אחרי שכולם דחסו באלימות את המזוודות שלהם לתאי המטען תוך התעלמות מחוקי הנדסת המרחב, בישר הקברניט שאנחנו תקועים על מסלול ההמראה. שניים מתוך שלושת המסלולים בנתב"ג סגורים, אין לו אישור להמריא, משמע נאחר. המראנו, טסנו, נחתנו, איחרנו. אלפית השנייה אחרי שגלגלי המטוס חבטו בקרקע וכולם נעמדו חרף העובדה ששלטי ה"הדק חגורות" עדיין דולקים, התחיל האיש שעמד צמוד מדי אלי לסמס ולקטר. "לופטהנזה האלה היו מגיעים פעם בזמן", הוא אמר, "גועל נפש. איחור של עשרים דקות".

מכאן הוא עבר לביקורת נאצה על האוכל, אבל הפסקתי להקשיב והתמקדתי במאמץ הלא פשוט לסתום את הפה ולא לשאול אותו אם הוא דביל, ומה בדיוק הוא לא הבין ארבע שעות קודם לכן. חזרתי הביתה, חזרתי לעבודה, חזרתי לקרוא חדשות. אבל התחושה של הדקות שאחרי הנחיתה לא מניחה לי.

אני צרכן חדשות סביר. קראתי את הידיעות והפרשנויות על עמונה ואפילו חיפשתי עליה קצת מידע בוויקיפדיה. יש שם חמישים משפחות, מסתבר, זה הכול. קראתי את כל הפרשנים, שהסבירו למה הילארי תנצח, מסבירים למה טראמפ ניצח. לפני שנתיים פלוס-מינוס הם הסבירו למה ביבי ניצח. שמעתי הסברים מחברים טובים: על זווית הראייה הצרה שלי. על הבועה. על התסכול של אנשים שהעידן החדש השאיר אותם מאחור. על מגיפת הפוליטיקלי-קורקט שמעוותת את המציאות, שאנשים כמו טראמפ ולה-פן ימגרו מהעולם.

ונמאס לי מכל זה. אנשים מתוסכלים, אנשים נעלבים, אנשים רואים דברים אחרת, זה יופי. זה מאוד לא שיפוטי, זה מכיל, זה מקבל, זה בולשיט. כי אם כבר באים נציגי הימין ברחבי העולם וטוענים שבניגוד לשמאל המיופייף הם אומרים את האמת, אז גם אני יכול: יש המון אנשים לא אינטליגנטים או עצלים מחשבתית ברמה פלילית שמסתובבים שם בחוץ. הם לא מקשיבים לקברניט, הם לא בודקים את העובדות, ואז מקבלים החלטות בהתאם. הם מצביעים לאנשים שדופקים אותם אחר כך בשביל יישוב בהיקף של אולם אירועים בינוני, למשל.

ולא מדובר רק בימנים. זה אינו פוסט התנשאות שמאלני. זה פוסט התנשאות. נקודה. אנשים שמצביעים לג'רמי קורבין האנטישמי וההזוי בממלכה המאוחדת, תומכי ברני סנדרס שלא הצביעו בבחירות כמחאה, כל מיני פרשנים ב"הארץ" שגבו עדויות משלושה נהגי מוניות בתל אביב ופרסמו על זה טור דעה מלא חשיבות עצמית על ניצחון הבוז'י הקרב ובא – העצלות המחשבתית וסתם טמטום לא מקפחים אף מגזר.

אני לא מבין הרבה מאוד דברים, וגם לי אין סבלנות להתעמק בכל סוגיה ונושא. אבל לא תשכנעו אותי שאדם שמצביע לממשלה שנוהגת באופן שמנוגד לחלוטין לאינטרס הכלכלי והקיומי שלו הוא לא, ובכן, דביל. זו זכותו, וזו "האמת שלו", עוד ביטוי מתועב שמכבס ומכשיר בורות. מותר לסתום את האוזניים כשהקברניט מדבר, להתעלם מהמציאות ולהחליט על בסיס פחד ותוך התעלמות מעובדות וסטטיסטיקה. אני אקבל את התוצאות כי דמוקרטיה וכו'. אבל זה לא הופך את זה לפחות דבילי.

אם יש משהו שמוכיח את התזה של קהלת לגבי "ראינו-שמענו" הרי זו קבוצת הווטסאפ של הורי הגן/כיתה. נער הייתי וגם זקנתי, ומה שהתחיל באימיילים התפתח לקבוצה באפליקציה של מרק צוקרברג, אבל דבר לא השתנה, דבר לא נלמד. למעט האפשרות הברוכה ל-mute.

וכך, מפעם לפעם, עולה וצץ הדיון בסוגיית ימי ההולדת – האם מדובר באירוע אליו יוזמנו כל הילדים, או שמחה אליה יזמין כל הורה רק את מי שמתחשק לו. כלומר את מי שהילד שלו מחבב. כלומר את הילדים המקובלים.

זה המקום לציין לשבח את בית הספר של תומר, שבו מכיתה א׳ הודיעה המורה שאין חיה כזו, יום הולדת שאליו לא מוזמנים כולם, ושלא יתעסקו איתה. אבל לרוב אין בסביבה דיקטטור נאור שישליט סדר. וכך נותרת הבמה פנויה לשלל ויכוחים ודיונים בקרב ההורים.

והשחקנים המרכזיים הם לא פעם הורים נאורים ומודעים כיאה לתל אביבים, אקולוגים במידה, מחזיקים בתארים אקדמיים מרשימים ובאג'נדה מנומקת נגד בנייה על קו החוף, שמספקים שלל הסברים והצדקות ליום הולדת כאירוע חברתי בדלני. יש את עניין הרצון החופשי של הילד, ויש מגבלות לוגיסטיות – הדירות בתל אביב קטנות וחצר אין.

מיותר לציין שהילדים של אותם הורים מוזמנים לכל ימי ההולדת באשר הם. כשהילד שלך פופולרי, הכול קל יותר. אני יכול רק לדמיין איך היו אותם הורים מגיבים אם הצאצא הפרטי היה חוזר מהגן בוכה, כי הילדים דיברו על המפעיל המגניב ביום ההולדת בו בילו אתמול, ושאליו לא הוזמן. אני יכול להבין את הגישה הזו עד גבול מסוים – רובנו אנוכים, רובנו רואים רק את הילדים שלנו ורק את טובתם. גם אני.

אבל חלק מאותם הורים מבטאים ביומיום גישה שלא מסתדרת עם עמדתם בסוגיה הזו. אני מתכוון לאנשים שנוטים לקצה השמאלי של המפה, שרגישים לכל עוול מגדרי, לכל קיפוח מגזרי, לתחלואי הכיבוש, לגזענות. אנשים שיפגינו, יצייצו ויימחו על הפרת זכויות אדם, אפליה ורמיסת החלש, אבל איכשהו לא מצליחים לדמיין מה עובר על ילד שרואה פתאום בגינה את כל ילדי הגן בחגיגה שלא הוזמן אליה. הצבעה לרשימה הערבית המאוחדת אין, הזמנה לילד המעצבן אאוט.

אני קורא את הדיונים האלה וחושב על השמאל הישראלי, שההורים האלה ואני מספקים לו מנדטים מדי שנתיים-שלוש. זו אותה גישה. אידיאליזם תאורטי, אמפתיה על תנאי, צדק סלקטיבי. לרחם על פלסטינים – שיק. לרחם על קורבנות פיגוע ופועלים מפוטרים – שוק. זה מתנשא, זה מעצבן ובעיקר לא אפקטיבי. נכון, גם הימין לוקה בראייה חד מימדית, יחד עם עוד תופעות איומות בצד ההוא של המפה. אבל אני מסתכל על הצד שלי. ואני לא מחבב את מה שאני רואה.

הדיונים לגבי ימי ההולדת מגיעים לרוב לפשרה הגיונית. עד לאותה נקודה הם מעייפים ומעצבנים. אני מייחל להורה שיכתוב משהו כמו ״אני מבין שזה לא מוסרי, אבל על הזין שלי, אני אזמין ליום ההולדת של הילד את מי שבא לי״. זה יהיה ישר והגון יותר מלהמציא עוד תירוץ. בין אידיאולוג טוויטר לדושבג חסר בושה, אני מעדיף את הדוש.  

לא נסעתי למצעד הגאווה בירושלים לא רק כי אני עצלן, אם כי סביר שאם היה עובר בשדרות רוטשילד הייתי מצטרף. נשארתי בבית כי אני חי בבועה. אני יוצא מביתי שבבועה שבמרכז תל אביב, שבה הומואים ולסביות צועדים יד ביד ברחוב, וחברים ללימודים בבית הספר של נגה יוצאים מארון לא קיים בלי למצמץ, וצועד לעבודה בארגון בועה שבו אם אתה חולם בלילה על הערה שיש בה שמץ של קרבה לאי תקינות פוליטית אתה מתעורר ומתנצל.

השאלה שהטרידה אותי אחרי הסערה התורנית האחרונה שעוררו דברי הרב לוינשטיין היא האם מדובר בהונאה עצמית. האם הבועה שלי עד כדי כך הרמטית עד שאני לא מבחין בסכנה ברורה ומיידית הנרקמת מחוץ לגבולות מדינת תל אביב ועומדת עלינו לכלותנו? אני חושב שלא. חבר חובב גברים סיפר לי בקפה של שישי בבוקר איך בילדותו הומו נתפס אוטומטית כפדופיל. באותה תקופה הומוסקסואליות הייתה גם מחוץ לחוק בארץ (מה שנקרא "קיום יחסים שלא כדרך הטבע". החוק הוצא אל מחוץ לספר החוקים רק ב-88'). כשהייתי בתיכון ברעננה בשנות ה-80, לא הכרתי אף לא תלמיד גאה אחד. או כך לפחות חשבתי. בטלוויזיה, בקולנוע, בחוברות הקומיקס שלי לא היו הומוסקסואלים, ואם הם כן הופיעו זה היה בתפקיד הרע, הסוטה והמעוות, או פאנץ' ליין מהלך. היום יש גיבורי על גייז לגמרי כמו נורת'סטאר של מרוול או אפולו ומידנייטר של די.סי.

גייז על

אני לא זוכר מתי נתקלתי בפעם הראשונה בהומו אמיתי, בשר ודם. סביר להניח שבמערכת עיתון כלשהי. התקשורת תמיד הייתה מקום נוח יחסית עבור חברי הקהילה. במערכת של "ידיעות" נתקלתי במישהו שלמד איתי בשכבה ויצא מהארון. היכרתי חברים שסיפרו על החוויות שלהם בילדות, בצבא, על איך שהם חיים עכשיו. כתיכוניסט, גייז היה מושג שהכרתי,  אבל לא באמת האמנתי שקיים. רק ב"ידיעות" הפכו חברי הגייז לחלק מהיומיום שלי. כיום אני מתקשה להאמין בקיומם של הסמוטריצ'ים והלוינשטיינים, שנראים כמו נבל תורן בסרט קומיקס שרוצה להחזיר את העולם אל חשכת ימי הביניים.

פה ושם נשמעת צרימה, גם בבועה. שני ילדים רצים בחוף הים, האחד צועק "מי שמגיע אחרון הומו". וקשה לדעת אם מדובר בשרידים אחרונים לגזענות שעושה את דרכה אל מחוץ לעולם, בועטת וצורחת, או לסתם ביטוי חלול מרוקן ממשמעות. העולם שלי נקי כמעט לגמרי מעיוותים, לפחות למראית עין. לפני שנה ניהלתי עם נגה שיחה על אפליה. היא לא הבינה מה העניין. בשטח המחיה שלה אין אפליה נגד נשים, מזרחים, הומואים. תומר והחברים שלו משתמשים מן הסתם בכינויי גנאי אחרים. ועכשיו לך תסביר לילדים את מירי רגב.

בספר שאני קורא עכשיו, "צד שמאל של החושך", מתואר כוכב שבו כל התושבים א-מגדריים וא-מיניים במשך מרבית החודש. למשך ימים ספורים בלבד הם נכנסים למעין תקופת ייחום, שבה כל אחד יכול להפוך ל"גבר" או "אישה". לא מדובר בשינוי קבוע – אותו אדם יכול להיות פעם גבר ופעם אישה, ובהתאם יכולים להיות לו מספר ילדים מבני זוג שונים, שאת חלקם ילד בעצמו וחלקם נולדו לבן זוגו. מדובר בחברה שאין בה מושגי נשיות וגבריות, ובשל כך יש בה שוויון מוחלט. ועוד משהו – גם אין בה מלחמות. אורסולה לה-גווין כתבה את הספר כמניפסט פמיניסטי, וחשבה מן הסתם גם על ההומואים והלסביות שלא ממש נהנו מיחס אדיב וסובלני אי אז ב-1969. כמעט חמישים שנה אחרי, העולם שבו אני חי היה נראה לסופרת המהוללת כמו מדע בדיוני. הנורמות השתנו, והסוטים הם האנשים בעלי הסכינים והדעות החשוכות.

ואולי, ליתר ביטחון, אני כן אקח את הילדים למצעד הבא.

״ברור שהמוות הוא לא הסוף״. עד לאותו רגע השיחה היתה נורמלית לגמרי. הוזמנתי לארוחה בערב יום העצמאות, בחברת אנשים שאת רובם לא הכרתי. השיחה עם אחת מהן הגיעה לשלב ה״במה אתה עובד״. היא קואצ׳רית. מעניין. היא מטפלת בהיפנוזה ומחזירה אנשים לגלגולים קודמים. אוקיי.

העולם הבא נראה לי תמיד הפתרון הקל והנוח לפחדים של אנשים חילונים מדי. השלב הבא במיקוח על החרדה מהמוות. אני לא רוצה להאמין שזה הסוף. לא שלי, לא של אנשים שאהבתי ומתו. מצד שני אני לא מסוגל לקנות את אגדת גן עדן, המקום הקסום הזה שבו ניפגש כולנו בסוף, נראים כאילו רוטשנו בפוטושופ, מוקפים במלאכים עם כלי מיתר כשאלוהים על תקן המארח.

אחרי שהורדתי את האפשרות הזו מהשולחן נשאר עניין גלגול הנשמות. זה רוחני-מיסטי-מתוחכם. לא חבר דמיוני שמבטיח לי חיי נצח בקלאב מד בשמים, אלא משהו שיש לו, אליבא ד'בת שיחי לארוחה, הוכחות מדעיות. כמו העניין הזה של משקל הגוף אחרי המוות. 21 גרם הולכים לאיבוד כשאדם מת, והטענה היא שזהו משקלה של הנשמה. רעיון נחמד, למרות שהייתי מצפה שנשמות שונות יהיו בעלות משקל שונה. אני די משוכנע, למשל, שלפרינס היתה נשמה במשקל כבד.

הטיעון הזה לגבי משקל הנשמה הוא לא הדבר המפוקפק היחיד בתאוריה. איכשהו גם כל גלגול קודם הוא בגופו של גנרל במלחמת האזרחים האמריקאית, קיסרית מצרית קדומה או פילוסוף מבריק. אף אחד לא מגלה שבגלגול קודם הוא היה בעל פיצוציה או רואה חשבון אפרורי בחברת ביטוח. בנוסף, רובנו המכריע חוזרים בגירסה חדשה, נטולי זיכרונות קודמים. פה כמובן נכנס העניין הכספי. המאמינים בגלגול נשמות גורסים שיש זיכרונות קודמים ומטענים, אבל אנשים נטולי מודעות כמונו חסומים כל כך שאין לנו גישה לשם. תמורת סכום נאה (פר פגישה, כן?) הם יעזרו לנו למצוא את הדרך למטמון הזה.

ואני שואל איך זה עוזר לי. איך אפגוש את האבא או הדוד שאיבדתי, ואיך אחזור לחיים כדי לתצפת על הילדים והנכדים והנינים שלי. אם זו לא אופציה באמת לא אכפת לי אם אתגלגל לגוף של מצביא נועז או חתול סיאמי. מה שמפחיד במוות הוא שזה הסוף המוחלט של הסרט. פתרון שלא מספק את המשך העלילה לא מעניין אותי.

גרוע מזה, אני מרגיש שמישהו מנסה למכור לי משהו, לרכוב על החרדה שלי ולספק לי סם הרגעה מטשטש ומטמטם. זה "הערבים נוהרים לקלפיות באוטובוסים" בגירסה המורבידית. זה רע בדת ממוסדת. זה מכעיס יותר כשזה מגיעה באריזה פסאודו-מדעית, ניסיון לזהות נישה חדשה של צרכנים: הם כבר לא דתיים, כלומר אי אפשר למכור להם אינדולגנציות. מצד שני הם שטחיים וחסרי סבלנות ומפוחדים מדי בשביל המדע הקר והמנוכר שמסביר שהסוף מסתפק בכלום ודישון הקרקע. אז הנה, קח פתרון אמצע. לא דת, לא מדע, פתרון דיאט. יקר, אבל אחלה סחורה. אני לא רוצה. אני מעדיף להתמודד עם האמת המפחידה, מאשר לקנות אשליות שקריות.

