Tag Archive | קסם

הארי פוטר והמכשפה הקפיטליסטית

הבהרה: פוסט זה לא נועד להעביר ביקורת כללית על סדרת ספרי הארי פוטר. אני בתחילת הספר הרביעי ונהנה בסך הכל, וגם ככה מסתבך פה עם המתבגרת. כבר השמצתי את מר פוטר בעבר, ובינתיים ראיתי את האור, חלקית, ואלה באמת ספרים לא רעים בכלל. מתחת לפני השטח יש שם משהו אפל באמת, ואני אוהב את זה.

אבל, יש כאן בעיה. אסביר ואדגים: להארי יש חבר טוב בשם רון וויזלי. משפחת וויזלי היא משפחה ברוכת ילדים, ודלת נכסים. אבא של רון עובד במיניסטריון הקסמים, מעין פקיד ממשלתי. אמא של רון? עקרת בית. 

הם קוסמים כן? האם, האב, כולם. גם משפחת מאלפוי, שבנה לומד עם רון והארי ועולה להם על העצבים, היא משפחת קוסמים. הם עשירים, מאוד, ומאלפוי ג'וניור משתמש במעמד הסוציו אקונומי שלו כדי לנגח את רון. כי כל מה שיש לרון הוא יד שנייה ומטה, כולל שרביט הקסמים שלו. ככה זה במשפחות עניות, מעבירים דברים מילד אל ילד כי אין כסף לקנות חדש. וככה זה במשפחות עשירות, הילד יוצא דושבג.

 

וזו הנקודה שאני לא מבין. רולינג המציאה עולם שלם שמתקיים במקביל לעולם הרגיל שבו כולנו חיים. תרבות חלופית של קוסמים, שגם מתייחסים למוגלגים – בני האדם נטולי כוחות הקסם – במעין התנשאות. לפעמים חביבה ופטרונית, לפעמים גזענות נטו. אבל במקום שהתרבות הזו תהיה שונה באמת או נעלה באמת, היא שיקוף של מה שכולנו מכירים.

הקוסמים והמכשפות חיים במערכת פטריארכלית וקפיטליסטית. גם אם יש לך כוחות כישוף, מתברר שאתה צריך כסף. למה בעצם? למה לא להשתמש באיזה כישוף כדי לארגן ארוחה מפוארת, או בית נוח ונעים, או בגדים היפסטריים מגניבים או מה שבא לך. מי צריך מזומנים כשיש לו כוחות כאלה? למה כסף ורכוש משפיעים עדיין על המעמד? ולמה מרת וויזלי לא מפתחת קריירה?

זה לא נגמר שם. בתחילת הספר הרביעי הולכים הארי ושות' למשחק גמר גביע העולם בקווידיץ', ה-ספורט של עולם המכשפים והמכשפות. ומה יש לפני המשחק? מרצ'נדייז. המון סחורה נלווית שעולה כסף. כמו חולצות במחיר מופקע בהופעה בפארק, ליד דוכני האוכל. ועוד: הארי משחק קווידיץ' בבית הספר, ומכיוון שהמשחק מתנהל באוויר, על מטאטאים, הוא זוכה לקבל מטאטא מתקדם במיוחד. שעולה המון. אם אתה תלמיד עני ומשחק בקבוצה, יהיה לך מטאטא מעפן ואיטי. רוצה לזכות בגביע? הכסף מדבר חבוב, אין מה לעשות.

באחד מהקורסים היותר מוצלחים באוניברסיטה, על מדע בדיוני, דיברה המרצה שלי על חוסר היכולת של בני האדם לדמיין באמת משהו שונה לגמרי מנסיבות חייהם. בדרך כלל ספר מדע בדיוני טוב הוא בעצם ביקורת או אמירה כלשהי על ההווה שבו הספר נכתב. אולי עד סוף הסדרה אגלה שרולינג בנתה כאן בעצם ביקורת חברתית נוקבת, אולי היא מציגה עולם שמאפשר את עלייתו המחודשת של זה-שאין-לנקוב-בשמו ושמשתנה עד היסוד. אולי.

או שזו גרסה של העולם שבו היא חיה, והאמירה היא שאנשים, כמו שאמר אבגי בשורו, הם חרא של אנשים. ככה זה. כוחות קסם, לא כוחות קסם, בסוף זה כסף ואינטרסים וטסטוסטרון. ולא נותר אלא לומר: וולדמורט וולדמורט וולדמורט!

 

שוליית המכשף: כיסאות גבוהים וניקולס קייג'

  • השיפוץ ברב חן המחודש הרשים אותי להפליא עד שנגה הודיעה שהכיסא מסתיר לה. היא כבר עברה את המטר וחצי לאורך, ועדיין – בשורה 7 הכיסא שלפניה העלים את הקצה התחתון של המסך. די אידיוטי.
  • עדיף לאחר לשוליית המכשף. הוא מתחיל באקספוזיציה שכוללת תקציר עלילה דחוס עם קריינות דרמטית, אפקטים גרועים, ובאופן כללי ערכי הפקה של ערוץ קהילתי. זה נראה מודבק. כאילו מישהו באולפן שלח את החבר'ה לצלם מהר מהר קטע שיהפוך את הסרט למובן יותר לקהל היעד.
  • מה שעצבן גם את נגה, שטענה שהכל היה צפוי מדי. ואם היא, בת 11 חובבת הארי פוטר שכמוה לא קהל היעד, אני לא יודע מי כן. תורידו את הדקות הראשונות מהסרט, והוא ישתפר פלאים. נסו במהדרותה הדי.וי.די/אימיול.
  • חוץ מזה שוליית הקוסם הוא סרט חביב ואידיוטי ולא אחיד לחלוטין. יש סצינות אפקטים וקרבות לא רעות, לצד סצינות מבוימות ברישול. יש דמות נשית חסרת כל אופי או שורות טקסט ראויות, לצד אלפרד מולינה המקסים והמרושע.
  • ויש את ניקולס קייג', מלודרמטי כתמיד, עם משהו שנראה כמו חתול מת על הראש שלו. מה, איך ולמה.
  • די כבר עם הניסיון להסביר כישוף באמצעות פיזיקה ומדע בכלל. זה לא עובד, בטח לא אם הסרט לא שומר על היגיון פנימי ואחידות. מדע בדיוני זה אחלה, וגם פנטזיה וקסמים. אבל זה פשוט לא מתערבב טוב.
  • הבדיחה הכי טובה בסרט היא הומאז' למלחמת הכוכבים. מדהים כמה העניין הזה שתול עמוק בתרבות האמריקאית. את נגה זה הצחיק, סוג של גאווה אבהית.
  • סרט עם מוניקה בלוצ'י, שלא מסדר לה אפילו מחשוף, ומראה אותה בערך ל-3 שניות, מהווה עדות חד משמעית לחוסר שיקול דעת קיצוני של במאי, ואולפן. האישה הכי סקסית בעולם בסרט של דיסני, כמה הגיוני.
  • ואם בכל זאת לראות: בזכות סצינת שוליית הקוסם וההומאז' לפנטזיה, בזכות אלפרד מולינה, וכי כל סרט עם דרקון שווה הצצה.
%d בלוגרים אהבו את זה: