זו התקופה בשנה שבה אם תצעדו בתל אביב בין כיכר רבין בצפון לפלורנטין בדרום תיתקלו פה ושם בנערים עם פרצוף של ילד טוב ומוהוק אדום. ראשם במחנה הקיץ הקרב, ותספורתם במועדון פאנק ניו יורקי בסבנטיז. זה המוהוק האחרון של תומר, מחנה הקיץ האחרון, הפעולה האחרונה. הצופים היו אחת מאבני הפינה של קיומו הצעיר, חשובים לטעמי יותר מבית הספר, ועכשיו הוא נפרד. 

אף פעם לא הבנתי עד הסוף את התנועה ואת ההתנהלות שלו בתוכה. המפגש שלי עם תנועות נוער בילדות הסתכם בפגישה או שתיים של "המחנות העולים" סניף רעננה, היה ברור שלא נועדנו זה לזו. אבל תומר שונה ממני, פתוח וחברותי וצופיפניק נלהב, ולכן הפכתי להיות תומך אדוק בשבט קהילה, אוהד את הקבוצה גם אם לא מבין את חוקי המשחק.

את תחומי העניין האחרים שלו אני חושב שאני מכיר מקרוב. חלקם חפף לשלי, עם או בלי עידוד הורי נלהב. הלכנו יחד לסרטי קומיקס, אני לוקח קרדיט על השלב המוקדם בטעם המוזיקלי שלו ואוהב גם דברים שהוא שומע עכשיו, התחלתי לראות איתו אנשים מכים זה את זה כשצלל אל אמנויות הלחימה וקל לי לעקוב אחרי תוצאות משחקי האן.בי.איי מהרגע שגיליתי שהילד בעניין. אבל הצופים נותרו נקודה עיוורת. משהו לא התחבר.

בטקס הסיום של השבט – שהיה מרגש ומדמיע פי כמה מזה של התיכון – לבשנו כל ההורים את החולצה האדומה של קהילה, ושרנו שיר פרידה היתולי, מילים שכתב הורה מוכשר ומלא אמביצה למנגינת "אמרו לו" של אריק איינשטיין. לא הבנתי חצי מהמושגים. ישב"צ בסדר, אבל מה זה טיפ"ש ואתגר? לא הייתי במחנות קיץ, ברוב הטקסים, בטח לא בפעולות. גם כי הנער לא רצה שנסתובב לו בין הרגליים, גם כי הרגשתי זר לדבר. פעם נתקלתי בצופיפניקיות שמכרו עוגיות בשדרות חן ומייד קניתי. כשסיפרתי לתומר, גאה שתרמתי לשבט "דיזנגוף" השכן, חטפתי על הראש. קהילה מעל כולם, שבטים אחרים הם יריב ומתחרה, לא הבנתי מהחיים שלי.

אבל לגמרי הבנתי את ההשפעה המבורכת של התנועה על תומר. אנטיתיזה לציניות היתר בבית, אחווה וחברות בקנה מידה גדול ומחבק, לא חבר או שניים שעומדים ומסתכלים בהמון מהצד, אלא אלה שחוגגים ביחד במרכז. ושיתוף וקבלה, בלי מודעות יתר ועכבות. וההדרכה, ותכנון ובניית מבני ענק למחנה, שנתנו לו ביטחון וידע וכלים להנהיג וליזום ולדעת שהוא יכול, שלא חלמתי עליהם בגילו. הצופים עזרו לתומר לעמוד במרכז הבמה, חי בעולם.

ולכן אני עצוב על ההתנתקות הקרבה ובאה מהשבט שנתן לו כל כך הרבה, גם אם המטען שהוא נושא ילווה אותו לחיים עצמם ויעזור לו בכל פנייה, כמו קמע ממכשף השבט שלא מאבד מכוחו גם בארץ זרה. אני לא מבין את התנועה במובן העמוק, יש משהו בחברותא הגדולה והפתוחה הזו שזר לאישיות שלי, לטוב ולרע. אבל אני אוהב את הבן שלי ומודה על מה שקיבל ממנה. 

הצופים היא מין שותפה שקטה לדרך, להפיכת תומר למי שהוא. כל התנועה. פגשתי אנשים כאלה בעבר – אין לי ולהם יותר מדי נושאי שיחה משותפים וברור שלא נשמור על קשר, אבל יש בהם משהו שמעורר בי אהבה והכרת תודה, ותמיד אשמח להיתקל בהם במקרה. אני מדבר על הצופים בכלל, אבל ברור שמעל כולם זוהר השבט הכי מוצלח בארץ ובכלל, שלמזלו קיבל את תומר ותומר קיבל אותו. קהילה שולט לנצח!

לקחו קומיקס מוצלח של יוצר טוב, הביאו את שרליז ת'רון המופלאה ותקציב ועשו ממנו סרט של נטפליקס. מה יצא? נכון! עוד סרט גרוע שהעביר לי שעה וחצי שלא תחזור. אלא שהפעם היה לסרט ערך מוסף – אני חושב שפיצחתי את התעלומה המייסרת, בעיקר בזמני קורונה ועדיף להישאר בבית – למה נטפליקס מייצרת (רוב הזמן) תכנים גרועים. 

אימפריית הסטרימינג לוקחת תוכן ומעבירה אותו נטפליקיזציה. תוכן נכנס למכונה מצד אחד, ומהצד השני יוצא מוצר מהונדס. לא בדיוק סדרה, לא בדיוק סרט, זה רק נראה ככה. The Old Guard הוא דוגמה מצוינת, אפשר כמעט לראות את המתכון בין הפריימים. יש את שרליז ת'רון, כוכבת בינלאומית לוהטת. את הצוות שלה מגלמים שחקנים מבלגיה, הולנד ואיטליה, עם מצטרפת חדשה אמריקאית, ולאחד הנבלים יש מבטא בריטי, כך שכבר כיסינו לא מעט שווקים. הדיאלוגים חפים מתחכום, רפרנסים תרבותיים או הומור, כך שקל לתרגם או לדבב, ואין חשש שמישהו לא יבין משהו. 

ויש פאתוס ודרמה, שכנראה עוברים חלק יותר במסננת מהומור, שהוא בכל זאת עניין תרבותי, וגם לך תדע מי ייעלב ממה. ואקשן. הדבר היחיד שעובד בסרט הזה הוא סצינות האקשן, שנראות כמו אימונים ל"ג'ון וויק" הבא. כנראה שלבעוט למישהו בראש זו שפה בינלאומית שלא מצריכה מתורגמנים ומתווכים. התוצאה הסופית היא סרט זומבי. הוא נראה כמו סרט, וזז כמו סרט, אבל מבט מקרוב יגלה שאין מוח ונשמה מאחורי כל זה.

נטפליקס צריכה צופים, והרבה. לפעמים זה נוח – את "פאודה" אני רואה בנטפליקס, ולא מעט סדרות מוצלחות מכל העולם מגיעות לשירות לא הרבה אחרי ששודרו בתחנת האם. אבל התכנים המקוריים של נטפליקס ברובם נראים כמו משהו מהונדס גנטית, המפלצת של פרנקנשטיין גירסת התוכן הדיגיטלי. יש יוצאי דופן, אבל אני חושד שזו תוצאה של ניסוי וטעייה של מחלקת השיווק יותר מאשר רצון אמיתי לעשות טלוויזיה מעניינת או מעוררת מחשבה. המטרה היא תוכן שמצריך מינימום אנרגיה, ועובר חלק בגרון של כמה שיותר בני אדם בכמה שיותר מדינות.

וזה עלול להיות מדבק. אם אתה יוצר שעובד במדינה קטנה ורוצה שהסדרה שלך תגיע לכל העולם, זה בטח מפתה להשתמש באלגוריתם הנטפליקסאי כדי להפוך אותה לחכמה פחות ואוניברסלית יותר. לפשט, להוריד את המקומי, ללכת על מכנה משותף רחב ושטוח. והאם זה רק נטפליקס? אם בספוטיפיי המוזיקאי מתחרה על תשומת לב מול כל המוזיקה בעולם, למה שלא יעדיף לכתוב משהו קליט ופשוט, במקום שיר מורכב ומאתגר?

האם זה קיטור של בומר נרגן שרומז שפעם היה יותר טוב? קצת. המשמעות של הכמות המטורפת של תוכן זמין היא שבסופו של דבר יש גם לא מעט סדרות טובות. ואפשר לקוות שבאיזשהו שלב לצופים יימאס מהפלסטיק שנטפליקס מאכילה אותם בו. מצד שני אלו אותם צופים שבחרו בטראמפ וביבי. אולי עדיף ספר, ודי.

ביקרנו בדירה הישנה, לבקשת בת שמונה. היססתי אבל היא התעקשה, קבעתי עם הדיירות וניהלנו שיחה מקדימה, הצאצאה ואני, על איך הדירה תהיה בטח שונה ושזה יכול להיות מוזר. היא טענה בתוקף שהיא מוכנה ויצאנו לדרך.

יש משהו מתעתע בלחזור לבית שהיה שלך וכבר לא, איפשהו בין טעות אופטית לפרק של "אזור הדמדומים". כאילו משהו במציאות השתנה באורח פלאי ומטריד, בלי שום הסבר הגיוני. נכנסנו לרחוב המוכר, גילינו שהחליפו את הקוד בכניסה, נקשנו על הדלת. והדירה נפתחה אלינו, דומה אבל שונה. חלקים ממנה כמעט זהים, חלקים ממנה אחרים לגמרי. 

בת שמונה פסעה בקדחתנות מכאן לכאן, בסלון שהשתנה, בחדר שלה שעכשיו יש בו רק מיטה של גדולים וארון. היא שאלה שאלות, וכשיצאנו בכתה קצת, וביקשה שבפעם הבאה שאחליט לעבור דירה אתייעץ איתה. אחר כך דיברנו על יתרונות הדירה החדשה ונרגענו. ברבים, כי גם אני טולטלתי מהביקור. שש שנים עברו עלי בדירה ההיא, לא המון אבל בכל זאת חתיכת חיים. מספיק כדי להפוך לבית.

וכי גם אני נוטה לנוסטלגיית יתר, האדרת העבר ורצון לחזור לאחור. מעברי דירה קשים לי נורא (ונגה אומרת: בתור מי שלא אוהב את זה אתה עושה את זה די הרבה) וגורמים לי בעיקר לרצות לחזור הביתה. לא לדירה שאני עוזב. הביתה. 

וב"הביתה" אני מתכוון לחדר ילדותי ברעננה. שולחן כתיבה ומערכת סטריאו, כולל פטיפון, זקנים ממני שהיו שייכים לאב הביולוגי שלא הכרתי. ופוסטרים במקום קירות, לפחות בהתחלה. להקות אייטיז שנתלשו ממעריב לנוער, שהתחלפו בפוסטרים של קומיקס, ולבסוף, כשהגעתי לגיל שבו רציתי להביא בנות לחדר, עיצוב מחדש שכלל תלישה, השלכה וסיוד, ותליית צמד כרזות סרטים: "רולרבול" כי אני גיק, ו"קגמושה" של קוראסווה כדי שהבנות כשיגיעו יחשבו שאני תרבותי ומעמיק. 

החדר הזה לא קיים יותר. הוא נחמס לטובת אחי הקטן והחמוד אחרי שעזבתי את הבית (לא נשכח ולא נסלח), ואין בו יותר לא את הפוסטרים, לא את הרהיטים ובעיקר לא את המהות. הוא היה בית בעיקר כי הוא היה מפלט אמיתי. לא הייתי צריך לדאוג לתשלום שכר דירה או חשבונות, או לחשוש מפינוי, פיטורים, עניינים. זה היה המקום האחרון אי פעם שבו אוכל להשאיר את המציאות בחוץ ולשקוע לתוך בועה מושלמת של ספרים, מחשבות בהקיץ ומוזיקה. 

לא ידעתי את זה אז, רק כשהפכתי למבוגר אחראי הבנתי את המחיר שמגיע עם החופש. היום יש לי את זה בהבלחות – שיחות פילוסופיות עם בת שמונה, שבתות בדד על הספה עם ספר, זמן עם נגה ותומר שבתוכו יש רגעים של קרבה גדולה. אבל רוב הזמן רעש הרקע של המציאות שם. אני לא יודע אם זו המשמעות של בית עבור בת שמונה. אני מניח שאצלה זה קשור יותר לענייני יציבות ושגרה שמשמעותם ביטחון בכך שהעולם ימשיך להסתובב ולתפקד. אבל הביקור בדירה הקודמת גרם לי לחשוב על החדר שלי, ועל המשמעות של בית – מבצר, מפלט, נחמה. רצוי עם מרפסת.

בניגוד לנטיות הסנוביות שלי ניסיתי כמו כולם את האפליקציה המטופשת שמדמה איך תיראה כשתהיה זקן, ועל הדרך כנראה מעבירה מידע לרוסים. הדבר המתבקש היה להעלות את התמונה כאן אבל היא הפחידה אותי עד מוות. מהמסך ניבט קשיש מקומט, ספק גווייה, שדיכא לי את הצורה.

משבר גיל הארבעים שלי התמקד בוודאות שבשלב מסוים אמות. לפני כן זה לא היה ברור בכלל. לא הצלחתי לדמיין את עצמי בן ארבעים, מכאן שגם המוות לא היה אופציה. אבל הגיל ההוא הלך והתקרב והפך לעובדה על לוח השנה ויחד איתו הסוף הסופי בהחלט. ומאז זה מידרדר.

קשה לי לדמיין שינויים. אני מניח שזה אחד הגורמים לכך שמעולם לא התמדתי בחדר כושר. ההווה הוא מצב תמידי וקבוע, רק שכשאני מסתכל בתמונות מפעם יש בהן פחות שיערות לבנות ואין להכחיש את ההשפעות של הזמן. בעבודה אני מוקף באנשים שצעירים ממני בעשור, מעצבנים שמתבכיינים על זה שהם בני שלושים. זה לא עוזר. גם העובדה שהחיים שלי כיום לא מאוד שונים מאלו שניהלתי עשרים שנה קודם. אני עדיין שומע מוזיקה מז'אנרים דומים, קורא ספרים, קומיקס, גיק.

במובנים מסוימים אני חי חיים צעירים ופרועים יותר מפעם. לפני עשרים שנה בדיוק הייתי אב טרי טרי, לא שותה, לא מעשן, לא עושה סמים. חזק בבורגנות. אין ספק שאורח החיים שלי כיום מתאים הרבה יותר לגוף של בן 27. אני נהנה מכל זה, אבל תוהה כמה מהתשוקה המחודשת לחיים נובע מההבנה שהזמן קצוב. מהפחד מהסוף. לאו דווקא מוות. עוד לפני אני חושש מאובדן יכולות, מפאתטיות. קראתי אחד מהתחקירים בשקל של "טיים אאוט" על קלאברים מזדקנים מתל אביב. אנשים שמביטים בהם עקום, לא מכניסים אותם למועדונים, בטוחים שהם מאבטחים או שוטרים. 

זה נשמע לי מופרז, אני מכיר לא מעט אנשים בגילי שחיים כמוני. ועדיין, הידיעה שהכול זמני לא מרפה, ומן הסתם לא קיימת אצל בני העשרים-שלושים, כוסומו. 

שמעתי פודקאסט שלפיו עקומת האושר נמצאת בשפל בשנות הארבעים, ומטפסת חזרה למעלה משנות החמישים והלאה. הטענה היתה, בין היתר, שקשישים כבר מרגישים כמו מי שבילה במסיבה יותר מדי, ואין להם בעיה ללכת הביתה. זה נשמע לי כמו קשקוש. לא נראה לי שאי פעם ארצה לעזוב את המסיבה, וכשלא תהיה ברירה אעשה זאת תחת מחאה וקיטורים. בינתיים מחקתי את התמונה המזעזעת ואת האפליקציה, אחרי שהרוסים בטח כבר גנבו לי מהטלפון כל מה שרצו, ואני מתכנן להתעלם מכל העניין ולמצוא מסיבה לא לגילי ללכת אליה. יאללה בלגאן. 

גם אני רכשתי מבעוד מועד כרטיסים ל"הנוקמים", גם אני הסתרתי דמעות-גיק בסוף (אל חשש, אין ספוילרים), ורק אז התפניתי להתבונן על האולם המלא והרשיתי לעצמי להרגיש נרגן.

הפריחה המטורפת והמפתיעה של ז'אנר גיבורי העל מציבה לפתחי דילמה. במשך שנים החיבה שלי לקומיקס היתה סוג של דגל מעט שונה שאהבתי לנפנף בו. לצד חיבתי למדע בדיוני היא מיצבה אותי בתת הקבוצה של גיקים, ואיפשרה לי להרגיש מוזר ומיוחד בעת ובעונה אחת. מצד אחד מבטים משונים ונושאי שיחה שאולי עדיף לא להעלות בסיטואציות חברתיות. מצד שני תחושה חמימה ונעימה של להיות שונה. ז'רגון ורפרנסים שמבדילים בין הקבוצה שלי להמון, מרחב מחייה ייחודי.

ואז באו מארוול ורוברט דאוני ג'וניור והרסו את הגדר. מדמות מצוירת שמוכרת לגיקים מיטיבי לכת הפך איירון מן לסלב. פתאום כולם הולכים עם חולצות של גיבורי על ומזהים את סטן לי, השם ייקום דמו.

את חוברת הקומיקס הראשונה שלי – ספיידרמן – גיליתי אצל קרוב משפחה ירושלמי. זו היתה אהבה ממבט ראשון, קצת כמו לשמוע להקה או לראות סרט שמרגיש כאילו כוח עליון הינדס אותו אחרי שקרא את מחשבותי. צללתי פנימה לעולם חדש שכולו תלבושות ספנדקס, כוחות על ועלילות מופרכות. רעננה של ילדותי היתה מוצפת אנגלוסקסים, כך שלא היה מסובך מדי למצוא עוד מהחומר הטוב הזה. כמעט כל חנות ספרים יד שנייה – והיו הרבה כאלה – החזיקה גם קופסת קרטון עם חוברות. בלי שום סדר כרונולוגי ועם אפס יכולת להזמין חוברות מסוימות, מה שהפך את המעקב אחרי קווי עלילה לקשה ומתסכל. היתרון היחיד היה היכולת ליצור קשר עם חברי כת אחרים דרך החנות. את החבר הכי טוב שלי אני חייב לחוברת באטמן ששנינו חשקנו בה, והובילה למפגש לצורכי משא ומתן והחלפות.

כשהייתי בתיכון הגעתי בפעם הראשונה לניו יורק ולחנות קומיקס ראויה לשמה. שתי קומות של שפע בלתי נתפס. השארתי שם את כל הכסף שהוקצב לי לטיול ויצאתי מאושר ומתוסכל. הבנתי פתאום איך החצי השני חי, וכמה קל היה להיות גיק אמריקאי. אולי קל מדי. הקושי שבהשגת החוברות היה בעל ערך.

רעננה מלאה צרפתים היום, ויש בה – כמו גם בתל אביב – חנות קומיקס אמיתית. אין צורך לנבור בקופסאות קרטון, אפשר להזמין מה שרוצים בחנות או באינטרנט. המכונה המשומנת היטב של סרטי מארוול הפכה הכול לנגיש יותר ובעיקר לגיטימי יותר. אף אחד לא ירים גבה בגלל החיבה שלי לגבר שרירי בחליפה צבעונית צמודה. הסרט האחרון של "הנוקמים" הוא נושא שיחה לגיטימי בכל מקום, החל מפינת הקפה בעבודה ועד לטוויטר. זה נוח ונעים. אבל הייחוד שלי, הדגל שהנפתי בהיסוס, הורד לחצי התורן. כיף יותר לרצות להיות מיינסטרים מאשר להגיע ולגלות שהפטיש שלי הפך לקונצנזוס. אבל בתכל'ס, אני רק מחכה ללכת עם תומר לסרט הבא.

לא נסעתי למצעד הגאווה בירושלים לא רק כי אני עצלן, אם כי סביר שאם היה עובר בשדרות רוטשילד הייתי מצטרף. נשארתי בבית כי אני חי בבועה. אני יוצא מביתי שבבועה שבמרכז תל אביב, שבה הומואים ולסביות צועדים יד ביד ברחוב, וחברים ללימודים בבית הספר של נגה יוצאים מארון לא קיים בלי למצמץ, וצועד לעבודה בארגון בועה שבו אם אתה חולם בלילה על הערה שיש בה שמץ של קרבה לאי תקינות פוליטית אתה מתעורר ומתנצל.

השאלה שהטרידה אותי אחרי הסערה התורנית האחרונה שעוררו דברי הרב לוינשטיין היא האם מדובר בהונאה עצמית. האם הבועה שלי עד כדי כך הרמטית עד שאני לא מבחין בסכנה ברורה ומיידית הנרקמת מחוץ לגבולות מדינת תל אביב ועומדת עלינו לכלותנו? אני חושב שלא. חבר חובב גברים סיפר לי בקפה של שישי בבוקר איך בילדותו הומו נתפס אוטומטית כפדופיל. באותה תקופה הומוסקסואליות הייתה גם מחוץ לחוק בארץ (מה שנקרא "קיום יחסים שלא כדרך הטבע". החוק הוצא אל מחוץ לספר החוקים רק ב-88'). כשהייתי בתיכון ברעננה בשנות ה-80, לא הכרתי אף לא תלמיד גאה אחד. או כך לפחות חשבתי. בטלוויזיה, בקולנוע, בחוברות הקומיקס שלי לא היו הומוסקסואלים, ואם הם כן הופיעו זה היה בתפקיד הרע, הסוטה והמעוות, או פאנץ' ליין מהלך. היום יש גיבורי על גייז לגמרי כמו נורת'סטאר של מרוול או אפולו ומידנייטר של די.סי.

גייז על

אני לא זוכר מתי נתקלתי בפעם הראשונה בהומו אמיתי, בשר ודם. סביר להניח שבמערכת עיתון כלשהי. התקשורת תמיד הייתה מקום נוח יחסית עבור חברי הקהילה. במערכת של "ידיעות" נתקלתי במישהו שלמד איתי בשכבה ויצא מהארון. היכרתי חברים שסיפרו על החוויות שלהם בילדות, בצבא, על איך שהם חיים עכשיו. כתיכוניסט, גייז היה מושג שהכרתי,  אבל לא באמת האמנתי שקיים. רק ב"ידיעות" הפכו חברי הגייז לחלק מהיומיום שלי. כיום אני מתקשה להאמין בקיומם של הסמוטריצ'ים והלוינשטיינים, שנראים כמו נבל תורן בסרט קומיקס שרוצה להחזיר את העולם אל חשכת ימי הביניים.

פה ושם נשמעת צרימה, גם בבועה. שני ילדים רצים בחוף הים, האחד צועק "מי שמגיע אחרון הומו". וקשה לדעת אם מדובר בשרידים אחרונים לגזענות שעושה את דרכה אל מחוץ לעולם, בועטת וצורחת, או לסתם ביטוי חלול מרוקן ממשמעות. העולם שלי נקי כמעט לגמרי מעיוותים, לפחות למראית עין. לפני שנה ניהלתי עם נגה שיחה על אפליה. היא לא הבינה מה העניין. בשטח המחיה שלה אין אפליה נגד נשים, מזרחים, הומואים. תומר והחברים שלו משתמשים מן הסתם בכינויי גנאי אחרים. ועכשיו לך תסביר לילדים את מירי רגב.

בספר שאני קורא עכשיו, "צד שמאל של החושך", מתואר כוכב שבו כל התושבים א-מגדריים וא-מיניים במשך מרבית החודש. למשך ימים ספורים בלבד הם נכנסים למעין תקופת ייחום, שבה כל אחד יכול להפוך ל"גבר" או "אישה". לא מדובר בשינוי קבוע – אותו אדם יכול להיות פעם גבר ופעם אישה, ובהתאם יכולים להיות לו מספר ילדים מבני זוג שונים, שאת חלקם ילד בעצמו וחלקם נולדו לבן זוגו. מדובר בחברה שאין בה מושגי נשיות וגבריות, ובשל כך יש בה שוויון מוחלט. ועוד משהו – גם אין בה מלחמות. אורסולה לה-גווין כתבה את הספר כמניפסט פמיניסטי, וחשבה מן הסתם גם על ההומואים והלסביות שלא ממש נהנו מיחס אדיב וסובלני אי אז ב-1969. כמעט חמישים שנה אחרי, העולם שבו אני חי היה נראה לסופרת המהוללת כמו מדע בדיוני. הנורמות השתנו, והסוטים הם האנשים בעלי הסכינים והדעות החשוכות.

ואולי, ליתר ביטחון, אני כן אקח את הילדים למצעד הבא.

אני שונא את יום הזיכרון. אני שונא את ערב יום הזיכרון. אני חסר מנוחה ועצבני כמה ימים קודם לכן, ומגיב בהתאם: בערב יום הזיכרון האחרון התעלמתי מהכותרות והפרויקטים על שלל נופלים במלחמות ומבצעים לסוגיהם. נמרחתי על הספה וראיתי עם המתבגרת – שלמחרת תחבק אותי כשאני בוכה – את אנטמן. סרט גיבורי על חביב ודבילי של מארוול. מצד שני, הנושא המרכזי בו הוא מניעת הגעת נשק מסוכן במיוחד לארגון צבאי נתעב. אז אולי יש קשר.

יום אחרי, בטקס של החטיבה הירושלמית אליה היה שייך אבא שלי, נתקלתי בתמהיל הרגיל. פוליטיקאי שנושא נאום שכאילו נוצר במחולל קלישאות ומזכיר שזה יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, יש מקום לכולם. קריאת יזכור ותפילות שלא ברור לי איך הן קשורות בדיוק לבית החילוני של אבא שלי המת, אבל ניחא. ובן שכול, כמוני, שמדבר בכאב על האבא שלא הכיר ושובר לי את הלב. ניגשתי אליו אחרי בלי לדעת מה אני בדיוק רוצה לומר לו, וכשהתחלתי לדבר גיליתי שהגרון שלי חנוק ואני לא מסוגל להוציא משפט שלם. ואז ניגשתי הצידה וקראתי למתבגרת וחיבקתי אותה.

ובזאת מבחינתי נגמר היום הזה. ואני מתעב אותו לא בגלל הכאב, או הבכי. זה לגמרי מרפא. אני שונא אותו כי הוא חלק מטקס שהמטרה שלו עוותה. הוא פוליטי, אקט של גיוס, של עשיית נפשות למוות המיותר שעוד יבוא. סגן ראש עיריית ירושלים שדיבר בטקס הזכיר את יום השואה ותיאר משוואה ברורה – חיילים מתו וצריכים להמשיך למות פה כי האלטרנטיבה היא אושוויץ. אבא שלי מת במלחמת יום כיפור. זו היתה מלחמה מיותרת ומטומטמת. הוא לא מת כדי למנוע את אושוויץ 2, הוא מת, כמו מיליוני חיילים בהיסטוריה, בגלל מנהיגים גרועים במקרה הטוב ומרושעים במקרה הרע. הוא מת בגלל רשלנות פושעת, בגלל עיוורון וגאוותנות. וכמוהו עוד רבים. מלחמות ברירה, מבצעים, פחד מקבלת החלטות, קיפאון וטרור ולנצח תאכל חרב.

אני לא צריך את כל טקס האדרת השכול והמוות, אני לא צריך יוזמות אידיוטיות של אימוץ לוחם שנפל על ידי כיתות במערכת החינוך של בנט. אני מעדיף שהבן שלי יעסוק ויתרום לחיים בבית הספר, ולא יתעסק במוות הרואי ומיותר. אני לא רוצה שהמורשת שלו ממות הסבא שלא הכיר תהיה ציות עיוור ומיליטריזם, אלא ספקנות וחשדנות ואזרחות טובה וערנית. קראתי את התגובה של אב שכול לטור של רוגל אלפר, את הטענה שיש נושאים שעליהם אסור לצחוק. ובכן לילדים שלי מותר לצחוק על הכל, ללגלג, לפקפק. אני רוצה שכשהם ישמעו מנהיג זקור-קומה מדבר גבוהה על שואה ואויבינו ולא ניכנע, תידלק להם נורת אזהרה בראש.

אנשים מתבלבלים בין ציניות לסרקזם. אני ציניקן גאה. אני מאמין שרוב המנהיגים מונעים מאינטרסים צרים ופחד, אני מאמין שיש מעט מאוד מלחמות אין ברירה, אני מאמין בספקנות וחשדנות ובדיקה תמידיות. ואני לא רוצה שפוליטיקאים ופקידי דת יידחפו אל השכול שלי וישתמשו בו למטרות הנלוזות שלהם.

כשהמתבגרת היתה בת שלוש היא ראתה תמונה של אבא שלי על המדף בבית. ובערב, באמבטיה, התחילה לשאול עליו שאלות. איך קראו לו, האם הוא היה גבוה, האם היה לו שיער ארוך. היא ניסתה לעשות את מה שגם אני ניסיתי לעשות לא פעם, לבנות דמות של מישהו שהיא לא הכירה ולא תכיר. וזו מהות השכול בשבילי – לא הצהרות של דם ואש של מנהיגים מעונבים, אלא ההיעדר הזה, הבור שלא יתמלא והאבא שלא אכיר.

יום ההולדת שלי חל בעוד שבוע בדיוק וזה לא נראה לי בכלל. אני לא אוהב את הגיל הזה. עד גיל 37 אהבתי ימי הולדת, על תשומת הלב והמתנות שהביאו עימם. בגיל 37 האפשרות שאהיה בן 40 הפכה מציאותית. מאז זה רק מידרדר.

גיל 40 היה המשוכה הגדולה כי הוא תמיד נתפס כלא באמת ריאלי, משהו שקורה לאחרים. אני? אני אחיה לנצח. אני לא אהיה בן 40 ומעלה, איך זה קשור אלי. אלא שעכשיו, כשכבר הגעתי אל המספר הזה שתמיד ידעתי  שהוא קיים אבל לא באמת האמנתי, כל השאר אפשרי גם כן. 50, ו-70,  ודיור מוגן, והופה מתחת לאדמה. לפני גיל 40 זקנה היתה משהו שקורה לאחרים. אחריו, היא העתיד הפרטי שלי.  זה לא מוצא חן בעיני.

המתבגרת ניסתה לתאר לי את התחושה שלה לגבי הקצב שבו הזמן זז כרגע בחיים שלה. היא הסבירה שהיא יושבת בשיעור, ובחוץ מתחלפים משטרים, מלחמת עולם רביעית באה והולכת, אבל בכיתה עברו רק 20 דקות. אני זוכר את התחושה הזו מהתיכון. הרגשתי ככה לא מזמן, ואין לי מושג איך עבר מאז כל כך הרבה זמן ומה אני עושה פה. המון דברים שפעם היו בלתי נתפשים, כאלה שידעתי שיקרו אבל לא האמנתי באמת, הפכו למציאות. הילדה שלי תכף מתגייסת לצבא. אני חושב על פנסיה ועל עתיד לוט בערפל. על הזקנה שלי, של אנשים שאני אוהב.

בעוד שבוע בדיוק אני בן 44 וזו עובדה שאני לא יכול להילחם בה. אם כבר יומולדת אז לפחות שייצא ממנו משהו. זה מה שהייתי רוצה לקבל:

1. אופנוע כזה

   

2. את עלומי האבודים
3. מכונת זמן עם כמות פלוטוניום בלתי מוגבלת לדלוריאן
4. פטיפון, כמו זה שהיה לי בחדר כשהייתי בבית הספר
5. הצעת עבודה ממרבל קומיקס. די.סי אפשרי, אבל פחות
6. הזמנה לצאת לשתות עם אוליביה מאן ו/או מוניקה בלוצ׳י

   

7. ירושה מפתיעה מקרוב משפחה מסתורי
8. דירת גג במרכז תל אביב. אפשר גם מרכז-דרום
9. מכתב מג׳ורג׳ מרטין ובו תיאור מפורט של הסוף של סאגת משחקי הכס (או אש וקרח אם להיות נאמן למקור) שנייה לפני שהאיש מת מהתקף לב בלי עותק גמור של הספר האחרון
10. אספקה קבועה של שיקוי פליקס פליציס

אפשר גם סתם ספר טוב, תמיד עובד.

בינתיים אצא בטח לשתות עם כמה חברים פה ושם לכבוד המאורע, ואז אדחיק. ואחכה לפעם הבאה, האחרונה שבה הגיל שלי לא יהיה קרוב יותר ל-50 מאשר ל-40. קראתי איפשהו שהדיכאון הקיומי מגיע לשיאו בשנות ה-40. אחר כך אתה מקבל, מתרגל, ומתחיל להיות מאושר בחלקך. אולי זה קשור לפרופורציות והבנה. אולי לנכדים. לא יודע, ויש לי עוד זמן לגלות. לפחות יש מקום לאופטימיות זהירה. איכשהו אני בונה על זה שלקראת 50 הכול משתפר ומתחיל להיות כיף באמת. ולגבי 60? אני אחיה לנצח, איך 60 ומעלה קשור אלי?

אחד הספרים האהובים עלי כרגע בלי קשר לעובדה שהוא מיועד לגילאי 3-5 בערך הוא "אריה הספרייה". בתום יום שחציו בעבודה וחציו ענייני איסוף ממערכת החינוך, הכנת אוכל, מקלחת ושאר לוגיסטיקה מגיע שלב הקראת הסיפור לפני השינה. טקס קדום רב חשיבות שאין לדלג עליו. והכוכב הבלתי מעורער כרגע הוא האריה חובב הסיפורים. תקציר העלילה: יום אחד מופיע אריה בספרייה, ומאזין לשעת סיפור. מנהלת הספרייה, גברת דפני הקפדנית, מחליטה שכל עוד הוא לא מפר את הכללים אין בעיה, שיסתובב במקום חופשי. אט-אט הקשר ביניהם מתהדק. אלא שאז, בעקבות מקרה חירום, האריה נאלץ להפר את החוקים, מה שמוביל לפיתול הדרמטי בעלילה. מכאן תקראו לבד את הספר, או חכו לספוילר בהמשך.

יש ספרים שגרמו לי סבל קיצוני, כולל אחד שהחבאתי לתקופה אחרי שתש כוחי והבנתי שהחלופה היא שריפה אחים שריפה. וזה המקום להזהיר מפני ספרי דיסני, שהם מצד אחד יקרים, מצד שני כתובים איום ונורא, ומצד שלישי מתורגמים זוועה. יש ספרים דידקטיים מדי, או משעממים מדי, או מתאמצים מדי. אבל "אריה הספרייה" הוא בדיוק מושלם. אני לא מדבר על קהל היעד. לילדים יש חוש ביקורת גמיש ונינוח להפליא כשזה מגיע לספרים. אני מדבר על המקריא, עלי. וכדי להבין למה אני כל כך אוהב אותו, ניסיתי להסביר לעצמי מה הופך ספר ילדים לספר שאני אוהב להקריא.

הוא קצר: גם המאסטר מאיר שליו חטא בספרים ארוכים מדי, וראו הוזהרתם מ"הגשם של סבא אהרון" – הוא רק נראה דק כרס. ספר שמקריאים לפני השינה צריך להיות קצר ואלגנטי. אם אני צריך להקריא את זה שוב ושוב, בכל פעם בסוף יום, אז נא לשמור על מספר מילים סביר. מילים ולא עמודים, כי ב"הגשם של סבא אהרון" למשל יש מעט עמודים אבל המון טקסט. "אריה הספרייה" מאוזן היטב מהבחינה הזו והקריאה בו לא קצרה מדי ולא ארוכה מדי. בקצה השני של הסקאלה נמצא "ארץ יצורי הפרא" (או יצורי הפרק, כמו שתומר כינה אותו פעם מזמן) המופלא שכולל עמודים עם משפט אחד או בלי טקסט בכלל. זה נחמד אבל לרוב מוביל לדרישה להקריא ספר נוסף. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

הוא חתיך: ארץ יצורי הפרא כולל איורים מהמוצלחים שנראו אי פעם בספר ילדים. זה חשוב גם לקהל המאזינים, שרוצים תמיד גם לראות את התמונות, אבל גם לי. יש משהו מונוטוני עד מייאש בלהקריא כל פעם אותו טקסט, אבל איורים מוצלחים לא נמאסים כל כך מהר. ואריה הספרייה מאויר יפה. לא צבעוני ומתיילד מדי, לא מרושל ולא מתחכם מדי – הוא מעביר את העלילה כמו שהיא, בדיוק מה שהטף מצפה לראות וגם נעים בעין.

הוא כתוב מצוין: הוא לא פשטני ורדוד. הוא גם לא מתחכם מדי, עם קריצות שנועדו אך ורק להורים. כשמאיר שליו כותב על חיות שחולמות שהן חיות אחרות ב"רוני ונומי והדב יעקב", כולל היגואר שחולם שהוא ב.מ.וו, זה מצחיק מאוד. אבל עובר לגמרי מעל הראש של הילדים. אריה הספרייה מצליח לשלב בין הרבדים שלו, אלה שפונים לילדים ואלה שפונים אלי, כך שלא באמת ברור איפה משורטט הגבול. הדמות של גברת דפני גורמת לי לחשוב על מבוגרים נוקשים וקצת בודדים, ואני מניח שאצל המאזינים היא יכולה להעלות אסוציאציות של בדידות רגעית בחצר המשחקים. שלא לדבר על המתח בין כללים נוקשים לחיים עצמם, שקיים גם ביום יום שלי וגם בגן הילדים. ויש בו נגיעה במעמד חברתי, וקנאה, וחברות אמת, כולם נושאים רלוונטיים למצב האנושי בלי קשר לגיל.

הוא מרגש: זהירות ספוילר. האריה נאלץ לשאוג בספרייה כדי להזעיק עזרה לגברת דפני שנפלה ושברה את היד. הוא גוזר על עצמו גלות מהמוסד עקב הפרת חוקי המוסד ושובר גם את לבה. כשהוא חוזר לבסוף, וגברת דפני שוכחת את עצמה ורצה – בניגוד לכללים! – לפגוש אותו, לא נשארת עין יבשה בעמדת המקריא ליד המיטה. הקשר ביניהם נוגע ללב בעיקר כיוון שהוא לא מדובר בשום שלב. הוא ברור מתוך הטקסט המאוד ענייני ועובדתי, והרגש קיים כמעט אך ורק בסאב-טקסט ובאיורים. וזה מקסים.

ועוד כמה ספרים שגם הורים (לפחות אני) ייהנו להקריא:

• "קרנפים לא אוכלים פנקייק": קצת נונסנס עם מסר חשוב בלי להיות דידקטי, אחלה איורים וסוף חמוד.
• "דירה להשכיר": קלאסיקה מהמוצדקות, וגם ליברלית ושוחרת שלום באופן מפתיע.
• "אבא עושה בושות": החביב עלי מבין כל המאיר שליוים.
• "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור": החרוזים כל כך מוצלחים שזה מתגלגל מהלשון לבד, בלי מאמץ. ומצוין בלי קשר.
• "לבד על המרבד": מצליח להיות מתאים לגיל אפס בערך ועדיין מצחיק.
• "איתמר מטייל על קירות": יש לי בעיה עם ספרי הילדים של דויד גרוסמן, שבהם האם כמעט לא נוכחת והאב תמיד סבלני ואף פעם לא עייף. אבל זה אחד המוצלחים בהם.
• "אלונה לא": אני אוהב חרוזים, מה לעשות, והדמות הלא ממש חינוכית של אלונה מדויקת למדי.
• "טרופותי": תרגום מעולה, חרוזים שוב, וסיפור מגניב – לא ממש חינוכי, משעשע ופרוע.

להסתובב לבד בעיר זרה יכול להיות מסוכן לנפש. המון זמן לחשוב מחוץ לאזור הנוחות, במקום שבו הרגליים לא צועדות מאליהן בלי צורך לנווט בלי גוגל מפס, מא' לב' בלי שלדרך עצמה יש חשיבות כלשהי.

אבל ניו יורק היתה טובה אלי. שלושה ימים הייתי רק תייר, ואורח של אחי וזוגתו והילד המתוק שלהם, ושום דבר אחר. והנה כמה מהרגעים היותר מוצלחים בעיר.

• Books of wonder היא חנות ספרי ילדים מקסימה שאני תמיד הולך אליה כשאני בניו יורק. חלק מהנטייה שלי להרגלים על גבול ה-OCD הקל, יש מקומות שאני צריך לעשות עליהם וי. היא ברחוב 18, מול הסיטי בייקרי, שגם בה אני חייב לעבור. אין בה ספרי דיסני ושאר מותגי על. יש בה תמיד דברים מקסימים, כמו בובה של אחד מהיצורים מ"ארץ יצורי הפרא" שקניתי פעם.

  
  כשנכנסתי ראיתי מייד את סט סימניות הארי פוטר על הדלפק, משהו שיארגן לי הכרת טובה והון פוליטי אצל הילדים ליום-יומיים לפחות. כמה עולה? לא עולה. רק מי שיקנה את הגירסה המאוירת החדשה של הארי פוטר יזכה בסימניות. הספר עולה 40 דולר, ואין שום סיבה אמיתית לקנות אותו. באסה. הסתובבתי בחנות, בחרתי ספר אחר וניגשתי לשלם. ואז המוכרת, באקט לא אמריקאי בעליל, סימנה לי עם אצבע על השפתיים שזה הזמן לשמור על חשאיות, והחליקה את הסימניות לשקית שלי. זה היה כה מרגש עד שלא ידעתי מה לומר.

• הלכתי לשלושה מוזיאונים. תכננתי ללכת לאחד, אבל החוויה היתה כל כך מוצלחת במפתיע שהתפרעתי כאילו אני פנסיונר מרמת אביב. התחלתי במומה כי צריך. הסתובבתי עם אייפוד שמחלקים בכניסה לכל דורש (חינם!) ומספק סיור אודיו מעולה לגמרי. המכשיר גם מאפשר לך להקליד את כתובת המייל, ובסוף הסיור אתה מקבל אימייל עם פירוט היצירות שהתעניינת בהן במיוחד. במקרה שלי הרוב היו פסלים של פיקאסו, שאלמלא האודיו הייתי מפספס לגמרי חצי מהניואנסים שבהם. בין היתר: מתברר שבשנות מלחמת העולם השנייה פיקאסו התעקש להישאר בפאריז הכבושה, למרות שהנאצים הגדירו אותו "אמן מסואב", ופיסל בסתר בברונזה – חומר שאסור היה להשתמש בו לאיזושהי מטרה חוץ מייצור תחמושת. יפה לו.
  

  Gettin religion של מר מוטלי

•  הבא בתור היה הוויטני. ליווי האודיו שם עולה 6 דולר ואתה לא מקבל למייל כלום. התערוכה המוצלחת שם היתה של ארצ'יבלד מוטלי, צייר שהיה האפרו-אמריקאי הראשון שלמד בבית הספר לאמנויות של שיקגו. הציורים מקסימים, וככל שהם מתקדמים בסדר כרונולוגי הביקורת הפוליטית-גזעית שבהם בולטת יותר, עד לציור האחרון שבו כבר אפשר לזהות את מרטין לותר קינג, קנדי, ואיש קו-קלקס-קלאן. כל המבקרים בתערוכה היו לבנים. פה ושם אפשר היה לראות שומר או איש צוות שחור.

  בניו מוזיאום הציגו תערוכה של ג'ים שואו. באחד הציורים הראשונים שנתקלתי בהם בתערוכה הפלאש מבצע בסופרמן מעשים, ולא נראה שאיש הפלדה מתנגד. שאר התערוכה כוללת לא מעט סקס פרוע ואזכורים וחיבורים לתרבות פופ, שזה אחלה.

• שטתי במעבורת, בין ברוקלין למנהטן, נערה עובדת שיק (אם אתם מבינים את הרפרנס אתם קצת זקנים).
•  והסתובבתי סתם, ואכלתי מעולה, ולא חשבתי בשום שלב שיש סיכוי שמישהו ידקור אותי, ושום רוח לאומנית-דתית לא נשבה.

לא ברור מתי אחזור שוב, ואני כבר מתגעגע.