ארכיון תגים | קיטנה

שוקע בחולות מדבר ההורות או הקיטנה הכי גרועה בעולם

שוב ושוב עולה השאלה מה עושים כשהילד לא מרוצה מהקייטנה הנוכחית, מהחוג, מבית הספר. שעת ערב, הילד מקטר בווטסאפ שלא כיף לו בצבא, אבל ממש, ואני בבית חי את החיים הטובים על הספה, ומה עכשיו? לארגן רכב, תחמושת וצבעי הסוואה ולצאת לחלץ אותו? 

כי כיף זה קדוש, ולילד קשה, וקשה יש רק בלחם ופורסים אותו בעדינות כדי שיישאר רק הרך ומורחים שכבה עבה של שוקולד. ומסיעים ומשלמים, ולוקחים על הידיים מעל חול טורדני, טובעני, תובעני. כדי לא לצלק, לא להכאיב, וכי באנו להרים.

כשנגה היתה בגנון היא סירבה לצעוד על חול. אלה היו זמנים אחרים, גינות תל אביב לא היו מרופדות בחומר מרכך הזעזועים של היום, ותחושת הגרגרים הקטנים בין האצבעות לא באה לילדה טוב. וכך נשאתי אותה ממתקן למתקן, מנדנדה למגלשה, עד שנהיה כבד ונמאס. ניסיתי לשכנע, ניסיתי לאיים, אבל כלום לא עבד. בסוף תמיד נשברתי וסחבתי. 

עד שנגמרה השנה, והגננת שלחה תמונות כמקובל בימי טרום הסמארטפון, תמונות שבהן נגה משחקת בחדווה בארגז החול, כי מי בדיוק הפראייר שיסחוב אותה במשפחתון. ובזאת תם עידן ייסורי המצפון והרכבת האווירית למגלשה האדומה.

לכאורה המסקנה פשוטה – בעד הורות קשוחה, אולד סקול, נגד פינוק יתר. במקום להרים על הידיים הייתי צריך להרים את הקול ולסגור עניין. אבל אולי בדיוק להפך. אולי ההפרדה בין המקום בו היא יכולה להתמסר לקשיים ולחששות שלה לבין המקום שבו יש חול ואין ברירה עשתה לילדה רק טוב. אולי התפקיד שלי בשבתי כבית הוא לתת מקום לבכי, קיטורים ונהי, לחולשה ולוויתור, כדי שהם יהיו חזקים יותר בחוץ?

אין לי מושג איפה עובר הקו, אני מאלתר על בסיס יומי ומקווה לטוב. רב עם הקטנה על ללמוד להסתדר עם האופניים שלה בעצמה ברחבי העיר, ואין לי שמץ אם זה הזמן הנכון, ואולי מוקדם מדי, או מאוחר. כמו ממשלת ישראל אין לי אסטרטגיה, רק טקטיקה, אלתורים ותקווה להתערבות של אלוהים או מדינה זרה, מה שיבוא קודם. 

כרגע, אחרי כינוס הקבינט הפנימי, החלטתי על הפשרה הבאה – כן להסיע את הילד אל ומהצבא, אבל להימנע מלפרוץ לבסיס כדי לקחת אותו מהקייטנה הלא כיפית בעליל הזו הביתה. ונסיים בסטיקר שהילד שלח בווטסאפ כדי לחתום את השיחה: לא קצונה ולא קבע, רק סמים ומסיבות טבע. אמן.

פאקינג יולי-אוגוסט

יש שבועות שבורים, כאלה יש נקודה בזמן שבה אני מבין שטוב לא ייצא מזה. השבוע שעבר היה כזה, שבור. זו לא מיסטיקה, זה לא מרקורי נסוג. זה צירוף של נסיבות והצטברות של גורמים והכל נערם זה על גבי זה עד שמשהו נשבר. 

זה הניסוי החברתי הגדול שנקרא יולי-אוגוסט. זה מתחיל בשבירת השגרה, ובאין שגרה נפתחת הדלת לכל תקלה שרק תרצה להיכנס. זה קייטנות עם הסעות וסידורים ושפצורים, ביטולים והברזות. ואם אני כבר מוצא את עצמי רץ לאיסוף לא מתוכנן בהתראה של חצי שעה, שגורם לי לאחר לפגישת עבודה, למה שלא אשכח טלפון במונית בדרך חזרה? וכשאני עסוק בלהתקשר לנהג בעודי על מיוט בפגישה שאיחרתי אליה ותכף צריך לדבר בה קצת דברי חוכמה, למה שלא אפספס משהו אחר?

אלנבי, צהריים

זה מתבקש. מה גם שההתנהלות בדרכים בין שם לכאן לא מלווה בבריזה נעימה אלא בגהינום עלי אדמות המכונה קיץ תל אביבי, וכל אלה יחד, השגרה שנעלמה, פתרונות אד-הוק למצבים משתנים, חופש גדול וכבשן לוהט בחוצות, ישברו אותי מתישהו. תמיד. בשלב מסוים תקרה תקלה אחת, שתוביל לבאה בתור, ומכאן זה מדרון חלקלק. תקופה קסומה, יולי-אוגוסט, לעור הפנים, לנפש, לחשבון הבנק.

אחד האירועים המשמחים שקרו השבוע היה איסוף תומר וחברים משדה התעופה, אחרי טיול מוצלח בחו"ל. במהלך הנסיעה שאלתי קצת שאלות על איך היה, משתדל לא להיות בומר מביך מדי. היה להם טיול מעולה, הכל הלך חלק. בעצם, אמר אחד מהם, לא הכל הלך חלק. אבל גם עם מה שהסתבך הסתדרנו. 

הם נזכרו איך במסע ברכבת בין שתי מדינות ירדו תחנה אחת מוקדם מדי, והצליחו לשכנע נהג אוטובוס תלמידים לתת להם טרמפ לתחנה הנכונה. הם צופיפניקים, הם מסתדרים. תומר סיפר לא מזמן איך במחנה הקיץ לא היתה מקלחת, אז הם בנו אחת, העבירו גב או משהו, אין לי מושג, מעולם לא הסתובבתי במחנות, קיץ או אחרים, אני מקסימום יודע להתקשר לקבלה של המלון. אם הייתי תקוע בשטח בלי מקלחת הייתי סופק ידיים ונושא מבטי לשמיים וזהו בערך. 

משמע אני שורד את יולי-אוגוסט על מינימום כישורים. בסוף זה עובר, והחיים שלי לא באמת כאלה קשים, אני יודע, אבל יש נקודות שבירה שמורידות אותי על הברכיים. אנחנו באמצע, תכף יולי נגמר, ונדמה שכבר הסתגלתי, ואז יגיע אוגוסט ויעלה ווליום עם עוד איזו מעלה או שתיים ואפס מסגרות בשבועיים האחרונים. מתי כבר אוקטובר יבוא, פאקינג יולי-אוגוסט.

%d בלוגרים אהבו את זה: