ארכיון תגים | ציונות

בוכים מול הדגל

חיילת בפלוגה של נגה שהיא עולה חדשה פרצה בבכי בסיום אחד מימי הטירונות. מתברר שדגל ישראל גרם לדמעות לפרוץ – היא סיפרה איך במדינה שממנה עלתה יהדות היתה עניין לא פשוט, ואיך לראות את דגל ישראל מתנופף ברוח ריגש אותה עד עמקי נשמתה.

לי, הדגל לא מזיז. גדלתי עם ההמנון, הדגל וצה"ל מתנוססים בזקפה לאומית מכל כיוון, פיתחתי ציניות שמאלנית לא בלתי מוצדקת, והעיניים שלי נשארות יבשות, למעט חריגים כמו יום הזיכרון. מנגד אני עובד עם לא מעט אנשים שעלו לארץ ממדינות פחות ויותר סבלניות למיעוטים. הם ההזרה שגורמת לי לראות דברים קצת אחרת. אחת מהן סיפרה לי פעם, שמעט אחרי שעלתה היא יצאה למועדון, והמחשבה הראשונה שלה היתה: "איזה קטע, כולם פה יהודים".

iumrb.55e6a8c4a2a304.91459805.smun5

 

בשבילי זה כמו מים לדג. הכי טבעי בעולם. קל לי לזלזל בזה, להתנשא. מנגד, אני שומע את רחשי היומיום של עמיתי לעבודה, הפכים הקטנים, הלא דרמטיים, מהחיים בניכר; תחושת זרות בבית הספר בתקופת החגים הנוצריים, הערות חיוביות לכאורה על יהודים וכסף, או חכמה יהודית. מחמאות שמאחוריהן מסתתרת הגדרה של היהודי כ"אחר". כי היום זה אחלה ואיך אתם מעולים עם כסף, ומחר? מחר הדלת עלולה להסתובב לפתע והאחר יסומן כאויב, כסכנה. ואז מה?

בשכונה של אחי בברוקלין ריססו צלבי קרס על הקירות אחרי שטראמפ נבחר. כששאלתי אותו על זה הוא אמר שהוא לא מרגיש שזה מכוון אליו. אז אל מי, אל היהודים האחרים? מדי פעם אני בוחן את השמאלנות האוטומטית שלי לאור כל זה. אני בעד להיות נאור, להתעלם מהבדלי דת, גזע ומין. הבעיה היא שמסתובבים חופשי לא מעט אנשים שלא ממש בעניין. לא חסרים גם יהודים כאלה, שישמחו להעתיק פרקטיקות שנוסו עלינו בעבר. לאף אחד אין מונופול על דעות קדומות והמונים מוסתים, כל אלה תמיד באופנה.

מה עושים? הדבר היחיד שעלה לי לראש הוא המשפט הידוע של רוזוולט על מדיניות החוץ שלו: דבר בשקט ושא עימך מקל גדול. אפשר להיות שמאלן נאור, אבל אולי לא יזיק להיות גם קצת פרנואיד? איך זה מתיישב ביחד, הכלה וקבלה יחד עם ההבנה שהיער מלא זאבים? אני עוד עובד על זה.  

%d בלוגרים אהבו את זה: