ארכיון תגים | קורונה

דקירה אחת קטנה וזה עובר

מעבר לדלת שמענו בכי מבוהל של ילדה קטנה וניסיונות הרגעה עקרים של אביה והאחות. רוב הילדים בכיתה ג', מתברר, נועזים מספיק כדי לקבל זריקה בלי ליווי. אבל לא הקטנה שלי. כדי להקל קצת על הלחץ ולהתעלם מהפסקול שמאחורי הדלת, בדקנו בגוגל מה זה בכלל חיסון. 

החיסון הראשון ניתן לפני קצת יותר מ-220 שנה. אדוארד ג'נר, רופא כפרי בריטי, שם לב שאנשים שטיפלו בבקר ונדבקו במה שכונה אבעבועות הבקר, לא נדבקו באבעבועות שחורות, מחלה עם אחוזי תמותה מבהילים. ג'נר ערך ניסוי שבמסגרתו הוא הזריק לבנו של הגנן שלו את נגיף אבעבועות הבקר, ואז הזריק לו בלי למצמץ אבעבועות שחורות. הילד שרד, ומכאן הדרך לחיסון הראשון – Vaccination מהמילה הלטינית לפרה, Vacca – היתה קצרה. 

בערך. לא מעט רופאים פקפקו בשיטה, הציבור לא מיהר להתחסן, כי אולי יש תופעות לוואי, ומי יודע אם זה בטוח, אם זה כדאי, אולי יגדל לי זנב, אולי פגיעה אנושה בפוריות?

טו מייק א לונג סטורי שורט, מחלת האבעבועות השחורות מוגרה, וב-1980 הוכרזה כמחלה הראשונה שהמין האנושי הצליח להכחיד. חיסונים הפכו לפרקטיקה נהוגה, המדע הוכיח את עצמו ככלי מופלא בשירות המין האנושי, ניצחון, כותרות, סוף.

אבל לא סוף פסוק. כי לא כולם רוצים להתחסן. לא בכלל, ובטח לא נגד הקורונה. אנשים שמוכנים להכניס לגוף החל מטבק וכלה בבוטוקס, נזהרים מהחיסון של פייזר, ומפקפקים בסטנדרטים הנוקשים של ה-FDA – בטח נוקשים יותר מהניסוי הלא אתי בילדים שערך ג'נר. יותר מ-200 שנה אחרי פריצת הדרך שהצילה את חייהם של מאות מיליונים ברחבי העולם המדע עדיין נתקל בחשדנות ועוינות נטולי הסבר הגיוני. 

גם הקטנה שלי לא רוצה להתחסן. אבל היא בת תשע ומפחדת מזריקות. מה התירוץ שלכם? האם זו פרנויה אנטי ממסדית, חשש מהלא נודע, פקפוק בכוחו של המדע? אני לא מחבב מחטים, אבל אתחסן ברגע שאוכל. בין החשש מהלא ידוע לחשש מהקורונה והנזק שהיא עלולה לגרום לאנשים שאני אוהב, אני בוחר במדע.

חם ומתוק בתל אביב

אנשים מדברים על לעזוב את העיר. כי קורונה, ואם ממילא אין הופעות, ברים, מסיבות ומסעדות אז מה הטעם לשלם שכר דירה מופקע עבור דירה ברחוב מלוכלך, או לפחות כזה שסמוך לרחוב רועש ומפויח. אנשים שאני מוקיר ומעריך מדברים פתאום על רעננה, אולי גבעתיים. נדמה שזו שעתן היפה של הערים המשעממות והנקיות. אם ממילא נגזר עלינו לבלות רוב הזמן בדלת אמותינו, אז למה לא בבית מרווח עם גינה? אולי ברעננה הייאוש יותר נוח.

אלא שהאמת הבסיסית לגבי תל אביב לא השתנתה גם בתקופת הנגיף. גדלתי ברעננה, אני מבקר בה פה ושם, כמו גם בקיבוצים שבהם גרים אחותי וחברה טובה. ואין מה לומר, זו איכות חיים – נקי ושקט ורחב ידיים, וכל האנשים דומים זה לזה, ותמיד מגיעה הנקודה שבה אני מרגיש שעוד קצת מכל הטוב הזה ואני מאבד שלווה ושפיות ומתחיל לילל אל השמים. 

צילום: תומר אפלבאום

כי גם היום כשאני יוצא לרחוב התל אביבי אני מרגיש חי. יש בו תנועה, ורעש, ואנשים מכל מיני סוגים וצבעים. היפסטרים מזוקנים והורים צעירים, קשישים עם כדורי פטנק ותיירים שהגיעו מחוץ לעיר, פרצופים מוכרים מהגן או בית הספר של הילדים או מהברים הקבועים, אקסיות, אנשים שהכרתי בברנז'ה, אנשים שהכרתי מחוץ לברנז'ה, הומלסים, עובדים זרים, ושליחי וולט בכחול שמזגזגים בין כולם. 

הם כבר לא יושבים בברים ובבתי הקפה אלא לידם. השולחנות והכיסאות נעלמו לטובת ארגזי חלב ירוקים, ספסלים ומדרכות. כיכרות דיזנגוף, הבימה ורבין מלאים בני אדם עם שקיות נייר חומות ממיטב המסעדות, כוסות קפה חד פעמיות ובקבוקי בירה. במקום לרבוץ בבית הקפה של שישי עברו כולם לרבוץ בגינה הקטנה שממול. כמו פלג מים שנחסם פתאום ומוצא דרך חדשה להמשיך ולזרום.

ואם המגוון לא מספיק אפשר ללכת או לדווש לא יותר מרבע שעה ולהגיע למקום אחר לגמרי. אם אצעד רבע שעה ברעננה אראה, ובכן, עוד רעננה. בתל אביב אגיע לשוק הכרמל עמוס דוכני האוכל, או למדרחוב לוינסקי שמלא בצעירים שמדגמנים גירסה זולה במיוחד של ברוקלין, לכרם התימנים או לחוף הים. זו עיר קטנה, חמש דקות על האופניים ואני יכול להרגיש בה כמו תייר.

וודי אלן אמר שהוא אוהב לגור בניו יורק כי הוא יכול להזמין מרק ברווז בארבע בבוקר, ושהוא לעולם לא יעשה את זה, אבל הידיעה שהוא יכול מרגיעה אותו. תל אביב מעניקה לי בדיוק אותו דבר. גם כשאני בוחר להעביר ערב על הספה אני מודע לחיים ששוקקים בה, כל הזמן. הם מעוררים בי חוסר מנוחה, FOMO והתרגשות כמעט תמידיים. אני מרגיש בה חי. אם הייתי רוצה להרגיש נינוח ורגוע רעננה היתה אפשרות מצוינת. נכון לעכשיו ולעתיד הנראה לעין אני מעדיף את האדרנלין שלי חם ומתוק, על מדרכה מטונפת בתל אביב.

שר החינוך נטש את הבניין

"אני לא רואה כלום, הכול חשוך. רואים אותי?" ישבתי עם תומר במרפסת ואכלנו צהריים ביחד, בזמן שהמורה לאזרחות ניסתה לפצח ללא הצלחה את תעלומת הגדרות הזום. התלמידים ניסו לעזור לה, "תיכנסי לסטינגס ותפעילי את המצלמה."היא ניסתה. "איפה המצלמה פה? רואים אותי?"

זו היתה מטאפורה יפה שהלמה שיעור אזרחות בישראל 2020, זו היתה דוגמה לאזלת היד הכללית, ולהזנחה הספציפית של הילדים שלי בכל מה שקשור למערכת החינוך. אין לי טענות למורה, אני מניח שאף אחד לא העביר לה קורס מזורז בתפעול הזום. היא עושה כמיטב יכולתה, מנסה לשחות במים הקרים והעמוקים אליהם הושלכה על ידי המערכת. "יהיה מבחן," היא הודיעה לתלמידים, וכשכמה קולות מתבגרים נהמו עליה שמה פתאום מבחן, ואיך זה יקרה, היא ענתה בכנות "לא יודעת, נחשוב על משהו." כנראה שאף אחד לא טרח לחשוב עד עכשיו. 

תומר והחברים שלו מגיעים ממרכז תל אביב, על כל המשתמע מכך. הם והמורים שלהם נהנים ממעמד סוציו-אקונומי סביר ומעלה, ואוריינות טכנולוגית מעל הממוצע, וגם הם מתחרפנים. אין לי מושג מה אמורים לעשות אנשים בלי מספיק מחשבים, בלי מספיק מקום בבית, בלי כלים בסיסיים להתמודד עם התקופה הזו. 

ואני חושד שגם למשרד החינוך אין. שבמרץ או אפריל לא היה שם אף אחד שחילק אנשים לצוותים ושלח אותם להכין שיעורי בית: לבדוק את כל החלופות, לא רק את זום. לבחון מה עובד טוב יותר בחיבור אינטרנט איטי, להכין תוכנית למשימות ביתיות למי שמתקשה ללמוד מרחוק או חסר את התשתיות הבסיסיות, לעבוד עם משרד הבריאות על הנחיות ללימוד בקבוצות בחוץ, ועוד כל מיני דברים בסיסיים לגמרי בעולם הדמיוני שבו קיים משרד חינוך מתפקד. זה מה שאני הייתי עושה לו הייתי מנהל פרויקטים ומישהו היה מבקש ממני להכין תוכנית ללימוד בימי קורונה, בזמן סגר, ביציאה ממנו. אבל מישהו צריך לבקש, לרצות.

צייצן שאני עוקב אחריו צייץ בטוויטר שהוא ואשתו החליטו לראות סרט בערב, ולכן נכנסו מראש ל-VOD כדי לבדוק מה יש, ובכך השקיעו יותר מחשבה ותכנון משהשקיע משרד החינוך ביציאה מהסגר. זה מצחיק, אבל את המחיר משלמים הילדים שלי, שמתחרפנים משיטת הלימוד הלא יעילה הזו, וסובלים מהריחוק החברתי והיעדר המפגשים פנים אל פנים, כי להתפלל בחוץ מותר, ולרוץ בקבוצה גם, אבל לשבת עם כמה תלמידים ומורה על הדשא אסור, או לפחות היה עד לפני רגע. והאטימות הזו מעוררת בי זעם, זה עוד פן אחד בהתנהלות של הנהגה שכולה אין אונות ואדישות, שעושה לילדים שלי נזק, מי יודע לאיזה טווח. 

