השמים מאדימים ואני מבין שני דברים: שהטיסה עם תומר לניו יורק היתה בעיתוי מופלא, רגע לפני גל נוסף, ושהסיכוי שאטוס שוב בעתיד הנראה לעין קלוש. לא רק בגלל האומיקרון ושאר הורויאנטים שרק מחכים לתורם, אלא בגלל חוסר השליטה בואכה חוסר אונים שמאפיין את התקופה. להיתקע בחו״ל בגלל בדיקה חיובית? לנחות בארץ ולגלות שאתה בדרך למלונית? לא תודה, עצביי הרופפים לא נועדו לשכאלה.

כלומר זו היתה הטיסה הראשונה שלי מזה שנתיים, וכנראה האחרונה לתקופה ארוכה ארוכה, וזמן טוב לכתוב על אהבתי הגדולה והמשונה לטיסות.

אני שונא לטוס. אני לא מבין את הקונספט, אין לי מושג מה מחזיק את גוף המתכת הגדול באוויר ומונע ממנו להתרסק, ולפני כל טיסה אני תוהה מה עדיף? להתרסק על הקרקע ולסיים ככתם לח, או בים כדי להזין כריש מזדמן. והצפיפות – במטוס עצמו ובשדה התעופה, התורים המתפתלים הארוכים, תינוקות מייבבים בשעת לילה מעל האטלנטי, בודקים בטחוניים שמסתכלים עלי עקום.

אבל בתוך כל זה יש שלווה ייחודית שרק מדבר מבודד או טונדרה קפואה יכולים להציע. כי בבטן המטוס, אחרי הרגעים הופכי הקרביים של ההמראה וקיפול הגלגלים, אני מנותק מהעולם. מנותק מהאינטרנט, מהודעות ווטסאפ, מחדשות, מבחירה חופשית. אין לאן ללכת כך שאין צורך להתלבט, אני יכול לקרוא אך ורק את הספרים שהבאתי ולצפות במה שהמסך הקטן שעל הכיסא שלפני מציע ותו לא. 

והאוכל, הו האוכל – יש לי פטיש למזון טיסות, מנות מחוממות במגשית פלסטיק עם נייר כסף בלתי מפתה מעל, שעל הקרקע לא הייתי מעיף בהן מבט שני, הופכות בגובה 30 אלף רגל לפיתוי שאין לעמוד בו. לחמניה לא טרייה עם חומוס תעשייתי? מנת עוף לא מזוהה עם מחית שנטען כי היא פירה? כן, תנו לי עוד מזה בבקשה. ואחרי שאסיים אתפנה לטעום מקינוח הפרווה ולבדוק לאיזה שפל חדש של מרקם וטעם אפשר לצלול. אני מת על זה.

אל תספרו לי שכל זה לא מדויק, שלא לומר תחת איום של הכחדה מוחלטת. חיבור Wi-Fi בטיסות קיים כבר תקופה, אם כי בתשלום, ומבחינתי מדובר במקבילה לתשלום על מי ברז או אוויר. אפשר גם לטעון מבעוד מועד תכנים מנטפליקס על הטלפון-מחשב-טאבלט ולעקוף את ההיצע המצומצם שמסופק בטיסה, להצטייד בקינדל עם חצי ספרייה עירונית עליו, שלא לדבר על סנדוויצ׳ים וחטיפים. המציאות הקרקעית הולכת ופולשת אל בועת האושר הגדולה שבשמים.

אבל אני מתעלם מכל זה. מבחינתי הטיסה היא נירוונה, ניתוק מדיטטיבי מעולם של שפע קיצוני ופומו בלתי נגמר, קפסולה לנוח בה, לקרוא ספרים ללא הפרעה, ולחשוב מחשבות שחושבים מעל העננים. לא נותר לי אלא לחכות לפעם הבאה שלי על מטוס, עם מסיכה ובלי דאגות. 

בדיעבד הסימנים המוקדמים היו שם, בוהקים באור ניאון. בדומה למקרים רבים בעבר, רימיתי את עצמי בלי להבין שזה מה שאני עושה. הייתי משוכנע שהפונט בספר קטן מדי כי זו הדפסה ישנה ואני כבר רגיל לקינדל; תמהתי על בחירת אייקונים כל כך קטנים באפליקציה. שאננות.

משקפופר

השבוע נגה ליוותה אותי לסופר פארם. איש בחלוק לבן הוביל אותי לחדר נסתר וקטן, הושיב אותי בכיסא שהזכיר לי את האינקוויזיציה, ואחרי שהכול נגמר הזמנתי משקפי קריאה. הראייה למרחק בסדר, תודה ששאלתם. כשאני מביט אל האופק המספרים ברורים. אלה דווקא הפרטים הקטנים והקרובים שמעורפלים.

אני חושב על זיקנה לא מעט, בעיקר מאז גיל 40 הסימבולי. אחד הביטויים המטרידים בהקשר זה הוא ״בגידת הגוף״. תמיד דמיינתי אקט דרמטי, איפשהו על הסקאלה שבין שבץ לבין גליץ' במקלחת א-לה מנחם בגין. אבל פגם מינימלי בראייה? חשבתי על אירוע דרמטי בעתיד, לא על בלאי קטנוני בהווה.

התחושה שלי בסופר פארם, מודד מסגרות נוכח מבטה הביקורתי והרואה 6:6 של בתי, הייתה שבזמן ששומרי הסף שלי חיפשו מרגל נוסח ג׳יימס בונד שיורה כדי להרוג, הם היו צריכים להתמקד במרדף אחרי מעין ג׳ורג׳ סמיילי, מרגל אפרורי מבית היוצר של ג׳ון לה-קארה. זה סימבולי למדי, שלאורך השנים הטעויות הפטאליות שלי, האירועים המשמעותיים, הגיעו משום מקום, בלי אזהרה מוקדמת – לפחות לא אזהרה שהקשבתי לה. ועכשיו זה. הקריסה, מתברר, לא תגיע ברעש גדול, אלא בקול ענות חלושה, לאט-לאט. אני, נצר למשפחה ממושקפת, שתמיד היה גאה בעיני הנץ החדות שלו, משפיל עכשיו מבט מבעד עדשות.

האופטומטריסט הבטיח שרק עוד שלוש-ארבע שנים אצטרך אולי לעלות מספר. יש זמן. אבל התחושה שלי היא של נקודת ציון. תזכורת ממקור מוסמך לעלומי האבודים. מצד שני, הפונטים חדים וברורים כמו שלא היו כבר מזמן. איזה יופי.