האדם מתכנן תוכניות והקורונה מצחקקת בביישנות ומתפשטת לכל עבר. וכך בוטלו הזמנות, נדחו אירועים, וסופ"ש היומולדת נע וזע. אבל אני הגעתי לנקודה הזו במצב רוח פילוסופי, וקיבלתי הכול בשלווה, ובעיקר צייתתי לעצתה של חברה טובה והפסקתי לצפות. תכל'ס המתכון האולטימטיבי לאושר. 

וכך ארוחת שישי לכבוד הגיוס של תומר והיובל שלי הפכה לקטנה ואינטימית ורוויית צ'יפס, ונגה הגיעה בגפה יום אחרי עם עוגה מושקעת, ובבוקר יום האירוע קמתי לשולחן ממתקים ומתנות כהלכתו שסודר למופת – הישג מרשים לאור העובדה שהמסדר ביצע את עבודתו אי שם בשלוש לפנות בוקר ויש מצב שאחרי בירה או שתיים.

והייתי מרוצה ושמח, והפסקתי לפקפק ולחשוב ולתהות, ופרשתי ידיים לצדדים ונתתי לשטף האהבה הדיגיטלית לעטוף אותי. לייקים והודעות טקסט ברוב הערוצים הקיימים, מאנשים שאני לא ממש מכיר, מאנשים שאני אוהב מרחוק גם אם לא שומר איתם על קשר יומיומי, ביניהם כאלה שאני שומר להם חסד כזה או אחר, ומכמה חברים שכבר אוהב לנצח.

וצחקו עלי שאני זקן, וסיפרו לי שאני לא נראה יום יותר מגיל מופרך כזה או אחר, ואיחלו איחולים לעתיד והבטיחו שההווה מוצלח. והעתירו עלי קלוריות, והגדילה לעשות אישה חשובה במיוחד שעצרה מתחת לבית שלי בדרך לטיול עם ילדים בדרום, וחיכתה למטה עם עוגה ונרות שאנשוף ואקח לפני שהיא מפליגה הלאה. והיה לי מתוק ונעים בלב, והנחתי את המחשבות על זיקנה ואובדן ובינוניות ועתיד לפחות עד מחר או עד סוף השבוע, שעוד צופן בילויים עם אנשים אהובים, כי למה לא לגרור את כל הטוב הזה רק עוד קצת.

עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן, חזרו ואמרו כשהייתי בצבא וחשבו על פז"ם ועל שחרור בעוד שנה או שנתיים, ולא הבינו כלום. אני צריך לשחרר ולהפסיק להיאבק בכוח הבלתי ניתן לעצירה, ליהנות מהקיים, לא לחסל את כל העוגות מהר מדי, להודות על מה שיש וקצת להדחיק. תודה לכל המברכים, ובסדר. 50.

בסופו של דבר הדימוי הוא מדרכה נעה, ההיא משדות התעופה. בגירושים, בעבודה, תחביב חדש, חברים ישנים. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ראיתי את הפלא הזה בשנות השמונים, נפעם מהקונספט, מה עוד ימציאו המדענים האלה בחיי, אני עומד במקום ובכל זאת זז! גם אם אני רוצה לעמוד לרגע, לחשוב, אולי להתחרט, אני ממשיך לשעוט קדימה. 

יצאתי בשלישי בבוקר מהבית אחרי שבוע בידוד בחסות הנגיף, ולא הצלחתי לחזור. הסתובבתי הרבה יותר זמן מהמתוכנן ברחובות תל אביב שטופי השמש. קניתי את הקפה הראשון מחוץ לבית, ישבתי על ספסל, ואז חיפשתי תירוצים חדשים. קניות למקרר שהתרוקן, עציץ מתנה לשכנה שסייעה בתקופת המצור. רציתי למשוך את הלימבו הזה עוד קצת, לפני שאני עולה בחזרה למדרכה הנעה בלי יכולת לעצור. היא היתה שם בזווית העין, נקודה מתערבלת ותזיזיתית באמצע יום יפה ורגוע, הנקודה שבה עולים בחזרה וחוזרים למירוץ.