יש חוזה ברור בין משרדי הממשלה השונים ובין נבחרי העם להמונים שבחרו בהם. הוא מופר שוב ושוב בתקופה האיומה הזו, ובמקרה של משרד החינוך זה מכעיס במיוחד כי לכאורה הפוליטיקה לא היתה אמורה להזדחל פנימה במקרה הזה, אפשר היה לחשוב על פתרונות מקצועיים מבוססי נתונים בלי לעצבן אף מגזר. ולא ללכת על דוקטרינת "גבעת חלפון" של בואו נעשה בדיוק מה שעשינו בפעם הקודמת, כי למה לא. יש המון פתרונות יצירתיים למצב הנוכחי, מישהו אי שם במנגנון המסואב מעל למורה האומללה לאזרחות צריך להתחיל לחשוב על כאלה. עדיף לפני הסגר השלישי. 

כרגע התחושה שלי היא של נטישה. המורה והתלמיד יושבים משני צידי הזום לבד. מי שאמור לספק להם תמיכה ותשתית נמלט מזמן, הזום פתוח כדי לסמן וי, כדי שכשיצוצו השאלות אפשר יהיה לטעון שהנה, התקיימו לימודים. בכל מה שקשור למנהיגות, חשיבה יצירתית והתמודדות, הציון של המערכת הוא נכשל.

משחק המחשב שגרם לי להבין את ביבי

אחרי שהצהרתי קבל עצמי והעולם שזו העת לאסקפיזם, פניתי מיד לשני אפיקי בידור שאינם שייכים לז'אנר: "הדבר" של קאמי, ומשחק מחשב בשם "פרוסטפאנק". מה לקלאסיקה גבוהת מצח ולמשחק דיגיטלי? לא מעט, מתברר.

"הדבר" פורסם ב-1947, בעידן אחר לגמרי לכאורה, אבל מבהיל עד כמה הוא רלוונטי לשכונה שלי בימי קורונה. מגיפת דבר תוקפת את העיר אוראן שבאלג'יריה (הצרפתית אז), ומכאן הדברים תופסים מסלול מוכר נוסח 2020. סגר מוטל על העיר. התושבים בטוחים בהתחלה שכל זה יחלוף והכול יחזור לקדמותו. זה לא קורה, מן הסתם. ומה אז? יש מי שמגיב בייאוש, אחרים בהדוניזם, קניות ונהנתנות. סגרים דיפרנציאליים על שכונות מסוימות שמעוררים זעם ומחאה חברתית, שלטון כושל שחותר לשקט תעשייתי ושליטה בתקשורת, ומחלה שאולי פוגעת בעשירים ועניים גם יחד, אבל ברגע שמתחיל מחסור במצרכים, וכשמבינים שהצפיפות תורמת להדבקה, חוזרת ועולה האמת האוניברסלית והעל-זמנית – עדיף להיות עשיר. אבל ממש. 

ויש את מי שנרתמים למאבק במגיפה, שמנסים לתמרן בין החידלון השלטוני, הזעם הציבורי ואמונות תפלות מכאן ואדיקות נוצרית משם. זו הרואיות גברית נטו – ב-1947 אף אחד לא שמע על מבחן בקדל ונשים נשארו במטבח – אבל פרט לכך, הכול רלוונטי להבהיל. אייפון ואינטרנט זה נחמד, אבל בני אדם הם חיה עקבית, כנראה.

האופי האנושי לא משתנה גם בעתיד, לפחות לפי "פרוסטפאנק", משחק עתידני של ניהול עיר, עם טוויסט קטן: כדור הארץ קפא, והשחקן מנהל עיר שהיא בעצם מושבה שאמורה לשרוד במזג אוויר שמתחיל במינוס 30 מעלות ביום נאה. מעבר למכניזם הבסיסי של משחק כזה – איסוף משאבים כמו פחם, מתכת, עץ ומזון – המטרה המרכזית היא לשמור על איזון בין שני מדדים – תקווה, וחוסר שביעות רצון. אלה מושפעים לא רק מרעב או קור, אלא מכל החלטה שהשחקן מקבל. לדוגמה: בתחילת המשחק צריך להחליט מה עושים עם הילדים. אפשר לשלוח אותם לעבוד, מה שיעצבן את הציבור אבל יוסיף ידיים עמלות. ואפשר להקים להם בית מחסה, מה שישמח את ההורים אבל עלול לגרום למחסור במשאבים בעתיד. וזה רק קצה הקרחון – בהמשך צריך לקבל שלל החלטות שלכל אחת מהן תג מחיר, ואם מד חוסר שביעות הרצון יגיע לקו האדום, הפסדת. 

בתחילת המשחק רציתי לעשות רק טוב, ולבחור בפתרונות ההומאניים ביותר. אבל ככל שהזמן עבר מצאתי את עצמי הופך קהה יותר ויותר לסבלם של חבורת הנודניקים שניהלתי. ככל שהאוכלוסייה בעיר גדלה, וככל שהמשחק מתקדם, השתנה הלך הרוח שלי מרצון להיות שליט נאור וקשוב, למבט אטום על התמונה הגדולה. המושבה צריכה לשרוד, ואם זה מצריך עבודה במשמרות של 24 שעות, וכמה אנשים שיקפאו למוות פה ושם, מה לעשות. טובת הכלל קודמת, ובשלב מסוים הופכת למושג מופשט לגמרי. העיר הופכת מכלי שנועד לספק מחסה לבני אדם, למטרה בפני עצמה. והאנשים שבה? ברגים במכונה. 

לקראת סוף המשחק חשבתי שזו סימולציה מעולה לאיך זה מרגיש להיות ביבי, או כל שליט שמחזיק בכוח יותר מדי זמן. הפרטים מיטשטשים, בני אדם הופכים לסטטיסטיקה, ומה שמשנה זו שורה תחתונה כללית, הצלחה במשימה שאולי פעם היתה לעשות טוב, אבל היום היא הישרדות בלבד. ובני האדם? גם אצל קאמי, גם בפיקסלים על מסך המחשב וגם בישראל האדומה מקורונה, בני האדם לא משתנים.  

הגינה הכי מוצלחת בתל אביב

בגינה הכי מוצלחת בתל אביב, במדשאות יש גבעות קטנות במקום משטח ישר שמבוגר יכול ללכת עליו. קימורי האדמה הירוקים מזמינים ילדים לרוץ, לטפס, ליפול בלי להיפגע. בגינה הכי מוצלחת בתל אביב יושבים אנשים עם מסכות בכל מיני מצבים ומסתכלים על הילדים שלהם משחקים. אמא עם מסכה תלויה ברישול על המרפק, אבא עם מסכה בהיכון על הסנטר, הורים צועדים בין שאר באי הגינה כשמסיכה מכסה את כל החלק התחתון של הפרצוף כמו שצריך, אולי מטעמי בריאות ואולי זה הנימוס החדש.

בגינה הכי מוצלחת בתל אביב יש מגלשות שגם אליהן צריך לטפס על גבעה מלאכותית, וצמד ארגזי חול שבאחד מהם יש מתקן דמוי שוקת שאפשר להפעיל בו זרם מים ולייצר את השילוב המופלא שכל הורה אוהב – חול ומים. ילד שלא מזמן למד ללכת מדשדש בבוץ בנעליים מפונפנות מעור שרק הורה תל אביבי מז'אנר מסוים ישקיע בהן כל כך הרבה כסף, ואבא שלו רודף אחריו, למרות שהנזק כבר נעשה וספק אם הנעליים ישרדו. ילד גדול יותר מנסה לסלק את הפולש הקטן ומשפריץ עליו מים. ניסיון התערבות של האם מזכה אותה במקלחת של מי בוץ. ככה זה כשנכנסים לסכסוכים על טריטוריה במזרח התיכון. בדרך חזרה על האופניים בת התשע אומרת שהיא מרגישה כאילו היא חוזרת מהים. 

סמוך לגינה הכי מוצלחת בתל אביב ניצבת מאפייה קטנה שמוכרת קפה, אבל יש לשלם ואז להתרחק מהכניסה ולהמתין שהמוכר יגיש בגניבה את המשקה האסור. במקומות אחרים תקבלו את הקפה מייד, אבל בשקית נייר, משל קניתם אלכוהול בתקופת היובש בארצות הברית. מדוע קרואסון שקדים בראש מורם וקפה בהיחבא? אולי בקבינט הקורונה יודעים. אחרי שרכשתם את הקפה תוכלו לשוב לגינה הכי מוצלחת בתל אביב ולהחליט איך ומתי לעטות את המסיכה. בדרך תחלפו על פני חנויות סגורות, אבל נטולות שלטי "להשכרה", בינתיים. 

הילדים בגינה הכי מוצלחת בתל אביב מרוצים. הם מנצנצים מחול מעורבב בזיעה, כי חם באוקטובר 2020. נדמה שהקורונה ומשבר האקלים מסתדרים יפה זו עם זה. הילדים מסתכלים על רב הקומות הענק שליד הגינה הכי מוצלחת בתל אביב. מעלית שקופה מפלחת אותו והם מנסים לנחש מי בדיוק עלה בה עכשיו, איש או אישה, וכמה קומות יש במגדל הגבוה גבוה הזה. אני תוהה אם האנשים במגדל מושפעים מהמשבר הכלכלי שעוד יגיע. בדרך חזרה מהגינה הכי מוצלחת בתל אביב אני דן עם בת תשע על עטיית מסיכה תוך כדי רכיבה על אופניים, ונהנה מכבישים כמעט ריקים.

עוד נשוב לגינה הזאת – היא בטווח קילומטר מהבית, בערך. ואולי בהמשך יהיה חם פחות ובריא יותר, ואקנה קפה בגלוי ואלגום ממנו בנחת, בלי הכאב המטריד של החרדה בחלק התחתון של הבטן. כן, ברור שנחזור, זו הגינה הכי מוצלחת בתל אביב, בפער. 

המגיפה שהחזירה אותי לאייטיז

הייאוש המזדחל החזיר אותי השבוע אחורה לאייטיז, העשור המעצב של חיי בעל כורחי. לא חיבבתי את שנות השמונים בזמן אמת. המוזיקה מנופחת הכתפיים והבלוריות, סרטי הפעולה של עידן רייגן, כל אלה לא דיברו אל הסנוב הפנימי שבי. הבטתי לאחור בערגה על שנות השישים והשבעים, וקיוויתי לעתיד טוב יותר. 

והוא הגיע. עם שנות התשעים ומהפכת הגראנג'. ומשם הכול הלך והשתפר עד שלא, והנה אנחנו כאן, עם אפוקליפסה בחצי כוח, בלי זומבים ברחובות, בלי ערימות של גוויות נוסח המגיפה השחורה, בלי מפציצים גרמניים רוקדים בליץ בשמי לונדון. יושבים בבית, מזמינים וולט ורואים נטפליקס עם דיכאון קטן בלב. 

במסגרת הצמצום הכללי גיליתי שקשה לי להאזין למוזיקה חדשה, לנהל מערכת יחסים עם סדרות חדשות, לקרוא ספרים מאתגרים מדי. נמשכתי למוכר ולמנחם, ובהתחלה היו אלה ספרים שכבר קראתי וסדרות המשך, אחר כך סרטים משנות האלפיים, ואלבומים ופלייליסטים מפעם. והנה השבוע, דקה אחרי הסגר השני שמרגיש כמו סרט המשך גרוע – האייטיז. 

חזרתי בנטפליקס ל"החבר'ה הטובים", וראיתי לראשונה את "המרדף אחרי אוקטובר האדום". שניהם סרטים שיצאו ב-1990, אבל כל כולם אייטיז. כיף, סמים ואלימות לא מתנצלת. הם בוהקים בנקיונם מכל מחשבה על פוליטיקלי קורקט, ממוקדים בכאן ובעכשיו, בהדוניזם, בלקחת בכוח את מה שאפשר כי תכף מתים, בלחיות על הקצה. סמים ונשים מחופצנות ב"חבר'ה הטובים", פעלתנות קדחתנית, מצ'ואיזם וחיים לפי תחושת בטן באוקטובר האדום. שני הסרטים הם המהות של העשור ההוא – חיים צמודים ללוע הר הגעש הגרעיני, עם תחושת חירום ובואו ניהנה כמה שיותר, נחטוף כמה שיותר, כי לא ברור מה יהיה מחר. או אם יהיה מחר. 

גרוע מזה היתה הצלילה לפלייליסט אייטיז, הרי כבר בזמן אמת לא סבלתי את המוזיקה המסונטזת ששלטה ברדיו שבחדר ילדותי. העיבודים היו סינתטיים ומנופחים לא פחות מבלוריות השיער והבגדים של המבצעים. הלאה גיטרות וצווחות הרגש המחוספס של פעם, זה עשור לקלידים ואינפוף בריטי קריר, אנחנו לא בעניין של לחשוף את הנשמה, אנחנו בעניין של סמים וכיף. אלא שעכשיו זה פתאום מתאים, כי המגיפה המייאשת הזו, הבריאותית, השלטונית, לא משאירה מקום לשום דבר אחר. אפשר לצאת להפגין כדי להרגיש שעשיתי משהו, אבל מה עם שאר שעות היממה? 

חברה נתנה לי לקרוא מאמר על התקווה, ואחד הטיעונים שם הוא שהתקווה בצורתה הטהורה ביותר היא לא פעולה, אלא מעין אמונה בכך שדברים ישתנו לטובה בלי קשר למה שתעשה. האייטיז היה עשור כזה, של תקווה לנוכח שעון יום הדין המתקתק, הערצת ההדוניזם והנהנתנות החומרית אל מול החידלון הקרב ובא. כנראה שהמצב היום כל כך רע עד שרוח העשור ההוא מרחפת שוב מעל, ונציגיו התרבותיים הם אלה שמושיטים יד מנחמת ועוזרים להעביר עוד יום.  

הזכות להפגין ולסתום את הפה

לפני שנים השתתפתי בכתבה ב"ידיעות אחרונות" שעסקה במשחקי מחשב. כתבתי טור קצר, ששולב בכתבה שלא ראיתי לפני הפרסום. התוצאה: השם שלי הופיע בקרדיט, כשאני חתום למעשה על טקסט אנכרוניסטי שלא כתבתי ולא אהבתי את רובו, המלין על הקשר בין משחקים לאלימות פיזית. כאילו שמישהו זקוק לעידוד כדי להיות טיפש ולחלק כאפות. התקבלו לא מעט תגובות זועמות, ועם אחד המגיבים יצרתי קשר כדי להבין למה הוא כל כך נעלב. לא פגעת בי, הוא אמר, פגעת בקהילה!

השבוע נזכרתי באירוע הזה כשנתקלתי בכמה נציגים מטעם עצמם של קהילה אחרת. בטוויטר התעורר ויכוח על "הפגנות בימי הסגר – כן או לא", ואני טעיתי טעות פטאלית. טבלתי אצבעי בקלחת והבעתי דעה. מסופקתני אם קיים בעולם אדם יחיד ומיוחד שנכנס לוויכוח ברשת חברתית כשהוא אוחז בעמדה אחת, ויוצא ממנו מואר ומחזיק בעמדה הפוכה. אבל טעויות קורות, בעיקר כשאתה מתעצבן. ומה שהכעיס אותי היה הדה-לגיטימציה: אל מול טענות שכדאי להשעות את ההפגנות עכשיו, בזמן הסגר, או למצוא להן פורמט אחר, קפצו אנשים מהצד השני והאשימו את יריביהם בהתרפסות ובגידה במחנה. כלומר לא ויכוח לגופו של עניין, אלא סתימת פיות. 

אם יש משהו שאני מתעב בביביזם זה הוויתור המוחלט על מחשבה עצמאית, ניואנסים, מורכבות. יש רק עמדה אחת, בשירות המנהיג הדגול, וכל מי שאינו מיישר קו – בוגד. באים אנשי שמאל ועושים בדיוק אותו דבר, מציגים עמדה אחת מקודשת, ומגנים כל מי שמעז להביע עמדה אחרת. כשכתבתי שמתבצעת סתימת פיות למי שחושב אחרת, הותקפתי גם. בין היתר הואשמתי בביקורת שלילית שמשרתת את השלטון. איפה הגיליוטינה כשצריך אותה.

לא קשה לזהות את הטיפוסים האלה משני צידי המתרס. הם דרמטים ופומפוזים – הדמוקרטיה תקרוס עכשיו ומייד אם לא נצא להפגין, השמאל ימסור את המדינה לערבים אם ינצח בבחירות. זה להיות או לחדול, ורק חבל שאין בעברית קאפס בהקלדה, כדי להוסיף קצת נופך. זה לא ממש חדש. אני זוכר חברים של ההורים שלי מודיעים בשיחת סלון שיעזבו את המדינה אם שרון אי פעם יהיה ראש ממשלה. עד כמה שאני יודע לא רק שהם לא היגרו, הם אפילו לא עברו דירה. אין תהליכים, אין סימני שאלה, אין שלבים. יש השוואות למשטרים אפלים וסימני קריאה בלבד. ואני, אין לי כוח לסימני קריאה. 

אני חושד שחלק מהאנשים האלה מאוהבים בהפגנות. לא כאמצעי שנועד להוביל לעתיד טוב יותר, אלא כמטרה בפני עצמה. ההפגנות הן משהו אקטיבי ודרמטי – יוצאים מהבית, אולי מתעמתים עם שוטרים, עושים מעשה. הן זריקת אדרנלין ותקווה כאן ועכשיו. גם אני הרגשתי ככה כשנסעתי להפגין בירושלים, או בגשרים, ואני חושב שההפגנות חשובות וצודקות. יחד עם זאת, אפשר לעצור ולחשוב אם בזמן סגר הן משרתות את המטרה, ולא משמשות תחמושת לביביסטים. אם לא יהיה משמעותי ואפקטיבי יותר לארגן המוני הפגנות בכל רחבי הארץ לפי ההנחיות, או כל פתרון אחר שלא ייצר את התמונות שהשליט ואנשיו רוצים לראות בטלוויזיה. במילים אחרות להתמקד במחאה, לא בביטוי אחד מסוים שלה.

אני נרתע מהאנשים שיודעים שהם צודקים וכולם טועים, ועושים דה-לגיטימציה לכל מי שמעז להתנגד. זה ירוד ופחדני כשזה מגיע מימין, וירוד לא פחות כשזה מגיע משמאל. יכול להיות שאני טועה לגבי ההפגנות, אני באמת לא יודע. אבל כשמספרים לי שבגלל העמדה שלי מחר יהיו טנקים ברחובות, אני נתקף פקפוק וגרדת, וכשמנסים לסתום לי את הפה ומעלים את הווליום, אני מאבד אמון וחשק לדיאלוג. ממילא מדובר באנשים של מונולוג. הם יסתדרו מצוין גם בלעדי.

מה אני באמת רוצה מהשנה החדשה

אחד מהקורסים האהובים עלי באוניברסיטה היה על ספרות מדע בדיוני, לא מעט בזכות המרצה שהיתה מעולה, ושהיה לי קראש קטן עליה. בשיעור הראשון היא נתנה לנו לקרוא חלק מסיפור קצר. את הסיום, אמרה, תקבלו בשיעור הבא.

הסיפור מתחיל באדם שמגיע לביתו של טיפוס מפוקפק שמציע עיסקה מפתה: תמורת תשלום נאה הוא יזריק לגיבור חומר שישלח אותו חזרה לחלק הכי מאושר בחייו. זה מסוכן, הוא מזהיר, ויש תופעות לוואי ותוצאות הרות אסון פוטנציאליות, כמו בכל סם, וגרוע מזה – לחוות את האושר שהיה בעבר עלול לגרום לדיכאון כבד אחר כך, בהווה. והגיבור מתלבט. הוא ממשיך את חייו בחברת אשתו וילדיו, לאחר זמן מה פורצת שריפה בבית, הביטוח מייצר בעיות וכך גם הילדים. החיים עצמם.

ואז, בחלק השני, הוא מתעורר. הוא לקח את הסם, ועכשיו הוא יוצא מהטריפ, וחוזר אל חייו בעולם פוסט אפוקליפטי אפור ומדכא. בני האדם חיים מתחת לקרקע במחילות מעופשות ומטונפות, צדים עכברושים למאכל, ושורדים בקושי. הדילר-מכשף שלח אותו לתקופה המאושרת ביותר בחייו, אל הבורגנות המשעממת ונטולת הסכנות שלפני הקריסה.

כך שעם תחילת השנה – עברית, לועזית, הסמליות עובדת בכל שפה – אני מאחל לעצמי ולכולם שעמום קיומי מבורך. אני רוצה לחזור ולהתכסות באשליה המתוקה של יציבות, של חיים בעלי יסודות מוצקים שמאפשרים לתכנן שבועות וחודשים קדימה. בזמן אמת תמיד חשדתי, הרי בכל רגע החייזרים יכולים לפלוש, מלחמה עלולה לפרוץ, נשיא ג'ינג'י מטורף יכול ללחוץ על הכפתור האדום. אבל בחוץ התנועה זרמה וקשה היה להתכחש לכוח העצום, הבלתי ניתן לעצירה לכאורה, של השגרה.

אני מאחל לילדים שלי שיחזרו ליום יום של בית הספר, שיוכלו לתכנן את המחנה הבא של הצופים, את הטיול לחו"ל אחרי הצבא, לקטר על חוגים, לקבוע מפגש עם חברים בלי לחשוב פעמיים ובלי לזכור לקחת מסיכה.

כמו דמות במטריקס אני רוצה את הגלולה הכחולה שלי. אני רוצה לחזור ליציב ולמסודר, לצפוי ולשגרתי, לכל מה שעורר בי פעם בכמה זמן אי שקט ורצון לשנות, לזוז, ללכת למקום אחר. תנו לי את מנת השעמום שלי ישר לווריד, לפחות עד המגיפה הבאה.

ג'יהאד או מסע צלב, העיקר שמשיח כאן

ההחלטה על רכישת "חולית" היתה סימן מטרים להתנהלות הכלכלית שלי בהמשך חיי. האירוע התרחש שבועות ספורים לפני הבר מצווה, כשקרובי משפחה עשירים – אבל ממש – התקשרו לשאול את אמא שלי מה הילד רוצה לקבל במתנה. ואני, בלי למצמץ או לחשוב, אמרתי "חולית". ספר שקראתי עליו משהו בעיתון ומייד חשקתי בו. לא אופניים חדשים, לא מערכת סאונד שווה, הכסף של קרוביי הטחונים הלך לסטימצקי. 

לא הצטערתי. "חולית" היה ספר מכונן, חוויה תרבותית מופלאה. הוא לקח אותי מביתי הבורגני שברעננה אל עולמות מופלאים, אחרים במלוא מובן המילה, ריגש אותי והסעיר את דמיוני, כמו סם מעורר ומרחיב תודעה, לוחץ ומפעיל נקודות במוח. לא מזמן קראתי אותו שוב, וגיליתי שמעבר לכתיבה המד"בית הגרועה – רוב סופרי המדע-בדיוני של פעם לא האמינו בסאבטקסט – עדיין מדובר ביצירה מעולה שמתפוצצת מרוב דמיון וחזון. למשך כמה שעות מציאות הקורונה האפרפרה והמצומצמת נעלמה, ואני שייטתי בין הכוכבים ובמדבריות אראקיס, הכוכב המכונה חולית. מה עוד אפשר לבקש בימי גל שני?  

קריאה שנייה מגלה גם דברים שאני בן ה-13 החמיץ. "חולית" הוא סאגה דתית על משיח בעל כרחו, שרואה את העתיד, מבין שהוא מוביל את העולם למלחמת קודש איומה, ואינו מסוגל לעצור את הסחף. מנהיג עם אלמנטים משיחיים שיותר משהוא מוביל את הבייס הוא נגרר על ידיו? נשמע מוכר. 

היה משעשע גם להיתקל במונחים בעברית ובערבית ששזורים בספר, כתובים באנגלית שוברת שיניים ובדיוק מפוקפק. בראיון עם מתרגם הספר, עמנואל לוטם, הוא סיפר שכשעבד על התרגום גייס עמית מזרחן כדי לתקן את הטעויות בערבית של הרברט. הערבית במקור, הוא אמר, נשמעה כאילו הרברט נסע לטיול של שבועיים במדינה מזרח תיכונית, הסתובב קצת בשווקים והחליט שלמד את השפה. לוטם טוען שמדובר במקרה נדיר שבו התרגום מדויק ומוצלח יותר מהמקור. 

"חולית" מלא בקרבות אפיים וחזון בומבסטי שרק מחכים לתקציב הוליוודי מנופח. דיוויד לינץ' עשה מזה סרט לא ממש מוצלח, אחרים ניסו ונכשלו, והשבוע עלה הטריילר לסרט החדש שייצא, אם תתיר הקורונה, השנה. הוא עמוס שחקנים מעולים שמאחוריהם דני וילנב, במאי מצוין, וגורם לי לקפץ בהתרגשות, אבל גם לצקצק מעט. בטריילר שומעים את טימותי שאלאמה, שמשחק את גיבור הסרט, מדבר על Crusade במקום על Jihad כפי שמופיע בספר, מה שמעורר מחשבות נוגות על פוליטיקלי קורקט וחישובים מסחריים מול אמנות. גרוע מזה – לא ברור אם אחת מדמויות המפתח בספר, פייד ראות'ה (סטינג גילם אותו בסרט של לינץ'), תופיע בסרט או בהמשכון, וייתכן שהועלמה לתוך דמות אחרת, שתמלא תפקיד כפול. 

ועדיין אני ממתין בקוצר רוח לצפות כבר ב"חולית" גרסת 2020, אלוהים יודע אם בקולנוע עטוי מסיכה או בסלון שלי, ולחזור קצת לילדות ובה בעת להעיף מבט חטוף אל העתיד, עמוס כרגיל בבני אדם שמחפשים מנהיגים חזקים ומשיחי אמת ושקר, ולא מפסיקים לנצל ולהרוס את הסביבה בה הם חיים, ולהילחם זה בזה. אם כבר סוף העולם בואו נלך על חלליות ואפקטים ורעש, ולא על עוד סגר עגום על הספה. 

עלבונות להחלפה

חלק ניכר מהעלבונות שיש לי באוסף הם מהילדות. יש משהו לא פרופורציונלי במספר ובעוצמה שלהם, ביחס לשנותי כאדם בוגר לכאורה. אפשר להבין את זה – נתקלתי פעם במישהו שלמד איתי ביסודי, ואחרי שיחת השלום-שלום-עדכונים הוא אמר לי שיש אנשים מהצבא והאוניברסיטה שהוא לא זוכר, אבל את מי שלמד איתו בכיתה ג׳ הוא לא ישכח לעולם. העולם הוא מקום קטן כשאתה בן 10 ומטה, וכל אחד מדייריו הוא ענק. 

ומכיוון שהעלבונות וההשפלות חרוטים בי עמוק, כואב לי לראות את ילדי מתחילים לאגור את אוסף העלבונות הפרטי שלהם. אני מתכווץ כולי, לב וריאות, כשאני חושב שאני מזהה צלקת בהתהוות. אבל להתכווץ זו לא חוכמה, זה לחלשים. וסתם לאסוף זה פאסיבי. השאלה היא איך מגיבים. גם אני וגם הם.

בת שמונה התחילה בשבוע שעבר ביצפר חדש, כולל הסעות. היא עלתה להסעה, לחוצה ומפוחדת, והתיישבה ליד ילדה גדולה יותר – שמעט אחרי קמה ועברה מקום, מותירה את הצאצאה המומה ונעלבת ובודדה. וכאן נכנס לו עניין התגובה הציונית ההולמת. ואני לא מדבר על ההצעות של האחים שלה, לאתר את הילדה ולנקום באכזריות. אחד הסיפורים הידועים בפולקלור המשפחתי הוא על ילדה שהפריעה לתומר להתגלש בגינה והעליבה אותו, וסופה שברחה בוכייה להורים אחרי שאמא של תומר אמרה לה מה דעתה עליה. 

אבל בת שמונה ישבה שם לבדה, בלי הורים ואחים תאבי נקם, וחשבה. בהתחלה על למצוא לעצמה מקום ליחיד וזהו. אחר כך על האפשרות ההפוכה – להציע לילדה הראשונה שתעלה לשבת לידה, ולנסות להתיידד איתה. וכך עשתה, וזה עבד. את שארית הדרך בילתה בשיחה עם המכרה החדשה שלה. הן גם קבעו לשבת ביחד בפעם הבאה. 

אני לא חושב שזה ימנע את הצלקת. זה מונח מדויק ויפה, צלקות. העלבונות וההשפלות של החיים נותרים כמו שריטה מכוערת על מה שהיה פעם עור חלק. אבל חלק זה אולי יפה ואסתטי, אבל אין לו תוקף. השאלה היא מה עושים עם הצלקות האלו, לאן הן מובילות. חלק גדול מעלבונות הילדות שלי נשמרו בשקט בפנים, והתגובה המיידית היתה לרוב להתרחק מהמקום הכואב, ולא לנסות שוב. ואולי גם זו הסיבה שעלבונות בוגרים יותר נשכחים מהר יותר – למדתי להתמודד קצת יותר טוב עם אחרים שמידותיהם כבר צנועות וריאליות יותר. 

בת שמונה, כמו כל ילדי, מוצלחת ממני פי כמה. היא בכלל לא מודעת לבגרות ולחוכמה שבגישה שלה, ילדה ביסודי שקמה מהקרשים ומתחילה להתאגרף מחדש בלי למצמץ. אני יושב בשורה הראשונה ומריע, ונושם קצת קל יותר, בריאות מכווצות פחות.

%d בלוגרים אהבו את זה: