ארכיון תגים | קפה

עד שנתב"ג שבר אותה

אף פעם לא ראיתי מישהו מתפטר בזמן אמת, וכשזה כבר קרה כמעט החמצתי את זה. זה היה שעה וחצי אחרי תחילת התור המתפתל לצ'ק אין, כשסוף סוף הגענו לארץ המובטחת – אשנב ומאחוריו אישה צעירה, הראש שלה מוטה הצידה, לופת בשילוב עם הכתף המורמת את הטלפון שלתוכו דיברה בעודה מכרטסת במרץ. היא היתה סמוקה קצת ונראתה על סף התמוטטות עצבים.

הגשתי דרכון, מסרתי מזוודה, פניתי הלאה ומאחורי התור נשאר תקוע. מתברר ששיחת הטלפון-שעון-הכתף היתה הודעת התפטרות מהרגע להרגע, ושאני וצמד קולגות היינו האחרונים לעבור דרך השער שנסגר. הכאוס בנתב"ג הספיק לה, שבר אותה, והיא קמה והלכה. 

התור לא נעצר שם, ממשיך להתנחשל דרך הבידוק הבטחוני, המוני אדם רגוזים מול עובדים טרוטי עיניים ומיואשים. נצמדים מדי זה לזה, מגלגלים מזוודות קטנות וגדולות ועגלות ילדים, מקטרים על המצב. רק בבדיקת הדרכונים הדברים התחילו לזוז, כי כמו בכל דבר על הכוכב הזה כנראה שאנשים הם הבעיה. רק תנו למכונות לעבוד, לאוטומציה לטפל, לרובוטים להשתלט. דמיינו אוטופיה שבה אין תור, ואתה צועד לך בנחת בזמן שמצלמות משוכללות סורקות כל מילימטר ומפעילות לייזר עוצמתי שמאיין אותך אם יש לך משהו חשוד בתיק או שלא ארזת לבד. אפשר היה לוותר על המתפטרת ועל הבודקים ולהגיע מהר יותר לדוכן הקפה מופקע המחיר שבדיוטי. 

גם חדוות דיוטי נעכרת, מושפעת מענני התסכול של התור הארוך. יש פחות זמן לחפש בושם או אלכוהול בזול, ואחרי הציפייה הארוכה כולם רוצים קפה ומשהו לנגוס בו. ושוב תורים, וכשמגיעים לקופה המחיר מופקע, ואיך זה יכול להיות, איפה ממשלת השינוי, למה הקפה שיבולת שועל לא מגיע כבר, אחרי סכומי העתק ששילמנו.

במטוס יוצאת בת קול מהכריזה, מבקשת סליחה על עיכוב של כמעט שעה, ומסבירה שאין מה לעשות, חסרים עובדים בנתב"ג. אני תוהה אם הם יודעים שיש כבר אחת פחות, ואם אין כאן מעגל קסמים ללא מוצא: מחסור בעובדים גורם ללחץ על אלה שכן מחתימים שעון. חלקם מתייאשים ומתפטרים בדרמטיות, מה שמגביר את הלחץ על הנותרים מאחור, שנשברים ומתפטרים וחוזר חלילה. בסוף מישהו יקנה את פתרון האוטומציה והלייזרים שלי. 

בינתיים אני שם אוזניות בזמן שהדיילות מדגימות איך לחגור ומה לעשות אם נתרסק לתוך האוקיינוס – אם למשל הטייס יישבר ויתפטר ב-30 אלף רגל? – ועם להקת פאנק רוק קנדית ברקע התנועות המתואמות שלהן נראות כמו ריקוד מודרני מרהיב במיוחד. 

אחת מהן ניגשת ומבקשת שאשים את תיק הגב למעלה על המדף, כי מתברר שאני יושב על יציאת החירום. המשמעות היא יותר מקום לרגליים ואחריות כבדה – למשוך למטה בידית האדומה שתפתח את הדלת דרכה נימלט מהמטוס השוקע בים התיכון או בוער על האדמה. אני מדמיין את התנועה המדויקת, יד מתאגרפת על הידית, תנועה גברית בוטחת וחזקה למטה, ואז מתרווח אחורה בכיסא. 

מה לי ולזה, איש הייטק וצרות עולם ראשון. זו תחנת מעבר בדרך לחו"ל למפונקים, קצת כמו לחצות את אלנבי בדרך למסעדה מפונפנת. אנשים מתפטרים, תורים מתארכים, הכאוס הוא כמו גלי ים בגאות שגונבים בכל פעם עוד כמה סנטימטרים בניסיון להציף את הכול, ואני בדרך למדינה אחרת כדי לשכב על שפת בריכה עם ספר ולקוות שכל זה לא יגיע עד אלי. לפחות בסיבוב הזה. 

רוצה אבל פוחד לחזור למסלול

בסופו של דבר הדימוי הוא מדרכה נעה, ההיא משדות התעופה. בגירושים, בעבודה, תחביב חדש, חברים ישנים. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ראיתי את הפלא הזה בשנות השמונים, נפעם מהקונספט, מה עוד ימציאו המדענים האלה בחיי, אני עומד במקום ובכל זאת זז! גם אם אני רוצה לעמוד לרגע, לחשוב, אולי להתחרט, אני ממשיך לשעוט קדימה. 

יצאתי בשלישי בבוקר מהבית אחרי שבוע בידוד בחסות הנגיף, ולא הצלחתי לחזור. הסתובבתי הרבה יותר זמן מהמתוכנן ברחובות תל אביב שטופי השמש. קניתי את הקפה הראשון מחוץ לבית, ישבתי על ספסל, ואז חיפשתי תירוצים חדשים. קניות למקרר שהתרוקן, עציץ מתנה לשכנה שסייעה בתקופת המצור. רציתי למשוך את הלימבו הזה עוד קצת, לפני שאני עולה בחזרה למדרכה הנעה בלי יכולת לעצור. היא היתה שם בזווית העין, נקודה מתערבלת ותזיזיתית באמצע יום יפה ורגוע, הנקודה שבה עולים בחזרה וחוזרים למירוץ.

היחסים עם המדרכה הנעה מורכבים. אני רוצה לרדת מדי פעם, לנוח, אבל גם מפחד שאין דרך חזרה. שאם אעצור, האינרציה תיעלם, ובהיעדרה אאבד מוטיבציה ותנופה, ואז מה? לא אתפטר, אעזוב, אתחיל, אסיים. זה כמו עכבר על גלגל, וכבר לא ברור מה מניע את מה, הרגליים את הגלגל, או סיבוב הגלגל את הרגליים. אם אעצור אני עלול לגלות את התשובה ולא בטוח שהיא תמצא חן בעיני. אלא שאת הנגיף כל התאוריות בשקל שלי לא עניינו, והנה אני יוצא אחרי שבוע בבית שבו כמעט כל תחום בחיי עמד מלכת. שבוע לפני הכל נעצר בחריקה וזה היה נורא ונפלא, מנוחה נכונה מנוקדת בערפילים של חרדה, ואיך עולים בחזרה עכשיו ומתחילים מחדש. 

לאט. ובהתחלה אני מועד. שוכח חפצים ומשימות, מתעייף, מתעורר בקושי וחולם חלומות משונים. יוצא לשתות עם חברה וכמעט נרדם על הבר בשעה שבה הערב בדרך כלל רק מתחיל. זה לא נמשך יותר מיומיים-שלושה. התנועה קדימה חזקה מהכל, ומשנכנסתי לקצב  קשה לעצור, הרגלים ורפלקסים ישנים נכנסים לפעולה ואני  נסחף קדימה.

בעוד כמה שבועות אשכח מכל העניין, דרמות חדשות יעפילו על שבוע אחד של בידוד נוח למדי כולל נטפליקס, וולט ועבודה מהבית. אבל כמו עם הסגרים שהיו, כנראה שאיפשהו עמוק בפנים קצת אתגעגע, וקצת אחפש את ההזדמנות לעצור רגע שוב, לרדת מהמסלול בתקווה וחרדה שאוכל לחזור.

מטוס? ציפור? לא! זה העובד ההיבירידי

״שבוע עבודה היברידי״ – הבאזוורד הגדול הבא. מדברים על זה כבר חודשים, ועכשיו זה מתחיל לקבל צורה. קודם בהייטק – חברים שעובדים בתעשיות ישנות יותר נקראים לדגל ולמשרד לחמישה הימים המלאים של פעם. אבל באימפריות החדשות מדברים על שילוב: כך וכך ימים במשרד, כך וכך בבית.

אני אוהב את סביבת העבודה המשרדית שלי. התנאים מעולים, האנשים אחלה. אין לי שום רצון לחזור לשם. אחרי תקופת הסתגלות שכללה פה ושם איזה התקפון קלסטרופובי, הבנתי פתאום, כמו באיזה משל מוסר אמריקאי, שהכי טוב לי בבית. 

שנים מדברים איתי על וורק-לייף בלאנס, עוד מונח הייטקי שגור ושחוק, ורק עכשיו הבנתי את המשמעות. קודם חשבתי שהאיזון הקדוש פירושו לצאת מוקדם בימי ילדים ולא לשבת על מיילים בשבת. אבל לא – המשמעות היא בישול תוך כדי האזנה והשתתפות בישיבת וידאו, קפיצה לאימון באמצע היום בין ישיבות, סגירת מייל חשוב אחרון אחרי ארוחת הערב – איך שמתאים ומסתדר. 

לפני הקורונה, היום שלי הורכב מבלוקים – או שאני במשרד, או שאני בבית. הפעולות והמצב המנטלי נגזרו מהאכסניה. יש זמן מת במשרד? בעיה. יש עומס עבודה פתאומי כשאני בבית? מעצבן. אבל לא עוד. אפילו איש מתובנת ומרובע כמוני הפך סופסוף לגמיש, משלב ואורג את העבודה והחיים זה בזה בהרמוניה, מדלג מהכנת פסטה לילדים לכתיבת מסמך לפרויקט בצעד קליל ובוטח. אם חסרה לי חברת בני אדם אני יורד לרחוב לסיבוב, קובע צהריים עם חבר, או סשן עבודה בצוותא מבית קפה עם קולגה. אני לא זקוק ליותר מזה.

אני בטוח שזה לא עובד לכולם. אין לי ילדים קטנים בבית, חלק גדול מהעבודה שלי הוא מול אנשים שנמצאים גם ככה מעבר לאוקיינוס, ותמיד הייתי קצת מיזנטרופ. אבל זו בעיני המשמעות האמיתית של איזון והיברידיות – לא מסגרת אחת שמחייבת את כולם לרקוד למנגינת אותו חליל, אלא גבולות גמישים שמאפשרים לכל אחד להזיז ולהתאים אותם לעצמו. 

ההכרזות על שבוע עבודה היברידי עם חלוקה אחידה לכולם הן רק ההתחלה. פירצה ראשונה בחומה בצורה שעומדת על תילה שנים. מי שגר בדירה קטנה עם זאטוטים ירצה להגיע כל יום למשרד, אחרים לא ירצו להגיע אפילו פעם אחת. זה יחייב חשיבה אחרת, איזון חדש, זה יאפשר לשכור פחות חללי משרדים, יחסוך לחלק מהאנשים את התפוצצות הזעם היומית שנקראת פקק תנועה, ואולי ימנע גירושים וישפר יחסי הורים-ילדים, מי יודע. זה ישפיע על חברות משלוחי מזון ועל עיצוב מטבחים, שעות פתיחה של חנויות, מופעי תרבות ומה לא. שנים קדימה אנשים יסתכלו על תרבות העבודה שלנו לפני הקורונה כמו שאנחנו מביטים על העובדים בזמן המהפכה התעשייתית.

המהפכה בדרך. עד שהיא תגיע אני נשאר בבית ומכין כדורי בשר עם לפטופ פתוח ליד. אל תפריעו.

הגינה הכי מוצלחת בתל אביב

בגינה הכי מוצלחת בתל אביב, במדשאות יש גבעות קטנות במקום משטח ישר שמבוגר יכול ללכת עליו. קימורי האדמה הירוקים מזמינים ילדים לרוץ, לטפס, ליפול בלי להיפגע. בגינה הכי מוצלחת בתל אביב יושבים אנשים עם מסכות בכל מיני מצבים ומסתכלים על הילדים שלהם משחקים. אמא עם מסכה תלויה ברישול על המרפק, אבא עם מסכה בהיכון על הסנטר, הורים צועדים בין שאר באי הגינה כשמסיכה מכסה את כל החלק התחתון של הפרצוף כמו שצריך, אולי מטעמי בריאות ואולי זה הנימוס החדש.

בגינה הכי מוצלחת בתל אביב יש מגלשות שגם אליהן צריך לטפס על גבעה מלאכותית, וצמד ארגזי חול שבאחד מהם יש מתקן דמוי שוקת שאפשר להפעיל בו זרם מים ולייצר את השילוב המופלא שכל הורה אוהב – חול ומים. ילד שלא מזמן למד ללכת מדשדש בבוץ בנעליים מפונפנות מעור שרק הורה תל אביבי מז'אנר מסוים ישקיע בהן כל כך הרבה כסף, ואבא שלו רודף אחריו, למרות שהנזק כבר נעשה וספק אם הנעליים ישרדו. ילד גדול יותר מנסה לסלק את הפולש הקטן ומשפריץ עליו מים. ניסיון התערבות של האם מזכה אותה במקלחת של מי בוץ. ככה זה כשנכנסים לסכסוכים על טריטוריה במזרח התיכון. בדרך חזרה על האופניים בת התשע אומרת שהיא מרגישה כאילו היא חוזרת מהים. 

סמוך לגינה הכי מוצלחת בתל אביב ניצבת מאפייה קטנה שמוכרת קפה, אבל יש לשלם ואז להתרחק מהכניסה ולהמתין שהמוכר יגיש בגניבה את המשקה האסור. במקומות אחרים תקבלו את הקפה מייד, אבל בשקית נייר, משל קניתם אלכוהול בתקופת היובש בארצות הברית. מדוע קרואסון שקדים בראש מורם וקפה בהיחבא? אולי בקבינט הקורונה יודעים. אחרי שרכשתם את הקפה תוכלו לשוב לגינה הכי מוצלחת בתל אביב ולהחליט איך ומתי לעטות את המסיכה. בדרך תחלפו על פני חנויות סגורות, אבל נטולות שלטי "להשכרה", בינתיים. 

הילדים בגינה הכי מוצלחת בתל אביב מרוצים. הם מנצנצים מחול מעורבב בזיעה, כי חם באוקטובר 2020. נדמה שהקורונה ומשבר האקלים מסתדרים יפה זו עם זה. הילדים מסתכלים על רב הקומות הענק שליד הגינה הכי מוצלחת בתל אביב. מעלית שקופה מפלחת אותו והם מנסים לנחש מי בדיוק עלה בה עכשיו, איש או אישה, וכמה קומות יש במגדל הגבוה גבוה הזה. אני תוהה אם האנשים במגדל מושפעים מהמשבר הכלכלי שעוד יגיע. בדרך חזרה מהגינה הכי מוצלחת בתל אביב אני דן עם בת תשע על עטיית מסיכה תוך כדי רכיבה על אופניים, ונהנה מכבישים כמעט ריקים.

עוד נשוב לגינה הזאת – היא בטווח קילומטר מהבית, בערך. ואולי בהמשך יהיה חם פחות ובריא יותר, ואקנה קפה בגלוי ואלגום ממנו בנחת, בלי הכאב המטריד של החרדה בחלק התחתון של הבטן. כן, ברור שנחזור, זו הגינה הכי מוצלחת בתל אביב, בפער. 

איך להפסיק לפחד מערבים בארומה

אחרי המהומה בנוגע להוראה לדבר רק עברית בארומה – ולא ערבית נגיד – כבר קפץ לו חבר כנסת, סגן יו"ר בעצם, כדי לארגן כותרות על חשבון הרשת. ערבית היא שפה רשמית, הוא טען. שזה מצחיק קצת.

הנהלת ארומה צודקת. זה מבאס לשמוע ערבית, אפילו קצת מפחיד. אנחנו לא באמת מבינים מה הם אומרים שם, האנשים בעלי החזות המזרחית מאחורי הדלפק. אולי הם מתכננים משהו. אולי הם נפיצים.

הבת שלי תתחיל ללמוד בשנה הבאה, בכיתה ז', ערבית. הופתעתי לשמוע שזה חובה. כשאני הייתי בגילה נתנו לבחור, צרפתית או ערבית. מכיוון שהייתי ילד טיפש, ואף אחד לא בעט לי בתחת וכיוון אותי למקום הנכון, בחרתי בשפתו של אסטריקס, שהיא מן הסתם חיונית לקיומנו באזור. הבן שלי יתחיל ללמוד ערבית דווקא בכיתה ה'. אנגלית הוא לומד מכיתה ב', כמובן.

אנחנו מפחדים כי אנחנו בורים. זה מודגם מצוין בסצנה קטנה בעג'מי שכבר כתבתי עליה כאן. וסגן יו"ר הכנסת, במקום לשלוח מכתב מחאה, צריך לעשות את מה שמשלמים לו משכורת עבורו: להגיש הצעת חוק. לימודי ערבית חובה, מכיתה א', או ב', ועד בכלל, עם תגבור של שידורי טלוויזיה בערבית, ותרגום בערבית, למשל.

שפה היא גם תרבות. אם נבין את השפה שבה מדברים כל שאר האנשים שגרים באזור המאותגר אקלימית הזה, אולי גם נבין אותם קצת יותר. ואולי אם נבין, שהבחור בעל חזות העכבו-אותו-בנתב"ג-לשלוש-שעות-פלוס-חיפוש-פולשני מהצד השני של הדלפק אומר, שנמאס לו ממנהל המשמרת והוא מת לסיגריה, ולא שיש לו חשק בלתי מוסבר לדקור עלמות יהודיות, לא יפריע לנו שהוא לא מדבר עברית.

אני לא רוצה להיכנס לתאוריות קונספירציה על למה לא מלמדים ערבית כמו שצריך, ומה זה יעשה לקריירה של פוליטיקאים מסוימים כאן אם אנשים יפחדו פחות. והיי, אפילו גדעון לוי לא דובר ערבית. אני אסתפק בטענה שזו שפה שצריך ללמוד כאן. מגיל צעיר. כולם. גם המנהלים של ארומה.

הערת ביניים על בעלי כלבים מעצבנים

המלצרית התייאשה. לא היו לה האמצעים הטכניים המתקדמים שיאפשרו את סילוק ערימת השיערות שנדבקה לספה בבית הקפה השכונתי. ישבה שם כלבה, היא הסבירה בטון מתנצל.

אני מניח שהכלבה ישבה שם לא מתוך חיבה לאמריקנו, אלא כי לבעלים שלה זה נראה סבבה לגמרי. מגניב כזה. וזה מעצבן אותי. כמו שמרגיזים אותי טיפוסים שהולכים עם כלב בלי רצועה, או עם רצועה אבל בלי להחזיק אותה. כי לא, לא בא לי שהלשון שהכלב שלכם תחב בידידות לישבן כלבי אחר קודם תלקק אותי. ולא, כשאתם אומרים שהוא "הוא לא עושה כלום, הוא אוהב ילדים", זה לא מרגיע בן 3 צורח שנבהל מהחיה שזינקה עליו.

זו כפייה, כמעט אלימה. זה שאני לא מתרגש מהולכי על ארבע, לא אמור כמובן להשפיע על אף אחד. גדלו אותם בבית, רדו איתם לטייל ברחוב. אבל קחו אחריות, לא רק שקיות ניילון. מכיר את התאוריה על זה שמי שלא אוהב חיות לא אוהב בני אדם, והיא אידיוטית לגמרי, ולא מצדיקה את חוסר ההתחשבות.

הנה הצעה הוגנת: אני לא אשסה בכם תינוק מרייר שיפלוט לכם על השמלה, ואתם תשאירו את הכלב לידכם. נראה לי מתחשב מספיק.

%d בלוגרים אהבו את זה: