ארכיון תגים | קפה

מטוס? ציפור? לא! זה העובד ההיבירידי

״שבוע עבודה היברידי״ – הבאזוורד הגדול הבא. מדברים על זה כבר חודשים, ועכשיו זה מתחיל לקבל צורה. קודם בהייטק – חברים שעובדים בתעשיות ישנות יותר נקראים לדגל ולמשרד לחמישה הימים המלאים של פעם. אבל באימפריות החדשות מדברים על שילוב: כך וכך ימים במשרד, כך וכך בבית.

אני אוהב את סביבת העבודה המשרדית שלי. התנאים מעולים, האנשים אחלה. אין לי שום רצון לחזור לשם. אחרי תקופת הסתגלות שכללה פה ושם איזה התקפון קלסטרופובי, הבנתי פתאום, כמו באיזה משל מוסר אמריקאי, שהכי טוב לי בבית. 

שנים מדברים איתי על וורק-לייף בלאנס, עוד מונח הייטקי שגור ושחוק, ורק עכשיו הבנתי את המשמעות. קודם חשבתי שהאיזון הקדוש פירושו לצאת מוקדם בימי ילדים ולא לשבת על מיילים בשבת. אבל לא – המשמעות היא בישול תוך כדי האזנה והשתתפות בישיבת וידאו, קפיצה לאימון באמצע היום בין ישיבות, סגירת מייל חשוב אחרון אחרי ארוחת הערב – איך שמתאים ומסתדר. 

לפני הקורונה, היום שלי הורכב מבלוקים – או שאני במשרד, או שאני בבית. הפעולות והמצב המנטלי נגזרו מהאכסניה. יש זמן מת במשרד? בעיה. יש עומס עבודה פתאומי כשאני בבית? מעצבן. אבל לא עוד. אפילו איש מתובנת ומרובע כמוני הפך סופסוף לגמיש, משלב ואורג את העבודה והחיים זה בזה בהרמוניה, מדלג מהכנת פסטה לילדים לכתיבת מסמך לפרויקט בצעד קליל ובוטח. אם חסרה לי חברת בני אדם אני יורד לרחוב לסיבוב, קובע צהריים עם חבר, או סשן עבודה בצוותא מבית קפה עם קולגה. אני לא זקוק ליותר מזה.

אני בטוח שזה לא עובד לכולם. אין לי ילדים קטנים בבית, חלק גדול מהעבודה שלי הוא מול אנשים שנמצאים גם ככה מעבר לאוקיינוס, ותמיד הייתי קצת מיזנטרופ. אבל זו בעיני המשמעות האמיתית של איזון והיברידיות – לא מסגרת אחת שמחייבת את כולם לרקוד למנגינת אותו חליל, אלא גבולות גמישים שמאפשרים לכל אחד להזיז ולהתאים אותם לעצמו. 

ההכרזות על שבוע עבודה היברידי עם חלוקה אחידה לכולם הן רק ההתחלה. פירצה ראשונה בחומה בצורה שעומדת על תילה שנים. מי שגר בדירה קטנה עם זאטוטים ירצה להגיע כל יום למשרד, אחרים לא ירצו להגיע אפילו פעם אחת. זה יחייב חשיבה אחרת, איזון חדש, זה יאפשר לשכור פחות חללי משרדים, יחסוך לחלק מהאנשים את התפוצצות הזעם היומית שנקראת פקק תנועה, ואולי ימנע גירושים וישפר יחסי הורים-ילדים, מי יודע. זה ישפיע על חברות משלוחי מזון ועל עיצוב מטבחים, שעות פתיחה של חנויות, מופעי תרבות ומה לא. שנים קדימה אנשים יסתכלו על תרבות העבודה שלנו לפני הקורונה כמו שאנחנו מביטים על העובדים בזמן המהפכה התעשייתית.

המהפכה בדרך. עד שהיא תגיע אני נשאר בבית ומכין כדורי בשר עם לפטופ פתוח ליד. אל תפריעו.

הגינה הכי מוצלחת בתל אביב

בגינה הכי מוצלחת בתל אביב, במדשאות יש גבעות קטנות במקום משטח ישר שמבוגר יכול ללכת עליו. קימורי האדמה הירוקים מזמינים ילדים לרוץ, לטפס, ליפול בלי להיפגע. בגינה הכי מוצלחת בתל אביב יושבים אנשים עם מסכות בכל מיני מצבים ומסתכלים על הילדים שלהם משחקים. אמא עם מסכה תלויה ברישול על המרפק, אבא עם מסכה בהיכון על הסנטר, הורים צועדים בין שאר באי הגינה כשמסיכה מכסה את כל החלק התחתון של הפרצוף כמו שצריך, אולי מטעמי בריאות ואולי זה הנימוס החדש.

בגינה הכי מוצלחת בתל אביב יש מגלשות שגם אליהן צריך לטפס על גבעה מלאכותית, וצמד ארגזי חול שבאחד מהם יש מתקן דמוי שוקת שאפשר להפעיל בו זרם מים ולייצר את השילוב המופלא שכל הורה אוהב – חול ומים. ילד שלא מזמן למד ללכת מדשדש בבוץ בנעליים מפונפנות מעור שרק הורה תל אביבי מז'אנר מסוים ישקיע בהן כל כך הרבה כסף, ואבא שלו רודף אחריו, למרות שהנזק כבר נעשה וספק אם הנעליים ישרדו. ילד גדול יותר מנסה לסלק את הפולש הקטן ומשפריץ עליו מים. ניסיון התערבות של האם מזכה אותה במקלחת של מי בוץ. ככה זה כשנכנסים לסכסוכים על טריטוריה במזרח התיכון. בדרך חזרה על האופניים בת התשע אומרת שהיא מרגישה כאילו היא חוזרת מהים. 

סמוך לגינה הכי מוצלחת בתל אביב ניצבת מאפייה קטנה שמוכרת קפה, אבל יש לשלם ואז להתרחק מהכניסה ולהמתין שהמוכר יגיש בגניבה את המשקה האסור. במקומות אחרים תקבלו את הקפה מייד, אבל בשקית נייר, משל קניתם אלכוהול בתקופת היובש בארצות הברית. מדוע קרואסון שקדים בראש מורם וקפה בהיחבא? אולי בקבינט הקורונה יודעים. אחרי שרכשתם את הקפה תוכלו לשוב לגינה הכי מוצלחת בתל אביב ולהחליט איך ומתי לעטות את המסיכה. בדרך תחלפו על פני חנויות סגורות, אבל נטולות שלטי "להשכרה", בינתיים. 

הילדים בגינה הכי מוצלחת בתל אביב מרוצים. הם מנצנצים מחול מעורבב בזיעה, כי חם באוקטובר 2020. נדמה שהקורונה ומשבר האקלים מסתדרים יפה זו עם זה. הילדים מסתכלים על רב הקומות הענק שליד הגינה הכי מוצלחת בתל אביב. מעלית שקופה מפלחת אותו והם מנסים לנחש מי בדיוק עלה בה עכשיו, איש או אישה, וכמה קומות יש במגדל הגבוה גבוה הזה. אני תוהה אם האנשים במגדל מושפעים מהמשבר הכלכלי שעוד יגיע. בדרך חזרה מהגינה הכי מוצלחת בתל אביב אני דן עם בת תשע על עטיית מסיכה תוך כדי רכיבה על אופניים, ונהנה מכבישים כמעט ריקים.

עוד נשוב לגינה הזאת – היא בטווח קילומטר מהבית, בערך. ואולי בהמשך יהיה חם פחות ובריא יותר, ואקנה קפה בגלוי ואלגום ממנו בנחת, בלי הכאב המטריד של החרדה בחלק התחתון של הבטן. כן, ברור שנחזור, זו הגינה הכי מוצלחת בתל אביב, בפער. 

איך להפסיק לפחד מערבים בארומה

אחרי המהומה בנוגע להוראה לדבר רק עברית בארומה – ולא ערבית נגיד – כבר קפץ לו חבר כנסת, סגן יו"ר בעצם, כדי לארגן כותרות על חשבון הרשת. ערבית היא שפה רשמית, הוא טען. שזה מצחיק קצת.

הנהלת ארומה צודקת. זה מבאס לשמוע ערבית, אפילו קצת מפחיד. אנחנו לא באמת מבינים מה הם אומרים שם, האנשים בעלי החזות המזרחית מאחורי הדלפק. אולי הם מתכננים משהו. אולי הם נפיצים.

הבת שלי תתחיל ללמוד בשנה הבאה, בכיתה ז', ערבית. הופתעתי לשמוע שזה חובה. כשאני הייתי בגילה נתנו לבחור, צרפתית או ערבית. מכיוון שהייתי ילד טיפש, ואף אחד לא בעט לי בתחת וכיוון אותי למקום הנכון, בחרתי בשפתו של אסטריקס, שהיא מן הסתם חיונית לקיומנו באזור. הבן שלי יתחיל ללמוד ערבית דווקא בכיתה ה'. אנגלית הוא לומד מכיתה ב', כמובן.

אנחנו מפחדים כי אנחנו בורים. זה מודגם מצוין בסצנה קטנה בעג'מי שכבר כתבתי עליה כאן. וסגן יו"ר הכנסת, במקום לשלוח מכתב מחאה, צריך לעשות את מה שמשלמים לו משכורת עבורו: להגיש הצעת חוק. לימודי ערבית חובה, מכיתה א', או ב', ועד בכלל, עם תגבור של שידורי טלוויזיה בערבית, ותרגום בערבית, למשל.

שפה היא גם תרבות. אם נבין את השפה שבה מדברים כל שאר האנשים שגרים באזור המאותגר אקלימית הזה, אולי גם נבין אותם קצת יותר. ואולי אם נבין, שהבחור בעל חזות העכבו-אותו-בנתב"ג-לשלוש-שעות-פלוס-חיפוש-פולשני מהצד השני של הדלפק אומר, שנמאס לו ממנהל המשמרת והוא מת לסיגריה, ולא שיש לו חשק בלתי מוסבר לדקור עלמות יהודיות, לא יפריע לנו שהוא לא מדבר עברית.

אני לא רוצה להיכנס לתאוריות קונספירציה על למה לא מלמדים ערבית כמו שצריך, ומה זה יעשה לקריירה של פוליטיקאים מסוימים כאן אם אנשים יפחדו פחות. והיי, אפילו גדעון לוי לא דובר ערבית. אני אסתפק בטענה שזו שפה שצריך ללמוד כאן. מגיל צעיר. כולם. גם המנהלים של ארומה.

הערת ביניים על בעלי כלבים מעצבנים

המלצרית התייאשה. לא היו לה האמצעים הטכניים המתקדמים שיאפשרו את סילוק ערימת השיערות שנדבקה לספה בבית הקפה השכונתי. ישבה שם כלבה, היא הסבירה בטון מתנצל.

אני מניח שהכלבה ישבה שם לא מתוך חיבה לאמריקנו, אלא כי לבעלים שלה זה נראה סבבה לגמרי. מגניב כזה. וזה מעצבן אותי. כמו שמרגיזים אותי טיפוסים שהולכים עם כלב בלי רצועה, או עם רצועה אבל בלי להחזיק אותה. כי לא, לא בא לי שהלשון שהכלב שלכם תחב בידידות לישבן כלבי אחר קודם תלקק אותי. ולא, כשאתם אומרים שהוא "הוא לא עושה כלום, הוא אוהב ילדים", זה לא מרגיע בן 3 צורח שנבהל מהחיה שזינקה עליו.

זו כפייה, כמעט אלימה. זה שאני לא מתרגש מהולכי על ארבע, לא אמור כמובן להשפיע על אף אחד. גדלו אותם בבית, רדו איתם לטייל ברחוב. אבל קחו אחריות, לא רק שקיות ניילון. מכיר את התאוריה על זה שמי שלא אוהב חיות לא אוהב בני אדם, והיא אידיוטית לגמרי, ולא מצדיקה את חוסר ההתחשבות.

הנה הצעה הוגנת: אני לא אשסה בכם תינוק מרייר שיפלוט לכם על השמלה, ואתם תשאירו את הכלב לידכם. נראה לי מתחשב מספיק.

%d בלוגרים אהבו את זה: