Tag Archive | קריאה

הספר שיגרום לך לצעוק

הדוקטורית סיפרה שבסוף החלק הראשון של "שלוש" של דרור משעני היא פלטה צעקה. לא התרשמתי. הדוקטורית היא קצת דרמה קווין, ולא מסוגלת לסבול אלימות גם בסרטי דיסני. היא השאילה לי את הספר ביום שני, ובשלישי, כשסיימתי את החלק הראשון, פלטתי ספק קריאה ספק אנקה בלתי רצונית.

סיימתי את הספר בחמישי בבוקר. פעם בכמה זמן צץ ספר שאני מחסל ביומיים-שלושה. זה עניין נדיר, לרוב הספר שוכב ליד המיטה ומחכה לטקס שלפני השינה. זו אובססיה קלה: אני חייב להיות בעיצומה של קריאת ספר, גם אם אני מסתפק בעמוד או שלושה לפני השינה. יש ספרים שנזנחים באמצע, היום יותר מבעבר. פעם זה נראה לי חטא בל יכופר, להפסיק באמצע. היום אני סלחני יותר. אבל חלק מההגדרה העצמית שלי היא להיות אדם קורא.

דרור משעני

כשהייתי ילד בלעתי ספרים ביום-יומיים, כל הזמן. היו נסיבות מקלות. או יותר נכון היה היעדר: בלי מסכים, בלי אינטרנט. הפסקות מתודיות ל"זהו זה" או "בית קטן בערבה", ובשאר הזמן ספר. אני תוהה אם כילד היום הייתי תולעת ספרים, או שהפלייסטיישן והמחשב היו משמשים תחליף. רציתי שיספרו לי סיפור, רציתי את הריגוש והסערה בדמיון. מסכים עושים עבודה לא רעה בסיפוק הצורך הזה, אבל אני חושד שבסוף הייתי מגיע לדף עם מילים – מודפס או בקינדל. יש שכבות בדמיון שרק מילה כתובה עירומה ונטולת כבלים חזותיים או קוליים מצליחה להעמיק עד אליהן. עובדה שבת ה-7, חובבת מסכים להוטה שכמותה, בולעת ספרים בקצב בלתי נתפס.

"שלוש" בנוי משלושה חלקים ואי אפשר לספר עליהם כלום כמעט. בכל חלק מסופר על אישה אחרת, שלושתן קשורות דרך גבר בעייתי ומטעה אחד. זהו. שמעתי ראיון עם דרור משעני שבו הוא סיפר שרצה ליצור שלוש חוויות קריאה שונות זו מזו. הצליח לו. קראתי כל חלק קצת אחרת, עם ציפיות שונות, הבנה שונה. הוא גם דיבר על הספר כ"ספר בינג'". אני לא יודע אם זה נכון או מחמיא. כשאני גומע ספר בשלושה ימים בפאזה הנוכחית זה לא תמיד מעיד עליו טובות. יש ספרי טיסה שנבלעים ונשכחים. ויש את הזן הנדיר יותר ש"שלוש" ו"הטנק" של אסף ענברי שייכים אליו. אלה שנשארים בראש ובגוף ימים אחרי, שמעוררים חשק להתווכח ולדון.

הוויכוח יהיה גם מגדרי. משעני מציג נשים וגברים שעברו גירושים ומשברים אחרים, וקוראים ימצאו את עצמם אמפתים ומזדהים בהתאם לשיוך ולמטען שהם סוחבים. הוויכוח יכול להיות גם על האם מדובר בספר מתח או לא, ואם זה בכלל משנה. אבל יהיה ויכוח. גם הדוקטורית וגם העורכת לא אהבו את הסוף של הספר, ברמת הזעם ממש. אני לגמרי כן, כולל הזלת דמעה גברית. יאללה מכות.

וזה נפלא, אין שום צורת אמנות אחרת שיכולה לרגש אותי ככה. הקולנוע מתובנת ומגביל מדי, מוזיקה מנגנת על הרגש ומוותרת על המוח. בשביל הטריפ האולטימטיבי, השחרור המוחלט של הדמיון למחוזות שחורגים מהקיום היומיומי חסר התכלית, אני עדיין צריך לפתוח ספר ולצלול פנימה.

אינדיאנים בנט ופורנו או למה אני עדיין אוהב לקרוא ספרים

לאחרונה, הספר שאני קורא מנצח את הפיתויים האחרים. סדרות טלוויזיה בנטפליקס, סרטים, טוויטר ופייסבוק בטלפון –  כולם מפסידים בקרב על הזמן שלי. לא מדובר בניצחון טריוואלי. קריאה נותרה עסק תובעני בעולם שהולך ומתאים את עצמו לפגמי האופי שלי, לשאיפה למיידי ונוח לעיכול.

"הבן" מאת פיליפ מאייר גרם לי לחשוב מדוע בעצם אני עדיין קורא. "כשהייתי בגילך, לטלוויזיה קראו ספרים,"  אומר הסב לנכדו ב"הנסיכה הקסומה". הוא חצי צודק. כשהייתי ילד זו הייתה האופציה הבידורית המרכזית בעולם נטול אינטרנט שבו ערוץ טלוויזיה אחד. אבל זה לא כל הסיפור, בטח שלא כיום.

אני קורא את "הבן"  לא משום שהוא מבדר, אלא כי הוא מטריד. הספר הוא אפוס רחב יריעה על אודות משפחה טקסאנית. בראשה ניצב הפטריארך ומייסד השושלת, איליי מק'אלה, שכנער נחטף בידי אינדיאנים וגדל כאחד מהם שלוש שנים. אבל העלילה אינה אלא תירוץ. אלה תולדות אמריקה, לא ארה"ב של דמוקרטיה וחופש לכול, אלא אומה קפיטליסטית שנוסדה על בסיס אלימות וגזענות ורצח עם.

כל זה טוב ויפה, אבל למה אני צריך להקדיש כל כך הרבה זמן כדי לקרוא את כל זה ברומן רחב יריעה? מן הסתם יש איזו הרצאת טד שתתמצת עבורי את המידע ב-15 דקות. כשהייתי בצבא פגשתי בחור מרתק, מתנחל אינטליגנטי וימני ("החבר'ה של כהנא לא קיצוניים כמו שמציגים אותם") להפליא. "אני לא קורא פיקשן," הוא אמר, "רק ספרי מדע והיסטוריה. אין לי עניין בסיפורים ושקרים. אני רוצה את האמת."

אבל ספר טוב הוא האמת. הספר שאני קורא מכריח אותי ללמוד ולהכיר את הדמויות. הוא עובר בין שלבים שונים בחייהן, בין שנים ודורות, וגורם לי להבין מה מניע אותן. הפרקים על חייו של איליי בקרב האינדיאנים הם קצת "שוברים שתיקה" אבל משתי הזוויות – הזוועות שהאינדיאנים מבצעים בלבנים ולהפך. שני הצדדים לא מבינים זה את זה וטובחים זה בזה בדרכים איומות. וכשבפרק הבא איליי הוא גבר בוגר, איל בקר ונפט שלא בוחל בשום אמצעי כדי להשיג את מבוקשו, קשה לשפוט אותו, קשה לא להבין אותו.

קראתי וחשבתי על המציאות שלי כאן, על חוסר התקווה והאלימות בין שני עמים, התנהלות שנראית כמו גזירת גורל במפגש בין בני אדם משבטים שונים. מאמר או תוכנית טלוויזיה היו גורמים לי למחשבה דומה לכמה דקות, אבל בניגוד לספר, הם לא היו מצליחים לגעת ברגש באופן שמייצר שינוי תודעתי שמחלחל לאיטו.

זה דומה להבדל שבין צפייה בסרט פורנו קצר ובילוי לילה שלם עם אישה שאני אוהב. אפשר לקלוט את המידע, להבין את העיקרון, אבל לא לחוש את הדבר עצמו. כשאני קורא ספר הוא דורש ממני התמסרות והבנה מוחלטות, ומנגד לא מספק לדמיון שלי תבניות שיגבילו אותו בדמות תמונות או פסקול. "הבן" גורם לי להבין את אמריקה של טראמפ וישראל של בנט טוב יותר מעוד טור רהוט ב"הארץ", וחשוב מזה, הוא גורם לי להבין את עצמי ואת איך שאני מרגיש מול כל אלה. לספר יש מתחרים צעירים, חזקים ומהירים יותר, בתחום אספקת המידע. כשזה מגיע לרגש, הוא עדיין בודד בפסגה.

%d בלוגרים אהבו את זה: