הסתכלתי על שלושת הציפלונים בני ה-15, ואז על הספה הכבדה שחיכתה להם, והיה לי ברור שאין להם סיכוי. הם הגיעו משבט "קהילה" של הצופים כדי לאסוף ספה ישנה של חברה טובה, אני הייתי על תקן סיוע לוגיסטי. רק לחכות להם בדירה שלה עד שיבואו ויקחו. אבל אז העלילה הסתבכה.

הזזנו חפצים, הרמנו, דחפנו והתנשפנו, חותרים במסלול עקלקל דרך הסלון, והגענו לדלת. הדלת צרה והספה רחבה, עבור לא תעבור, הבנתי. אבל לא שלושת המוסקטרים שלצדי. הפכנו, סובבנו, הזענו, מוצאים זוויות חדשות בקיעים בחומה, דרך החוצה. הפעמון של השכנים נלחץ בטעות וצופיפניק נבוך התנצל וחזר למשוך ולהזיז, ואיכשהו הספה מצאה את עצמה בחוץ, במסדרון, כמעט בת חורין. 

פקפקתי באפשרות שהיא תעבור את דלת חדר המדרגות, ולמעלית היה ברור שהיא לא תיכנס, אבל בשלב הזה כבר הבנתי שהבעיה היא אצלי. בכל זאת שאלתי אם יצליחו להוריד ולסחוב אותה עד לשבט. אחד מהם הביט בי ברצינות תהומית ואמר "הצופים תמיד מסתדרים".

ביחד סחבנו את הספה שלוש קומות ולמטה נפרדתי מהם. חשבתי שאני מבין קצת יותר את תומר, שכל כך שונה ממני. יש את הדנ"א שלי, ויש את הדנ"א של הצופים. זו לא גישת ה"יהיה בסדר"  הרעילה. זו גישת ה"נמצא דרך". נתאמץ, נחשוב קצת אחרת, נעקוף את הקיר, נמצא פתרון. אני הייתי מוותר על הספה והולך לשתות קפה.

אחרי שסיימתי להעריץ את התושייה של השבט, חשבתי שאולי יש לזה גם צד שני. נחישות ודבקות במטרה זה אחלה, אבל מה עם קצת ספקנות וויתורים. כי אם תמיד נסתדר ואף פעם לא נוותר, אולי לא נשים לב לשוליים, וליתרונות שבחלופות אחרות. אולי הספה לא שווה את המאמץ? אולי אפשר למצוא ספות בר שלא גרות בדירות תל אביביות צפופות, אולי אפשר ליהנות יותר על ספסל בשדרה או לרבוץ בשבט על מזרן, או ארגז. אולי הנזק שבהשגת המטרה גדול מיתרונות הוויתור והחלופה הפשוטה יותר.

חשבתי על השורה של "מוניקה סקס": "הם למדו בצופים איך לקשור את החבל והרבה יותר קל לקשור בחורה". התושייה וההתעקשות הם כלי מצוין, וכמו כל כלי צריך להפעיל אותן בחוכמה. אני מקווה שהספה הישנה היתה שווה את זה.

השבוע קיבלתי בדואר את "אות המערכה ברצועת הביטחון בלבנון", בליווי גלויה חתומה על ידי הרמטכ״ל, ורטט של התרגשות עבר בי. צפו ועלו ניחוח של אבק שריפה, הדים קלושים של קולות פיצוץ ושריקת כדורים.  ואז נזכרתי שלא הייתי קרבי ומעולם לא התקרבתי ללבנון. פעם או פעמיים ישבתי במסוק שהיה לא רחוק מגבול הצפון. וזהו.

האות יפה, יש בו כחול ולבן של דגל ישראל וגם קצת אדום וירוק, אולי כי אלו צבעי דגל לבנון, ואולי כדי לסמל ירוק של מדים ואדום של דם. אם תומר היה עדיין בצופים הוא היה יכול להוסיף אותו לפאצ׳ים ולשאר הקישוטים על החאקי. אחרי שסיימתי להתרשם מהאסתטיקה בדקתי עם חברים: חלקם קיבלו למרות שמעולם לא ביקרו בארץ הדובדבנים, אחרים, שדווקא בילו קצת על אדמת לבנון, בדקו ומצאו שאינם זכאים. 

מכיוון שכך, גיגלתי את תנאי הזכאות. זה דווקא מתחיל נהיר והגיוני: ״חייל ששירת בסדיר במשך 30 ימים רצופים לפחות ביחידה מבצעית שפעלה בגזרת לבנון״. אחר כך זה מתעמעם: ״חייל ששירת 30 ימים ביחידות קדמיות/עורפיות שפעלו בגזרת הפעולה, או שסייעו באופן ישיר למאמץ הלחימה״. מה פירוש סייעו באופן ישיר למאמץ הלחימה? האם גיהוץ מדים או קיפול מצנח או הכנת חמגשית הם סיוע ישיר?  

אות מערכה הוא סוג של ציון על השתתפות, לא מעבר. אתה לא צריך להסתער על האויב עם סכין בין השיניים ואמונה בלב, מספיק להיות בסביבה. ובכל זאת, קבלת האות הזה, שכל כך לא מגיע לי, גרמה לי לחשוב על הצורך של המערכת לחלק אותות צבעוניים ונאים. נדמה לי שאהוד ברק היה מי שאמר שאם הכול מתנהל כשורה אין סיבה לאותות גבורה. אם יש המון צל״שים, כנראה שמשהו השתבש. זה יכול להסביר את העובדה שמלחמת יום כיפור היא שיאנית הצל״שים שלא רואה ממטר את שאר מלחמות ישראל. 566 צל״שים חולקו בעקבות המלחמה ההיא, יותר מפי 2 מהזוכה במקום השני – מלחמת ששת הימים. 

אבא שלי קיבל את אחד מהם, יחד עם העלאה בדרגה אחרי מותו. אולי גם זה שיקול? אני מניח שקל יותר לחלק אותות ודרגות למתים, זה לא תופס תקנים ולא ידגדג שום קונצנזוס. במקרה של יום כיפור אולי היה כאן גם רצון של המערכת לטהר את המצפון, להגיב לביקורת ציבורית על מחדלים וכישלון, לבזוק קצת הוד והדר וגבורה מתוקים על תבשיל שהוקדח. 

ואולי זו הסיבה שכה דחוף פתאום לצה״ל לחלק אות מערכה מכובד, בימים שבהם אין כבר אויב מפחיד באמת על הגדרות, רק מיליציות חמושות מכאן, מסתננים משם, ודמוניזציה של מדינות רחוקות מרחפת מלמעלה, ובמקביל דיונים לא נעימים על פנסיות תקציביות, הטרדות מיניות ושאר ירקות. אולי גישת ה״שלח לכולם״ היא חלק ממאמצי תודעה ויחסי ציבור מבוהלים קצת, מבוישים קצת, עם מספיק תקציב כדי לבזבז על עיצוב ומשלוח. בהנחה שאין אי שם איזה בן דוד של קצין עם מפעל פלסטיק שנקלע לקשיים, וקימבן מכרז קטן לשיפור המצב.

בינתיים קבעתי עם חבר – שגילה שגם הוא זכאי לאות – שלבירה המשותפת הבאה נגיע כשאנחנו עונדים את האות על הדש. לתפארת מדינת ישראל.

יש שבועות שבורים, כאלה יש נקודה בזמן שבה אני מבין שטוב לא ייצא מזה. השבוע שעבר היה כזה, שבור. זו לא מיסטיקה, זה לא מרקורי נסוג. זה צירוף של נסיבות והצטברות של גורמים והכל נערם זה על גבי זה עד שמשהו נשבר. 

זה הניסוי החברתי הגדול שנקרא יולי-אוגוסט. זה מתחיל בשבירת השגרה, ובאין שגרה נפתחת הדלת לכל תקלה שרק תרצה להיכנס. זה קייטנות עם הסעות וסידורים ושפצורים, ביטולים והברזות. ואם אני כבר מוצא את עצמי רץ לאיסוף לא מתוכנן בהתראה של חצי שעה, שגורם לי לאחר לפגישת עבודה, למה שלא אשכח טלפון במונית בדרך חזרה? וכשאני עסוק בלהתקשר לנהג בעודי על מיוט בפגישה שאיחרתי אליה ותכף צריך לדבר בה קצת דברי חוכמה, למה שלא אפספס משהו אחר?

זה מתבקש. מה גם שההתנהלות בדרכים בין שם לכאן לא מלווה בבריזה נעימה אלא בגהינום עלי אדמות המכונה קיץ תל אביבי, וכל אלה יחד, השגרה שנעלמה, פתרונות אד-הוק למצבים משתנים, חופש גדול וכבשן לוהט בחוצות, ישברו אותי מתישהו. תמיד. בשלב מסוים תקרה תקלה אחת, שתוביל לבאה בתור, ומכאן זה מדרון חלקלק. תקופה קסומה, יולי-אוגוסט, לעור הפנים, לנפש, לחשבון הבנק.

אחד האירועים המשמחים שקרו השבוע היה איסוף תומר וחברים משדה התעופה, אחרי טיול מוצלח בחו"ל. במהלך הנסיעה שאלתי קצת שאלות על איך היה, משתדל לא להיות בומר מביך מדי. היה להם טיול מעולה, הכל הלך חלק. בעצם, אמר אחד מהם, לא הכל הלך חלק. אבל גם עם מה שהסתבך הסתדרנו. 

הם נזכרו איך במסע ברכבת בין שתי מדינות ירדו תחנה אחת מוקדם מדי, והצליחו לשכנע נהג אוטובוס תלמידים לתת להם טרמפ לתחנה הנכונה. הם צופיפניקים, הם מסתדרים. תומר סיפר לא מזמן איך במחנה הקיץ לא היתה מקלחת, אז הם בנו אחת, העבירו גב או משהו, אין לי מושג, מעולם לא הסתובבתי במחנות, קיץ או אחרים, אני מקסימום יודע להתקשר לקבלה של המלון. אם הייתי תקוע בשטח בלי מקלחת הייתי סופק ידיים ונושא מבטי לשמיים וזהו בערך. 

משמע אני שורד את יולי-אוגוסט על מינימום כישורים. בסוף זה עובר, והחיים שלי לא באמת כאלה קשים, אני יודע, אבל יש נקודות שבירה שמורידות אותי על הברכיים. אנחנו באמצע, תכף יולי נגמר, ונדמה שכבר הסתגלתי, ואז יגיע אוגוסט ויעלה ווליום עם עוד איזו מעלה או שתיים ואפס מסגרות בשבועיים האחרונים. מתי כבר אוקטובר יבוא, פאקינג יולי-אוגוסט.

זו התקופה בשנה שבה אם תצעדו בתל אביב בין כיכר רבין בצפון לפלורנטין בדרום תיתקלו פה ושם בנערים עם פרצוף של ילד טוב ומוהוק אדום. ראשם במחנה הקיץ הקרב, ותספורתם במועדון פאנק ניו יורקי בסבנטיז. זה המוהוק האחרון של תומר, מחנה הקיץ האחרון, הפעולה האחרונה. הצופים היו אחת מאבני הפינה של קיומו הצעיר, חשובים לטעמי יותר מבית הספר, ועכשיו הוא נפרד. 

אף פעם לא הבנתי עד הסוף את התנועה ואת ההתנהלות שלו בתוכה. המפגש שלי עם תנועות נוער בילדות הסתכם בפגישה או שתיים של "המחנות העולים" סניף רעננה, היה ברור שלא נועדנו זה לזו. אבל תומר שונה ממני, פתוח וחברותי וצופיפניק נלהב, ולכן הפכתי להיות תומך אדוק בשבט קהילה, אוהד את הקבוצה גם אם לא מבין את חוקי המשחק.

את תחומי העניין האחרים שלו אני חושב שאני מכיר מקרוב. חלקם חפף לשלי, עם או בלי עידוד הורי נלהב. הלכנו יחד לסרטי קומיקס, אני לוקח קרדיט על השלב המוקדם בטעם המוזיקלי שלו ואוהב גם דברים שהוא שומע עכשיו, התחלתי לראות איתו אנשים מכים זה את זה כשצלל אל אמנויות הלחימה וקל לי לעקוב אחרי תוצאות משחקי האן.בי.איי מהרגע שגיליתי שהילד בעניין. אבל הצופים נותרו נקודה עיוורת. משהו לא התחבר.

בטקס הסיום של השבט – שהיה מרגש ומדמיע פי כמה מזה של התיכון – לבשנו כל ההורים את החולצה האדומה של קהילה, ושרנו שיר פרידה היתולי, מילים שכתב הורה מוכשר ומלא אמביצה למנגינת "אמרו לו" של אריק איינשטיין. לא הבנתי חצי מהמושגים. ישב"צ בסדר, אבל מה זה טיפ"ש ואתגר? לא הייתי במחנות קיץ, ברוב הטקסים, בטח לא בפעולות. גם כי הנער לא רצה שנסתובב לו בין הרגליים, גם כי הרגשתי זר לדבר. פעם נתקלתי בצופיפניקיות שמכרו עוגיות בשדרות חן ומייד קניתי. כשסיפרתי לתומר, גאה שתרמתי לשבט "דיזנגוף" השכן, חטפתי על הראש. קהילה מעל כולם, שבטים אחרים הם יריב ומתחרה, לא הבנתי מהחיים שלי.

אבל לגמרי הבנתי את ההשפעה המבורכת של התנועה על תומר. אנטיתיזה לציניות היתר בבית, אחווה וחברות בקנה מידה גדול ומחבק, לא חבר או שניים שעומדים ומסתכלים בהמון מהצד, אלא אלה שחוגגים ביחד במרכז. ושיתוף וקבלה, בלי מודעות יתר ועכבות. וההדרכה, ותכנון ובניית מבני ענק למחנה, שנתנו לו ביטחון וידע וכלים להנהיג וליזום ולדעת שהוא יכול, שלא חלמתי עליהם בגילו. הצופים עזרו לתומר לעמוד במרכז הבמה, חי בעולם.

ולכן אני עצוב על ההתנתקות הקרבה ובאה מהשבט שנתן לו כל כך הרבה, גם אם המטען שהוא נושא ילווה אותו לחיים עצמם ויעזור לו בכל פנייה, כמו קמע ממכשף השבט שלא מאבד מכוחו גם בארץ זרה. אני לא מבין את התנועה במובן העמוק, יש משהו בחברותא הגדולה והפתוחה הזו שזר לאישיות שלי, לטוב ולרע. אבל אני אוהב את הבן שלי ומודה על מה שקיבל ממנה. 

הצופים היא מין שותפה שקטה לדרך, להפיכת תומר למי שהוא. כל התנועה. פגשתי אנשים כאלה בעבר – אין לי ולהם יותר מדי נושאי שיחה משותפים וברור שלא נשמור על קשר, אבל יש בהם משהו שמעורר בי אהבה והכרת תודה, ותמיד אשמח להיתקל בהם במקרה. אני מדבר על הצופים בכלל, אבל ברור שמעל כולם זוהר השבט הכי מוצלח בארץ ובכלל, שלמזלו קיבל את תומר ותומר קיבל אותו. קהילה שולט לנצח!

אני מדווש בשדרות רוטשילד כשאני קולט מישהו עוקף אותי. אני מסובב את הראש, מוכן לנעוץ מבט רושף בעוד שליח וולט או נער פוחז או היפסטר ממהר על קורקינט או חללית קרב, כי באמת שכבר נמאס מלרכוב במוד הישרדות. נמאס מאנשים שצועדים על שביל האופניים, מדו-גלגליים תמימים שהדביקו להם מנוע והפכו אותם לתאונה קטלנית בפוטנציה, ממסיכות בכל מקום, מהמתח הזה באזור הכתפיים כי תכף מתחיל בית הספר שוב אבל לא ברור איך, ובת השמונה עוברת לאחד חדש ואי אפשר אפילו להיכנס איתה ביום הראשון, כי מגיפה והכול פה מרחק שלוש דקות מהתקף חרדה וכוסומו.

כל שנה מקטרים מחדש, ובצדק, על פתיחת שנת הלימודים, השגרה המעייפת של סנדוויצ'ים והשכמה ולהגיע בזמן, ההידחקות דרך שער בין הספר, הרפטטיביות הבלתי נלאית של מלאכת החיים המתישה, ועכשיו אני מתגעגע. קיטרתי כמו כולם, כן? אבל לא הבנתי עד כמה השגרה הזו יציבה ומנחמת, כמה נוח לדעת בדיוק על מה אקטר ועל מה אתעצבן. להיאנח כבעל ניסיון שכבר העביר שני ילדים במסלולי מערכת החינוך, ומה זה בשבילו עוד אחת? 

ועכשיו – בלגאן. קפסולות כן או לא, למידה מרחוק בערך, צופים? חוגים? סגר? זה הנורמלי החדש, המציאות בגירסה הנזילה שלה, ואני צריך להתרגל. וגרוע מזה, הילדים שלי צריכים להתרגל, ועוד בלי שאחזיק להם את היד ואתלה את הילקוט על הכיסא וכל הטקס הזה, שסיכוי סביר שאני זקוק לו לא פחות מהם. תכל'ס יותר. 

אני רוכב על האופניים וחושב שעוד לא ברור איך ומי יחכה לבת שמונה במוסד החדש, ומה בדיוק תכלול השנה האחרונה של תומר בתיכון, ואין לי שום תמונה ברורה בראש של השנה הזו, והמוח שלי מתעקש לייצר תרחישים אפשריים ללא תוחלת, נואש לאיזה בסיס להישען עליו. וזה בעיקר גורם לחוסר נחת ונוקשות באזור הכתפיים. 

וכך אני מדווש, מסיכה בכיס ובלגאן בראש, כשהעקיפה הפתאומית מכניסה אותי לכוננות. רק יום קודם האשכנזי המכובס שבי אפילו פלט "אידיוט" אחרי רוכב האופניים שטס באדום וכמעט הוריד את בת השמונה ואותי במעבר חצייה, וקיוויתי שיש לו כרטיס אד"י. 

אבל כשאני מסובב את הראש אני רואה מולי פרצוף מחייך של ילד בן שלוש-ארבע, קסדה על הראש, והוא מביט בי בגאווה וצועק "השגנו" בעוד אביו רכון קדימה כאילו היה בטור דה-פראנס, והם עוקפים ומגיעים לרמזור לפני. וכשאני נעצר לידם לפני מעבר החצייה אנחנו מסכימים שאמנם הגענו בסוף לאותה נקודה, אבל הכי חשוב מי הגיע ראשון, והילד קורן מאושר, ואבא שלו מרוצה, ולרגע לאף אחד לא אכפת מכלום, והכתפיים קצת משתחררות לכמה דקות של איזו נחמה נעימה. שוב דבר לא השתנה, הן יתקשחו שוב אחר כך, אבל גם רגע של חסד זה לא רע בימים האלה, וגם רומז בזהירות שאולי יהיו עוד. אחרי מעבר החצייה אני ממשיך הלאה, רואה את האב ובנו דוהרים לפני, ומרגיש קצת טוב יותר.  

"תגיד לאמא שאני בסדר ושמטפלים בי יפה," הוא כתב. מי מטפל בך יפה מי, כתבתי לו בעצבים, השובים שלך? אחרי שעתיים הוא ענה "כן". ילד בן 15 נוסע עם חברים לישון בחוף הים ומשתמש בסרקזם בווטסאפ כי הכריחו אותו לדווח שהוא חי. אני חייב לדעת שהוא חי, מה אכפת לו? תקליד 3-4 מילים ביד שלא מחזיקה את כוס הפלסטיק עם הוודקה הזולה.

אין שם מבוגר אחראי, על החוף. הוא אומר שלא צריך, ובאמת למה צריך מבוגרים בכלל, ילד בעל זבוב שלי. כשהייתי בגילו נסעתי עם חברים לאילת. אין לי מושג מה חיפשנו שם. לא היה טלפון נייד לסמס איתו מסרים עוקצניים. לא זוכר אם התקשרנו למישהו. לא יודע אם מישהו דאג לנו, ניהל משא ומתן לחלץ אותנו, שקל לשלוח אספקה. מה כבר יכול לקרות? עבודות כפייה במק-דיוויד? שרדנו כדי לספר.

אני לא יודע אם מה שאני מרגיש זו דאגה. לילד יש תושייה, חוש כיוון ויכולות הישרדות יותר מלכל שאר בני המשפחה שלו גם יחד. הוא עם המון חברים, חנונים וסאחים בדרגות כאלה ואחרות, בחוף במרכז הארץ, לא בודד בנקודת ההשתזפות המועדפת על דאעש בסיני. זה דחף שאינו בר כיבוש, צורך נפשי בזריקת הרגעה מרחוק, שמישהו יאשר שהכול בסדר. מאוד יכול להיות שאם הרשתות הסלולריות היו מתפוגגות ולא היתה שום דרך לתקשר עם נער החוף הייתי ישן בשקט. אבל ברגע שיש אפשרות לאישור ואישוש והרגעה, היא הופכת להכרחית.

ואולי זה מאבק שליטה. אתה תעדכן כי אמרנו לך, כי אתה אולי מטפח בסתר שאיפות עצמאות, מגלגל עיניים וחושב שההורים שלך לא מבינים כלום, אבל יש לנו עוד כמה קלפים בשרוול. אנחנו מחזיקים את המושכות ולא נהסס למשוך בהן. להראות מי כאן הבוס.

זה לא משנה, אין טעם לנסות להבין את מה שאין בינו לבין היגיון דבר וחצי דבר. כשהיינו בבודפשט הגענו למעבר חצייה. הושטתי יד מגוננת לעצור את הנער בן ה-15, כאילו שביומיום הוא לא משוטט בתל אביב חופשי ונטול השגחה. הוא התעצבן, ואני נזכרתי באמא שלי עושה בדיוק אותו דבר, אוחזת בזרועי מול כביש לא סואן כשאני כבר הורה בעצמי. נזכרתי שזה עיצבן אותי, הבנתי למה זה מעצבן אותו, והיה לי ברור שאין לי שום כוונה להפסיק לדאוג, להפסיק לדרוש הודעות הרגעה, להפסיק לשלוח יד מגוננת מול המכוניות בכביש. אף פעם. יום יבוא והפיליפיני שלי יידע שצריך להרים יד כשתומר בן ה-50 פלוס מנסה לחצות. ושיסמס אחר כך כשהוא מגיע הביתה, לעזאזל.

כשהגענו לשבט הצופים ברמת אביב הוא לא הסכים לתת לי נשיקה. לא שציפיתי. אני מכיר את הכללים ומכיר במציאות. אבל ביקשתי בכל זאת, חשבתי שאולי ההסעה בערב שבת קר וסוער תזכה אותי ברגע של חסד. טעיתי.

הסעתי את תומר וחבר. מגורים במרכז העיר לא מספקים הרבה הזדמנויות להסעה – הילדים מתניידים ברגל, באופניים, באוטובוס. הכול קרוב יחסית. אבל מדי פעם מזדמן לי להסיע חבורת נערים או נערות. זו חוויה אנתרופולוגית מעניינת – נראה שמהר למדי הנוסעים מתעלמים מהנוכחות ההורית, שנטמעת בחלל והופכת לנותן שירות שקט ותו לא. וכשהם מגיעים למצב התודעתי הזה, השיחה קולחת.

לפחות אצל הבנות. כשנגה והחברות שלה ברכב אני מרגיש כמו זבוב בר מזל על קיר. השיחה יכולה לסוב על חברים לכיתה או מורים, אבל גם על הורים וחיי משפחה. וכיוון שאנו בעת הזו ובמדינת תל אביב, הקונסטלציות המשפחתיות מגוונות למדי. הורים גרושים, פרק ב' ו-ג', חומרים לטלנובלות. והשיחה קולחת ועמוסת פרטים ורגשות.

תומר והחבר שלו בעיקר נהמו. דיבור קצר, כמעט צבאי. "הבאת את הכבל?" "כן, הבאתי את הכבל". מידע פרקטי עובר מצד לצד, בלי להאריך, בלי להיכנס לפרטים מיותרים. אני משתדל להישאר שקט, אבל זה לא משנה. הם מחרישים, חושבים על אלוהים יודע מה.

לפני שנה, כשהיו בני 12, החזרתי אותם ממסיבה ושאלתי איך היה. אחד הילדים ענה בקול שזה עתה התחלף "מגניב". ניסיתי להבין מה פירוש מגניב. "אחלה מוזיקה, בנות זורמות". הסתרתי יפה את הזעזוע. כשהורדתי את כולם ורק תומר נשאר שאלתי אותו למה התכוון החבר ב"בנות זורמות". תומר לא היסס: "הוא אידיוט", פסק, ולא הוסיף.

כשאני תופס אותו באחד-על-אחד נדיר, פורצת לה לפתע שיחה עמוקה ומרתקת. הילד חכם ורגיש ויודע להתבטא. אבל רוב הזמן החלוקה המגדרית היא קלישאה צפויה: בנות שמדברות הרבה ועל הכול, בנים שבעיקר נוהמים בהברות בודדות. אולי הם מסתירים משהו, אולי מפגש הצופים היה למעשה טקס פגאני אפל. ואולי המלל של הבנות היא טקטיקה שונה בעלת מטרה זהה לנהימות הבנים – הסתרת המפתח לחיים הסודיים של בני העשרה.

נטול נשיקה סובבתי את המכונית וחזרתי הביתה.