ארכיון תגים | קהילות

ורק שלא יהיה שקט

התקשורת שלי עם כוחותינו בחזית מתבצעת בעיקר באמצעות ווטסאפ. וי כחול, דיווח על שמירות, עדכון על שעות שינה, צפי להגעה הביתה. לרוב הכול בסדר, חוץ מהרגעים שלא, אלה שבהם נבעים סדקים. ודווקא אלה הרגעים שמעניקים לי שלווה.

תומר מעולם לא היה דרמטי. יש לא מעט דברים טובים לומר על פרופורציות ותפיסת מציאות בריאה. אבל פה ושם צריך להגביר ווליום. לפעמים הילד באמת רואה זאב, וכדאי שאנשי הכפר יבינו שלא מדובר באזעקת שווא, אלא בשיניים חדות בתוך פה גדול. וזה הפחד שלי. מה יקרה אם אחמיץ  את המצוקה, את רגע הקריאה לעזרה.

ולכן אני רגוע כשהוא מספר שבסך הכול האנשים אחלה, והתנאים, ובכן אחלה, ושהתפקיד בסדר ובכלל. אבל משהו מציק לי. וגם כשהוא מקטר בעדינות על עייפות ועל שמירות, או על שעות ביציאה בגלל איזו שטות, זה לא משקיט את הקול הקטן ששואל: אבל מה אם? מה אני לא יודע?

כי שקט הוא רפש. כל מנהל קהילות יודע שקהילה שקטה מבשרת רעות. אם ההמון מתלונן הכול בשליטה. אולם אם הוא שקט מדי כנראה שהוא משחיז סכינים לקראת מהפכה אלימה. אם הכל בסדר, משהו לא בסדר. אולי זו הסוואה, ניסיון להרגיע, להרדים. ואני לא רוצה להירגע, אני חרד לגלות שהייתי שאנן בדיעבד.

ולכן ברגעים הבודדים שהוא נסדק מעט, משהו בי משתחרר. כשהוא מספר על שביזות יום א׳, על תחושת מיאוס כללית מהדבר המגוחך הזה שנקרא צבא, כשזו לא עוד תלונה על אי נוחות לוגיסטית אלא קושי אמיתי, ייאוש קל מהסוג שכל מי שצלח את השירות בצה״ל מכיר. רק אז אני מצליח להאמין לכל מה שבא קודם. לגישה הבריאה והמדודה, ליכולת להכיל ולראות את הדברים כמו שהם. הסדקים הקטנים הם מה שהופכים את התמונה הגדולה לשלמה ואמינה.

ואני נרגע. עד הפעם הבאה.

המזימה של אני מהעבר או איך לומדים לנהל קהילה בהרי ירושלים

כדי לצאת מאזור הנוחות שלי אני צריך לרמות את אני העתידי, להריץ עליו איזו מניפולציה נכלולית קלה. כך אני מוצא את עצמי בסוף השבוע במלון בהרי ירושלים, מוקף אנשים שאיני מכיר, מתכונן להעביר מצגת ותוהה מה לעזאזל חשבתי לעצמי. 

כמה שבועות קודם לכן הגיעה ההזמנה דרך העבודה מקומיוניטי פורוורד, ריטריט של מנהלי קהילות מכל הארץ, סופשבוע במלון בירושלים, מצגות ומינגלינג והאם מישהו מאיתנו ירצה גם להעביר הרצאה? זה נשמע מעניין, זה נשמע רחוק בעתיד שלא יגיע, אז למה לא, ובטח, אני אוהב להרצות. והיי, קורונה, זה בטח לא יקרה.

שבוע לפני. אני עובד על המצגת ומקלל את אני מהעבר ששש לכל מיני הרפתקאות על חשבוני. אני כמעט מחליט לבטל הכל כשמתברר שחולקים חדרים, ומצליח להתארגן על לינה בדד, ולבסוף אורז תיק, מוכן נפשית ליומיים של בדידות עגומה. כמה שעות אחר כך אני מבין ששוב טעיתי ושאני מהעבר לא טיפש כמו שהוא נראה.

יודע על מה הוא מדבר, זה

קהילה הוא מושג אמורפי. תשאלו מנהלי קהילות מחמישה ארגונים שונים במה מדובר וסביר שתקבלו תשובות שונות. ספק אם אמא שלי או צאצאי יודעים להסביר מה אני עושה ביומיום. המלון שעל ההר מלא אנשים שנמתחים על המנעד הרחב שמגדיר בסופו של דבר קבוצה של אנשים שחולקים עניין משותף, ומנהלים תקשורת כזו או אחרת באמצעות פלטפורמה כלשהי. מעורפל מספיק? נמשיך.

בין הנוכחים יש מנהלות קהילה שעוסקת בהורות, חיה בפייסבוק ודוגלת בשיח שנשלט על ידי המנהלות ביד רמה, אני מייצג את קהילות ווייז שמתפרסות על שלל פלטפורמות ומעודדות שיחה ופעילות כמעט עצמאית בין החברים. איש חביב ומזוקן פועל בכלל באינסטגרם וקורא להמוני המגיבים שלו קהילה, יש גם נציגה של חברה גדולה שבנתה מערכת קהילות פנימית לעובדים, מנהלת קהילה של נשות קבע בצה״ל, ועוד ועוד, כולל נציג של כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת, שמסתובב עם מסננת פסטה צהובה על הראש. ריטריט זה לא, לפחות לא במובן הזן בודהיסטי של נסיגה מן העולם אל הפנימיות שלנו, עדיף בשתיקה. כולם מדברים עם כולם, והרבה.

אני מהעבר, טיפוס חלקלק אבל מבין עניין, התנדב, כאמור, להעביר מצגת. אני משובץ לחמישי בערב, לפני האוכל. אכזרי למדי אבל מצד שני מסייע לשלוף אותי מהבדידות המזהרת. אני אוהב לדבר מול אנשים – תשומת לב ופאסון וכל הג׳אז הזה – והקהל מתלהב, סביר שבזכות מיומנויות הקהילה של הארגון בו אני עובד, ולא רק איכויות הרוק סטאר שלי. שלב השאלות נקטע מחוסר זמן ובדרך לארוחת הערב כבר מדברים איתי על שיתופי פעולה שלא היו עולים על דעתי בחיים, למשל עם קהילת בעלי טסלה בישראל. מתברר שיש דבר כזה. עכשיו יש לי עם מי לדבר בארוחת הערב. 

שאר הסופ"ש עובר בנעימים. מפגש עם מובילי טיקטוק מבהיר לי עד כמה אני בומר, ומסיבת אוזניות בערב הראשון מחדדת את הגבול שגם החיוביות המתפרצת הנואשת ביותר שלי לא תחצה. אני מוצא אנשים שמדברים את השפה שלי, מציע ומאשר חברויות בלינקדאין ופייסבוק, וכמובן מגלה חיבורים מפה ומשם: זה מכיר עמית לעבודה, וזאת עובדת עם אקסית מפעם. האוכל לא רע, יש אלכוהול והחדר נחמד, ויש משהו נעים בניתוק מהקונכייה המוכרת שלי. 

אבל אני מתגעגע אליה, ותופס טרמפ עם מנהלת קהילות לעתיד, ומתמלא שמחה למראה מגדלי תל אביב כי כמה אפשר להיות חיובי ותקשורתי ועוד בירושלים, בכל זאת. חזרתי עם רעיונות וקישורים וקשרים ושביעות רצון עצמית קטנה. סביר להניח שגם הזמנות עתידיות להרפתקאות מחוץ לקופסה יעוררו חרדות ורתיעה דומות, ויש לקוות שאני העתידי יהיה ערמומי ומניפולטור כמו אני מהעבר. עד הריטריט הבא אם כך.

%d בלוגרים אהבו את זה: