היה פוסט אבל נגנז מטעמי שלום בית. זו בעיה בסיסית בבלוג שנכתב בגלוי – יש קוראים מסוימים שתמיד מרחפים מעל הכתף כשאני מקליד במרץ. הילדים, אמא, אקסיות, קולגות. לפעמים זה קצת יותר מדי בשביל הצנזור הפנימי, לפעמים זו הישרדות בסיסית. יש דברים שלא יראו אור פייסבוק לעולם.

ולכן, במקום, כי אני מנסה לפרסם משהו פעם בשבוע כדי לא להתנוון, רשימת המלצות:

סדרה:

"גודלס" היא הדבר שהכי נהניתי ממנו בטלוויזיה השנה. מיני סדרה – שבעה פרקים – בנטפליקס שהיא לכאורה מערבון פמיניסטי אבל בעיקר תענוג גדול. פרנק גריפין הוא פושע חצי מטורף שמטיל אימה על המערב הפרוע. רוי גוד הוא האקדוחן שפעם רכב איתו ועבר לצד השני של המתרס. וביל מקנו הוא שריף של עיר שכל הגברים בה נהרגו בתאונת מכרה והותירו מאחור נשים וילדים בלבד.

נטפליקס שיווקה את הסדרה עם פוסטרים של נשים עם רובים, וזה לא לגמרי בלתי מדויק. יש כאן נשים עצמאיות וחמושות בניגוד למקובל בז'אנר, רומן לסבי ושאר משחקי מגדר. אבל בסוף בסוף צריך איזה גבר עם אצבע מהירה על ההדק. קצת מאכזב תאורטית, אבל לגמרי הולם את מגרש המשחקים המסוים הזה. השחקנים מעולים, בעיקר ג'ף דניאלס שמי ידע שהוא יכול להיות כה שטני, ההפקה מופלאה, ויש בסדרה כמה רגעים שפורצים את הגבולות ונחרטים בראש. והעיקר מבחינתי – אני אוהב מערבונים. יש בהם משהו מופשט, מיתולוגי ואלים ששובה את לבי כל פעם מחדש. וברור שמי שעשה את הסדרה הזו ראה כל מערבון שאי פעם יצא.

ספר

"שנת המבול" הוא עוד ניסיון של מרגרט אטווד הנערצת לגרום לקורא דיכאון אובדני. ב"סיפורה של שפחה" האפוקליפסה היא דתית, כאן היא ביולוגית, ובשני המקרים יש משהו מצמרר בראייה הנבואית משהו של אטווד את העולם. בני האדם משמידים את הסביבה לאט וביסודיות, חברות ענק דמויות גוגל ופייסבוק השתלטו על העניינים ומפעילות עריצות אלימה במסווה של דאגה לחברה, כולל סקס למכירה באופן ממוסד, מעבדות לייצור סמים קטלניים וריאליטי שבו המשתתפים הורגים אחד את השני. אטווד כותבת חכם ומדויק, בלי חשיבות עצמית ובלי להידרדר לרצינות תהומית. והתרגום של יעל אכמון משובח.

אלבום

פעם מאוד אהבתי את בק ואז כבר לא. הפאזה המהורהרת והנוגה שלו עלתה לי על העצבים. העדפתי את הגירסה השמחה שרצתה להתריס נגד חוקי הסקס, לא את מחבק העצים המטרחן. האלבום החדש שלו הוא לגמרי פופ וכיף באוזן. 

הילדים הציגו את עצמם למדריכה. אחר כך היא ביקשה מכל אחד לעצום עיניים ולחשוב על מקום שהוא אוהב ושכיף לו בו. "מי הראשון שרוצה לספר?" שני הילדים הראשונים בחרו באופציות סטנדרטיות לאוזן מבוגרת, אבל השלישי סיפק את הסחורה: הוא הכי אוהב את גאורגיה, להורים שלו יש שם פונדקאית, וזה מקום יפה ממש.

זה קרה בסיור מוצלח במוזיאון הילדים בחולון. המדריכה הסכימה, "כן, גאורגיה זה מקום מקסים". אבא אחד צחקק בעצבנות והסגיר את הקשר לזאטוט הפטפטן. כשהגיע תור הבת שלי הרגשתי את המתח, אבל הבחירה של הילדה הותירה אותי מחוץ לאור הזרקורים. הפעם.

זה מצחיק, לכאורה. בגיל שש הסבירה נגה לאישה מבוגרת חביבה בשדרות רוטשילד שיש לה שני בתים, גורמת לאישה לחייך במבוכה ולסגת. אחותה הקטנה מסבירה לזרים באוטובוס שאבא שלה מדבר שטויות כי הוא שותה יותר מדי קפה. אחי סיפר על הבת שלו, שמצטטת את דברי הביקורת של עוזרת הבית על הרגלי הניקיון שלו ושל אשתו. קטעים עם הילדים האלה, איך הם חושפים הכול. כמה משעשע, כמה מלחיץ, כמה מטריד. ואי אפשר להסביר להם שאלה דברים שלא אומרים. שמסתירים, מצנזרים, מייפים. כי למה בעצם? הם אמרו את האמת. איך מנמקים לילד צנזורה?

זה נכון במשפחות סטנדרטיות, זה נכון שבעתיים כשמדובר בגירושים ופורמטים אחרים, לפחות עד שהילדים גדלים ועומדים על דעתם. ההורים אולי בחרו לנתק מגע ולתקשר באמצעות ערוצים מבוקרים, אבל את הילד זה לא מעניין. הוא מספר חופשי על דו"ח חנייה והעצבים שבעקבותיו, עבור בתחביבים חדשים וכלה בבני זוג. כמו ערוץ רדיו לא חוקי במדינה קומוניסטית. אי אפשר לעצור את המידע.

הסתכלתי על האבא הנבוך והמצחקק עם הפונדקאית בגאורגיה המעתירה. מה אכפת לו בעצם? מה אכפת לי שזרים יידעו שאני גרוש? שאני משתטה עם הבת שלי ודברים גרועים מאלה? עובדה שאכפת. אנחנו בעידן הסטריפטיז הגדול, הכול נחשף בפייסבוק וטוויטר, בווידויים ושיימינג ו-metoo#. ואין מסגרת אחת נכונה, למשפחות ולזוגיות ולחיים עצמם.

אבל זה בולשיט. עמוק בפנים יש עדיין את הקול שלוחש לי שזו תרמית. שאני מתיימר להיות נאור ופתוח וחופשי מהגדרות, אבל יודע שבעצם יש חוקים וכללים. יש במה להתבייש. גם כאן, בבלוג הזה, אני חושב היטב על קהל הקוראים – הילדים שלי, עמיתים לעבודה, קרובי משפחה ואקסיות – לפני שאני מנסח כל מילה ומשפט, לפני שאני חושף משהו אישי באמת. סקס, שקרים ווידאוטייפ, יש נושאים שתמיד יטופלו בזהירות במקרה הטוב או פשוט יישארו מוסתרים מאחורי דלת המרתף.

הילדים מציבים מולי את המראה הזו, קצת לפני שהם בעצמם מתחילים להתבגר ולהתבייש ולצנזר. המסקנה המתבקשת היא שבמקום להתכווץ דקה לפני שהם פותחים את הפה בפומבי אני צריך להקשיב ולסמן לעצמי, ולהגיד בקול רם במקום להחביא, ושיקפצו כולם. גם אתה אבא נבוך אלמוני, מה אכפת לך? תצעק את זה: יש לי פונדקאית בגיאורגיה! וזה אחלה של מקום.