ארכיון תגים | קלטות

אני מאבד את זה (לאט לאט)

אני טובע, מסתחרר בין גלי שפע מוזיקלי בלתי סביר, מנסה להיאחז במשהו, לא להחמיץ, לא להישאר מאחור. זה מייאש. באירוע שערכה ספוטיפיי בפברואר השנה דיווחה החברה על 60 אלף קטעי מוזיקה חדשים שעולים לשירות כל יום. מדובר גם בקטעים אינסטרומנטליים, קאברים, גרסאות חדשות, מה שתרצו. זה עדיין מספר מטורף.

ניסיתי לבדוק אם גישת ״פעם היה יותר טוב״ תופסת כאן, וגיגלתי את כמויות המוזיקה שיצאו פעם לאוויר העולם. מצאתי אתר שסוקר את כל האלבומים שיצאו ב-1990. הכותבים מציינים שזה פרויקט בתחילת דרכו ומונים 543 אלבומים – שיצאו בינואר. השפע המטורף תמיד היה שם. גם כשהייתי ילד לא היה לי סיכוי מול שיטפון הלהיטים הלוהטים. 

ההבדל היה בחלון הראווה, שהיה צר ודל. חלקים נכבדים מנעורי המתרחקים עברו בחדר ליד הרדיו. מקסימום שתי תחנות, כמה שדרנים שסמכתי על הטעם שלהם. תוסיפו לזה קומץ חברים אמינים, פה המלצה ב"מעריב לנוער", שם פינה של קוטנר ב"זהו זה", איזה "עוד להיט" בערוץ הראשון, וזהו בערך. 

וזה לא נגמר כאן: אחרי החשיפה המצומצמת נדרשתי להחליט מה לקנות. תקליט היה עניין יקר, וכשהגיעו הדיסקים המחיר רק עלה. אחרי עלעול ודפדוף ממושכים בחנות התקליטים היה צריך לבחור, ולדבוק בבחירה. אם כבר הוצאתי את מיטב כספי על תקליט, הייתי נחוש לתת לו כמה שיותר הזדמנויות. לחרוש אותו לאורך ולרוחב, לגלות פנינים נסתרות, שירים שבהתחלה חלפו ליד האוזן ואחר כך נעצרו לידה וגרמו לי להקשיב.

היום במחיר של קלטת יש לי ביד את כל המוזיקה בעולם. סיכומי השנה מכניסים אותי לפומו שאף קלונקס לא יפתור: מגזין פיצ'פורק פרסם את רשימת 100 השירים הכי טובים של 2021, 50 האלבומים הכי טובים של השנה, 31 אלבומי הרוק הכי מוצלחים, המוזיקה האלקטרוניקה הכי הכי וכו'. גם רולינג סטון שחרר לעולם רשימות דומות, תכף יגיעו המצעד והסיכומים של "הקצה", ואלה רק הערוצים שאני מכיר מקרוב. 

וזה ככה על בסיס שבועי – בלוגים וניוזלטרים עם כמות בלתי נתפסת של מוזיקה חדשה, שלא לדבר על ההמלצות והרשימות של ספוטיפיי עצמה. נגה שלחה לי פלייליסט של החבר המעולה שלה, שסיכם את השירים הטובים ביותר של השנה. הוא באורך 16 שעות ו-5 דקות, מה שגרם לי לתהות לרגע אם מדובר בשירים הכי טובים של 2021, או פשוט בכל השירים כולם.

אני רוצה להישאר מעודכן, אני רוצה לשמוע את המוזיקה שאני מכיר ואוהב כבר, אני רוצה לשמוע שוב את האלבום החדש, השיר שנדלקתי עליו, אבל רגע, יש כבר משהו אחר, חדש, מסקרן, שהאוזן שלי עוד לא בדקה. זה מתיש. הטקטיקה של פעם – קח אלבום וחרוש אותו שוב ושוב חודש – לא מתאימה לעולם החדש. צריך להקשיב לכמה שניות משיר, שיר וחצי מאלבום, לחרוץ משפט ולהמשיך הלאה. זה לא בשבילי הספידייטינג המוזיקלי הזה. בסופו של יום אני מוצא את עצמי חוזר לדברים שאני אוהב, או נתפס לשיר ושומע אותו שוב ושוב. אין מנוס מלהיות זן, לשחרר, לפרוש מהמירוץ. ולהגביר את הווליום. 

ואחרי כל זה, כמה שירים שאהבתי השנה ממש:

החלק החסר בסיפור של הילדים שלי

ישבתי עם נגה על הספה וצפינו ב-"13 סיבות", סדרה של נטפליקס על מה שקורה בתיכון כל אמריקאי רגע אחרי שאחת התלמידות התאבדה. היינו באותו חדר, מול אותם שחקנים אמריקאים טובי מראה ומה שכל אחד מאיתנו ראה היה שונה לגמרי.

האנה בייקר, תלמידה חדשה בתיכון ליברטי, החליטה להיפרד מהעולם הזה. לגיבור הסדרה מתברר שהיא השאירה אחריה קלטות – כן, קסטות – ובהן פירוט של ההתאכזרות וההטרדות של בני גילה שהובילו לצעד הסופני. מכתב ההתאבדות המוקלט הארוך שלה – 13 צדדים של קלטות ומכאן השם – חושף מערכת מסובכת של קשרים והירארכיות בין התלמידים. הטרדות מיניות, שיימינג, סטוקינג, גייז בארון, אלימות, סמים, מקובלים נגד דחויים: אין שום דבר ברשימת המכולת הזו שהסדרה מפספסת.

וסביב כל זה, נוכחים נפקדים, מרחפים המבוגרים. ההורים, המורים, היועצים. הם לא מוצגים כקריקטורות, הם גם לא מנותקים וחסרי עניין. הם חסרי אונים. ובזמן שהצופים המתבגרים עסוקים מן הסתם במה שקורה למקבילים שלהם על המסך, נשבר לי הלב מול דמויות ההורים, שרואים את הילדים שלהם סובלים ואין להם מושג איך לעזור.

בעצם יש להם מושג אבל כללי, קלוש. הם היו בתיכון פעם. הם זוכרים איך זה. הם רק רוצים לסייע, לתרום מהידע והניסיון והפרספקטיבה שרכשו עם השנים. אבל אין סיכוי שהילדים שלהם ישתפו אותם במשהו. גם אני הייתי בתיכון, פעם, גם אני רוצה לעזור ולשתף בידע ובניסיון שלי. התמודדתי עם הגירסה הישראלית הצנועה לשלל הצרות שמגיעות עם הגיל והמוסד, ועברתי כמה דברים מאז. לא שיתפתי את ההורים שלי ברוב מה שקרה שם. אין סיכוי שהילדים שלי ישתפו אותי.

וזה הורג אותי. אני כל כך רוצה לעזור. אהבות נכזבות? קשיים חברתיים? דימוי עצמי לקוי? דברו איתי ילדים, יש לי תשובות, מדריכים ועצות מועילות. כמה שתרצו. אני מרגיש כמו קסנדרה – האישה שהאלים במיתולוגיה היוונית קיללו בשילוב הקטלני של יכולת לנבא את העתיד מבלי שאיש יאמין לה. גם כשהם כבר מדברים איתי אין לי סיכוי, האמירות שלי על החשיבות היחסית או על איך הדברים ייראו בעתיד לא פוגעות במטרה. התפקיד והטייטל פוסלים אותי. אני האב, מכאן נובע שאני לא מבין כלום. נקסט.

"13 סיבות" עשתה המון רעש בארה"ב בגלל היחס שלה לנושא הנפיץ של התאבדות. כשעבדתי בעיתון למדתי שלא מפרסמים על מקרי התאבדות אלא אם יש בהם עניין לציבור – מישהו שסבל מהתעללות מצד המערכת למשל. החשש המבוסס הוא מפני התפשטות התופעה, מיחסי ציבור להתאבדות. אלו הטענות שהועלו נגד הסדרה – האדרה של ההתאבדות כפתרון רומנטי ומוצלח. אין לי מושג אם זה נכון, אבל היא בהחלט מפרנסת את החרדה ההורית שלי.

מגיל מסוים, חד ספרתי, ההורה הממוצע יודע מעט מאוד על מה שקורה לילדים שלו כשהם לא בבית. לפעמים, תודות למסכים מגדלים שונים, גם בתוך הבית. אני מספר לעצמי שהכל בסדר. אני חוקר ושואל ומתבסס על התשובות שאני מקבל, ומקווה שהן כל הסיפור. או רובו. אבל מה עושים עם החרדה הגדולה שאני מפספס חלקים קריטיים בעלילה.

נגה ראתה את הסדרה תוך שבוע, היא לא מבינה למה לוקח לי כל כך הרבה זמן בין פרק לפרק. לך תסביר שאחרי כל פרק אני צריך קצת זמן כדי לתרגל מחדש את כלי ההתמודדות ההורי הקלאסי, הדחקה. שאני מסתכל פחות על הדמות של האנה בייקר, ויותר על ההורים שלה.

%d בלוגרים אהבו את זה: