ארכיון תגים | צופים

מי ישיג עד הרמזור

אני מדווש בשדרות רוטשילד כשאני קולט מישהו עוקף אותי. אני מסובב את הראש, מוכן לנעוץ מבט רושף בעוד שליח וולט או נער פוחז או היפסטר ממהר על קורקינט או חללית קרב, כי באמת שכבר נמאס מלרכוב במוד הישרדות. נמאס מאנשים שצועדים על שביל האופניים, מדו-גלגליים תמימים שהדביקו להם מנוע והפכו אותם לתאונה קטלנית בפוטנציה, ממסיכות בכל מקום, מהמתח הזה באזור הכתפיים כי תכף מתחיל בית הספר שוב אבל לא ברור איך, ובת השמונה עוברת לאחד חדש ואי אפשר אפילו להיכנס איתה ביום הראשון, כי מגיפה והכול פה מרחק שלוש דקות מהתקף חרדה וכוסומו.

כל שנה מקטרים מחדש, ובצדק, על פתיחת שנת הלימודים, השגרה המעייפת של סנדוויצ'ים והשכמה ולהגיע בזמן, ההידחקות דרך שער בין הספר, הרפטטיביות הבלתי נלאית של מלאכת החיים המתישה, ועכשיו אני מתגעגע. קיטרתי כמו כולם, כן? אבל לא הבנתי עד כמה השגרה הזו יציבה ומנחמת, כמה נוח לדעת בדיוק על מה אקטר ועל מה אתעצבן. להיאנח כבעל ניסיון שכבר העביר שני ילדים במסלולי מערכת החינוך, ומה זה בשבילו עוד אחת? 

 

ועכשיו – בלגאן. קפסולות כן או לא, למידה מרחוק בערך, צופים? חוגים? סגר? זה הנורמלי החדש, המציאות בגירסה הנזילה שלה, ואני צריך להתרגל. וגרוע מזה, הילדים שלי צריכים להתרגל, ועוד בלי שאחזיק להם את היד ואתלה את הילקוט על הכיסא וכל הטקס הזה, שסיכוי סביר שאני זקוק לו לא פחות מהם. תכל'ס יותר. 

אני רוכב על האופניים וחושב שעוד לא ברור איך ומי יחכה לבת שמונה במוסד החדש, ומה בדיוק תכלול השנה האחרונה של תומר בתיכון, ואין לי שום תמונה ברורה בראש של השנה הזו, והמוח שלי מתעקש לייצר תרחישים אפשריים ללא תוחלת, נואש לאיזה בסיס להישען עליו. וזה בעיקר גורם לחוסר נחת ונוקשות באזור הכתפיים. 

וכך אני מדווש, מסיכה בכיס ובלגאן בראש, כשהעקיפה הפתאומית מכניסה אותי לכוננות. רק יום קודם האשכנזי המכובס שבי אפילו פלט "אידיוט" אחרי רוכב האופניים שטס באדום וכמעט הוריד את בת השמונה ואותי במעבר חצייה, וקיוויתי שיש לו כרטיס אד"י. 

אבל כשאני מסובב את הראש אני רואה מולי פרצוף מחייך של ילד בן שלוש-ארבע, קסדה על הראש, והוא מביט בי בגאווה וצועק "השגנו" בעוד אביו רכון קדימה כאילו היה בטור דה-פראנס, והם עוקפים ומגיעים לרמזור לפני. וכשאני נעצר לידם לפני מעבר החצייה אנחנו מסכימים שאמנם הגענו בסוף לאותה נקודה, אבל הכי חשוב מי הגיע ראשון, והילד קורן מאושר, ואבא שלו מרוצה, ולרגע לאף אחד לא אכפת מכלום, והכתפיים קצת משתחררות לכמה דקות של איזו נחמה נעימה. שוב דבר לא השתנה, הן יתקשחו שוב אחר כך, אבל גם רגע של חסד זה לא רע בימים האלה, וגם רומז בזהירות שאולי יהיו עוד. אחרי מעבר החצייה אני ממשיך הלאה, רואה את האב ובנו דוהרים לפני, ומרגיש קצת טוב יותר.  

נו רק תודיע שאתה חי

"תגיד לאמא שאני בסדר ושמטפלים בי יפה," הוא כתב. מי מטפל בך יפה מי, כתבתי לו בעצבים, השובים שלך? אחרי שעתיים הוא ענה "כן". ילד בן 15 נוסע עם חברים לישון בחוף הים ומשתמש בסרקזם בווטסאפ כי הכריחו אותו לדווח שהוא חי. אני חייב לדעת שהוא חי, מה אכפת לו? תקליד 3-4 מילים ביד שלא מחזיקה את כוס הפלסטיק עם הוודקה הזולה.

אין שם מבוגר אחראי, על החוף. הוא אומר שלא צריך, ובאמת למה צריך מבוגרים בכלל, ילד בעל זבוב שלי. כשהייתי בגילו נסעתי עם חברים לאילת. אין לי מושג מה חיפשנו שם. לא היה טלפון נייד לסמס איתו מסרים עוקצניים. לא זוכר אם התקשרנו למישהו. לא יודע אם מישהו דאג לנו, ניהל משא ומתן לחלץ אותנו, שקל לשלוח אספקה. מה כבר יכול לקרות? עבודות כפייה במק-דיוויד? שרדנו כדי לספר.

אני לא יודע אם מה שאני מרגיש זו דאגה. לילד יש תושייה, חוש כיוון ויכולות הישרדות יותר מלכל שאר בני המשפחה שלו גם יחד. הוא עם המון חברים, חנונים וסאחים בדרגות כאלה ואחרות, בחוף במרכז הארץ, לא בודד בנקודת ההשתזפות המועדפת על דאעש בסיני. זה דחף שאינו בר כיבוש, צורך נפשי בזריקת הרגעה מרחוק, שמישהו יאשר שהכול בסדר. מאוד יכול להיות שאם הרשתות הסלולריות היו מתפוגגות ולא היתה שום דרך לתקשר עם נער החוף הייתי ישן בשקט. אבל ברגע שיש אפשרות לאישור ואישוש והרגעה, היא הופכת להכרחית.

ואולי זה מאבק שליטה. אתה תעדכן כי אמרנו לך, כי אתה אולי מטפח בסתר שאיפות עצמאות, מגלגל עיניים וחושב שההורים שלך לא מבינים כלום, אבל יש לנו עוד כמה קלפים בשרוול. אנחנו מחזיקים את המושכות ולא נהסס למשוך בהן. להראות מי כאן הבוס.

זה לא משנה, אין טעם לנסות להבין את מה שאין בינו לבין היגיון דבר וחצי דבר. כשהיינו בבודפשט הגענו למעבר חצייה. הושטתי יד מגוננת לעצור את הנער בן ה-15, כאילו שביומיום הוא לא משוטט בתל אביב חופשי ונטול השגחה. הוא התעצבן, ואני נזכרתי באמא שלי עושה בדיוק אותו דבר, אוחזת בזרועי מול כביש לא סואן כשאני כבר הורה בעצמי. נזכרתי שזה עיצבן אותי, הבנתי למה זה מעצבן אותו, והיה לי ברור שאין לי שום כוונה להפסיק לדאוג, להפסיק לדרוש הודעות הרגעה, להפסיק לשלוח יד מגוננת מול המכוניות בכביש. אף פעם. יום יבוא והפיליפיני שלי יידע שצריך להרים יד כשתומר בן ה-50 פלוס מנסה לחצות. ושיסמס אחר כך כשהוא מגיע הביתה, לעזאזל.

שיחות וסודות עם מתבגרים במכוניות

כשהגענו לשבט הצופים ברמת אביב הוא לא הסכים לתת לי נשיקה. לא שציפיתי. אני מכיר את הכללים ומכיר במציאות. אבל ביקשתי בכל זאת, חשבתי שאולי ההסעה בערב שבת קר וסוער תזכה אותי ברגע של חסד. טעיתי.

הסעתי את תומר וחבר. מגורים במרכז העיר לא מספקים הרבה הזדמנויות להסעה – הילדים מתניידים ברגל, באופניים, באוטובוס. הכול קרוב יחסית. אבל מדי פעם מזדמן לי להסיע חבורת נערים או נערות. זו חוויה אנתרופולוגית מעניינת – נראה שמהר למדי הנוסעים מתעלמים מהנוכחות ההורית, שנטמעת בחלל והופכת לנותן שירות שקט ותו לא. וכשהם מגיעים למצב התודעתי הזה, השיחה קולחת.

לפחות אצל הבנות. כשנגה והחברות שלה ברכב אני מרגיש כמו זבוב בר מזל על קיר. השיחה יכולה לסוב על חברים לכיתה או מורים, אבל גם על הורים וחיי משפחה. וכיוון שאנו בעת הזו ובמדינת תל אביב, הקונסטלציות המשפחתיות מגוונות למדי. הורים גרושים, פרק ב' ו-ג', חומרים לטלנובלות. והשיחה קולחת ועמוסת פרטים ורגשות.

תומר והחבר שלו בעיקר נהמו. דיבור קצר, כמעט צבאי. "הבאת את הכבל?" "כן, הבאתי את הכבל". מידע פרקטי עובר מצד לצד, בלי להאריך, בלי להיכנס לפרטים מיותרים. אני משתדל להישאר שקט, אבל זה לא משנה. הם מחרישים, חושבים על אלוהים יודע מה.

לפני שנה, כשהיו בני 12, החזרתי אותם ממסיבה ושאלתי איך היה. אחד הילדים ענה בקול שזה עתה התחלף "מגניב". ניסיתי להבין מה פירוש מגניב. "אחלה מוזיקה, בנות זורמות". הסתרתי יפה את הזעזוע. כשהורדתי את כולם ורק תומר נשאר שאלתי אותו למה התכוון החבר ב"בנות זורמות". תומר לא היסס: "הוא אידיוט", פסק, ולא הוסיף.

כשאני תופס אותו באחד-על-אחד נדיר, פורצת לה לפתע שיחה עמוקה ומרתקת. הילד חכם ורגיש ויודע להתבטא. אבל רוב הזמן החלוקה המגדרית היא קלישאה צפויה: בנות שמדברות הרבה ועל הכול, בנים שבעיקר נוהמים בהברות בודדות. אולי הם מסתירים משהו, אולי מפגש הצופים היה למעשה טקס פגאני אפל. ואולי המלל של הבנות היא טקטיקה שונה בעלת מטרה זהה לנהימות הבנים – הסתרת המפתח לחיים הסודיים של בני העשרה.

נטול נשיקה סובבתי את המכונית וחזרתי הביתה.

%d בלוגרים אהבו את זה: