ארכיון תגים | קיבוץ

חם ומתוק בתל אביב

אנשים מדברים על לעזוב את העיר. כי קורונה, ואם ממילא אין הופעות, ברים, מסיבות ומסעדות אז מה הטעם לשלם שכר דירה מופקע עבור דירה ברחוב מלוכלך, או לפחות כזה שסמוך לרחוב רועש ומפויח. אנשים שאני מוקיר ומעריך מדברים פתאום על רעננה, אולי גבעתיים. נדמה שזו שעתן היפה של הערים המשעממות והנקיות. אם ממילא נגזר עלינו לבלות רוב הזמן בדלת אמותינו, אז למה לא בבית מרווח עם גינה? אולי ברעננה הייאוש יותר נוח.

אלא שהאמת הבסיסית לגבי תל אביב לא השתנתה גם בתקופת הנגיף. גדלתי ברעננה, אני מבקר בה פה ושם, כמו גם בקיבוצים שבהם גרים אחותי וחברה טובה. ואין מה לומר, זו איכות חיים – נקי ושקט ורחב ידיים, וכל האנשים דומים זה לזה, ותמיד מגיעה הנקודה שבה אני מרגיש שעוד קצת מכל הטוב הזה ואני מאבד שלווה ושפיות ומתחיל לילל אל השמים. 

צילום: תומר אפלבאום

כי גם היום כשאני יוצא לרחוב התל אביבי אני מרגיש חי. יש בו תנועה, ורעש, ואנשים מכל מיני סוגים וצבעים. היפסטרים מזוקנים והורים צעירים, קשישים עם כדורי פטנק ותיירים שהגיעו מחוץ לעיר, פרצופים מוכרים מהגן או בית הספר של הילדים או מהברים הקבועים, אקסיות, אנשים שהכרתי בברנז'ה, אנשים שהכרתי מחוץ לברנז'ה, הומלסים, עובדים זרים, ושליחי וולט בכחול שמזגזגים בין כולם. 

הם כבר לא יושבים בברים ובבתי הקפה אלא לידם. השולחנות והכיסאות נעלמו לטובת ארגזי חלב ירוקים, ספסלים ומדרכות. כיכרות דיזנגוף, הבימה ורבין מלאים בני אדם עם שקיות נייר חומות ממיטב המסעדות, כוסות קפה חד פעמיות ובקבוקי בירה. במקום לרבוץ בבית הקפה של שישי עברו כולם לרבוץ בגינה הקטנה שממול. כמו פלג מים שנחסם פתאום ומוצא דרך חדשה להמשיך ולזרום.

ואם המגוון לא מספיק אפשר ללכת או לדווש לא יותר מרבע שעה ולהגיע למקום אחר לגמרי. אם אצעד רבע שעה ברעננה אראה, ובכן, עוד רעננה. בתל אביב אגיע לשוק הכרמל עמוס דוכני האוכל, או למדרחוב לוינסקי שמלא בצעירים שמדגמנים גירסה זולה במיוחד של ברוקלין, לכרם התימנים או לחוף הים. זו עיר קטנה, חמש דקות על האופניים ואני יכול להרגיש בה כמו תייר.

וודי אלן אמר שהוא אוהב לגור בניו יורק כי הוא יכול להזמין מרק ברווז בארבע בבוקר, ושהוא לעולם לא יעשה את זה, אבל הידיעה שהוא יכול מרגיעה אותו. תל אביב מעניקה לי בדיוק אותו דבר. גם כשאני בוחר להעביר ערב על הספה אני מודע לחיים ששוקקים בה, כל הזמן. הם מעוררים בי חוסר מנוחה, FOMO והתרגשות כמעט תמידיים. אני מרגיש בה חי. אם הייתי רוצה להרגיש נינוח ורגוע רעננה היתה אפשרות מצוינת. נכון לעכשיו ולעתיד הנראה לעין אני מעדיף את האדרנלין שלי חם ומתוק, על מדרכה מטונפת בתל אביב.

סוד הקסם של הביתה והכתיבה של אסף ענברי

לקח לי זמן להגיע לכתוב על הספר הזה, שלא ממש יוצא לי מהראש. לקח לי זמן גם להתחיל לקרוא אותו: 20-30 העמודים הראשונים לא תפסו אותי, היה בהם משהו לא ברור, שנע מהריאליסטי למעין פנטזיה לא ברורה. רק בזכות ההמלצה החמה שקיבלתי על הספר לקחתי אותו לידיים שוב. ואז התחיל הקסם.

הביתה. מקסים

חצי ספר אחרי הבנתי שמדובר ברומן שמבוסס על מציאות. קצת איטי, נו. זהו סיפור לידתו, חייו ומותו של קיבוץ – קיבוץ אפיקים, ליתר דיוק. אבל זה פשטני מדי: זה סיפור על המדינה, וזה סיפור על הטבע האנושי. כמו מסלול החיים של אדם, מלידה עד מוות, גם תנועות אידיאולוגיות מתחילות לדדות בחוסר ביטחון, צוברות תאוצה, ובסופו של דבר נכנעות לזקנה. מה שמתחיל בסוציאליזם חסר פשרות, נגמר בקיבוץ מופרט וטלוויזיה לכל חבר. החלום ושברו ושאר קלישאות.

אבל זה לא עוד ספר על קיבוץ, עם חיטוט בפצעי הלינה המשותפת ושאר ירקות. אסף ענברי מסתכל על הדברים בביקורתיות ובאירוניה דקה ומצחיקה, אבל גם באהבה וחמלה גדולה. גם כשהוא כותב ביקורת נוקבת, נראה שברור לו שהדברים לא יכולים היו להיות אחרת. לא באמת. ככה זה בני אדם, ככה זה אידאולוגיה. זה ספר שהוא לגמרי הסיפור הפרטי של אפיקים, ובו בזמן מדבר על הקיבוץ, ואולי על הסוציאליזם, בכלל.

והוא כתוב מעולה, באופן מעורר קנאה. לענברי יש קול ושפה משלו, היתה לי תחושה שאם אקרא שוב טקסט שלו, בלי לדעת מי הכותב, אזהה אותו מייד. והוא סוחב אותך פנימה אל תוך העולם ואל בין הדמויות, משלב בין ההיסטורי לאישי, ובסופו של הספר שובר לך את הלב. לא משהו שהרבה ספרים מצליחים לעשות.

%d בלוגרים אהבו את זה: