בשבועיים האחרונים אני חושב הרבה על פלפל שחור. אם פעם הייתי בוזק אותו בנדיבות בלי לחשוב פעמיים, עכשיו היד מהססת. במאה ה-15 היו סוקלים אותי, נועלים אותי במוסד או מנהלים טקס גירוש שדים דחוף. הפלפל השחור היה אז יקר יותר מזהב, והסוחרים היו שוקלים כל גרגר בחדר שדלתו וחלונותיו הוגפו היטב. דילרים של קוקאין לא מטפלים בסחורה שלהם כמו סוחרי הגרגירים השחורים באירופה של אז.

אני קורא את ״מגלן״, של שטפן צווייג. ספק רומן היסטורי, ספק שיר הלל לאנשים יצירתיים שלא הולכים בתלם, כולל סופרים. המניע המרכזי של המסעות המטורפים שמגלן ומגלי ארצות אחרים יוצאים אליהם הוא פלפל שחור. כלומר לא רק פלפל, תבלינים בכלל. אירופה משוועת לקצת טעם לחיים, אבל התבלינים מיובאים מהודו, בדרכי ים עקלקלות, דרך מדינות מוסלמיות ששולטות בנתיבי המסחר, והמון ידיים שחומדות נתח מהרווחים. ספינות נטרפות ואנשים מתים כדי שהמטען היקר יגיע לאירופה המאותגרת קולינרית. 

מגלן, קולומבוס, ואסקו דה גאמה ואחרים הם המקבילה ליזמי ההייטק של היום, ואת הכסף הם מגייסים לא מקרנות הון סיכון אלא ממלכים שאפתנים שרוצים נתיב ישיר להודו ולעושר שהיא מספקת. הסיכון מטורף, והסיכוי קלוש. מגלן יוצא בראש צי קטן של חמש ספינות למסע שייארך לפחות שנתיים, כשהוא מתבסס על מפות ישנות, חישובים מסובכים (ומוטעים) ושמועות, כדי למצוא מעבר בין ימי שאין שום ודאות שאכן קיים במציאות. ספוילר: מתוך חמש הספינות תחזור רק אחת, אחרי שנים של מסע מפרך, רצוף סערות, מרידות אלימות ומה לא. אבל היי, פלפל שחור לגמרי עושה את החביתה!

צווייג מספר בהקדמה שהספר נולד בזמן מסע בספינה מודרנית, קרוז נעים ומפנק שנסך בו שעמום, שהפך מייד לרגשות אשמה. איפה הוא, שבע בתא מפואר על סיפון יציב, ואיפה חבורת המלחים מזי הרעב והקופאים מקור של מגלן. הוא כותב מצוין, אבל אני מניח שהמסע שלו למירוק המצפון הסתיים באכזבה שאפיינה כל כך הרבה מסעות של מגלי עולם במאות ה-15 וה-16. פרופורציות הן עניין חמקמק כמעט כמו איי התבלינים של הודו. 

הפלפל השחור במזווה שלי עולה שקלים בודדים, תהילת העבר שלו לא רלוונטית לחיי היום יום שלי. הניסיון להכיר בערך של מה שיש לי נדון לכישלון. תנאי החיים שלי משולים למים שבהם שוחה דג, אני עיוור למה שעבורי הוא מובן מאליו. המועקות שלי בעבודה, לבטים לגבי הילדים, כל אלה הם חלק מחייו של גבר לבן פריבילגי מהמעמד הסוציו-אקונומי הנכון. אז מה. מחשבות על ילדים רעבים באפריקה, או מגלי ארצות אובדים בים על סיפון ספינה ספרדית רעועה לא יועילו.

אם אי פעם אמצא את עצמי במצב דומה לזה של פליטי אוקראינה, אני מניח שאתגעגע למותרות שאני עיוור להן היום. אנשים שעד לפני חודש-חודשיים חיו בסטנדרטים מערביים פחות או יותר, ועכשיו מוצאים את עצמם חסרי בית ועוגן, יודעים פתאום להעריך את מה שהיה. אבל בדיעבד. רק בדיעבד. יש מעט דברים שאני באמת מסוגל להודות עליהם בהכרת טוב שלמה ומלאה, בני אדם לא ניחנו בדמיון כה מורכב, מה לעשות. אני מנסה להתענג קצת יותר על פלפל שחור ולקוות לעתיד נטול מסעות, סכנות ומחסור בתבלינים.

"מה זה סם הקוקאין ומה הוא עושה?" שאלה בת השבע ואני השתנקתי, ביררתי את מקור המידע (ספר של גלילה רון פדר) ועניתי את התשובה הלא נכונה.

כלומר את תשובת בית הספר: קוקאין הוא סם ממריץ מאוד לא בריא, שעלול לגרום להתמכרות ומוות. כי סמים זה רע – אל תעשו סמים ילדים! בת השבע הסכימה, ואמרה שאיזה מזל שההורים שלה לא משתמשים בדברים כאלה כי הם אנשים חכמים.

אנשים חכמים לא עושים סמים. כשהייתי בתיכון, חנון על, התרחקתי אפילו מאלה שמעשנים סיגריות, כי הדיכוטומיה היתה ברורה. אנשים טובים לא מחזיקים סיגריה, בלי קשר למה שמגולגל בפנים. וסמים? היה לי ברור שסמים זה משהו שנוצר במעבדות הגהינום, מספיק להביט כדי להיפגע.

אז סמים הם החטא הקדמון בריבוע רק שההגדרה של סם היא לגמרי פוליטית. קוקאין זה איום ונורא, אבל אף אחד לא חולם להוציא את האלכוהול מחוץ לחוק, ובמקרה של סיגריות מתמקדים באיפה וכמה מותר לפרסם, ומשקיעים בנסיונות יצירתיים להפחיד מעל גבי חפיסות שאפשר לרכוש בכל מקום. יותר משבעה מיליון מקרי מוות בשנה נגרמים מעישון סיגריות ברחבי העולם, והמחוקק עסוק באיך לכתוב על החפיסה שהיי, אם תעשן יש מצב שלא יעמוד לך.

מצאתי ברשת כל מיני מחקרים, בכולם ניקוטין ואלכוהול נמצאים בעשירייה הראשונה של החומרים המסוכנים. המחקר הזה, שעשה קצת גלים, מציב את האלכוהול במקום הראשון, ומתייחס גם לנזק שהוא גורם לסביבתו של השתיין. אבל גלילה רון פדר לא תכתוב עליו, ולאף אחד לא תהיה בעיה אם אשתה בירה אחרי העבודה. אם אתה שותה כוסית בארוחת שישי זה לגיטימי ומכובד. אם תארגן שורה עם כרטיס אשראי ותסניף – פחות. למה בעצם?

אני מוקף אנשים שמשתמשים בסמים. ג'וינטים כבר מזמן הפכו לגיטמיים, וכל מה שצריך זה איזה פייגלין כדי שלגליזציה תהפוך לטרנד חם. קוקאין, אם.די, ספידים – אנשים נורמטיביים משתמשים בהם באופן מושכל ושורדים לא רק כדי לספר, אלא כדי לקום לעבודה למחרת בבוקר. אין שום היגיון ביחס של המדינה והחברה לסמים. זו צביעות מטורפת שקשורה לפוליטיקה, יחסי ציבור ותדמית וכנראה שבעיקר לאינטרסים כלכליים.

הנה התשובה שהייתי צריך לענות: קוקאין הוא סם ממריץ לא חוקי. הוא עלול להיות ממכר ומסוכן מאוד אם משתמשים בו באופן לא אחראי, ובעצם כמו כל דבר החל מסוכר לבן ועד הרמת משקולות הסכנה בו היא בעיקר עניין של מינון. יש סמים חוקיים וסמים לא חוקיים, יש מסוכנים ממש ויש פחות, ואין תמיד היגיון מאחורי ההגדרות. אל תעשי סמים בתי עד שתגיעי לגיל שבו תביני מהחיים שלך, בדיוק כמו שאת לא יכולה לשתות אלכוהול או לנהוג כרגע. וכשתגדלי? תבדקי לאט, תמיד עם מישהו מנוסה שישמור עלייך, מה מתאים לך ומה לא. ותשמרי לי קצת.