים נתקלתי בדיונים סוערים בקבוצות ווטסאפ של הכיתה על מורה חדשה מדי, או מורה לא מנוסה מספיק, ואז מגיע בחור בן 20 והוא ״המפקד״ של הבן שלי בן ה-18, וזה לגמרי בסדר, סביר והגיוני. והם יוצאים לאימונים ול״תרגילים״, חשוב לתרגל, רק ככה אפשר להגיע לקרנגי הול כדי לנגן ברמה בינלאומית, ובתרגילים האלה לפעמים נפצעים ולעתים רחוקות יותר נהרגים, אבל ככה זה. וכל אלה נועדו להכנה לקראת אירועים מורכבים יותר שמכונים לפעמים ״מבצע״, לפעמים ״מלחמה״, לפעמים סתם ״ביטחון שוטף״. וגם שם אפשר להיפצע ולהיהרג. 

ואפשר לחסוך את כל זה אם מדובר בבן יחיד, או בבת שלא רוצה קרבי, או באנשים שעד כה סבלו ממחלות ותסמונות ואלרגיות. איפשהו לקראת גיל 17 מחלות כמו אסתמה זוכות לפתע לסקס אפיל מטורף. ואז המשחק, או ״השירות״, הוא כבר סיפור אחר לגמרי, עם חוקים וכללים ונזקים משלו. 

אני לא טיפש. אני מבין למה במצב הנוכחי אין מנוס מצבא. ברור לי שבמציאות שבה אנחנו חיים, מזרח תיכון ולא שווייץ וכל הג׳אז הזה, צריך חומות ועליהן אנשים עם רובים. כשאני חושב על מה הוביל למצב הזה והאם מדובר בתוצאה ההכרחית והיחידה, אני בטוח פחות. כשאני חושב על אירועים ספציפיים, המבצע הזה, או המלחמה ההיא שבה נהרג אבא שלי, ועל פוליטיקאים ועל צבא שיש לו מדינה ואיזה אינטרס יש לו לוותר על כל זה, אני כבר ממש ספקן. 

אבל קטונתי, אני קונפורמיסט מדי, מתובנת מדי. כבר הגעתי פעם אחת ואגיע שוב לבקו״ם, בסיס קליטה ומיון, מי לשבט ומי לקריה. מגיעים עם הילדים, מחבקים, בוכים, וחוזרים הביתה בלי. ואף אחד לא מורד ומסרב, אף אחד לא אוזק את עצמו לילד ומודיע שעל גופתו, או מבריח אותו לחו״ל לפני. וכולנו יודעים לספר על הדברים הטובים שהצבא עשה לנו, הכרויות, התפתחות אישית, התבגרות. כולנו שותפים לטירוף המאורגן הזה, שהוא בעצם המיינסטרים ושיא הנורמליות, ומחזיקים אצבעות ומקווים לטוב, או לשלום, או לפחות לאיזו הפסקת אש. אני אדחיק בינתיים, ואחבק אותו אחרי, ואחלום בלילה על איזו אלרגיה מסתורית שתצוץ. אמן. 

ואז הכל השתנה אבל בינתיים יום הולדת

בדיוק היום נגה בת 22. לא מספר מיוחד או רב משמעות, לא חילופי עשור, לא 12 של בת מצווה, 16 של התבגרות, 18 של בגרות לכאורה, אלכוהול, צבא

והיא לא מתרגשת מיום ההולדת הזה. היא עסוקה מדי. הוא נופל בדיוק על היום הראשון של הלימודים בירושלים, ואין לה ראש וזמן לתאריך. זה יום ההולדת הראשון שהיא חוגגת מחוץ לבית, בדירה משלה. עזרתי לנקות את הדירה הזו (החלונות מבריקים, מבריקים!) וסחבתי קצת רהיטים, ועכשיו היא מסודרת ויפה, וגרים בה שני ילדים שמשחקים בבית, בחיי.

זה ממלא אותי שמחה ועצב ובהלה. כמו רוב הדברים בחיים זה שינוי דרמטי וגדול שהתגנב בשקט, כך סתם בצהרי יום חמים. ומציף אותי. 

ב"המפגש" של דני וילנב פוגש המין האנושי חייזרים שחווים את הזמן אחרת מאיתנו. הוא לא נע קדימה באופן לינארי, אלא נחווה כמין מטוטלת שנעה קדימה ואחורה. העבר, ההווה והעתיד מתקיימים במקביל. ככה אני מרגיש עכשיו. נגה בת 22 מתחילה יום לימודים ירושלמי, נגה הולכת לכיתה א', נגה מסיימת תיכון, חוגגת יום הולדת עשר, צועקת עלי שאני אבא גרוע בגיל 16, רצה אלי הכי מהר שהרגליים בנות השלוש שלה מאפשרות. 

יש בי התנגדות אבל היא חסרת תוחלת. אני אתרגל. בעוד כמה חודשים, שנה, ההווה החדש הזה יהפוך למובן מאליו. בוודאי שהיא גרה בעיר אחרת עם חבר, מה טבעי יותר מזה. מתרגלים להכול, בני האדם האלה. אני אסע לירושלים עם מיני מזון שקניתי במחיר מופקע במעדניות תל אביביות מפונפנות, ואתארח. 

ובינתיים יום הולדת, המתנה תכף תנחת אצלה, הלימודים יוצאים לדרך, עולם חדש ומופלא. שיהיה קל או לפחות לא קשה מדי, שיהיה מעניין ומוצלח, בקמפוס ועל המרפסת הקטנה בנחלאות, שלא יהיו הפתעות לא נעימות, ואם אפשר בלי טילים וקורונה, בלי יותר מדי קדושה, ועם קצת שלג כשמתאים. ובעיקר שלווה ואושר, כמה שיותר. מזל טוב ליומולדת 22 לילדה הכי יפה שנולדה באיכילוב. שלי מהבית.

המים שנושמים ברעננה

אני לא מבין את המונח הזה, פריווילג, אמר החבר שלי. אני לא קיבלתי שום דבר בחינם, סתם ככה. עבדתי קשה בשביל הכול. מה קשור המוצא שלי, העדה ובכלל. הוא צודק, הוא באמת עבד קשה. הוא גם הגיע ממשפחה לא פשוטה שלא לומר שבורה, כפית כסף לא היתה שם. הוא באמת היה צריך לעשות הכול בעצמו. 

ועדיין, הוא פריווילג. אולי קצת פחות ממני, ובכל זאת. גדלנו ברעננה הלבנבנה, על כל המשתמע מכך – מוסדות החינוך, התווית. אני בטוח שכשהמערכת התחילה לעבוד ולבדוק נתונים זה צץ ועלה, עיר המגורים שלנו, המוצא, אני בטוח שכל אלה השפיעו על השיקולים של הצבא, למשל. אבל הרבה לפני כן זה התחיל אצלנו בראש. מה מגיע לנו ומה לא, מה הכיוונים שפתוחים בפנינו, ומה סגור. 

הסכסוך התורן ברשת הוא על גזענות נגד אשכנזים. זה התחיל בדודו אוואט, לשעבר שוער נבחרת ישראל, היום סוג של סלב ובעל דעות מוצקות ושליליות על אשכנזים ושמאלנים. אוואט צורף כפרשן לערוץ הספורט וכוס התה סערה. ב"הארץ" פורסם טור דעה על גזענות נגד אשכנזים, והוויכוח בטוויטר יצא לדרך. 

ויכוח מטומטם לגמרי, אם יורשה לי. 

החבר ההוא ואני לא חשבנו על המוצא שלנו מעולם. לא היינו צריכים. אף פעם לא שלחתי קורות חיים ותהיתי איך יגיבו לשם המשפחה שלי, אף פעם לא הגעתי לראיון עבודה וחששתי מאפליה כי סבא וסבתא שלי הגיעו מאירופה. הם יקלטו שאני לבן מתחת לשיזוף ויעדיפו מישהו אחר! אבל זה מעבר לזה. כשראיתי חדשות, כשקראתי עיתונים, כשהסתכלתי ימינה ושמאלה – כמעט בכל עמדה בכירה ראיתי גברים לבנים. להקות הרוק שאהבתי, מפקדים בצבא, מנהלים ועמיתים במקום העבודה, בעלי בתים, סגן מנהל סניף הבנק, מנהלי בתי ספר ועוד ועוד ועוד. כמעט בכל מקום גברים לבנים. אז החיים מפחידים ומלאי אי ודאות, אבל היי, אני גם אשכנזי וגם גבר. כנראה שיהיה סבבה. 

ועכשיו טוויטר מלא בצייצנים שזועמים ונעלבים. הם שולפים את נשק יום הדין – סבא וסבתא שלהם ניצולי השואה – ומספרים על קללות פה ומכות שם. הכול נכון, ומיותר, ובאמת לא נעים. אבל במבחן היומיום הטיעונים האלה מגוחכים. גזענות לא נמדדת במכה קלה באגו. זה כמו לצאת נגד שחורים בארצות הברית שמכנים לבנים בשמות גנאי – מגוחך, ילדותי, פריווילגי. 

גזענות נמדדת בחיים עצמם. במשרות שלא תקבל בגלל שם משפחה, בבדיקות בטחוניות בשדה התעופה כי העור שלך שחום, ביחס הלא מודע של מערכת המשפט, המשטרה, במודלים לחיקוי שאין לך כי האנשים על המסך לא דומים לך ולסביבה שלך. אני מניח את כל זה, אני לא יודע, כי מעולם לא חוויתי שום דבר מכל אלה. גדלתי בידיעה ברורה שהכול פתוח והכול אפשרי, בלי לנסח לעצמי בכלל שזה קשור לעדה או מוצא, כי כשאתה שייך לאליטה זה קצת כמו מים לדג, כל כך מובן מאליו עד שאין צורך במילים כדי להסביר. ככה זה, הכי טבעי שיש.

אחיי האשכנזים, תנשמו עמוק. בסוף בסוף כל זה יהיה מאחורינו. הילדים שלי – רבע תימנים, אגב – לא יבינו מה כל הסיפור, או אולי הנכדים שלהם. ואם אתם נעלבים, נורא פשוט תגגלו את שרי הממשלה הנוכחית, או מנהלי החברות הגדולות במשק, תספרו כמה אשכנזים יושבים שם (גברים!) ותנו לרוגע להתפשט לכם בשכמות. פתרון בדוק. 

בין המפקדת לעזה עובר קו עקום

צפיתי בפרק הסיום של ״המפקדת״ בין הליכות נרגנות לחדר המדרגות, לצלילי האזעקה. קראתי כל מיני ביקורות על הסדרה – סתמית, שמרנית – אבל הכותרות והטילים עזרו לי לגלות בה רובד נסתר, חתרני, ביקורתי. 

המון דברים – זהירות, ספוילרים – התרחשו בעונה הראשונה של ״המפקדת״. שלל אירועים שמפלרטטים עם אסון, זרעי פורענות שמרחפים ונקלטים באדמה פורייה. כל אחד מהם היה יכול להוות בסיס לסדרה או סרט דרמטיים, טראגיים. אבל שום דבר לא נובט, הכול רק כמעט.

דוגמאות: אחת המפקדות נאלצת להסתיר בבסיס את אחיה של אחת החיילות שלה, אזרח ועבריין. כמה סצנות אחר כך הוא כמעט מצליח לחתום על נשק. מפקדת אחרת לא עומדת בלחץ ומנסה להתאבד. חיילות גונבות ציוד, סמלת עושה סקס לוהט עם קצין שאליו היא כפופה, מ"ממית פזורת דעת גורמת לכיתה שלה להסתובב אליה עם נשק טעון ודרוך, ועוד ועוד. 

אבל אף כדור לא נפלט, אף אחד לא עולה למשפט, הכלא הצבאי נותר ריק. הכול מוחלק, מוכל, מושתק. המפקדת הנסחטת תצא לקורס קצינים, העבריין ייעלם מהבסיס בשקט, ניסיון ההתאבדות נכשל, הקצין והסמלת ימשיכו להזדיין. 

הדמות הראשית בסדרה, המ"ממית הטרייה נועה, דווקא מתחילה אחרת. היא רוצה להקפיד על נהלים, היא דורשת משמעת וסדר. היא הגורם החיצוני שמגיע לשנות את המערכת. אבל המציאות מנצחת אותה בנוק אאוט. עד סוף העונה היא תוותר ותעלים עין, כדי לסייע למפקדות ולחיילות שבסך הכול מתכוונות, כולן, רק לטוב. 

הכוונות של כולם טובות, והן מרצפות יפה את הדרך לגהינום הישראלי של 45 מתים בהר מירון ועוד שניים בבית כנסת שעוד לא סיימו לבנות, של היעדר מיגון ביישובים שמופצצים באופן קבוע על ידי החמאס, וגם אצלי בבית, בו חדר המדרגות מחליף את המקלט שאין. הגיהנום של זלזול ביכולות של השכנים בעזה, שתחילתו בהעברת כסף לארגון טרור כדי שלא ירעיש בין שתיים לארבע, וסופו בהפגזות. 

כל הדמויות ב"המפקדת" רוצות שקט עכשיו. גם אני רוצה שקט. אני חי בבועה שלי ומנסה לא לצרוך יותר מדי חדשות, לא לשמוע על קיפוח הערבים, ההסתה נגד השמאלנים, ההתנחלויות, הכיבוש, ישובי הדרום שמופגזים בקביעות. למי יש כוח לעשות משהו? למי מבין הדמויות ב"המפקדת" יש כוח למשפט צבאי, לחקירה רצינית, לבלאגן שילווה כל ניסיון לשינוי? ואם אף אחד לא מת או איבד איזה איבר, למה לעשות רעש? אם בשכונה שלי הכול סבבה, אז מה בעצם כל כך רע? מעלימים עין, מעגלים פינות, ויוצאים הביתה. 

זה עובד מצוין. עד שזה לא עובד. ואז כבר מאוחר מדי ואני בחדר המדרגות. 

על איציק סעידיאן ושלושה יתומי צה"ל

היינו שלושה יתומי צה״ל בחדר במהלך השירות הצבאי, ומטבע הדברים דיברנו לא מעט על האב החסר. השוואת חוויות, הומור שחור, וגם התנאים וההטבות שהמדינה נותנת למי שאבא שלהם מת לבוש מדים. 

אבנר ואני איבדנו אב במלחמת יום הכיפורים. אבא שלי פיקד על מוצב בתעלה, אבא של אבנר היה ביחידה מובחרת ואבנר ואמו לא ידעו איך בדיוק נהרג ועל מה קיבל צל״ש. אבא של רועי נהרג בתאונת טיסה כשרועי עוד היה בבטן. אמא שלו התחתנה שוב מהר יחסית, ולכן כשבכיתה א׳ סיפרו בדיחה על ילד שמוצא את אלבום החתונה של הוריו ונעלב שלא הוזמן, רועי לא הבין את הפואנטה. הוא דווקא היה בחתונה של אמא ואבא. 

נזכרתי בשיחות שלנו בעקבות סיפור איציק סעידיאן שהצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום. סעידיאן נלחם על אחוזי נכות, 50% מול ה-25% שהמדינה הסכימה לתת. הבדל של מאות שקלים בחודש. אף אחד לא עשה בעיות לרועי, אבנר ולי. אין אחוזים במוות. בהתאם לזה ההטבות ליתומי צה״ל קבועות וברורות, או לפחות היו בזמני. המדינה מממנת ליתום שיעורי נהיגה, תואר ראשון, טיפול פסיכולוגי ועוד. כל זה, אגב, רלוונטי עד גיל שלושים. עברת את הגיל? ברכותינו, אתה כבר לא יתום. כשהייתי בן עשרים זה נראה לי לגמרי בסדר. היום הסיפור של סעידיאן, שהלך והצית את עצמו מול משרד של פקידים אטומים, גורם לי לזעם נוראי.

רועי אמר שמייבאים לנו אבות מחליפים וזה לוקח זמן, ובינתיים מספקים הטבות. עד גיל שלושים יגיע האבא החדש. אני לא הבנתי מה הבעיה. קראתי מדי פעם על דרישות ומחאות של ארגון אלמנות ויתומי צה״ל. הייתי בן עשרים וקצת, שלושים היה הרחק מעבר לאופק. ההטבות שקיבלתי מהמדינה נראו לי נדיבות למדי. 

אבל הזמן עובר. נגה נולדה, וכשהגיעה לגיל שבו הייתי כשאבי נהרג הבנתי שמשהו קרה כאן, שילד בין שנה וחצי שאבא שלו נעלם פתאום לא חווה מכה קטנה בכנף, אלא חתיכת שבר גדול. נגה הסתובבה בבית וחיפשה אותי כשהייתי בעבודה, ובפעם הראשונה חשבתי על עצמי כילד, מחפש אבא שלא חוזר. 

זה היה משבר מטורף, אבל לא ייחודי לי, למדתי שזה קורה ללא מעט יתומי צה״ל, ילד ראשון הוא משבר. הייתי בן 28 אז, ועוד יכולתי לנצל את הטבת מימון הפסיכולוג. תהיתי מה עם יתום צה״ל שהופך להורה בגיל 31 ועולמו מתערער? תמה היתמות, תסתדר לבד? אתה במשבר נוראי, היסודות שעליהם בנית את סיפור החיים שלך מתערערים כולם בבת אחת, ואם אין לך כסף לטיפול יש לך בעיה?

נגה תתחיל ללמוד השנה באוניברסיטה. אמא שלה ואני נשלם, ונסייע בהוצאות מחיה, ושילמנו גם על לימודי נהיגה ועוד. הכול באהבה ובשמחה, אבל פתאום, ההסכמה של המדינה לשלם במקום האב המת שלי נראית פחות נדיבה, ויותר כמו מינימום סביר. אמא שלי, כמו אמא של רועי, התחתנה שוב, ובחרה מצוין. אמא של אבנר לא. זו לא נדיבות של המדינה להיכנס כלכלית לנעלי האב המת. זו חובה בסיסית. 

איציק סעידיאן לא מת בקרב. חברה ששירתה כפקידה במשרד הביטחון אמרה לי פעם שעדיף להיות חלל צה״ל מאשר פצוע או נכה. לחללים מתייחסים יפה. לאיציק סעידיאן פחות. אחרי כל מה שעבר הוא נאלץ להיאבק על אחוזים, על סכומי כסף זניחים יחסית למה שנשפך כאן על דברים חשובים פחות מחיי אדם. זה משפיל, זה דוחה, זה מיותר. אם אדם מגיע למצב שבו הוא מצית את עצמו, משהו במערכת רקוב. 

ברור לי שיש אנשים שמנסים להוציא מהמדינה כספים במרמה. חללי ונכי צה״ל לא שונים משאר האוכלוסייה – כדורים פוגעים באנשים הגונים יותר ופחות. אז מה. אם יש תחום שבו עדיף לטעות לכיוון המקל, הרי הוא זה. המטרה לא צריכה להיות לאתר רמאים ולשלם כמה שפחות, אלא לסייע כמה שיותר לאנשים שצולקו פיזית ונפשית באופן בלתי הפיך. אנשים שאולי לא נהרגו אבל נפגעו ללא תקנה. עדיף לשלם יותר ממה שמגיע למתחזה, מאשר לסייע פחות לאדם שנפגע באמת. 

כל זמן שאנחנו חיים במדינה שחיה על חרבה, שדורשת מאנשים את הקורבן האולטימטיבי, אין למערכת זכות מוסרית להתנהג כמו קלישאה של חברת ביטוח נכלולית. שלחתם אנשים למות, להיפצע, להיפגע? תנו להם את הטיפול והכסף שהם צריכים ביד רחבה, ולא יזיק גם קצת – או הרבה – כבוד. 

לצבא יש מספריים גדולים

היה ברור שזה מגיע. כבר עבר צו ראשון והיו אי אילו מיונים, אבל השבוע זה נפל עלי. ממש. הנקודה המטושטשת שהיא אירוע עתידי, הפכה מאי ודאות מעורפלת, צללית מטושטשת באופק, למשהו ממשי, מפוקס, תהום שאני דוהר לקראתה והיא לקראתי. 

זה התגנב אלי, אוסף לחיצות עדינות על כל מיני כפתורים. ופתאום זה שם. ויחד עם ההכרה מגיע חוסר האונים המוחלט. זו לא מורה שאפשר לריב איתה, בית ספר שאפשר לעבור ממנו, זה לא הורים אמריקאים שמביטים בתוגה על הילד שנוסע לקולג׳, זה חיתוך חבל הטבור. כבר הייתי שם, בבקו״ם, עם נגה. טקס פגאני שאתה מגיע אליו עם הילד שלך וחוזר בלי. מה לעזאזל.

ואני בודק מה אני יכול לעשות. התחלתי לחפש את קצינת הנפגעים המתאימה, כי אם כבר אב שנפל במלחמה, בכל זאת יותר תרמנו-כבר-במשרד מזה אין, אז אולי זה יכול לעזור. בכל שיחה כזאת אני מציג את עצמי כ״יתום צה׳ל״, ובכל פעם מתכווץ אצלי משהו בבית החזה, ומתיש ממש. מצאה שבוע להיות חולה בו, הפסיכולוגית, אם היא בכלל יכולה לעזור.

או אם זה נחוץ. בכל פעם שאני נכנס להיפרוונטילציה סביב הילדים שלי אני משתדל להיזכר שאני שרדתי את כל זה, ועוד בתקופה שבה הורים היו מעורבים פחות. ובניגוד לתומר לא הייתי מצויד בעשרות חברים, שנים של צופיפיניקיות נלהבת וגישת חתול גמיש במיוחד. הן חיות זו לצד זו, הוודאות שלאן שלא יגיע הוא יהיה בסדר, והחרדה שאולי אולי לא, ולא פחות גרוע – הפחד מתחושות האשמה שלא עשיתי מספיק אם יקרה לו משהו. 

במובן הזה לא עברתי מרחק רב מדי מהלילות בהם התלבטתי מול ילד חולה אם לרוץ למיון ליתר ביטחון, או להפסיק להיות היסטרי, זה רק חום גבוה. אבל ההחלטה כבר לא בידיים שלי. על התהום שאני דוהר לקראתה חקוק תאריך יום הולדת 18 של הילד, שאחריו שום דבר לא יהיה אותו דבר. 

האם קשה לי יותר לקבל את אובדן השליטה, או את העובדה שאין בה ממש צורך? שהילד-כבר-לא-ילד יסתדר בלעדי, והתפקיד שלי, שכבר הפך מראשי למשני, יידרדר לדרגת ניצב במחזה? לא יודע. אני מקווה שהפסיכולוגית תרגיש טוב בשבוע הבא. 

קנו לעצמכם מתנה לסגר

את הפוסט הזה אקדיש לקידום חסר בושה של פרופיל האינסטגרם המקצועי של בתי, שיצאה אל האזרחות בעיתוי מופלא של מגיפת סוף עולם וסגר. במקום לומר נואש היא ניצלה את הזמן כדי לצייר (וגם לנטפליקס, כי בואו), והשיקה את הפרופיל החדש כדי למכור ציורים. 

הבעיה כאן היא שאני, כאב, לכאורה פסול לעדות. כמו שהילדים שלי טרחו לשוב ולהזכיר לי בשלבים שונים של קיומם, המחמאות שלי הן ברמת אמינות של הבטחת בחירות של ביבי. כי אני הורה. ומן המפורסמות היא העובדה שכל ההורים בטוחים שהילדים שלהם מושלמים כמו פריחת הדובדבן ביפן. מכאן נובע הביטוי האמריקאי המקסים A face only a mother could love. אלא שזה לא מדויק. 

כל הורה יודע לזהות את החולשות של ילדיו, ובאותה נשימה הוא כמובן מצטיין בלעטוף את המידע הזה בשכבות יפות של צלופן. להמעיט בחשיבות החולשות, להאדיר את תחומי ההצטיינות. כשצפיתי בבת השמונה רוקדת במופע סיום השנה של חוג הבלט לפי קצב פנימי שלה, שבינו ובין המוזיקה ותנועות חברותיה קשר רופף, הבנתי שבלרינה היא לא תהיה. זה היה מקסים וחינני, ואפשר היה למצוא בזה אינדיבידואליזם ושמחת חיים, אבל כישרון למחול – פחות. 

כל זה כדי לומר שנגה מציירת נפלא, אבל באמת. היא מציעה את הציורים שלה למכירה במחירים שווים לכל נפש, כי חוש עסקי זה פחות הקטע שלה, ואתם יכולים לרכוש מתנה ייחודית לעצמכם וליקירכם בלי לזעזע את חשבון הבנק בזמנים חסרי הוודאות הללו. חפשו את היצירות של הנגה פה –  https://www.instagram.com/_nogale_/ ואל תתקמצנו. 

חיילות יוצאות מהבועה

החברה של נגה מהבסיס גרה בהתנחלות. היא מוטרדת מהבחירות הקרובות כי אין לה מושג למי להצביע: היא לא תצביע לביבי כי הוא מושחת, לגנץ כי יאיר לפיד, לבית  היהודי כי כהניסטים. אם לנסח זאת אחרת היא אותו זן נדיר שאני לא פוגש ביומיום או בכלל – ימנית אינטליגנטית בעלת מצפון. האמת שאפשר לעצור בימנית. כמה ימנים אני מכיר?

אנחנו נפגשים עם עוד כמה מהחברות לשירות של נגה שנשארו גם הן שבת. חלקן מסרבות בנימוס לאוכל שהבאתי כי הוא לא כשר. הן מגיעות מכל מיני מקומות בארץ, רובן ככולן מחוץ לבועת תל אביב. יש משהו נעים ונוח בלגדול בבועה. מתישהו בתיכון נגה אמרה לי שהיא לא מבינה, הרי כבר אין אפליה נגד נשים ומזרחים. בבית הספר של בת השבע יש ילדה שמעדיפה שיפנו אליה בלשון זכר, ואף אחד מהילדים לא עושה מזה עניין. כמה נאור, נעים ונוח בין הירקון לאיילון.

והומוגני מדי. צה"ל, מבלי דעת וכוונה, מטלטל את ההומוגניות הזו, את התפיסה החד מימדית. ואולם, לא תמיד: אני שירתתי ביחידה קטנה ומתנשאת שכמעט ולא פרצה את גבולותיי. בטירונות פגשתי את העולם האמיתי, אבל זה היה לתקופה קצרה וביחידה עצמה שירתתי בחברת חיילים שדמו לי הרבה יותר מדי. למעט מתנחל אינטליגנטי ומפחיד ("נוער כהנא לא כל כך קיצוני כמו שעושים ממנו") שהופיע ונעלם, כל שאר חבריי לשירות הגיעו מיישובים שהיו שיבוט של רעננה של ילדותי. שמאלנים מהשבט הלבן.

בדיעבד זו החמצה. אני עובד יחד עם לא מעט אנשים שהיגרו לארץ בצעירותם ומתייחסים לשירותם הצבאי כטרנספורמטיבי, חוויה מעצבת שהכניסה אותם בשערי הישראליות. עבור מי שנולד פה החוויה דומה למה שנגה עוברת. היכרות עם האחר, עם אנשים שגדלו חצי שעה נסיעה ממנה ושנות אור תרבותיות. זה מעניין, פוקח עיניים, מטלטל ומגבש. ולפעמים גם משעשע – ביקור בעיר אחרת שגרם לנגה לסמס לי "ברוך שעשני תל אביבית".

אני לא פגשתי אנשים כאלה. פגשתי אנשים שהכירו לי מוזיקה חדשה וספרים חדשים, אבל מתוך עולם ישן ומוכר. האופקים שלי, למעט אלה התרבותיים, נותרו ברוחבם המקורי,  אלה של נגה נמתחים למימדים חדשים. ואני שמח נורא. וגם מקווה שהחברה מההתנחלות תבחר נכון.

בעד ונגד להיפגש מחדש

"הדרך הטובה ביותר לשכוח מישהו, היא, לעתים, להיפגש עמו שוב", היה כתוב על פתק על הקיר בחדרה של ג'ינג'ית יפה שהייתי מאוהב בה בתיכון. היו לה עוד משפטים מהז'אנר, בעלי ניחוח מסתורי ועמוק. החזקנו ידיים כשהיא שיתפה אותי בהם, וזה הכי קרוב שהגעתי למשהו פחות רוחני איתה.

המשפט לקוח מ"עפיפונים" של רומן גארי, ובשנים שחלפו מאז חשבתי עליו לא מעט. השבוע הוא צץ לי בראש שוב לקראת פגישה עם מישהי שלא דיברתי איתה תקופה ארוכה. המשפט של גארי נשמע לי חכם אז, בחדר של הג'ינג'ית היפה, וככל שחלף הזמן נוכחתי שיש בו מן האמת. בשלב מסוים המהלך החברתי של החיים הופך פחות לינארי ויותר מעגלי. אנשים שהשארת מאחור בתיכון, בצבא, באוניברסיטה, צצים שוב בצמתים לא צפויים בחיים. הרשתות החברתיות הפכו את העניין לפי אלף יותר נפוץ. חברים מן העבר ואקסיות צצים להם בפיד משום מקום, שולחים מיילים, מצייצים. לפעמים זה מקרי, לפעמים זה נובע משעמום או משבר.

והמפגש עם העבר עלול באמת להיות מטלטל, זה לא שהצרפתי הדכאוני טעה לגמרי. אנשים נראים לפעמים רע מאוד כשהפרספקטיבה של אני בן ה-16 או ה-24 מתנגשת עם מה שאני יודע עכשיו. אם הג'ינג'ית היתה מופיעה היום, אוחזת בידי ומדקלמת משפטים חובקי יקום ועצים הייתי שולח אותה לדרכה. מה שפעם היה מסתורי ומרשים, נחשף פתאום כמה שהוא באמת: חוסר ביטחון, מגננה, פאסון. לפעמים זה עצוב, לפעמים קצת מנחם.

ולא תמיד זה מדויק. יש גם מפגשים שמפתיעים לטובה. אנשים מהעבר שזכרתי בכעס או כאב, שחשבתי עליהם רעות, ומתגלים כמורכבים ומוצלחים יותר. ואולי הם היו ממש אחלה גם אז, רק שאני לא יכולתי לראות את כל היופי הזה. מפגש מטלטל עם אהובה מן העבר יכול לשפוך אור גם עלי. על התגובות שלי אז והיום, נקודות התורפה, החרדות, הפחדים.

האנשים האלה שצצים מן העבר עברו כברת דרך, והשתנו, ומשהו בשיחה מתחיל כשהוא מתבסס על פיגומי זיכרונות ואז מתקדם אל העכשיו. הדמות מן העבר – קרוב או רחוק, זה לא תמיד משנה –  עוברת מהפך, מחד מימדיות למשהו שלם ועגול יותר. לפעמים זה עצוב, לפעמים זה יפה ומשמח.

השבוע לא הייתי בטוח אם זה מוצלח בהתחלה. נוח וקל לי יותר בחד מימדיות, מורכבות פירושה מאמץ ולמי יש כוח. אבל לרוב המפגשים האלה עם אנשים מפעם מועילים. לפעמים כדי לשכוח, לפעמים כדי לגלות מחדש, ולפעמים סתם ככה, כי נחמד להתרפק על זיכרונות. ולפעמים גם כדי להשכין שלום וליישר הדורים ולסגור איזו מגירה שנשארה פתוחה בלב.

ביקור ביקום המקביל של הילדה חיילת

"וואו! יש לך מלא נמשים," אומרת בפליאה בת הכמעט שבע לחיילת ג'ינג'ית. הגענו לביקור בבסיס של אחותה הגדולה, אי שם בממש צפון. מתברר שכל חייל או חיילת בבסיס שמע על האחות הקטנה, והיא מרוצה מאוד ממעמדה כסלב.

כשעתיים נסיעה כולל עצירה לקפה, זה משך הנסיעה עד לעולם חדש לגמרי. עד לפני חצי שנה ידעתי פחות או יותר איפה חיה הבת שלי. הכרתי את החברות הקרובות שלה, חלקן עוד מהגן. יצאתי ונכנסתי בשערי בית הספר, נהניתי ממיקום טוב באמצע המיקרוקוסמוס של חיי הנגה. לא עוד. כבר כמה חודשים אני שומע על יקום מקביל שנקרא "מחווה אלון". החוקים בו אחרים, השפה בו היא ניב אקזוטי של עברית, והוא מאוכלס באנשים שאני לא מכיר. שמות שלא נדבקים לשום תמונה. עולם זר שאין לי בו מעמד. לא אזרח, לא תושב קבע, לא תושב ארעי, לא פועל זר. רק ויזת תייר זמנית.

חיילת ותיירים

זו תפנית ברוטאלית בעלילת ההורות שמבוססת על ניתוק הדרגתי. איבוד אחיזה, שליטה ומיקום בחיי הצאצאה. זה מוציא אותי מדעתי. אני מנסה לשנן שמות והגדרות. מי זו המקבילה של נגה, מה זה ישב"ס, למה אסור לי לומר "צוות" אלא "סגל". הקרב אבוד.

לבסיס אנחנו מגיעים עמוסים בציוד ומזון. נגה מתריאה שתצטרף אלינו לארוחה חיילת נוספת. מצטרפות ארבע. היה מספיק גם לעוד שלוש. סבתא שלי ניצולת השואה עם אובססיית האוכל היתה גאה. הן שבע בנות בחדר, חולקות פולקלור ענף סביב מיטות קומותיים נטולות סולם, קישוטים לחדר כדי שירגיש סוג של בית, וכמובן אוכל. בת הכמעט שבע מציצה אל תוך הארון היחיד העמוס בממתקים ומפטירה בקנאה "אתן אוכלות מה שבא לכן, אה?"

אנחנו פוגשים הורים נוספים. הם נראים כמונו, קצת נבוכים, קצת לא במקום. מתקיימים חילופי תפקידים, כאן הילדות במדים שולטות, מכתיבות את התנאים – אסור להיכנס לפני שמישהי צועקת "בן במגורים" למשל. אנחנו בעיקר ספקי השירותים. אחת השותפות לחדר של נגה נזכרת בפנים נפולות שהכביסה המלוכלכת נשארה איתה, במקום לעשות את דרכה למכונת הכביסה בבית ההורים. היא מזהירה את שאר הבנות מגורל דומה. אנחנו לוקחים איתנו את הכביסה הביתה.

נגה עורכת לנו סיור בבסיס. מעט מאוד השתנה מאז שאני נשארתי שבת. צה"ל משמר את עליבות המבנים ונביבות השלטים באופן מעורר הערכה. היא מרגישה שם בבית. והיא יפה להפליא במדים המדוגמים, והחברות שלה חמודות והאנרגיות חיוביות ונינוחות. זה ממלא אותי אושר, אבל אני רק תייר. הוויזה מוגבלת, והשעה שבה עלינו לקחת את הכביסה ולהדרים מתקרבת.

אנחנו נפרדים ליד האוטו בלי להתחבק כי הפקודות של נגה בקרבת מקום. צריך לשמור על פאסון. הן לא יודעות שלפני דקה ליוויתי אותה ליום הראשון בכיתה א', כשהיא עוד הביטה בי בהערצה במקום לגלגל עיניים. היא לא הבת של, היא המפקדת. אחרי הכול, אנחנו בעולם חדש.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: