ארכיון תגים | קורונה

שנה אחרי זה קרה ככה

סיכום יום הולדת 49. מספר קשה, דקה לפני המעבר לטריטוריה שאין להכחיש אותה. הקודם היה בסגר הראשון, זה שעוד הקפידו עליו קלה כחמורה. החלטתי לנצל את זה כראוי, בערך.

יום ההולדת הוא לא הזדמנות לחשבון נפש, התחלות חדשות ושאר קלישאות אמריקאיות. הוא כן מספק נקודה בזמן שאפשר לעצור בה רגע ולבדוק מה קרה, או אם להיות אקטואלי – מה נשתנה. אנשים שבשנה שעברה שלחו משהו לכבוד האירוע כי סגר והשנה נעלמו ונאלמו, אנשים שאיחלו מזל טוב אז ולא היום ולהפך. דברים שמעידים על שינויים בקשרים, שינויים בעולם, שינויים בי.

הגעתי ליום ההולדת הזה קצת פחות חובב דרמות, קצת יותר יציב ורגוע. מסביב לשולחן בבר ישבו החשודים הרגילים, אנשים שאת רובם אני מכיר יותר מעשור, ואחרי שסיימתי עם החרדות הרגילות – לא יבואו, ואז כן יבואו אבל ישתעממו – הסתכלתי מסביב והייתי מרוצה. חבורת חברים מצוינת, נשים וגברים כאחד, אולי צריך לעבוד קצת על גיוון אתני, אבל נו. 

והיו שם אנשים שאוהבים אותי ומקבלים אותי על שלל השריטות והדפקטים, וזה אולי השינוי המהותי – דמויות ביקורתיות יותר וסלחניות פחות מהעבר לא הגיעו להרים כוסית השנה. 

החגיגות כללו: סיור אוכל בנווה שאנן, מתנת חברה אהובה במיוחד, והכי קרוב ללהיות תייר בבנגקוק שאגיע אליו בקרוב. בר עם אותה חבורת חברים קטנה ואיכותית, טורניר פלייסטיישן סוער עם צאצאים והחבר של נגה, חגיגה משפחתית בקצה ליל הסדר, ועוד אי אילו מפגשי קפה או אלכוהול שקרו ויקרו. פסטיבל יום הולדת זהיר ונעים, כי עדיין קצת קשה נפשית להתקהל. 

וקיבלתי המון עוגות, קומיקס וטי שירטים, וגם זוג גרביים מגניב אחד. וגם ברכות ממיסות לב ושלל חיבוקים, והמון איחולים ברשתות החברתיות – חלקן מאנשים שאני לא מכיר, חלקן מאנשים שאולי יצטרכו ממני משהו פעם, חלקן מאנשים מהעבר הרחוק שתמיד כיף להיזכר בהם. אין לי תלונות. אפשר להמשיך הלאה.

לא בדיוק משימה לסופרמן

בסוף הגיע האיש וחתך, כל האירוע לקח שלוש דקות, הוא אפילו לא טרח להוריד את הקסדה. חתך, לקח את הכסף, ורכב לעבר השקיעה. 

זה היה מנעול יקר בעל שם מחייב – קריפטונייט, החומר היחיד ביקום שיכול לגרום לסופרמן לאבד את כוחותיו ולהפוך לסתם סאחי. זו חתיכת אמירה לקרוא ככה למנעול, אם סופרמן לא עומד מולו, איזה סיכוי יש לסתם גנב מהשורה? 

די גדול מתברר. המנעול אולי מגיע עם אחריות והבטחות ואריזה יפה ומנשא נאה, אבל כמו לא מעט דברים בתקופה האחרונה, מתברר שהמחויבות ליציבות וביטחון באה עם כוכבית קטנה. כל מה שצריך זה אדם נחוש עם מסור דיסק. כל מה שצריך זה וירוס קטן ומפגש בין עטלף לאיש רעב. כל מה שצריך זה מישהו שמחליט שהכללים הנהוגים לא מעניינים אותו – דמוקרטיה, כתבי אישום, הסתערות על הקפיטול, תבחרו אתם את זרע הכאוס שמתאים לכם.

רכשתי מנעול חדש. הרי אי אפשר להשאיר אופניים שעונים סתם כך על גדר ברחוב תל אביבי. ואולם, הפעם הבנתי שאני קונה אשליה, סימן מוסכם ביני לבין גנבים פוטנציאליים שיחשקו באופניים שלי. הכתום הזוהר של המנעול מסמן להם שכאן צריך להתאמץ קצת. עדיף לעבור הלאה, לקרבן קל יותר. 

החיים שלי מלאים קריפטונייט. דלתות חסונות, ביטוחים שריריים, סדר חברתי מוצק, הרגלי בריאות והיגיינה מבהיקים, יחסים יציבים עם בני משפחה וחברים. הכול מגיע עם אחריות והבטחות, פריך ושברירי ורק מחכה לדמות עטוית קסדה שאוחזת במסור הנכון ביד ימין שתפרק הכול תוך שלוש דקות.

בשיחה עם נגה היא שאלה אותי איך אפשר לדעת מה יקרה בעתיד, או יותר נכון – איך אפשר לדעת ששלל דברים רעים לא יקרו לה. ובכן, אי אפשר. צריך להצטייד בקריפטונייט, בגמישות מחשבתית ומוכנות נפשית ליפול מדי פעם על הפרצוף. ואז לקום, לחדש את מלאי האשליות, ולהמשיך.

אני ארקוד לבד

אסור לרקוד. 

אם הבנתי נכון יהיו הופעות אבל בלי:

בלי אלכוהול.

 בלי להתקרב זה לזה יותר משני מטר.

בלי לרקוד.

ואם המגבלות יופרו יבוא שוטר. או קווין בייקון.

למה בכלל אכפת לי מהופעות נטולות נענועי אגן וצפיפות? אני הרי שונא צפיפות, ותמיד קיטרתי על הופעות חיות. בהופעה של הפו פייטרס במדריד עצבנו אותי הספרדים השיכורים שדחפו ושפכו בירה, ובפסטיבל רוק בבודפשט הודעתי לתומר שאני חותך אחורה כי ההמון עושה לי התקף חרדה. אז למה התגובה שלי לידיעה היתה כל כך נרגנת? 

מתקהלים

את התשובה סיפקה לי בת התשע כשצעדנו בשדרה. היא סיפרה על משא ומתן עם חברה ותיקה שתבוא לישון אצלה. "אני רוצה משהו נורמלי", אמרה, "זו תקופה מוזרה והכול משתנה כל הזמן". גם אני רוצה משהו נורמלי, ולכן אני חוזר לברים ולמסעדות החביבים עלי, ומסתפק בכיסא פלסטיק וארגז חלב על המדרכה. ולכן אני מחכה גם להופעות, אבל הרעיון של הופעה שבה אצטרך כל הזמן להיות מודע וערני, במקום להיסחף עם המוזיקה והחוויה, הוא ההפך מנורמלי. 

אני נצמד לפירורי שגרת דאשתקד. אני לא יודע אם זה ניסיון להיאחז חזק במעקה עד שהספינה תתייצב ותחזור למסלולה, או חלק מתהליך כואב של להרפות מן העבר. אני חושד שגם כשהכול ייגמר, ומותר יהיה לשתות בירה ולפזז בבארבי, זה לא יהיה הסוף הטוב המיוחל. 

שלושים שנה חלפו ממלחמת המפרץ, ובכל פעם שאני שומע אזעקה עולה בי הדהוד של עצמי בגרסת החייל, יושב עטוי מסיכת אב"כ במגורים בבסיס ומפחד. את המסיכה נגד קורונה אני עוטה כבר יותר משנה. אילו חרדות יישארו אחרי שאסיר אותה? כמה זמן ייקח עד שאכנס לבר, מועדון, טרמינל נוסעים או אולם כנסים בלי להתחלחל ולנסות לצמצם מגע עם עמיתיי בני האדם מפיצי המחלות? והאם נעמוד כולנו בחלל סגור ונתהה אם ברגע זה אנחנו נדבקים במגיפה הבאה?

אני מתנדנד בתווך. תלוי בין הנורמליות של פעם, לעתיד הלוט בערפל. חוסר הוודאות מוציא אותי אחת לכמה ימים מדעתי. ואז אני חוזר אליה, מלקט פירורי נורמליות ממדרכות תל אביב, וממשיך לחכות. ולפעמים קצת רוקד עם עצמי בבית. פחות צפוף ומאוד כיף.

כמה קל וכיף להיכנס במתנגדי חיסונים

בשבוע שעבר הגעתי לקבל את הזריקה השנייה שלי. קיבלתי צמיד וכוס קפה, אבל לא קתרזיס או הקלה. גם לא תופעות לוואי של ממש. הכול נשאר בדיוק אותו דבר. לא הרגשתי שחר חדש מפציע.

בדרך חזרה נהג המונית אמר "בשעה טובה" וברדיו דיברו על מתנגדי החיסונים. את המשך השבוע, בהיעדר תחושת ניצחון בזכות הזריקה בכתף, העברתי בזעם קל על האנשים האלה, מכחישי המחלה, חסרי האחריות החברתית, בני החושך שמפנים כתף קרה למדע ולקדמה. איזה כיף זה להרגיש כעס שכולו צדק מוחלט.

בדרך כלל כשאני מתמלא כעס צדקני אני טועה. צייצנית שאני עוקב אחריה בטוויטר כתבה שהיא לא מתחסנת והתעצבנתי ורציתי לכתוב דברי תוכחה ועצרתי. יש משהו קל מדי בזעם הקדוש על מתנגדי החיסון. נוח להביט בהם כקבוצה הומוגנית אחת, ולהפוך אותם לאחר האוליטמטיבי. קל לעשות את זה עם כל קבוצה בעלת מאפיין ברור: חרדים, ערבים, חובבי ג'אז – בחר את המיעוט שמתאים לך. 

אז ברור שאבחר במתנגדי חיסון. ערבים הם מיעוט-שק-אגרוף לימנים. חרדים? מתאימים לטיפוסים דוגמת ליברמן, אדם סביר לא יוכל להתעלם מהניואנסים בין הזרמים, מהפער בין אחריות ההנהגה לאחריות הפרט. אבל מתנגדי חיסונים? איזה כיף! הם מציבים את עצמם מהצד השני של המתרס בעצמם, נגד מדע, נגד עובדות, מתיימרים להיות מומחים בנושא שלא למדו, איפה הקלשון והלפיד שלי.

הבחורה מטוויטר בשנות השלושים המוקדמות שלה. חברה חכמה אמרה שאולי היא חוששת שהחיסון יפגע באפשרות שלה להפוך לאם. האם זה באמת חשש כל כך מופרך? האם באמת כל כך לא לגיטימי לפחד מחיסון חדש, שנוצר במהירות שיא בתקופת משבר, ושהממשלה שמנסה לשכנע אותך לצרוך אותו היא אותה אחת שמתנהלת כמו שכונה מתחילת התקופה המשונה הזו? 

כלומר גם בקרב מתנגדי החיסונים יש ניואנסים. רמות שונות וסיבות שונות של פחד ורתיעה. אנשים שצריכים עוד קצת זמן כדי להגיע לנקודה שבה יתגברו על החשש, וכאלה שאי הוודאות נוגע אצלם בנימים רגישים במיוחד.

ויש גם את הפלג הקיצוני, המיסיונרים, אלה שמדברים על שלטון פשיסטי ושבבים נסתרים במזרק, אלה שקובעים תורים ולא מגיעים כדי להרוס מנות חיסון. כאן הכעס קל ומוצדק. אני חושד שחלק מהאג'נדה הנסתרת שלהם היא להעניק תוקף לקיום שלהם ביקום קר ומנוכר. הם מציבים את עצמם מחוץ להמון, ונהנים מאשליה של שליטה, עליונות על כל השאר. יפים צודקים וחכמים. 

בדיוק כמו שאני מרגיש מולם. 

דקירה אחת קטנה וזה עובר

מעבר לדלת שמענו בכי מבוהל של ילדה קטנה וניסיונות הרגעה עקרים של אביה והאחות. רוב הילדים בכיתה ג', מתברר, נועזים מספיק כדי לקבל זריקה בלי ליווי. אבל לא הקטנה שלי. כדי להקל קצת על הלחץ ולהתעלם מהפסקול שמאחורי הדלת, בדקנו בגוגל מה זה בכלל חיסון. 

החיסון הראשון ניתן לפני קצת יותר מ-220 שנה. אדוארד ג'נר, רופא כפרי בריטי, שם לב שאנשים שטיפלו בבקר ונדבקו במה שכונה אבעבועות הבקר, לא נדבקו באבעבועות שחורות, מחלה עם אחוזי תמותה מבהילים. ג'נר ערך ניסוי שבמסגרתו הוא הזריק לבנו של הגנן שלו את נגיף אבעבועות הבקר, ואז הזריק לו בלי למצמץ אבעבועות שחורות. הילד שרד, ומכאן הדרך לחיסון הראשון – Vaccination מהמילה הלטינית לפרה, Vacca – היתה קצרה. 

בערך. לא מעט רופאים פקפקו בשיטה, הציבור לא מיהר להתחסן, כי אולי יש תופעות לוואי, ומי יודע אם זה בטוח, אם זה כדאי, אולי יגדל לי זנב, אולי פגיעה אנושה בפוריות?

טו מייק א לונג סטורי שורט, מחלת האבעבועות השחורות מוגרה, וב-1980 הוכרזה כמחלה הראשונה שהמין האנושי הצליח להכחיד. חיסונים הפכו לפרקטיקה נהוגה, המדע הוכיח את עצמו ככלי מופלא בשירות המין האנושי, ניצחון, כותרות, סוף.

אבל לא סוף פסוק. כי לא כולם רוצים להתחסן. לא בכלל, ובטח לא נגד הקורונה. אנשים שמוכנים להכניס לגוף החל מטבק וכלה בבוטוקס, נזהרים מהחיסון של פייזר, ומפקפקים בסטנדרטים הנוקשים של ה-FDA – בטח נוקשים יותר מהניסוי הלא אתי בילדים שערך ג'נר. יותר מ-200 שנה אחרי פריצת הדרך שהצילה את חייהם של מאות מיליונים ברחבי העולם המדע עדיין נתקל בחשדנות ועוינות נטולי הסבר הגיוני. 

גם הקטנה שלי לא רוצה להתחסן. אבל היא בת תשע ומפחדת מזריקות. מה התירוץ שלכם? האם זו פרנויה אנטי ממסדית, חשש מהלא נודע, פקפוק בכוחו של המדע? אני לא מחבב מחטים, אבל אתחסן ברגע שאוכל. בין החשש מהלא ידוע לחשש מהקורונה והנזק שהיא עלולה לגרום לאנשים שאני אוהב, אני בוחר במדע.

חם ומתוק בתל אביב

אנשים מדברים על לעזוב את העיר. כי קורונה, ואם ממילא אין הופעות, ברים, מסיבות ומסעדות אז מה הטעם לשלם שכר דירה מופקע עבור דירה ברחוב מלוכלך, או לפחות כזה שסמוך לרחוב רועש ומפויח. אנשים שאני מוקיר ומעריך מדברים פתאום על רעננה, אולי גבעתיים. נדמה שזו שעתן היפה של הערים המשעממות והנקיות. אם ממילא נגזר עלינו לבלות רוב הזמן בדלת אמותינו, אז למה לא בבית מרווח עם גינה? אולי ברעננה הייאוש יותר נוח.

אלא שהאמת הבסיסית לגבי תל אביב לא השתנתה גם בתקופת הנגיף. גדלתי ברעננה, אני מבקר בה פה ושם, כמו גם בקיבוצים שבהם גרים אחותי וחברה טובה. ואין מה לומר, זו איכות חיים – נקי ושקט ורחב ידיים, וכל האנשים דומים זה לזה, ותמיד מגיעה הנקודה שבה אני מרגיש שעוד קצת מכל הטוב הזה ואני מאבד שלווה ושפיות ומתחיל לילל אל השמים. 

צילום: תומר אפלבאום

כי גם היום כשאני יוצא לרחוב התל אביבי אני מרגיש חי. יש בו תנועה, ורעש, ואנשים מכל מיני סוגים וצבעים. היפסטרים מזוקנים והורים צעירים, קשישים עם כדורי פטנק ותיירים שהגיעו מחוץ לעיר, פרצופים מוכרים מהגן או בית הספר של הילדים או מהברים הקבועים, אקסיות, אנשים שהכרתי בברנז'ה, אנשים שהכרתי מחוץ לברנז'ה, הומלסים, עובדים זרים, ושליחי וולט בכחול שמזגזגים בין כולם. 

הם כבר לא יושבים בברים ובבתי הקפה אלא לידם. השולחנות והכיסאות נעלמו לטובת ארגזי חלב ירוקים, ספסלים ומדרכות. כיכרות דיזנגוף, הבימה ורבין מלאים בני אדם עם שקיות נייר חומות ממיטב המסעדות, כוסות קפה חד פעמיות ובקבוקי בירה. במקום לרבוץ בבית הקפה של שישי עברו כולם לרבוץ בגינה הקטנה שממול. כמו פלג מים שנחסם פתאום ומוצא דרך חדשה להמשיך ולזרום.

ואם המגוון לא מספיק אפשר ללכת או לדווש לא יותר מרבע שעה ולהגיע למקום אחר לגמרי. אם אצעד רבע שעה ברעננה אראה, ובכן, עוד רעננה. בתל אביב אגיע לשוק הכרמל עמוס דוכני האוכל, או למדרחוב לוינסקי שמלא בצעירים שמדגמנים גירסה זולה במיוחד של ברוקלין, לכרם התימנים או לחוף הים. זו עיר קטנה, חמש דקות על האופניים ואני יכול להרגיש בה כמו תייר.

וודי אלן אמר שהוא אוהב לגור בניו יורק כי הוא יכול להזמין מרק ברווז בארבע בבוקר, ושהוא לעולם לא יעשה את זה, אבל הידיעה שהוא יכול מרגיעה אותו. תל אביב מעניקה לי בדיוק אותו דבר. גם כשאני בוחר להעביר ערב על הספה אני מודע לחיים ששוקקים בה, כל הזמן. הם מעוררים בי חוסר מנוחה, FOMO והתרגשות כמעט תמידיים. אני מרגיש בה חי. אם הייתי רוצה להרגיש נינוח ורגוע רעננה היתה אפשרות מצוינת. נכון לעכשיו ולעתיד הנראה לעין אני מעדיף את האדרנלין שלי חם ומתוק, על מדרכה מטונפת בתל אביב.

שר החינוך נטש את הבניין

"אני לא רואה כלום, הכול חשוך. רואים אותי?" ישבתי עם תומר במרפסת ואכלנו צהריים ביחד, בזמן שהמורה לאזרחות ניסתה לפצח ללא הצלחה את תעלומת הגדרות הזום. התלמידים ניסו לעזור לה, "תיכנסי לסטינגס ותפעילי את המצלמה."היא ניסתה. "איפה המצלמה פה? רואים אותי?"

זו היתה מטאפורה יפה שהלמה שיעור אזרחות בישראל 2020, זו היתה דוגמה לאזלת היד הכללית, ולהזנחה הספציפית של הילדים שלי בכל מה שקשור למערכת החינוך. אין לי טענות למורה, אני מניח שאף אחד לא העביר לה קורס מזורז בתפעול הזום. היא עושה כמיטב יכולתה, מנסה לשחות במים הקרים והעמוקים אליהם הושלכה על ידי המערכת. "יהיה מבחן," היא הודיעה לתלמידים, וכשכמה קולות מתבגרים נהמו עליה שמה פתאום מבחן, ואיך זה יקרה, היא ענתה בכנות "לא יודעת, נחשוב על משהו." כנראה שאף אחד לא טרח לחשוב עד עכשיו. 

תומר והחברים שלו מגיעים ממרכז תל אביב, על כל המשתמע מכך. הם והמורים שלהם נהנים ממעמד סוציו-אקונומי סביר ומעלה, ואוריינות טכנולוגית מעל הממוצע, וגם הם מתחרפנים. אין לי מושג מה אמורים לעשות אנשים בלי מספיק מחשבים, בלי מספיק מקום בבית, בלי כלים בסיסיים להתמודד עם התקופה הזו. 

ואני חושד שגם למשרד החינוך אין. שבמרץ או אפריל לא היה שם אף אחד שחילק אנשים לצוותים ושלח אותם להכין שיעורי בית: לבדוק את כל החלופות, לא רק את זום. לבחון מה עובד טוב יותר בחיבור אינטרנט איטי, להכין תוכנית למשימות ביתיות למי שמתקשה ללמוד מרחוק או חסר את התשתיות הבסיסיות, לעבוד עם משרד הבריאות על הנחיות ללימוד בקבוצות בחוץ, ועוד כל מיני דברים בסיסיים לגמרי בעולם הדמיוני שבו קיים משרד חינוך מתפקד. זה מה שאני הייתי עושה לו הייתי מנהל פרויקטים ומישהו היה מבקש ממני להכין תוכנית ללימוד בימי קורונה, בזמן סגר, ביציאה ממנו. אבל מישהו צריך לבקש, לרצות.

צייצן שאני עוקב אחריו צייץ בטוויטר שהוא ואשתו החליטו לראות סרט בערב, ולכן נכנסו מראש ל-VOD כדי לבדוק מה יש, ובכך השקיעו יותר מחשבה ותכנון משהשקיע משרד החינוך ביציאה מהסגר. זה מצחיק, אבל את המחיר משלמים הילדים שלי, שמתחרפנים משיטת הלימוד הלא יעילה הזו, וסובלים מהריחוק החברתי והיעדר המפגשים פנים אל פנים, כי להתפלל בחוץ מותר, ולרוץ בקבוצה גם, אבל לשבת עם כמה תלמידים ומורה על הדשא אסור, או לפחות היה עד לפני רגע. והאטימות הזו מעוררת בי זעם, זה עוד פן אחד בהתנהלות של הנהגה שכולה אין אונות ואדישות, שעושה לילדים שלי נזק, מי יודע לאיזה טווח. 

יש חוזה ברור בין משרדי הממשלה השונים ובין נבחרי העם להמונים שבחרו בהם. הוא מופר שוב ושוב בתקופה האיומה הזו, ובמקרה של משרד החינוך זה מכעיס במיוחד כי לכאורה הפוליטיקה לא היתה אמורה להזדחל פנימה במקרה הזה, אפשר היה לחשוב על פתרונות מקצועיים מבוססי נתונים בלי לעצבן אף מגזר. ולא ללכת על דוקטרינת "גבעת חלפון" של בואו נעשה בדיוק מה שעשינו בפעם הקודמת, כי למה לא. יש המון פתרונות יצירתיים למצב הנוכחי, מישהו אי שם במנגנון המסואב מעל למורה האומללה לאזרחות צריך להתחיל לחשוב על כאלה. עדיף לפני הסגר השלישי. 

כרגע התחושה שלי היא של נטישה. המורה והתלמיד יושבים משני צידי הזום לבד. מי שאמור לספק להם תמיכה ותשתית נמלט מזמן, הזום פתוח כדי לסמן וי, כדי שכשיצוצו השאלות אפשר יהיה לטעון שהנה, התקיימו לימודים. בכל מה שקשור למנהיגות, חשיבה יצירתית והתמודדות, הציון של המערכת הוא נכשל.

משחק המחשב שגרם לי להבין את ביבי

אחרי שהצהרתי קבל עצמי והעולם שזו העת לאסקפיזם, פניתי מיד לשני אפיקי בידור שאינם שייכים לז'אנר: "הדבר" של קאמי, ומשחק מחשב בשם "פרוסטפאנק". מה לקלאסיקה גבוהת מצח ולמשחק דיגיטלי? לא מעט, מתברר.

"הדבר" פורסם ב-1947, בעידן אחר לגמרי לכאורה, אבל מבהיל עד כמה הוא רלוונטי לשכונה שלי בימי קורונה. מגיפת דבר תוקפת את העיר אוראן שבאלג'יריה (הצרפתית אז), ומכאן הדברים תופסים מסלול מוכר נוסח 2020. סגר מוטל על העיר. התושבים בטוחים בהתחלה שכל זה יחלוף והכול יחזור לקדמותו. זה לא קורה, מן הסתם. ומה אז? יש מי שמגיב בייאוש, אחרים בהדוניזם, קניות ונהנתנות. סגרים דיפרנציאליים על שכונות מסוימות שמעוררים זעם ומחאה חברתית, שלטון כושל שחותר לשקט תעשייתי ושליטה בתקשורת, ומחלה שאולי פוגעת בעשירים ועניים גם יחד, אבל ברגע שמתחיל מחסור במצרכים, וכשמבינים שהצפיפות תורמת להדבקה, חוזרת ועולה האמת האוניברסלית והעל-זמנית – עדיף להיות עשיר. אבל ממש. 

ויש את מי שנרתמים למאבק במגיפה, שמנסים לתמרן בין החידלון השלטוני, הזעם הציבורי ואמונות תפלות מכאן ואדיקות נוצרית משם. זו הרואיות גברית נטו – ב-1947 אף אחד לא שמע על מבחן בקדל ונשים נשארו במטבח – אבל פרט לכך, הכול רלוונטי להבהיל. אייפון ואינטרנט זה נחמד, אבל בני אדם הם חיה עקבית, כנראה.

האופי האנושי לא משתנה גם בעתיד, לפחות לפי "פרוסטפאנק", משחק עתידני של ניהול עיר, עם טוויסט קטן: כדור הארץ קפא, והשחקן מנהל עיר שהיא בעצם מושבה שאמורה לשרוד במזג אוויר שמתחיל במינוס 30 מעלות ביום נאה. מעבר למכניזם הבסיסי של משחק כזה – איסוף משאבים כמו פחם, מתכת, עץ ומזון – המטרה המרכזית היא לשמור על איזון בין שני מדדים – תקווה, וחוסר שביעות רצון. אלה מושפעים לא רק מרעב או קור, אלא מכל החלטה שהשחקן מקבל. לדוגמה: בתחילת המשחק צריך להחליט מה עושים עם הילדים. אפשר לשלוח אותם לעבוד, מה שיעצבן את הציבור אבל יוסיף ידיים עמלות. ואפשר להקים להם בית מחסה, מה שישמח את ההורים אבל עלול לגרום למחסור במשאבים בעתיד. וזה רק קצה הקרחון – בהמשך צריך לקבל שלל החלטות שלכל אחת מהן תג מחיר, ואם מד חוסר שביעות הרצון יגיע לקו האדום, הפסדת. 

בתחילת המשחק רציתי לעשות רק טוב, ולבחור בפתרונות ההומאניים ביותר. אבל ככל שהזמן עבר מצאתי את עצמי הופך קהה יותר ויותר לסבלם של חבורת הנודניקים שניהלתי. ככל שהאוכלוסייה בעיר גדלה, וככל שהמשחק מתקדם, השתנה הלך הרוח שלי מרצון להיות שליט נאור וקשוב, למבט אטום על התמונה הגדולה. המושבה צריכה לשרוד, ואם זה מצריך עבודה במשמרות של 24 שעות, וכמה אנשים שיקפאו למוות פה ושם, מה לעשות. טובת הכלל קודמת, ובשלב מסוים הופכת למושג מופשט לגמרי. העיר הופכת מכלי שנועד לספק מחסה לבני אדם, למטרה בפני עצמה. והאנשים שבה? ברגים במכונה. 

לקראת סוף המשחק חשבתי שזו סימולציה מעולה לאיך זה מרגיש להיות ביבי, או כל שליט שמחזיק בכוח יותר מדי זמן. הפרטים מיטשטשים, בני אדם הופכים לסטטיסטיקה, ומה שמשנה זו שורה תחתונה כללית, הצלחה במשימה שאולי פעם היתה לעשות טוב, אבל היום היא הישרדות בלבד. ובני האדם? גם אצל קאמי, גם בפיקסלים על מסך המחשב וגם בישראל האדומה מקורונה, בני האדם לא משתנים.  

הגינה הכי מוצלחת בתל אביב

בגינה הכי מוצלחת בתל אביב, במדשאות יש גבעות קטנות במקום משטח ישר שמבוגר יכול ללכת עליו. קימורי האדמה הירוקים מזמינים ילדים לרוץ, לטפס, ליפול בלי להיפגע. בגינה הכי מוצלחת בתל אביב יושבים אנשים עם מסכות בכל מיני מצבים ומסתכלים על הילדים שלהם משחקים. אמא עם מסכה תלויה ברישול על המרפק, אבא עם מסכה בהיכון על הסנטר, הורים צועדים בין שאר באי הגינה כשמסיכה מכסה את כל החלק התחתון של הפרצוף כמו שצריך, אולי מטעמי בריאות ואולי זה הנימוס החדש.

בגינה הכי מוצלחת בתל אביב יש מגלשות שגם אליהן צריך לטפס על גבעה מלאכותית, וצמד ארגזי חול שבאחד מהם יש מתקן דמוי שוקת שאפשר להפעיל בו זרם מים ולייצר את השילוב המופלא שכל הורה אוהב – חול ומים. ילד שלא מזמן למד ללכת מדשדש בבוץ בנעליים מפונפנות מעור שרק הורה תל אביבי מז'אנר מסוים ישקיע בהן כל כך הרבה כסף, ואבא שלו רודף אחריו, למרות שהנזק כבר נעשה וספק אם הנעליים ישרדו. ילד גדול יותר מנסה לסלק את הפולש הקטן ומשפריץ עליו מים. ניסיון התערבות של האם מזכה אותה במקלחת של מי בוץ. ככה זה כשנכנסים לסכסוכים על טריטוריה במזרח התיכון. בדרך חזרה על האופניים בת התשע אומרת שהיא מרגישה כאילו היא חוזרת מהים. 

סמוך לגינה הכי מוצלחת בתל אביב ניצבת מאפייה קטנה שמוכרת קפה, אבל יש לשלם ואז להתרחק מהכניסה ולהמתין שהמוכר יגיש בגניבה את המשקה האסור. במקומות אחרים תקבלו את הקפה מייד, אבל בשקית נייר, משל קניתם אלכוהול בתקופת היובש בארצות הברית. מדוע קרואסון שקדים בראש מורם וקפה בהיחבא? אולי בקבינט הקורונה יודעים. אחרי שרכשתם את הקפה תוכלו לשוב לגינה הכי מוצלחת בתל אביב ולהחליט איך ומתי לעטות את המסיכה. בדרך תחלפו על פני חנויות סגורות, אבל נטולות שלטי "להשכרה", בינתיים. 

הילדים בגינה הכי מוצלחת בתל אביב מרוצים. הם מנצנצים מחול מעורבב בזיעה, כי חם באוקטובר 2020. נדמה שהקורונה ומשבר האקלים מסתדרים יפה זו עם זה. הילדים מסתכלים על רב הקומות הענק שליד הגינה הכי מוצלחת בתל אביב. מעלית שקופה מפלחת אותו והם מנסים לנחש מי בדיוק עלה בה עכשיו, איש או אישה, וכמה קומות יש במגדל הגבוה גבוה הזה. אני תוהה אם האנשים במגדל מושפעים מהמשבר הכלכלי שעוד יגיע. בדרך חזרה מהגינה הכי מוצלחת בתל אביב אני דן עם בת תשע על עטיית מסיכה תוך כדי רכיבה על אופניים, ונהנה מכבישים כמעט ריקים.

עוד נשוב לגינה הזאת – היא בטווח קילומטר מהבית, בערך. ואולי בהמשך יהיה חם פחות ובריא יותר, ואקנה קפה בגלוי ואלגום ממנו בנחת, בלי הכאב המטריד של החרדה בחלק התחתון של הבטן. כן, ברור שנחזור, זו הגינה הכי מוצלחת בתל אביב, בפער. 

המגיפה שהחזירה אותי לאייטיז

הייאוש המזדחל החזיר אותי השבוע אחורה לאייטיז, העשור המעצב של חיי בעל כורחי. לא חיבבתי את שנות השמונים בזמן אמת. המוזיקה מנופחת הכתפיים והבלוריות, סרטי הפעולה של עידן רייגן, כל אלה לא דיברו אל הסנוב הפנימי שבי. הבטתי לאחור בערגה על שנות השישים והשבעים, וקיוויתי לעתיד טוב יותר. 

והוא הגיע. עם שנות התשעים ומהפכת הגראנג'. ומשם הכול הלך והשתפר עד שלא, והנה אנחנו כאן, עם אפוקליפסה בחצי כוח, בלי זומבים ברחובות, בלי ערימות של גוויות נוסח המגיפה השחורה, בלי מפציצים גרמניים רוקדים בליץ בשמי לונדון. יושבים בבית, מזמינים וולט ורואים נטפליקס עם דיכאון קטן בלב. 

במסגרת הצמצום הכללי גיליתי שקשה לי להאזין למוזיקה חדשה, לנהל מערכת יחסים עם סדרות חדשות, לקרוא ספרים מאתגרים מדי. נמשכתי למוכר ולמנחם, ובהתחלה היו אלה ספרים שכבר קראתי וסדרות המשך, אחר כך סרטים משנות האלפיים, ואלבומים ופלייליסטים מפעם. והנה השבוע, דקה אחרי הסגר השני שמרגיש כמו סרט המשך גרוע – האייטיז. 

חזרתי בנטפליקס ל"החבר'ה הטובים", וראיתי לראשונה את "המרדף אחרי אוקטובר האדום". שניהם סרטים שיצאו ב-1990, אבל כל כולם אייטיז. כיף, סמים ואלימות לא מתנצלת. הם בוהקים בנקיונם מכל מחשבה על פוליטיקלי קורקט, ממוקדים בכאן ובעכשיו, בהדוניזם, בלקחת בכוח את מה שאפשר כי תכף מתים, בלחיות על הקצה. סמים ונשים מחופצנות ב"חבר'ה הטובים", פעלתנות קדחתנית, מצ'ואיזם וחיים לפי תחושת בטן באוקטובר האדום. שני הסרטים הם המהות של העשור ההוא – חיים צמודים ללוע הר הגעש הגרעיני, עם תחושת חירום ובואו ניהנה כמה שיותר, נחטוף כמה שיותר, כי לא ברור מה יהיה מחר. או אם יהיה מחר. 

גרוע מזה היתה הצלילה לפלייליסט אייטיז, הרי כבר בזמן אמת לא סבלתי את המוזיקה המסונטזת ששלטה ברדיו שבחדר ילדותי. העיבודים היו סינתטיים ומנופחים לא פחות מבלוריות השיער והבגדים של המבצעים. הלאה גיטרות וצווחות הרגש המחוספס של פעם, זה עשור לקלידים ואינפוף בריטי קריר, אנחנו לא בעניין של לחשוף את הנשמה, אנחנו בעניין של סמים וכיף. אלא שעכשיו זה פתאום מתאים, כי המגיפה המייאשת הזו, הבריאותית, השלטונית, לא משאירה מקום לשום דבר אחר. אפשר לצאת להפגין כדי להרגיש שעשיתי משהו, אבל מה עם שאר שעות היממה? 

חברה נתנה לי לקרוא מאמר על התקווה, ואחד הטיעונים שם הוא שהתקווה בצורתה הטהורה ביותר היא לא פעולה, אלא מעין אמונה בכך שדברים ישתנו לטובה בלי קשר למה שתעשה. האייטיז היה עשור כזה, של תקווה לנוכח שעון יום הדין המתקתק, הערצת ההדוניזם והנהנתנות החומרית אל מול החידלון הקרב ובא. כנראה שהמצב היום כל כך רע עד שרוח העשור ההוא מרחפת שוב מעל, ונציגיו התרבותיים הם אלה שמושיטים יד מנחמת ועוזרים להעביר עוד יום.  

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: