יש שבועות שבורים, כאלה יש נקודה בזמן שבה אני מבין שטוב לא ייצא מזה. השבוע שעבר היה כזה, שבור. זו לא מיסטיקה, זה לא מרקורי נסוג. זה צירוף של נסיבות והצטברות של גורמים והכל נערם זה על גבי זה עד שמשהו נשבר. 

זה הניסוי החברתי הגדול שנקרא יולי-אוגוסט. זה מתחיל בשבירת השגרה, ובאין שגרה נפתחת הדלת לכל תקלה שרק תרצה להיכנס. זה קייטנות עם הסעות וסידורים ושפצורים, ביטולים והברזות. ואם אני כבר מוצא את עצמי רץ לאיסוף לא מתוכנן בהתראה של חצי שעה, שגורם לי לאחר לפגישת עבודה, למה שלא אשכח טלפון במונית בדרך חזרה? וכשאני עסוק בלהתקשר לנהג בעודי על מיוט בפגישה שאיחרתי אליה ותכף צריך לדבר בה קצת דברי חוכמה, למה שלא אפספס משהו אחר?

זה מתבקש. מה גם שההתנהלות בדרכים בין שם לכאן לא מלווה בבריזה נעימה אלא בגהינום עלי אדמות המכונה קיץ תל אביבי, וכל אלה יחד, השגרה שנעלמה, פתרונות אד-הוק למצבים משתנים, חופש גדול וכבשן לוהט בחוצות, ישברו אותי מתישהו. תמיד. בשלב מסוים תקרה תקלה אחת, שתוביל לבאה בתור, ומכאן זה מדרון חלקלק. תקופה קסומה, יולי-אוגוסט, לעור הפנים, לנפש, לחשבון הבנק.

אחד האירועים המשמחים שקרו השבוע היה איסוף תומר וחברים משדה התעופה, אחרי טיול מוצלח בחו"ל. במהלך הנסיעה שאלתי קצת שאלות על איך היה, משתדל לא להיות בומר מביך מדי. היה להם טיול מעולה, הכל הלך חלק. בעצם, אמר אחד מהם, לא הכל הלך חלק. אבל גם עם מה שהסתבך הסתדרנו. 

הם נזכרו איך במסע ברכבת בין שתי מדינות ירדו תחנה אחת מוקדם מדי, והצליחו לשכנע נהג אוטובוס תלמידים לתת להם טרמפ לתחנה הנכונה. הם צופיפניקים, הם מסתדרים. תומר סיפר לא מזמן איך במחנה הקיץ לא היתה מקלחת, אז הם בנו אחת, העבירו גב או משהו, אין לי מושג, מעולם לא הסתובבתי במחנות, קיץ או אחרים, אני מקסימום יודע להתקשר לקבלה של המלון. אם הייתי תקוע בשטח בלי מקלחת הייתי סופק ידיים ונושא מבטי לשמיים וזהו בערך. 

משמע אני שורד את יולי-אוגוסט על מינימום כישורים. בסוף זה עובר, והחיים שלי לא באמת כאלה קשים, אני יודע, אבל יש נקודות שבירה שמורידות אותי על הברכיים. אנחנו באמצע, תכף יולי נגמר, ונדמה שכבר הסתגלתי, ואז יגיע אוגוסט ויעלה ווליום עם עוד איזו מעלה או שתיים ואפס מסגרות בשבועיים האחרונים. מתי כבר אוקטובר יבוא, פאקינג יולי-אוגוסט.

תומר בכלל עסוק בללמוד לצלול, טובל את הראש מתחת למים, ועולה חזרה. המנומשת מחזיקה את הבת שלה על הידיים, פנים לכיוון השני. אני ונגה מסתכלים. מחוץ למים בחור חסון למדי עם חולצה שכתוב עליה "צוות" מנסה להפריד. מקדימה מנסה לעקוף אותו גבר גדול גוף בחולצה אדומה. אגרוף מונף באוויר. מאחוריו המציל, נמוך יותר, עם כרס קטנה, מנסה לפצות על החיסרון הפיזי בשפת גוף אבו-עלי והבעות פנים, כולו כבוד פגוע ונכונות לקרב. לא הייתי מהמר עליו. אני גם לא בטוח שהוא רוצה להיכנס לזירה הזאת, אבל הוא לא יכול לסגת עכשיו.

לא ברור על מה הם רבים. אבל הידיים מונפות באוויר. איש הצוות תקוע באמצע, חיץ קטן מדי, אם הם היו רוצים להתחיל קצת האקשן, הוא היה מתחיל כבר. עוד אנשי צוות מגיעים. גם איזה מתרחץ שלא ברור מה הקשר שלו לעניין. הוא מחזיק ילדה קטנה על הידיים, בת שנתיים-שלוש. באיזשהו שלב הוא מעמיד אותה על הרצפה, כדי לנופף בידיים טוב יותר. אבל הקבוצה הצמודה של ידיים מונפות וחזות מנופחים זזה, ורגל אחת פוגעת בילדה שנופלת ופורצת בבכי, בעיקר בגלל ההפתעה. הנפגעת היחידה בקרב הזה.

האיש בחולצה האדומה מלווה תחת מחאה החוצה. המציל נשאר מאחור, מטיח אחריו כמה הערות שיוציאו אותו טוב מול הקהל. אחר כך הוא מפרט למתרחץ עם הילדה הבוכה, עכשיו חזרה על הידיים, מה קרה. לא שומעים, אבל ברור מהתנועות מי הצד המנצח כאן, לדעתו. אחר כך יש סולחה בחוץ. בכל התהליך הזה לא הונפה יד, לא הונחתה מכה. אבל האוויר מלא בתחושה הלא נעימה, המלוכלכת, של ברוטאליות וכוחניות. ועוד בשישי אחרי הצהריים, ברעננה.