ארכיון תגים | קאר טו גו

ניצחון קטן על הזמן

באחת וחצי בלילה, כשכבר חשבתי שהכול בסדר, הגיעה ההודעה. נסעתי ברחובות הריקים מאדם להחזיר את הילדה הביתה. היא ירדה למטה, בפיג'מה ופרצוף עגמומי. החברה שלה נרדמה לפניה, והיא נתקפה חרדה. הדובי שנלווה כדי להגן על שנתה, ראש וראשון בהירארכיית הבובות שלה, לא סייע.

נהגתי חזרה ברחובות שקטים של תל אביב בסגר, ודיברנו על כמה היה לה קשה, ואיזה מזל שעוד הייתי ער, ועל איך הכול בסדר עכשיו. היא סיפרה איך הלכה רגע לשתות, וכשחזרה החברה שלה כבר ישנה. אופק של לילה נטול שינה ובודד ניבט אליה, והיא הזעיקה אותי לחילוץ. יכולתי להבין את הקושי בהמתנה נטולת ודאות ואופק בחשכת בית זר.

לפני שנים תומר הלך לישון אצל חבר. הם היו קבוצה, מעין מסיבת פיג'מות, והכול היה כיף ונחמד עד שכל חבריו נרדמו בזה אחר זה והוא נותר בודד וערני. הוא ניסה להתקשר אלי, אבל נתקל במכשול לא צפוי. עדיין לא היה לו טלפון משלו, והוא לא ידע שבבית המסוים ההוא צריך לחייג תשע לפני המספר. הוא התקשר אלי שוב ושוב בלי שהשיחה מגיעה אל היעד. כמה רחובות משם ישנתי עמוק בלי לדעת כלום. ותומר, ביישן מכדי להעיר את ההורים, נאלץ לצלוח את הלילה לבדו. 

ב"התיקונים" של ג'ונתן פראנזן יש סצינה של ילד שנשאר אחרון ליד השולחן , עד שיסיים לאכול את המנה שלו. הוא יושב שם שעות, לא מסוגל להיכנע ולאכול את התבשיל המאוס, בזמן שבני הבית כבר פורשים לישון. פראנזן משווה את ההמתנה הזו למבט ישיר אל השמש, חשיפה ממושכת מדי למימד הזמן, הוא אומר, עלולה לפגוע ולהותיר צלקות. יש משהו קשה בהמתנה בלי סוף ידוע. אבל כשזה קורה בבית זר, בחשכת הלילה שמטשטשת ומטילה ספק בכל מה שברור ומוכר באור יום, זה הופך לבלתי נסבל.

היה משהו מרגיע ומשמח בקלות שבה יכולתי לסייע, לחוש לעזרה כמו אביר רכוב על קאר טו גו. אני כבר יודע עד כמה היכולת הזו תצטמצם כשהיא תגדל. והיה משהו מספק בניצחון על הזמן. כעשר דקות חלפו מנחיתת הודעת המצוקה בווטסאפ שלי, ועד שהתייצבתי מתחת לבניין החשוך. שנים אחרי, הרגשתי שרגשות האשמה על הלילה ההוא של תומר צורבים קצת פחות. 

זו רק מכה קטנה בכנף

כבר הייתי בטוח שהיא עוברת ולא יקרה כלום כששמעתי את הנקישה, הדפיקה, קול פח מתחכך בפח, רחש קל, כמעט עדין. ועדיין התקשיתי להאמין כי הרי תמיד זה רק כמעט שמותיר אחריו פרץ אדרנלין קצר, קללה נזעמת וזהו.

אבל היה חיכוך, ועצרנו להחליף פרטים בריטואל המקובל. לא קרה שום דבר דרמטי, שריטה קטנה על המכונית היקרה שלה, אפס נזק למכונית הקאר טו גו שלי, משהו שייסגר בשיחות טלפון וקצת חיובי אשראי ותו לא. קרוב יותר לקטגוריית הכמעט, אבל בכל זאת מטלטל. 

"כמעט" יש כל יום, כזה שלא מבשיל, לא עובר את סף ה"מה היה אילו". כמה פעמים כמעט הורדתם שליח וולט שזיפזפ בין נתיבים, כמה פעמים כמעט התחככתם במכונית שחלפה צמוד אליכם, כמה פעמים ספרת עד עשר, כמה פעמים החליט סיני רעב שהיום בא לו עטלף עסיסי ושום מגיפה לא פרצה? 

כל כמעט כזה עלול או עשוי (תלוי בזווית) להבשיל לאירוע משנה חיים. רגע אחד אני בדרך לאסוף ילד מחוג ובמשנהו אני עלול להתמודד עם אסון שהשלכותיו ירבצו עלי לנצח. כלומר לא באמת, כי לא קרה דבר, רק כמעט. וקל להשתכנע שאותו כמעט לא קשור למזל, מקריות, סטטיסטיקה, אלא אלי. כי אני נהג מיומן ואחראי, כי אני מביט לצדדים כשאני רוכב על האופניים, כי אני בודק כמה פעמים את הפוסט שאני עומד לפרסם. לא אמצא את עצמי בזירת תאונה או במרכז תביעת דיבה מחסלת חסכונות כי אני בשליטה. שום דבר לא רנדומלי פה.

אלא שכמעט הכול רנדומלי. אין לי שליטה או השפעה על סיני גרגרן עם חיבה למאכלים אקזוטיים, אין לי שליטה על מקבלי ההחלטות שיכולים להפוך את המשרה שלי למיותרת בהבל ישיבת זום באנגלית, אין לי שליטה על שליחי וולט פוחזים ונהגים פרועים, ועוד אלף ואחד גורמים שיכולים לטלטל את קליפת אגוז קיומי בעוצמות של טייפון. 

הכמעטים הם תזכורות לא נעימות לאשליית היציבות של הקיום היומיומי שלי. קל להדחיק אותם ולהמשיך הלאה. אלא שפעם בכמה זמן קורה משהו שחוצה את הסף הבטוח לכאורה הזה, כמו וילון שמוסט וחושף יקום חלופי, מישור מודחק שרוב הזמן עדיף וקל להתעלם מקיומו. רק שלפעמים הוא נוקש על חלוני ומצהיר על נוכחותו, מזכיר לי שהיסודות ליציבות ולביטחון לא מוצקים כמו שחשבתי. הפעם זו היתה רק תזכורת ידידותית, בבחינת "היה נכון". מי יודע מה יהיה בפעם הבאה.

%d בלוגרים אהבו את זה: