והנה הציוץ שהגדיר יפה את השילוב העייפות-מיאוס-ייאוש שאני חש מאז שהחל המבצע (מגן וחץ, איזה שם מעפן), שהעלה הצייצן שמכנה את עצמו ג׳ון בראון. זה לא שצריך להתאמץ יותר מדי: יש ערך וויקפדיה שמפרט את כל מבצעי צה״ל עד כה. חוץ מתקופה לא ארוכה בין 2014 ל-2018 אנחנו מקבלים מבצע כל שנה-שנתיים. מסורת ישראלית.

אני מרגיש קהה. הטלפון וההודעות לילדים אחרי אזעקה, התהיות לגבי לאן ללכת או לדווש כי אולי נצטרך למצוא מחסה בדרך, לשלוח לבית ספר – כן או לא? כמה זמן זה יימשך, כמה הרוגים. ומה התכלית? הכל על אוטומט, שידור חוזר.

השבוע התארח אצלנו בכיר אמריקאי, שקיבל את מלוא החוויה הישראלית. תוהה מה לעשות במלון אם תהיה אזעקה, הולך לישון במכנסיים ליתר ביטחון, מקבל הודעות מחו״ל שדורשות בשלומו, מנסה להבין את כל הטירוף הזה. ראיתי את זה לרגע מבעד לעיניים שלו. זה היה מגוחך. ארצות הברית מתמחה באירועי ירי המוני, ומתעקשת לא להבחין בפתרון. בישראל מנגד מתמחים בסבבי טילים והפצצות. כל אחד והתחביב שלו.

אין לכל זה תכלית. יש ססמאות על הרתעה ומכה אנושה וכל ג׳אז הטסטוסטרון הזה. ופרשנויות בטחוניות על למה החמאס כן או לא, ופוליטיות על להרגיע את בן גביר, כן או לא. ןאולי על הדרך לדאוג לשבת נטולת הפגנה בקפלן. אין חזון, רק התנהלות דלוחה מהרגע להרגע. וכולנו משתתפים בריקוד הזה, בכל פעם כאילו זו הפעם הראשונה, כמו גירסת אימה ל״לקום אתמול בבוקר״, תקועים בלולאה בזמן. 

והסוף ידוע מראש. הפסקת אש, רגיעה, תמונת ניצחון, ילדים מתים, ושכחה. קל נורא לשכוח ולחזור לשגרה, ואז להתפלא כשהפעם הבאה מגיעה. 

תומר אומר שהוא לא מאמין שזה ייגמר אי פעם, והוא כבר חמוש בדרכון זר ומי יודע אם יהסס להשתמש בו. אני מנסה לדבוק בדוגמאות היסטוריות של משברים שנפתרו בלי שאף אחד ראה את זה מגיע: אירלנד, חומת ברלין. אבל יש משהו כל כך עלוב בהתנהלות משני הצדדים, שלא מותיר לתקווה מקום. כמו שתי כנופיות שנהנות מהקונפליקט, שצריכות קצת מכות בשביל האדרנלין, בשביל הצדקה קיומית, ולא באמת רוצות להגיע להסכמה. 

בסך הכל עוד סיבוב. נגמר, עוד מעט הבא בתור

 אף פעם לא אהבתי את הדגל, לא את דגל ישראל ולא דגלים אחרים. דגל היה סמל למשהו ממוסד, תחום, כפוי. לאומני, עם רמז לתרועות מלחמה ועשן. 

הדגל הישראלי נולד ב-1897, במושבה ראשון לציון, אומץ כדגל הציונות, ומשם המשיך בדהרה לפסגה, עוקף הצעות עיצוב אחרות כמו שבעת הכוכבים של הרצל, והופך לדגל הרשמי של המדינה ב-1948. על פי וויקיפדיה הוא מייצג את המדינה, ריבונותה, מוסדותיה ואזרחיה. לגבי הסעיף האחרון אני לא כל כך בטוח.  

הדגל בשבילי היה טקסי יום הזיכרון לאבי המת, מיתוס יפי הבלורית והתואר, פסאדה של אחדות והקרבה שמסתירה בקושי מחדלים ויוהרה ושכול ויגון. הדגל מתנופף מעל, פוליטיקאים ואנשי צבא נואמים קלישאות על המשקל, ובקהל יושבים הפצועים וההלומים והנטושים. ועכשיו נא לעמוד לשירת התקווה!

הדגל היה המערכת, השיטה, The Man. הממסד המושחת, האנשים ששרים את ההמנון בזמן שהם גונבים ומספחים. הדגל היה שמיכת כחול-לבן קצרה מדי, שלא מצליחה להסתיר את הפילוג והשיסוע, הגזענות והרוע. הדגל, כל דגל, הוא הסמל ללאומנות, הפרדה, חלוקה מלאכותית של בני אדם לקבוצות וקדימה למלחמה. הדגל הוא דגל הקונפדרציה האמריקאי שנועד להזכיר שהשאיפה לבדלנות, לעליונות של קבוצה אחת על אחרת, לא עברה וכנראה גם לא תעבור מן העולם.

וכהרף עין, במהלך מיתוגי גאוני, הפך דגל ישראל לסימן הזיהוי של האנרכיסט המצוי. אדם צועד לו ברחוב עם הכחול ולבן מתנופף מאחוריו? הוא שמאלן, דיסידנט, עוכר ישראל, פרוגרסיבי מטורלל וישראל הראשונה על מלא וקצת בא לי לחבק אותו. הוא קם ויצא מהבית כדי למתוח קו בחול ולהילחם על אופי המקום בו הוא גר. איזה יופי.

מניפי הדגל סופגים אלימות מאנשי ארץ ישראל השלמה, ומסורבים כניסה למוסדות ציבור, במה שיוצר מטאפורה מבריקה למצב: הממסד, זה שאמור להיות ה-מדינה, הוא בעצם האויב שלה. ה-סמל של ישראל הפך לתו התקן של ההתנגדות למדיניות הרשמית שלה. מה יעשו ביום העצמאות? איך יניפו רגב-את-נתניהו הפקות את סמל ההתנגדות עצמו בפריים טיים?

הדגל עבר צד. כשאני מסתכל עליו עכשיו הוא לא מסמל את הקיים, המסואב והמאיים, אלא עתיד מדומיין, נחשק, של מדינה: ליברלית, נאורה, צודקת. חסרים בו עדיין המון דברים. הוא מונף בגאון בתל אביב ועדיין לא נוגע בכיבוש ובערבים, בחרדים שלא הולכים לשום מקום. אבל לפחות הלב שלו נמצא במקום הנכון – בדיוק באמצע המגן דוד, על קפלן בדרך לחסום את האיילון.