היחסים עם המדרכה הנעה מורכבים. אני רוצה לרדת מדי פעם, לנוח, אבל גם מפחד שאין דרך חזרה. שאם אעצור, האינרציה תיעלם, ובהיעדרה אאבד מוטיבציה ותנופה, ואז מה? לא אתפטר, אעזוב, אתחיל, אסיים. זה כמו עכבר על גלגל, וכבר לא ברור מה מניע את מה, הרגליים את הגלגל, או סיבוב הגלגל את הרגליים. אם אעצור אני עלול לגלות את התשובה ולא בטוח שהיא תמצא חן בעיני. אלא שאת הנגיף כל התאוריות בשקל שלי לא עניינו, והנה אני יוצא אחרי שבוע בבית שבו כמעט כל תחום בחיי עמד מלכת. שבוע לפני הכל נעצר בחריקה וזה היה נורא ונפלא, מנוחה נכונה מנוקדת בערפילים של חרדה, ואיך עולים בחזרה עכשיו ומתחילים מחדש. 

לאט. ובהתחלה אני מועד. שוכח חפצים ומשימות, מתעייף, מתעורר בקושי וחולם חלומות משונים. יוצא לשתות עם חברה וכמעט נרדם על הבר בשעה שבה הערב בדרך כלל רק מתחיל. זה לא נמשך יותר מיומיים-שלושה. התנועה קדימה חזקה מהכל, ומשנכנסתי לקצב  קשה לעצור, הרגלים ורפלקסים ישנים נכנסים לפעולה ואני  נסחף קדימה.

בעוד כמה שבועות אשכח מכל העניין, דרמות חדשות יעפילו על שבוע אחד של בידוד נוח למדי כולל נטפליקס, וולט ועבודה מהבית. אבל כמו עם הסגרים שהיו, כנראה שאיפשהו עמוק בפנים קצת אתגעגע, וקצת אחפש את ההזדמנות לעצור רגע שוב, לרדת מהמסלול בתקווה וחרדה שאוכל לחזור.

ברור לי בעד מי אני בדו קרב בין ניל יאנג לספוטיפיי. אבל זה לא כי אני אוהב את יאנג – אני מת עליו – או בטוח שהוא צודק. אני בעד הרוקר הקנדי בגלל שהוא החליט לנקוט צעד ולשלם עליו מחיר. כמי שמתקשה לשלם זה מרשים אותי ממש.

תקציר האירועים למי שהחמיץ: ב-2020 שילמה ספוטיפיי 100 מיליון דולר עבור הזכויות הבלעדיות לפודקאסט של ג'ו רוגן, סטנדאפיסט, פרשן קרבות, איש טלוויזיה ופודקאסטר מצליח. רוגן הוא איש מצחיק לפרקים, מעניין לפרקים, ונוטה לארח פה ושם חובבי תאוריות קונספירציה ולהיות אהוד על גברים אמריקאים לבנים צעירים. הוא חלה בקורונה, הפיץ מידע לא מבוסס על תרופה שלטענתו עזרה לו, אמר שצעירים בריאים לא צריכים להתחסן וחצי חזר בו, ואירח רופא מעדות מתנגדי החיסונים בפודקאסט שלו, מה שעצבן את קהילת המדע קשות.

ליאנג זה הספיק, והוא הודיע לספוטיפיי שזה או רוגן או הוא, ודרש להוריד את המוזיקה שלו מהשירות. כמה ימים אחר כך והפלייליסט שהכנתי פעם מזמן משירי מר יאנג הצטמצם מכ-20 שירים לארבעה שעוד נותרו בשירות. זה היה קרב אבוד מראש, לא היה סיכוי שספוטיפיי תוותר על הפודקאסט היקר והמצליח שלה בשביל איש רוקנרול בן 76, על ההווה עבור העבר. וזה כל היופי.

יאנג החליט לדבוק בעקרונות שלו מתוך ידיעה שיהיה לזה מחיר, וכנראה מתוך ידיעה שיפסיד. בלי רשת ביטחון, בלי גיבוי מאף אחד. זה לא הכסף – לפי הרשת יאנג שווה כ-70 מיליון דולר, כך שאובדן ההכנסות מספוטיפיי לא בדיוק יהפוך אותו לנזקק, או יגרום לו להפסיק לצאת עם זוגתו דאריל האנה למסעדות יוקרה. זה האגו, זה אובדן המאזינים בפלטפורמת המוזיקה הכי מצליחה בארה"ב, ואולי גם פגיעה בקהל שלו: גם מתנגדי חיסונים מאזינים לרוקנרול. עובדה שיאנג נותר בודד בחזית, כשרק ג'וני מיטשל מצטרפת לחרם שלו בינתיים. מי רוצה להסתבך עם שליטי המוזיקה העכשוויים? 

תמיד הערכתי אנשים שמוכנים לספוג פגיעה ממשית כדי לעמוד על העקרונות שלהם, כנראה כי אני רחוק מלהיות כזה. אני מחבב את החיים הנוחים שלי ושל ילדי, ובאופן כללי מעדיף להימנע מעימותים ואי נעימויות. אין לי מושג איך אגיב אם אקלע לדילמות של ממש מז'אנר הסיוע לרזיסטנס, או התפטרות במחאה על שחיתות וחוסר מוסר בלי אופק תעסוקתי. אני חושד שהתשובה, אם תתגלה, לא תשמח אותי. פעם ניהלתי דיון עקרוני עם חברה בבר על הסכום שישכנע אותנו להיות דוברים של, למשל, חברת טבק גדולה. לא נעים להודות אבל התברר שהעקרונות שלי היו זולים משלה.

רוב האנשים לא נדרשים לשלם מחיר, גם אם הם מתופפים על החזה ומדמים לעצמם שכן. עיתונאי שמאל שמתריעים שהפאשיזם כבר כאן מהדירה התל אביבית שלהם, ואז יוצאים לבר כשאף איש משטרה חשאית לא עוקב אחריהם ברחובות לב העיר. מתנגדי חיסונים שמפריחים השוואות לגרמניה הנאצית בלי לשים לב שהם כותבים מה שבא להם בכל רשת חברתית, לא מפוטרים ממקום עבודתם ומקסימום צריכים לספוג עלבונות בטוויטר ומטוש לאף פה ושם. ימנים שמייללים על אוטוטו מחנות חינוך מחדש בולשביקיים. בכיינים כולם. 

מעטים מוכנים לסכן את עצמם באמת. לחטוף מכות משוטרים, לאבד את הפרנסה, לחצות איזשהו סף שמעבר לו מחכה הבלתי נודע. ניל יאנג נכנס ראש בראש בתאגיד ענק, ויהיה המחיר אשר יהיה, בגלל משהו שהוא מאמין בו. אפשר לטעון שמדובר בסוג של צנזורה, אפשר לריב איתו על חופש ביטוי וגבולותיו, אבל אי אפשר שלא להעריך אותו. קיפ און רוקינג.

רפרפתי על התוצאות, טווחי נורמה והמון אותיות לועזיות, כשלפתע הבחנתי במה שפעם היה התגלמות כל הפחדים כולם, ומתברר שהפך לעוד נתון בבדיקות שגרתיות למהדרין: HIV – Negative. זהו, הדמון הנורא של פעם הפך לעוד שורה בבדיקות הדם שלי.

הבדיקות השנתיות, תולדה של עצת רופא וחרדות משפחתיות, הופסקו זמנית בגלל הקורונה והעומס על המעבדות. פעם לפני הנגיף הייתי צם, נדקר, ומקבל שורה של מונחים לא ברורים שרמזו על מצבי הבריאותי, אבל הדיווח על כן/לא איידס נשמר לשיחת טלפון מלחיצה מהרופא. מתברר שלא עוד. 

נגיף האיידס זוהה ב-1981, כוכב הקולנוע רוק האדסון מת ממנו ב-1985, והאיידס הפך לדבר הכי מפחיד בעולם בו גדלתי. המפלצתיות של האיידס נבעה מהסופניות שלו – בדיקה חיובית נתפסה כגזר דין מוות בייסורים – והחיבור שלו לסקס וסמים. המילה ״איידס״ העלתה בדמיוני המתבגר דימויים של מועדונים אפלים, גייז, מין מזדמן, מחטים נגועות. המחלה כאילו נוצרה במוחו הקודח של שמרן מלא רגשות אשם ותשוקות כמוסות, החטא ועונשו, התשלום המלא על ההנאות האסורות האולטימטיביות. אי אפשר היה לחשוב על איידס בלי לחשוב על מין, עיסקת חבילה סליזית שכזו. 

השילוב של קטלניות ומין הפך את האיידס למחלה מדוברת, לסמל. אי אפשר היה לחמוק ממנו בסרטים, בטלוויזיה, בשיח. עוד ועוד סלבס מתו או הודיעו שנדבקו, טום הנקס גסס את דרכו לאוסקר ב״פילדלפיה״, וב״יש לו את זה״ של ספייק לי שאלה דמות א׳ את דמות ב׳ אם הוא יודע איך לאיית מוות. D-E-A מתחיל ב׳ להשיב, כשא׳ קוטע אותו: HIV Mutherfucker. 

ומכאן הפרקטיקה ששלחה את רופא המשפחה שלי להרים טלפון, אקט כה מיושן בימינו, כדי להרגיע מטופלים שלא, אין להם איידס, ולסייע נפשית לאלה שנדבקו. אבל השנים חלפו והמדע התקדם. האיידס לא מוגר סופית, אבל הפך ממוות אכזרי וחד משמעי למחלה כרונית שבאמצעות טיפול נכון אפשר לחיות איתה לא רע בכלל. אף אחד לא הרג את הדרקון, אבל כמו שקורה ללא מעט מפלצות, הוא איבד ממימדיו וכוחו עד שכמעט התפוגג ונעלם מהתודעה. 

כמו דיקטטור מאיים שהופך לעוד מנהיג מדינת עולם שלישי, כמו האיום הגרעיני של המלחמה הקרה שהתאדה, כמו אהובה שפעם טלטלה את עולמי והפכה לעוד דמות מוכרת ברחוב, כך חולפת לה תהילת עולם. ובימי קורונה, למי יש ראש למחלה שקשורה לפעילות לא מרוחקת חברתית כמו סקס? כמה פשוט לחמוק מאיידס לעומת הערמומיות חסרת המעצורים של קוביד, כמה מתוחכם יותר לרתק אנשים לבתיהם, לפגוע בכלכלה, בחינוך ובכל היבט אחר בחיים, לעומת סתם להרוג מישהו שהתהולל בלי לנקוט אמצעי זהירות בסיסיים. HIV זה כל כך העולם הישן. 

עברתי על הבדיקות. יש מצב שצריך להוריד קצת סוכרים ופחמימות, אבל תכל'ס הכול מתפקד. שום דבר מיוחד. גם לא איידס. ועכשיו רק להקפיד על מסיכה כשאני בא במגע עם זרים, ולצמצם את היציאה מהבית למינימום, והיי, אולי הכול באמת יהיה בסדר.

השמים מאדימים ואני מבין שני דברים: שהטיסה עם תומר לניו יורק היתה בעיתוי מופלא, רגע לפני גל נוסף, ושהסיכוי שאטוס שוב בעתיד הנראה לעין קלוש. לא רק בגלל האומיקרון ושאר הורויאנטים שרק מחכים לתורם, אלא בגלל חוסר השליטה בואכה חוסר אונים שמאפיין את התקופה. להיתקע בחו״ל בגלל בדיקה חיובית? לנחות בארץ ולגלות שאתה בדרך למלונית? לא תודה, עצביי הרופפים לא נועדו לשכאלה.

כלומר זו היתה הטיסה הראשונה שלי מזה שנתיים, וכנראה האחרונה לתקופה ארוכה ארוכה, וזמן טוב לכתוב על אהבתי הגדולה והמשונה לטיסות.

אני שונא לטוס. אני לא מבין את הקונספט, אין לי מושג מה מחזיק את גוף המתכת הגדול באוויר ומונע ממנו להתרסק, ולפני כל טיסה אני תוהה מה עדיף? להתרסק על הקרקע ולסיים ככתם לח, או בים כדי להזין כריש מזדמן. והצפיפות – במטוס עצמו ובשדה התעופה, התורים המתפתלים הארוכים, תינוקות מייבבים בשעת לילה מעל האטלנטי, בודקים בטחוניים שמסתכלים עלי עקום.

אבל בתוך כל זה יש שלווה ייחודית שרק מדבר מבודד או טונדרה קפואה יכולים להציע. כי בבטן המטוס, אחרי הרגעים הופכי הקרביים של ההמראה וקיפול הגלגלים, אני מנותק מהעולם. מנותק מהאינטרנט, מהודעות ווטסאפ, מחדשות, מבחירה חופשית. אין לאן ללכת כך שאין צורך להתלבט, אני יכול לקרוא אך ורק את הספרים שהבאתי ולצפות במה שהמסך הקטן שעל הכיסא שלפני מציע ותו לא. 

והאוכל, הו האוכל – יש לי פטיש למזון טיסות, מנות מחוממות במגשית פלסטיק עם נייר כסף בלתי מפתה מעל, שעל הקרקע לא הייתי מעיף בהן מבט שני, הופכות בגובה 30 אלף רגל לפיתוי שאין לעמוד בו. לחמניה לא טרייה עם חומוס תעשייתי? מנת עוף לא מזוהה עם מחית שנטען כי היא פירה? כן, תנו לי עוד מזה בבקשה. ואחרי שאסיים אתפנה לטעום מקינוח הפרווה ולבדוק לאיזה שפל חדש של מרקם וטעם אפשר לצלול. אני מת על זה.

אל תספרו לי שכל זה לא מדויק, שלא לומר תחת איום של הכחדה מוחלטת. חיבור Wi-Fi בטיסות קיים כבר תקופה, אם כי בתשלום, ומבחינתי מדובר במקבילה לתשלום על מי ברז או אוויר. אפשר גם לטעון מבעוד מועד תכנים מנטפליקס על הטלפון-מחשב-טאבלט ולעקוף את ההיצע המצומצם שמסופק בטיסה, להצטייד בקינדל עם חצי ספרייה עירונית עליו, שלא לדבר על סנדוויצ׳ים וחטיפים. המציאות הקרקעית הולכת ופולשת אל בועת האושר הגדולה שבשמים.

אבל אני מתעלם מכל זה. מבחינתי הטיסה היא נירוונה, ניתוק מדיטטיבי מעולם של שפע קיצוני ופומו בלתי נגמר, קפסולה לנוח בה, לקרוא ספרים ללא הפרעה, ולחשוב מחשבות שחושבים מעל העננים. לא נותר לי אלא לחכות לפעם הבאה שלי על מטוס, עם מסיכה ובלי דאגות. 

התחלתי לצפות שוב ב"מלתעות" ומכל הדברים בעולם חשבתי דווקא על מתנגדי החיסונים. מה למכחישי מגיפה ולסרט אימה מהסבנטיז? ובכן, אחרי עוד התקפה של הכריש העצבני מתעמת מפקד המשטרה עם ראש העיר, שסירב עד כה לסגור את החופים. מצד אחד של המתרס הגיבור שלנו, שרוצה לעשות את הדבר הנכון, מהצד השני הממסד, שרק הכסף מעניין אותו, גם על חשבון חיי אדם. אבל העימות נגמר עוד לפני שהתחיל. ראש העיר, רועד כעלה נידף, לא מנסה להתווכח או להתגונן. "גם הילדים שלי היו על החוף", הוא אומר.

זאת אחת הבעיות שלי עם הטענות של מתנגדי החיסונים ומכחישי הקורונה המיליטנטים. הם עושים דמוניזציה מוחלטת לרופאים, אפידמיולוגים ומקבלי ההחלטות בארץ ובעולם כולו, ושוכחים שגם להם יש ילדים, הורים, אהובים. שגם הם יכולים להיפגע מהמגיפה. הניסיון להפוך את כולם לדמונים אינטרסנטים מופרך. ביקורת על צעדים לא נכונים או היסטריה מוגזמת? מובן והגיוני ולפעמים מוצדק. אבל כשהופכים אנשים כמו אלרעי-פרייס לאנטיכרייסט, ברור שמישהו איבד את זה לגמרי.

קל לכעוס על מתנגדי החיסונים. הם תוקפניים, מתעלמים מכל עובדה ונתון שסותרים את האמונה דמויית הכת שלהם ומתנשאים על הסביבה בלי גיבוי והצדקה. הם מאשימים את הלא מוארים בהתקרנפות, הפיכה לעדר צייתן מתוך בורות, ועיוורים לחלוטין לכך שהם משתמשים כולם באותה טרמינולוגיה, ובעובדות מפוקפקות במקרה הטוב, ושקרים בוטים במקרה הרע – כלומר מתנהלים כעדר בור בעצמם. לרוב אני מצליח להתעלם מהם, ולתת לטיעונים המופרכים לעבור לידי, כשהדבר היחיד שמוציא אותי מדעתי הן ההשוואות לשואה. סבתא שלי שרדה את אושוויץ, ומה שהיא עברה שם היה קצת מורכב וקשה יותר מלשבת בבית ולצייץ בזעם על הכורח להיבדק פעם בשבוע אם לא מתחשק לך להתחסן. הנאצים היו קצת פחות סובלניים מממשלת בנט.

אבל יש משהו קל מדי בכעס הזה, ודמוניזציה היא דמוניזציה – גם להפוך את כל מי שמתנגד לצעדים נגד המגיפה לאויב האנושות הוא עניין בעייתי. אפשר לנסות להבין את התופעה ואת האנשים שמאחוריה. קל לי לומר שאני אדם נאור שסומך על המדע והרפואה, גם אם באופן רציונלי ומסויג כשצריך. אבל זה לא מדויק. השנתיים האחרונות היו מטלטלות ומפחידות, ברור לי שחלק מהאמון שאני נותן במערכת נובע מהצורך להיאחז במשהו, לחוש קרקע יציבה מתחת לרגלי. 

באותה מידה אנשים אחרים מרגישים שאיבדו שליטה במציאות כאוטית עתירת ערוצי תקשורת, ושהממסד הרוויח ביושר את חוסר האמון שלהם. הם מוצאים קרקע יציבה בתאוריות קונספירציה, זה הקרש שבו הם נאחזים בים המציאות הסוער. אני חושב שהם טועים, אני חושב שבסופו של דבר צריך להתבסס על עובדות, אני מתנשא עליהם לא פעם, אבל אני גם יכול להבין את הגישה ולהודות שאני פחות רחוק ממנה משהייתי רוצה לחשוב.

קל להסתכל על כל קבוצה כעל מקשה אחת. ובין מכחישי הקורונה יש ציניקנים, אופורטיניסטים, וסתם טיפשים או רשעים שגורמים נזק ומסכנים חיים. אבל יש גם לא מעט מבולבלים, מפוחדים, מבקשי משענת ונחמה כלשהי – משענת ונחמה שלא מצאו ושלא סופקה להם במקום אחר. אנחנו בקושי באמצע הסאגה המוזרה הזו. צריך לדבר, להבין, ולנסות לשכנע, לא רק להטיל מגבלות. ורק תשאירו את הנאצים מחוץ לסיפור. 

השומר בכניסה היה גדול ומפחיד בחליפה וראסטות קצרות. הוא מישש אותי כאילו אנחנו בדייט שני, ותוך כדי קיטר לעצמו במה שנשמע כמו מבטא ג׳מייקני: ״אני שונא הופעות היפהופ, פעם אחרונה שאני עושה אירוע מזוין כזה, הם הכי גרועים״. כשנכנסנו לאולם אמרתי לתומר שרק החוויה הזו היתה שווה את מחיר הכרטיס.

ניו יורק חזרה לעצמה, לכאורה. טיים סקוור עמוסה ודוחה כמו תמיד, המסעדה שחלמנו לבקר בה שוב בברוקלין היתה פתוחה והומה, ביקרנו במוזיאונים, קנינו המון, אכלנו מצוין. אבל ברקע היה טנטון מטריד. כמו לשמוע פלייליסט מוכר ואהוב עם זיופים. חלק ניכר מהזמן הייתי מודאג מדי, לא רגוע, לא יציב מול העיר. 

יש יותר הומלסים, אמרה לי האישה על הבר, והעיר שלא ישנה קצת מנומנמת. נכנסתי כמה דקות קודם, עייף ורעב וקפוא. המוזיאון שרציתי ללכת אליו היה סגור, המסעדה שניווטתי אליה פתוחה אבל המטבח ישוב לפעול רק עוד חצי שעה, וכל מה שרציתי זה לנוח. לפני הקורונה הגעתי לכאן פעמיים בשנה ואהבתי כל רגע, עכשיו אני עייף, העיר מתישה אותי. הניו יורקרית ממליצה לי איזו מנה להזמין – טעים להפליא – ומראה לי סרטון שצילמה בטיים סקוור, זו שעמדנו בה אתמול בתור ארוך ארוך לכרטיסים, אי אז במרץ. שלטי הפרסומת מהבהבים אבל הכיכר ריקה, זה נראה כמו סצנה מסרט אפוקליפטי, לא כמו מציאות שהיתה ואולי תשוב. זה מתכתב עם התחושה שלי של נורמליות לכאורה, לרגע.

אני בדרך לפגוש עמית לעבודה, בסאבוויי. בתחילת המסע בדקתי לרגע אם הדרכון שלי עדיין בכיס. הוא לא היה שם. ביליתי כמה דקות ארוכות מנשוא בהתקף חרדה, בטוח שיום לפני הטיסה חזרה איבדתי את הדרכון ומה יהיה, רק כדי להיזכר שהוצאתי אותו בחדר המלון, בניסיון כושל לבדוק מה עם תוצאות בדיקות הקורונה שלנו, שסירבו להגיע. ההבנה הזו, שאם לא יהיו תוצאות, או שיהיו אבל חיוביות, לא נוכל לחזור הביתה, בעטה בי בבטן. בלתי נתפס. אני תמיד חושש שמשום בה בבדיקות באימיגריישן לא יתנו לי להיכנס לארה"ב. אף פעם לא חשבתי שיהיה מסובך לצאת ממנה חזרה.

הגעתי לבית הקפה והתיישבתי לפני תפריט עמוס להתפקע בעוגות מוגזמות. הקולגה שאל מה שלומי. המצב המנטלי שלי, אמרתי לו, הוא המקבילה של אדם שמגיע לאימון אינטנסיבי בחדר כושר אחרי שישב שנתיים על הספה בלי לזוז. אני מתפרק. הוא הגיע עם אשתו, פסיכולוגית. השנתיים האחרונות היו מעולות לעסקים, היא אומרת.

הבדיקה שלי הגיעה בסופו של דבר כמה שעות לפני הטיסה, שלילית ובוהקת. את של תומר לא קיבלנו עד היום, ונאלצנו לשלם מחיר מופקע על בדיקה מהירה. בשדה התעופה ביקשו להציץ בבדיקה שלו שוב, והלב שלי פרפר. אבל עברנו. ישבנו בדיוטי פרי וקראנו את הכותרות מישראל, דיונים על סגירת נתב״ג, כן בידוד, לא בידוד. הקדמנו את הבידוד המשודרג בכמה שעות, עברנו את אולם בדיקות הקורונה בבן גוריון שמזכיר בית חולים שדה ממלחמת עולם כלשהי, והצלחנו להימלט מהתור האימתני ולהגיע הביתה במונית פיראטית. 

אני יכול להמליץ על התערוכה המצוינת על אנדי וורהול במוזיאון ברוקלין, על מופע האילתור של פריסטייל לאב סופרים, ועל הסטייק הענקי שאכלנו בוולפגנג. על החנות שמתמחה בדגמים מיוחדים של סניקרס, כולל הזוג מבחזרה לעתיד 2 שעולה 25 אלף דולר. על סנטרל פארק ואחיו הקטן והמוצלח יותר, פרוספקט פארק, ועל ליטל איילנד, אי מלאכותי שעליו פארק קטן ומתוק. והמלון היה אחלה, ורחובות העיר קסומים כמעט כשהיו. אבל לעצמי אני ממליץ לחכות עד שיפתרו את כל עניין המגיפה הזה, ולהסתפק בטיול לאיזה קיבוץ בצפון עד אז. תומר לקח את זה בקלות, נהנה מכל רגע, קר רוח כמו סוכן מוסד בסדרת נטפליקס. אני? הכאוס הזה לא בריא לי לעור הפנים ולנפש. 

בדיוק היום נגה בת 22. לא מספר מיוחד או רב משמעות, לא חילופי עשור, לא 12 של בת מצווה, 16 של התבגרות, 18 של בגרות לכאורה, אלכוהול, צבא. 

והיא לא מתרגשת מיום ההולדת הזה. היא עסוקה מדי. הוא נופל בדיוק על היום הראשון של הלימודים בירושלים, ואין לה ראש וזמן לתאריך. זה יום ההולדת הראשון שהיא חוגגת מחוץ לבית, בדירה משלה. עזרתי לנקות את הדירה הזו (החלונות מבריקים, מבריקים!) וסחבתי קצת רהיטים, ועכשיו היא מסודרת ויפה, וגרים בה שני ילדים שמשחקים בבית, בחיי.

זה ממלא אותי שמחה ועצב ובהלה. כמו רוב הדברים בחיים זה שינוי דרמטי וגדול שהתגנב בשקט, כך סתם בצהרי יום חמים. ומציף אותי. 

ב"המפגש" של דני וילנב פוגש המין האנושי חייזרים שחווים את הזמן אחרת מאיתנו. הוא לא נע קדימה באופן לינארי, אלא נחווה כמין מטוטלת שנעה קדימה ואחורה. העבר, ההווה והעתיד מתקיימים במקביל. ככה אני מרגיש עכשיו. נגה בת 22 מתחילה יום לימודים ירושלמי, נגה הולכת לכיתה א', נגה מסיימת תיכון, חוגגת יום הולדת עשר, צועקת עלי שאני אבא גרוע בגיל 16, רצה אלי הכי מהר שהרגליים בנות השלוש שלה מאפשרות. 

יש בי התנגדות אבל היא חסרת תוחלת. אני אתרגל. בעוד כמה חודשים, שנה, ההווה החדש הזה יהפוך למובן מאליו. בוודאי שהיא גרה בעיר אחרת עם חבר, מה טבעי יותר מזה. מתרגלים להכול, בני האדם האלה. אני אסע לירושלים עם מיני מזון שקניתי במחיר מופקע במעדניות תל אביביות מפונפנות, ואתארח. 

ובינתיים יום הולדת, המתנה תכף תנחת אצלה, הלימודים יוצאים לדרך, עולם חדש ומופלא. שיהיה קל או לפחות לא קשה מדי, שיהיה מעניין ומוצלח, בקמפוס ועל המרפסת הקטנה בנחלאות, שלא יהיו הפתעות לא נעימות, ואם אפשר בלי טילים וקורונה, בלי יותר מדי קדושה, ועם קצת שלג כשמתאים. ובעיקר שלווה ואושר, כמה שיותר. מזל טוב ליומולדת 22 לילדה הכי יפה שנולדה באיכילוב. שלי מהבית.