הביאו לי פתרון מדעי הארדקור. תנו לי להעלות את המודעות שלי על דיסק קשיח ולראות מה קורה לנכדים של הנכדים של נגה מבעד למצלמה משוכללת עם עדשה תוצרת גרמניה. את הקסם והכישוף שלי אני מעדיף בספרים ובסרטים שאני צורך כדי לברוח מהמציאות פה ושם. אל תנסו לערבב לי אותם בחיים עצמם.

יש סיכוי מסוים שסבא וסבתא שלי היו מצביעים לבית היהודי, ואולי אפילו אומרים מילה טובה על בצלאל סמוטריץ', מבחינתי נער הפוסטר של כל מה שחולה בחברה הישראלית. סבא וסבתא שלי שרדו את השואה, מה שאי אפשר לומר לגבי הרוב המכריע של המשפחה שלהם. הם עלו לארץ בגיל מבוגר עם בנם היחיד, רק כדי שהוא ייהרג במלחמה מטומטמת ומיותרת ב-73'. הם עלו לארץ כי האנטישמיות בהונגריה, אחרי המלחמה, הפחידה אותם. ואחרי שואה ומלחמה ושכול הם לא בטחו בממסד, לא האמינו באלוהים ולא חיבבו ערבים. אבל הם היו שורדי שואה והורים שכולים וקשישים. מה התירוץ שלכם?

נקמה מאורגנת כראוי

אין מקום להשוות, אף פעם אסור להשוות. לא אם אתה סגן רמטכ"ל ולא בכלל. לטובת אלה שכן משווים פירסם סמוטריץ' הסבר מנומק ומפורט על ההבדלים בין אז לעכשיו. אם הערבים לא היו נלחמים בנו, הוא כתב, לא היה נהרג ולו ערבי אחד. ואם המדינה היתה נוקמת באויב באופן מסודר, יהודים לא היו לוקחים את החוק לידיים ושורפים משפחה או חוטפים נער ערבי ורוצחים אותו. יש סיבה לשנאה, לקריאות מוות לערבים, לבקשה להפריד בין יולדות בגלל לאום. סיבה רציונלית, לא גזענית. לא שנאת הזר אלא מלחמה באויב. זו לא השנאה שסבא וסבתא שלי ספגו.

גם אני לא הייתי רוצה לבלות ליד ערבים בחדר לידה, אגב. או ליד חרדים. או דתיים לאומיים. או היפסטרים. או רוב בני האדם באשר הם. גם לא בבר או בגינה ציבורית. אבל מה לעשות.

אני לא יודע לגבי ח"כ סמוטריץ', אבל כשאני משווה בין דברים אני מצביע על דמיון ביניהם, לא טוען שהם זהים. ישראל אינה גרמניה של לפני מלחמת העולם השנייה. אבל יש בה לא מעט נקודות דמיון לתקופה ההיא ולמשטרים רעים אחרים. כשסמוטריץ' מדבר על הפרדה בין יולדת יהודייה ליולדת ערבייה, ואשתו מדברת על "רגע יהודי טהור" שבו היא לא רוצה שערבי יהיה לידה, זה נשמע לי כמו גזענות ומזכיר לי דיבורים על הדם הארי הטהור. כשצועקים מוות לערבים זה לא נשמע כמו "מוות לכל הערבים שמפעילים נגדנו אלימות בלי סיבה אמיתית וכל השאר דווקא סבבה". זה נשמע לי כמו מוות ליהודים בכיכוב מיעוט אחר. ארגון להב"ה, לה פמיליה וכל השאר מדברים על גזע עליון וטוהר דם ומה לעשות אני לא מתחבר. אני לא מרגיש עליון במיוחד. הם לא שונים בעיני מארגוני עליונות לבנה במדינות אחרות.

אני כן מפחד. כשאני שומע ערבית אני נלחץ קצת. מהבחינה הזו הקורס ללימוד שפת השכנים/אויבים עזר. השבוע כששתי הקופאיות באם-פם התווכחו הבנתי שהן מדברות על עבודה, כנראה ריב על משמרות, ולא על הדרך היעילה ביותר להפעיל מטען ולהעיף לשמים כמה שיותר יהודים. נרגעתי וקניתי חלב. הפחד הזה הגיע ומגיע אלי מהערבים בספרי חסמב"ה ודני דין שקראתי כילד, מהטלוויזיה, מפוליטיקאים, מ"נוהרים לקלפיות". אולי העניין הזה של נקמה, ושל טוהר והפרדה בזמן צירי לידה הם בכלל תוצאה של פחד, של משהו לא רציונלי? אני יודע שאני מגיב באופן לא הגיוני כשאני מפחד. אולי גם הסמוטריצ'ים עובדים על אותו רגש בסיסי?

בין שני תאריכי הזיכרון, לשואה ולמלחמות – כמו שתומר שאל פעם כשהיה בגן, "מתי זה יום השואה לחללי צה"ל" – אני חושב קצת על סבא וסבתא שלי ומה שעבר עליהם. קצת כי זה כואב. ואני חושב על האבא שלא הכרתי. והמסקנות שלי הן שבני אדם עושים דברים איומים זה לזה, ללא הבדל דת, גזע, ואולי קצת כן בעניין המין, כי לגברים יש הספק מרשים יותר בנושא. תמיד יש לזה לכאורה סיבות מפורטות ומנומקות בצד אחד של התמונה, ואלמנות ויתומים ואנשים שצולקו לשארית חייהם בצדה השני. אם האלוהים של סמוטריץ' היה באמת קיים הוא לא היה מתעסק בנקמות. הוא היה, כמו ששר החבר צימרמן, מונע את המלחמה הבאה.

"כמו שנמר לא יהפוך את עורו״, אמר העמית שלי לעבודה. הסתכלתי עליו, מנסה להחליט אם הוא צוחק עלי או לא. זו היתה שיחה די סטנדרטית עד לאותו רגע, ואז הגענו לדיון על פוליטיקאי כלשהו והסיכוי שלו להשתנות. ״אצל הנמר זה החברבורות״, אמרתי לו. ״אה כן, זה הזאב שלא משנה את עורו, נכון״?

לא נכון. הביטוי המקורי משתמש לא רק בחיות, אלא גם בבני אדם. אבל בסביבה הסטרילית שבה אני חי ביטוי כזה – גם אם מקורו בתנ״ך – לא עובר. אני עובד בסביבה המכילה והמקבלת ביותר בעולם. כנראה ללא תקדים בהיסטוריה. אין בה מקום לאזכורי מיעוטים, הערות על נטיות מיניות, שוביניזם וכו׳. זה חלק כל כך בסיסי בתרבות, זה מוטבע בחלקיקי האוויר הנקי שאני נושם בחלל העבודה הפתוח, עד שאני באמת לא בטוח אם האיש שדיברתי איתו ידע ובחר לא לומר את המילה המפורשת, או שהוא כבר הטמיע את הקודים והמילה ״כושי״ נמחקה מאוצר המילים שלו לבלי שוב.

דילוג קטן בזמן, כחמש עשרה שנים אחורה, לתקופת העבודה שלי ב״ידיעות אחרונות״, סביבת עבודה שונה לגמרי. הייתי אחראי על כפולת עמודים מסוימת בעיתון היומי, יחד עם עורכת נוספת. היינו עורכים ידיעות, ו״מורידים״אותן – זה היה הז׳רגון –  לדפוס. מכיוון שעבדנו יחד העלמה שעבדה איתי נהגה לשלוח לי במערכת המסרים הפנימית הודעות כמו ״הורדת את הידיעה של גד כמו ש(התייחסות לקרובת משפחה כלשהי ופעילות פיזית מז׳אנר מסוים שהיא מבצעת עם עובדים זרים)״? ואני הייתי עונה שכן, ושואל אם היא הורידה את הידיעה על משרד האוצר כמו שאחותה… וכו׳ וכו׳.

מכיוון שזה היה מנהג שהיא התחילה בו, ומכיוון שהוא שעשע אותה מאוד, אני מניח שהיא לא הוטרדה מהעניין. אם זה היה קורה במקום העבודה הנכחי שלי סביר ששנינו היינו מאבדים את פרנסתנו מהר מאוד. אין מקום להומור כזה יותר. וכאן מגיע השלב שבו אני אמור לקטר על מהפכת הפוליטיקלי קורקט, וכמה זה נורא, ואיך אי אפשר לומר יותר כלום, וסתם מחמאה לאישה יפה – או ביטוי מהתנ״ך – יכולים לגרום לך לנזק בלתי הפיך. איפה סביבת העבודה היצרית ועמוסת הליבידו והעניין של העיתון, מול המעבדה הסטרילית נטולת הרגש של עולם ההייטק.

אין לי תלונות, לא באמת. אני אוהב יותר את הסביבה הפתוחה עד פרוצה ההיא של פעם, כן. אבל זו לא חוכמה. לא מזמן הלכתי ברחוב הקטן שבו אני גר בשעת ערב, ונהניתי מאוד מהשקט והשלווה. בחורה שהלכה לפני הסתכלה אחורה, ועברה את הכביש. אני נהנתי מהפסטורליה, אבל היא מצאה את עצמה צועדת לבד ברחוב חשוך עם גבר זר. העורכת ההיא מאוד נהנתה מההומור הגס שהתפתח בינינו, אבל גם סיפרה לי על כתב התרבות הרגיש שהציע לה הצעות מגונות, והוא לא היה היחיד. כך שאני יכול להעדיף אישית את התקופה שבה היה מאוד כיף להיות גבר סטרייט לבן ואשכנזי, אבל גם להבין שללא מעט קבוצות אחרות התקופה ההיא היתה פחות נעימה.

ובשורה התחתונה הגישה שלי לנושא מתחילה ונגמרת במתבגרת. עם כל הכבוד לליברליזם וערכים, אני קודם כל חושב עליה. ואם אני צריך לבחור באיזו סביבת עבודה היא צריכה לשרוד, התשובה ברורה מאליה. אני רוצה שהיא תגיע לעבודה בלי לחשוב לרגע על איך היא לבושה, מה היא אומרת, ובכלל מה המגדר שלה. שאף אחד לא יקרא לה דעתנית, או היסטרית, ולא ירגיש נוח לחוות דעה על המחשוף שלה או להתקרב מדי אליה כשהיא רוקדת באירוע חברה.

היא צריכה להרגיש בטוחה לגמרי, בלי לפחד, בלי לחצות כביש מטאפורי לצד השני. אני ושכמותי יכולים להתלונן שמשעמם לנו בשיחות פרטיות בחדר סגור. זה מחיר שאני מוכן לשלם בחפץ לב, יחד עם הוויתור על הכושי של ירמיה. יש מספיק פתגמים וביטויים אחרים. נסתדר.

הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושב על יהדות הוא ג׳קי מקייטן. הייתי בחטיבת הביניים, ולכיתה נכנס איש מקריח עם כיפה שבא לדבר איתנו לקראת הבר מצווה. הוא נראה חביב ונבון, דוד נחמד שכזה, עד לרגע שבו הוא פתח את הפה. עיקר ההרצאה היתה על חשיבות הדת והתורה, אל מול התרבות הקלוקלת וחיי היומיום של החילונים. דעתו על ההעדפות התרבותיות שלנו הסתכמה במשפט ״זה לא השירים האלה של ג׳קי מקייטן״.

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. מקייטן היה זמר מזרחי ששר את הלהיט הגדול והלא ממש נעים ״המענטזת״. לא היה לו שום קשר לעולם התרבותי שלי. למוזיקה ששמעתי, לספרים שקראתי. המסקנה הברורה והמיידית הייתה שלדוד שעומד מולי אין מושג. ושיש סיכוי מצוין שהוא לא ממש אינטליגנטי. כמה שנים אחר כך מקייטן חזר בתשובה, הפסיק להופיע מול קהל מעורב של נשים וגברים, ומן הסתם היה מוכן לחבור לסיבוב הופעות לטמבל שהרצה לנו על יהדות.

מערכת היחסים שלי עם הדת נשארה מאז יציבה למדי: זרות וריחוק. את הרבנות לא פגשתי בחתונה, אבל כן בגירושים. פחות בגלל ענייני מסורת, יותר בגלל רתיעה מהממסד המושחת והכופה. אבל מתברר שגם אם הרחקת עד קפריסין כדי להתחתן אזרחית, להתגרש בכל זאת צריך דרך המדינה. כל העניין היה מגוחך. בשלב מסוים ישבתי בחדר עם צמד מעובדי המקום. אחד כתב על נייר דמוי קלף את כתב הגירושין. השני כנראה תמך בו מוסרית. מכיוון שחוץ ממוראל לא היה לו מה לעשות שם, הוא פטפט איתי. כשהבין שהנישואים היו אזרחיים, הסביר לי שזו הסיבה לגירושים. ״אין בהם קדושה״. החבר שלו המשיך לכתוב בדיו מקסת שעשויה חתיכת קרטון מודבקת לחפיסה של פאל-מל. לא ראיתי מחשב בשום מקום, אבל כרטיסי אשראי הם קיבלו.

זה היה כל מה שמאוס עלי בדת מאורגנת: חשוך, צבוע, חמדני ומנותק מכל מה שקשור לחיים שלי. גלולה מרה שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה בחיים.

פה ושם הצלחתי לראות את הדת באור שונה. בעיקר בכל מקום שהממסד נעדר ממנו. פגשתי דתיים שחיבבתי והערכתי, שהסבירו את האמונה ואת דרך החיים שלהם באופן שיכולתי להבין, ובעיקר בלי מיסיונריות מחד והתנשאות מאידך. ולמדתי להעריך את החשיבות והכוח שבטקסים מסוימים. לקרוא קדיש מעל קבר למשל. אין קשר לאמונה באל נקמן והומופוב. הטקסים האלה הם בעלי השפעה פסיכולוגית, ולפעמים אתה הולך עם מה שעובד. למדתי להבדיל בין מסורת לדת.

זו גם הסיבה שמצאתי את עצמי בשבת בבוקר בודק בית כנסת שעליו המליץ חבר לעבודה. תומר יהיה בן 13 השנה ויעלה לתורה. למה? כי החברים שלו עולים לתורה, וכי יש משהו יפה במנהג הזה – טקס התבגרות שהמדינה והרבנים לא מתערבים בו. טקס שממוקם בצד השפוי והנאור של המסורת מבחינתי. 

המקום שהגענו אליו לא היה בית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי. החלל בפנים נראה רגיל לגמרי, כולל מחיצת הפרדה נמוכה בין נשים לגברים שאף אחד לא באמת התייחס אליה. האנשים בפנים לבשו בגדים רגילים לגמרי מתחת לטליתות ולכיפות. הממליץ מהעבודה הצביע על נציגת תא גאה של מפלגה אחת, בזמן שבין העולים לקרוא מהתורה היו גם גברים וגם נשים. האווירה הייתה צבעונית ורגועה ונעימה.

זה נראה נורמלי לגמרי. וזה לא נעשה במסגרת פורצת גבולות או חתרנית. סתם בית כנסת של קהילה סובלנית, מתקדמת ובעיקר לא מתאמצת. אבולוציה ולא רבולוציה. מבט מבעד חלון שנפתח למציאות חלופית שבה הדת מתקדמת לה בקצב נינוח ומתאימה את עצמה למציאות המשתנה. לא היהדות של האיש ההוא שנכנס לכיתה שלי וחשב שכל החילונים עסוקים בלשמוע מוזיקה מפגרת נחותה. לא היהדות של סמוטריץ׳ ההומופוב, של החרדים מדכאי הנשים וחופש הביטוי, של המקובלים שמוכרים נסים מפוקפקים תמורת סכומי עתק.

הלכתי הביתה, לילדים שלי שלומדים בבתי ספר במדינת תל אביב במסגרת משרד החינוך מצנזר הספרים של הבית היהודי. בדרך, באחד הקיוסקים הפתוחים בשבת, ראיתי תמונה של חולדאי על השער של Time Out עם הציטוט: "תל אביב היא הדוגמה לאיך שמדינת ישראל הייתה צריכה להיות״. ונאמר אמן.

כשגדלתי ברעננה לא היו בה ערבים. אולי חוץ מפועלי בניין שהקימו עוד קוטג׳ ברחוב שלי. אבל ערבים לא למדו איתי בכיתה. להורים שלי לא היו חברים ערבים. או שכנים ערבים.

הם אולי 20% מאזרחי המדינה אבל אני לא רואה אותם. היה לי מורה לערבית ביסודי שהיה ערבי. אבל זה היה לתקופה מוגבלת. ערבית התחלנו ללמוד מאוחר, ובחטיבה אפשרו לנו לבחור בין צרפתית לערבית. ברור שהלכתי על צרפתית, שפה תרבותית וכל זה. למה שמישהו יכריח ילד שגדל במזרח התיכון ללמוד ערבית.

רוב הערבים שפגשתי היו ביצירות תרבות. חסמב״ה למשל. כל הילדים בשכונה קראו חסמב״ה וגם אני רציתי. קראתי את כל הספרים בסדרה אני חושב, וחוץ מאלימלך זורקין הם נלחמים שם בלא מעט ערבים. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מרושעים, טיפשים ומכוערים. גם דנידין הרואה ואינו נראה מטפל יפה בערבים, ובקלות. הוא אולי ילד, אבל הם לא בדיוק העיפרון הכי חד בקלמר, הרי. קטן עליו.

והיו את הערבים בסרט הערבי של שישי בצהריים – מלודרמטיים, מגוחכים. ואת הערבים שבעיתון ובחדשות. דוקרים, יורים, מתפוצצים. ואת הערבים של ערוץ 1, המסעדה הגדולה למשל: אתנחתא קומית לא מזיקה ולא מצחיקה בדרך כלל.

לא היו איתי ערבים בצבא מן הסתם. באוניברסיטה נתקלתי בערבייה אחת. היא היתה נחמדה דווקא. לא עבדתי עם ערבים כמעט – היה כתב מקומונים אחד, שגם היה חביב באופן מפתיע. עוד מישהו ב-QA בחברת הייטק אחת, שאולי החלפתי איתו חצי מילה. הילדים שלי לא למדו עם ילדים ערבים, למעט ילד אחד בשכבה ביסודי של המתבגרת. זהו

עכשיו יש לי מורה לערבית שהוא ערבי אמיתי. הוא גם מלמד אותנו ערבית אמיתית – לא ספרותית, אלא כזאת שאפשר ממש להשתמש בה. הוא איש נחמד ומורה מצוין, ולמעט נטייה ליותר מדי בדיחות על אשתו בנוסח עדות אדיר מילר הוא לגמרי אחלה. לא נראה שהוא רוצה לדקור מישהו. סתם לחיות כמו בנאדם.

אני לא מכיר ערבים כי הם לא נמצאים בסביבת המחייה שלי וכי מילדות למדתי – מהתקשורת, מספרים, מהאנרגיות באוויר – לפחד מהם מחד ולא להבין אותם מאידך. מילולית לא להבין אותם, מה הם אומרים, מה הם מרגישים, ברמה האנושית הבסיסית. יש סיבה לחוסר ההשקעה בלימודי ערבית. אני בטוח בזה. קל יותר לפחד ולשנוא כשלא מבינים.

אין לי מושג איך זה להיות ערבי ישראלי. אני יכול רק לנחש. אני יכול לתאר לעצמי איך הייתי מרגיש בתור אזרח סוג ב׳. איך זה היה מרגיש אם היו מסתכלים עלי עקום באוטובוס או מורידים אותי ממטוס, איך הייתי מגיב אם הייתי קורא בעיתון שההשקעה בחינוך של ילד יהודי היא ב-80%-90% גבוהה יותר מההשקעה בילד שלי.

אני יכול גם רק לנחש מה הייתי חושב על המחבל מדיזנגוף. אני מניח שבעיקר הייתי מתעצבן על הבנזונה שארגן לי עכשיו סיוט בכל בדיקה שגרתית, אולי בכל נסיעה לעיר שאינה ערבית, הבנזונה שדפק עוד יותר את המיקום הנחות שלי בסולם החברתי הישראלי, הבנזונה ששפך דלק על מדורה שהייתי מעדיף שתכבה. הייתי מבין בדיוק מאיפה התסכול והזעם שלו באים. ורק מתבאס שהם יצאו החוצה ככה. ובעיקר מקווה שמתישהו יהיו כאן באמת דו קיום ובאמת דמוקרטיה. פעם.

הייתי מצרף לינק לטור של רענן שקד ב"שבעה ימים", אבל אין כזה. בהתאם למדיניות העיתון בו הוא עובד, ולגישה שלו עצמו, לא תגיעו לטור הזה סתם ככה, חינם. אז אם לתמצת: שקד מקטר על כך שהאינטרנט הוא עץ שיונק ומייבש את כל שאר היער שסביבו (דימוי יפה), הופך את הכל לחינמי, ומייתר את המקצוע שלו ושל כולכם. 

מה נשאר? רק לעבוד בהייטק, מספר דו ספרתי של שעות ביום, ולא לראות את הילדים לעולם. האישה תטפל בהם. עבדות מודרנית, תוגה, סוף.

מה שמעצבן בכל זה, ובכלל בגישה של שקד לאינטרנט (זה לא הקיטור האנטי דיגיטלי הראשון שלו), הוא שאין לה באמת בסיס עובדתי. מילא אם שקד היה מדבר על העיתונות בלבד. גם אז אפשר היה להזכיר לו שקבוצת התקשורת שבה הוא עובד מתנסה בתקופה הזו ממש במכירת תוכן מקוון עם אפליקציות לכלכליסט, ידיעות אחרונות ובלייזר, למשל. אבל שקד מדבר על כו-לם.

אם שקד היה משתמש בגוגל – למרות שמדובר בטור דעה, ותאורטית אין סיבה לטירחה שבעבודה ממשית – הוא היה מגלה כמה עובדות מעניינות שרלוונטיות לטיעונים שלו. נתחיל בטענת החינם, שכבר מזמן רחוקה מלהיות נכונה. אייטונס של אפל רשמה הכנסות שיא של 2.4 מיליארד דולר ברבעון הראשון של 2013, ממכירות ספרים, מוזיקה, סרטים ואפליקציות. ב-2012 הכניסה החנות של אפל 4.3 מיליארד דולר ממוזיקה בלבד. 60% מהכנסות תעשיית המוזיקה באותה שנה הגיע מאפל. הנתון הזה במגמת עלייה, ולא מעט מחקרים מראים שהורדות פיראטיות לא פוגעות בהורדות החוקיות כלל. 

הלאה. שקד מזכיר את גוגל ופייסבוק. הוא לא מזכיר את אמזון, שמוכרת באינטרנט מוצרים של ממש, כולל הדבר ההוא, ספרים. גם בפורמט דיגיטלי – פורמט שגם ידיעות אחרונות מקדם בארץ, בתשלום. אמזון מאפשרת לחנויות קטנות להשתמש בפלטפורמה שלה, ובאופן דומה אתרים כמו Etsy ו-eBay מאפשרים לאנשים פרטיים וחנויות קטנות להגיע לקהלים גדולים בלי להשקיע בפלטפורמה כלשהי. 

ועוד לא הזכרנו את עוזי וייל וגיוס הכסף לספר שלו דרך האינטרנט, ועוד שלל מיזמים וחידושים שמאפשרים לאנשים למכור את פרי עמלם וכשרונם ברשת, תמורת כסף.

עכשיו לעניין עבדות ההייטק – שקד שולף שם ראיון עם יזם שמספר איך הפקיר את אשתו עם הילדים ונעלם בערבות הרצליה פיתוח במרדף אחר האקזיט. זה מדגם סטטיסטי מרשים, יזם אחד. מה לעשות שהייטק זה לא רק סטארט-אפים. יש גם לא מעט חברות עם שעות עבודה מסודרות, ואנשים (כולל נשים! אפילו אמהות!) שמצליחים לשלב בין קריירה למשפחה ואפילו תחביב או שניים. 

אגב, היכרתי עורך חדשות בכיר שנשבע לא לחזור לתפקיד אחרי שגילה שהוא גוזל ממנו כל שעה פנויה עם ילדיו. בעיתונות. המודפסת. האיזון בין קריירה למשפחה הוא שאלה של אופי והחלטה אישית.

ולבסוף – הרומנטיקה. מה עם הספר או הדיסק ששינה את חייכם. איך בדיוק האינטרנט יספק תחליף לזה? די בקלות האמת. הבת שלי חושבת ש-Wish you were here הוא השיר הכי טוב בעולם, אחרי ששמעה את האלבום דרך תיקיית הדרופבוקס שבה אנחנו חולקים מוזיקה. ואת הספר הנפלא שאני קורא עכשיו הורדתי מהרשת, היישר לקינדל שלי. בלתי נתפס.

מה שמרגיז בנרגנות האנכרוניסטית הזו, היא שהיא פשוט מיותרת. האינטרנט הוא פלטפורמה, אמצעי, שצריך להסתגל אליו. העידן הדיגיטלי עדיין בראשיתו, עדיין מתעצב. קביעות גורפות כמו של שקד לא שונות בהרבה מאלה של קשישים נרגנים בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת שראו בזיגי סטארדסט, ששקד מתרפק עליו בטור, תועבה שאינה קשורה למוזיקה איכותית בשום צורה.

כמו שכתב פעם מאיר שליו, קולגה של שקד, על מתנגדי הספרים הדיגיטליים: הריח של ספר מודפס הוא ריח של נייר ודבק. וגם כשעברו מכתב יתדות לפפירוסים, היו בטח טיפוסים שטענו שאין כמו משקל לוח האבן ותחושת האותיות המסותתות בו, ולעזאזל, הנה הולכת השכונה. כנראה שזה לא האינטרנט – זו הקדמה, שתמיד מצליחה להפחיד ולעצבן את מי שלא מנסה להסתגל אליה.

אני לא מבין מה רוצים משאול מופז. כן, תרגיל ציני ומלא אופציות לשליפת ציטוטי עבר ומיקס של נוי אלוש. יופי. היו כבר מספיק פוליטיקאים שעשו דברים דומים. אז הם רק השתינו מהמקפצה, הוא גם הוסיף נפיחה. אז מה. הם פוליטיקאים. הם עובדים בפוליטיקה. תתמודדו.

בקיצור כל הצקצוקים הם לא העניין. מה גם שלו מופז היה עושה דבר דומה עם מפלגת שמאל בשלטון, סביר שהפיד שלי בפייסבוק וטוויטר לא היה רוגש כל כך.

מה שבאמת מעניין זה למה. מה חשבו מופז והיועצים שלו. איך בדיוק הצעד הזה מקדם אותו. מי באמת חושב שלהיות הביץ׳ של נתניהו ממצב את מופז כמתמודד ריאלי בשנה הבאה.

ואז הבנתי. מופז הוא גאון. הוא מעולם לא התכוון באמת לרוץ בראשות קדימה. כשהוא העיף את לבני מהקוקפיט, זה לא היה כדי להנחית את המטוס המקרטע בעצמו. היה לו ברור שההתרסקות בלתי נמנעת.

לא. זה היה כדי להשתלט על המצנח. למופז לא היה עניין בלהציל את הנוסעים. שהמטוס יתרסק ויבער. המסלול שלו היה ברור: קדימה הפכה לכלי שייקח את מופז אחורה, בחזרה לליכוד, לשריון תפקיד בכיר ומפנק בממשלת נתניהו הבאה. ריספקט.