ארכיון תגים | רוטשילד

מבעד לחלון ירושלמי

תמיד אמרתי למי שרצה או לא רצה לשמוע שגם כשאהיה הומלס ברוטשילד אשלם למישהו שינקה לי את הספסל. והנה אני מוצא את עצמי עומד בדירה ירושלמית קטנה ומקרצף חלונות. ברבאק. 

הגענו עמוסי ציוד. שלל חומרי ניקוי, רמקול אלחוטי, יותר מדי חטיפים. אמא של נגה ואני מצד אחד, ההורים של החבר המעולה מצד שני. הדירה והשכונה ירושלמיות מאוד, אנחנו כבר לא בקנזס. מדרגות לולייניות חשופות לגשם ירושלמי עתידי מטפסות לדלת ברזל כבדה ומאחוריה שני חדרים ומרפסת. על המרפסות ממול עוד סטודנטים וסטודנטיות, וגם זוג צעיר עם תינוק שעוד יפריע ללימודים לקראת מבחן בימים שעוד נכונו. 

נגה וגיא עוברים לירושלים, ללמוד, לעבוד, להתנתק מבית אמא ואבא וליצור חיים משל עצמם. זה נפלא, קצת מקומם, מאוד מוזר. זה טקס חדש שאני לא מכיר אבל מבין אינסטינקטיבית, שבמסגרתו התכנסנו כאן בשישי בבוקר. אפשר היה לפתור את כל זה בחברת ניקיון, זה היה לוקח מן הסתם פחות זמן ועולה לא הרבה יותר מעלות המסע לעיר פלוס חומרי ניקיון, בירה וממתקים. אבל זה בכלל לא על הפרק. 

מהרגע הראשון ההירארכיה ברורה. אמא של גיא היא הכוהנת הגדולה, אנחנו המשרתים בקודש. היא מחלקת הוראות וסקוצ'ים, סמרטוטים וכימיקלים, ואנחנו מבצעים. מדי פעם קוראים לה לבדוק ולאשר. האחות הקטנה של נגה מחלקת מים ומודדת פה ושם מדף או קיר. הרמקול על מוזיקה שלא תעצבן אף אחד, והאווירה נינוחה ונעימה. 

זה מפגש ראשון של הורי שני הצדדים בפורמט מלא, והולם שהוא מתרחש בחלל הזה, בבגדי עבודה ועם סמרטוט ביד. זה טקס שמתכתב עם פולחן קדום הרבה יותר, הכנת הבית לקראת נגה התינוקת שתגיע מאיכילוב. אז ערכנו טקס קבלה, עכשיו טקס שחרור. כשייגרפו המים המלוכלכים האחרונים הדירה תישאר נקייה, מוכנה לקלוט את הילד שיוצא מהבית. 

יש את השלב שבו נראה שהדירה רק הופכת למלוכלכת יותר ולעולם לא נסיים, וקצת אחריו רואים פתאום את הסוף. הכוהנת מכריזה פתאום שעוד חצי שעה ייתם הטקס בשטיפת רצפה, וכמעט שעה אחרי אנחנו עומדים כולנו על גרם המדרגות, תיקים ושקיות מפוזרים מסביב, ומחכים שהספונג'ה החגיגית תסתיים. עוד גריפה שם, עוד מדידת קיר שנשכח, וזהו. הדלת ננעלת על דירה קטנה ונקייה, וחוזרים לתל אביב. אחרי החגים ייפול דבר וצאצאה ראשונה תעזוב. בדבר אחד אני משוכנע, בבית החדש שלה החלונות יהיו נקיים. 

וככה לאט יוצאים מהקווים

מסקר לא מקיף ולא מדעי שערכתי אפשר להסיק נחרצות: יש יותר אנשים ברחוב. עם מסכה, בלי מסכה, עם בגדי ספורט, בלי כלב – שדרות רוטשילד שוקקות יותר מאשר בתחילת הסגר. ויותר מזה: חנויות שקודם היו סגורות עכשיו כבר פתוחות למחצה. הדלת כמעט מוגפת, וברור שאם תתקרב ותציץ יש סיכוי טוב שזבן חשאי ימכור לך משהו.

זה מסוכן, זה מטופש וזה משמח. אחד הדברים שהכי מפחידים אותי במגיפה הזו היא הסתגלנות האנושית בשיא תפארתה. לפני חודש הכול היה נורמלי, והנה תוך דקה וחצי כולנו רגילים לסגר, מסכות, מאה מטר בלחץ וציות להוראות השלטון. אני לא מאמין בתאוריות קונספירציה, אבל קשה היה שלא לראות במה שקורה מן חזרה גנרלית בואכה בלון ניסוי לבדוק עד כמה רחוק אפשר ללכת עם הצעצוע החדש הזה של שלטון דיקטטורי. 

אלא שלאנשים נמאס, וזה נחמד. אולי זו התחושה שכל הסיפור מנוהל בחובבנות, אולי היעדר מטרות ברורות ואמירה חד משמעית על באיזה שלב מתחילים לחזור לשגרה – פחות ממאה חולים חדשים ביום? עשרה? – אולי היעדר דוגמה אישית של ההנהגה, ואולי התחושה שכל זה מנוצל בציניות על ידי השליט במנוסתו ממשפט וכל מה שכרוך בו. 

או שזה האופי האנושי, שמסתגל ומציית אבל עד גבול מסוים. מתישהו ההיגיון הפשוט מבצבץ ושואל שאלות בניסיון להבין. כולנו מונעים בסופו של דבר מאינטרסים, כולנו בוחרים באפשרות מסוימת ולא באחרת גם מתועלתנות  ומתוך הפוזיציה. המורה הנערץ עלי להיסטוריה בתיכון דיבר על הנטייה של צבא לדחוף למלחמה או מבצע כדי לנסות כלי נשק חדשים. זה לאו דווקא במודע, זו יכולה להיות העדפה לאופציה הצבאית מנימוקים לגיטימיים, שמאחוריהם מסתתרת נטייה אנושית בסיסית. אם יש לך גרזן ביד, נוהג לומר חבר שלי, כל בעיה נראית לך קצת כמו צוואר.

כך שאולי כולנו קצת חושדים בראש הממשלה, במשרד הבריאות ובגורמים נוספים, שהם נוטים להחמיר ולהאריך את המשבר ולאו דווקא בצדק. כי אם אתה מנהל משבר אתה חשוב, חיוני. אתה זוכה לתשומת לב, תקציבים, מעמד. ואתה נתקל בפחות ביקורת והתנגדות. ולמה בעצם שתמהר לוותר על כל זה? פתרון מהיר ואלגנטי בעצם מייתר אותך. כך שאולי, רק אולי, תעדיף את הפתרון היסודי והאיטי יותר, זה שדורש מקסימום זמן. בלי לחשוב אפילו שזה מסיבות לא נכונות, לעצמך תספר שאתה מעדיף להיות זהיר, שאתה רק דואג לעם. אבל עמוק בפנים זו האנושיות הבסיסית שמניעה את מקבלי ההחלטות וגורמת להם להעדיף לקפוץ את ידם סביב מטה השלטון והכוח.

והאזרחים פורעי החוק שעושים ג'וגינג ברוטשילד ופותחים בגניבה חנויות יודעים את זה, עמוק בפנים, ומורדים מרד קטן, שיכריח את הרשויות לוותר על עמדת הכוח החדשה והנוצצת, ולהתחיל לסובב באי רצון את ההגה ולהחזיר את הספינה למים פתוחים. כי אנשים הם סתגלנים וצייתנים. עד שהם לא.

סוגרים ומפטרים את כולם: חרדות דור שלישי בעולם ראשון

עכשיו זה סופי: מקום העבודה הראשון שלי בשדות ההייטק נסגר. השבוע ראיתי את הידיעה – סוגרים, מפטרים – וצמרמורת קרירה עברה לי בגב. עזבתי לפני חמש שנים, והכתובת היתה על הקיר כבר אז. היה ים בזמן לברוח. ועדיין חשתי כאילו ניצלתי ונמלטתי ברגע האחרון בעור שיני.

לחברה קוראים סירס ישראל, סטארט אפ מקומי שנקרא במקור "דלבר" ונרכש על ידי סירס, ענקית הקמעונאות או אם תרצו "המשביר לצרכן" גירסת אמריקה. סירס קמה ב-1893 כקטלוג להזמנה בדואר, והפכה לרשת סניפי ענק שמכרו הכל ובזול. כשאני הגעתי לשלוחה הישראלית היתה סירס בבעלותו של מיליארדר אקסצנטרי (יופמיזם למטורף) בשם אדי למפרט. המטרה של החברה היתה לייצר פלטפורמת קניות חברתית. או כמו שתומר אמר כשניסיתי להסביר לו מה אני עושה – "אה, כמו אמזון פוגש את פייסבוק". כן. כזה.

כל עובד חדש שמע סיפורי אלף לילה ולילה על אדי. עמוד הוויקיפדיה שלו מציין ביובש שהוא נחטף ב-2003 מהחניון של בניין המשרדים שלו, אבל הצליח לשכנע את החוטפים לשחרר אותו. המשפט הבודד הזה, והסיפורים ששמעתי סביבו, יכולים לשמש בסיס לסרט לא רע. חלק נכבד משבוע העבודה שלי הוקדש למצגת שמכינים לישיבה השבועית עם אדי. כ-20 איש בחדר בישראל, מספר דומה של אנשים עצבניים בחדרי ההנהלה בשיקגו – מלחכי פינכה מוכי אימה ברובם – ואדי במשרד שלו במיאמי, או על סיפון היאכטה, מאזין, שואל, תוקף. פחד אלוהים. בכל שבוע צצים רעיונות חדשים על חשבון ישנים, בכל שבוע מצגת ענק חדשה. לך תבנה מדינה.

אבל הסיפור כאן הוא לא רק חברה כושלת עם בוס בעייתי ועתיד לוט בערפל. גם היום, כשאני במקום העבודה היציב בעולם, החרדה לא מפסיקה ללוות אותי. בסירס היה ברור בשלב מסוים שמהרכבת הזו כדאי לקפוץ. אבל מה קורה כשהכול טוב, ואין סימן או כיוון ממנו תיפתח הרעה? איך אפשר לדעת מתי לברוח? ואני חייב לדעת. אולי זו תסמונת דור שלישי, אולי היסטוריה משפחתית, אולי אופי דפוק. אבל הפחד הכי גדול שלי הוא לא לזהות את הרגע שבו צריך לקום ולהימלט.

גם חמש שנים אחרי, חלפה בי המחשבה המצמררת שביקום מקביל הייתי נשאר בסירס עד לרגע הפיטורים הבלתי נמנע. מה היה קורה אז? למה זה כל כך נורא? אין לי מושג. אני יודע רציונלית שזה לא סוף פסוק, לא גזר דין של הומלסיות על ספסל ברוטשילד. מה כן? האם מדובר בחשש מאיך שאתפס בעיני ילדי, אמא שלי, חברים? האם הדימוי והתפיסה העצמית שלי תלויים כל כך בתפקיד, תואר, שכר? גם, אבל אני חושד שזה קמאי יותר, משהו שנולד מסיפורי השואה של סבא וסבתא, מה ד.נ.א הבסיסי במדינה הזו, התחושה שהקרקע היציבה לכאורה היא מעטה דק שעלול להישמט כל רגע. ומתחת לפני האדמה מסתתר כאוס שרק מחכה להזדמנות שלו להתפרץ ולהחריב הכול.

אני מנסה כל הזמן לזהות את הרגע החמקמק שאחריו מאוחר מדי. מסירס נמלטתי הרבה לפני שהרגע הגיע. מי מבטיח לי שגם מהקריסה הבאה אצליח להיחלץ? ואולי צריך פעם אחת לצלוח סערה כזו כדי לגלות שהפרנויה לא מוצדקת, שאני מסוגל לשרוד גם את זה. בינתיים אמשיך לרכוב על אופניים למקום העבודה הטוב בעולם ולהגניב מבטים לצדדים.

%d בלוגרים אהבו את זה: