להקת הקאברים היתה מעולה, אין מה לומר, נגננים רוצחים, סולן מקצוען. הם דילגו בין אלביס לרייג׳ אגיינסט דה משין, קפצו אל לודאקריס שרק רוצה ללקק לך את הגוף מהראש עד הרגליים ומייד עברו לנירוונה וזעקת רוח הנעורים של קורט קוביין, והופה אנחנו כבר בעומר אדם. סחרחורת.

קאברים זה עניין חמקמק. הם יכולים להיות אמנות גדולה כמו שהוכיח ג׳וני קאש הי״ד, שלקח שירים של אנשים אחרים והפך אותם ללגמרי שלו. Hurt בביצוע שלו הוא לא פחות מיצירת מופת, וגם טרנט רנזור, שכתב את המקור, כבר הודה שהחיקוי עולה על המקור. יש להקות קאברים שכל פועלן הוא מחווה ללהקה אחת נערצת, והן מופיעות בניסיון לשחזר את המקור ותו לא. לפעמים אותו מקור כבר לא קיים – מסחרית או גשמית – וההופעה של להקת הקאברים היא בבחינת סיאנס, טקס תקשור עם המתים. יש בזה משהו מכמיר לב ויפה בעת ובעונה אחת. 

הייתי פעם בהופעה של אלי לולאי, סולן רוקפור, עושה את דיוויד בואי. בתחילת הערב הוא אמר שזה כנראה הכי קרוב שכולנו נגיע לראות את הדבר עצמו, ואז המשיך בהופעה שהיתה כולה כריזמה, קול מצוין ואהבה גדולה לדוכס הרזה הלבן. באתי ספקן ויצאתי מאמין, זה היה נהדר. יש לי אפילו פלייליסט שמוקדש לקאברים בלבד.

אבל להקת הקאברים שמפזזת מול קהל היי טק היא משהו אחר, היא מה שנקרא קראוד פליזר, אוספת את כל הלהיטים שסביר להניח שהאנשים שלפניה מכירים ואוהבים ומערבבת, בלי שום סדר והיגיון. היא כאילו אומרת: כן, אני יודעת, פעם השיר הזה גרם לכם להתרוממות רוח, ואת השיר ההוא שמעתם שוב ושוב אחרי פרידה שוברת לב בתיכון, אבל עכשיו כל זה הוא רק נוסטלגיה, כולנו בורגנים ומבוגרים, אז הנה עוד להיט, תרקדו. וקשה לי עם זה. נירוונה היתה התגלות, הגראנג׳ הרגיש כאילו מישהו שוטט במוח שלי כשישנתי ויצר מוזיקה בשבילי. ועכשיו מישהו לוקח את כל זה ומגיש לי מחדש בגירסת מק'דונלדס.

כי להקת הקאברים היא הוכחה לניצחון המכונה. קורט קוביין צרח את נפשו ובסופו של דבר התאבד, אבל נוורמיינד של נירוונה יצא בחברת תקליטים גדולה שהיתה שייכת לדיוויד גפן, איש עסקי מוזיקה קשוח שפחות הסניף רוח נעורים ויותר הסתכל על שורת הרווח. זאק דה לה רוחה מרייג׳ אגיינסט דה משין צעק שלכו תזדיינו, הוא לא יעשה מה שאומרים לו, על דיסקים שהוציאה אפיק רקורדס, חטיבה של תאגיד הענק סוני. אם אתה רוצה להצליח, אם אתה רוצה שישמעו אותך, אתה חייב לשחק את המשחק. וגם אם בהתחלה אתה חושב שתצליח לכופף את החוקים, בסופו של דבר, כמו בקזינו, הבית תמיד מנצח. 

כל מה שנכנס למכונה בועט, צועק ומורד, יוצא מהצד השני ממוסחר לעייפה או מת בגיל 27 ממנת יתר. הרולינג סטונס היו פעם מסוכנים, חשודים בסימפתיה לשטן, מטרה למעצרים באנגליה ובארה״ב. היום הם באמצע של המיינסטרים. המכונה כמעט תמיד מנצחת, האלילים שלי מסיימים כמו צ׳ה גווארה על חולצה של קסטרו. ולהקת הקאברים באמת יודעת את העבודה, והתנאים בהייטק מעולים, אז יאללה, פאק יו, ולרקוד.

מתברר שאחד השירים האהובים עלי בוטל ואני אפילו לא ידעתי. מיק ג׳אגר הודיע שהרולינג סטונס יפסיקו לבצע את ״בראון שוגר״ בהופעות, מבקר המוזיקה של ״הארץ״, בן שלו, שמח על ההחלטה באחד מסדרת טורים בעיתון על תרבות הביטול והוסיף ש״בראון שוגר״ הוא שיר עם מימד רקוב. כמה טוב שג׳אגר הבין לבד, ככה זה כשקולטים את רוח הזמן – הולכים על צנזורה עצמית, בלי לחכות להמון שיגיע לרשת החברתית הקרובה עם זפת ונוצות. 

אני מת על "בראון שוגר". ג'אגר כתב אותו ב-69', עם מילים שחורזות סוחרי עבדים ושפחות יפות והצלפות ורמזים למין בכפייה ומה לא. יש שתי זמרות שטוענות שהן ההשראה לשיר, אחת מהן אקסית של ג'אגר שגם ילדה לו בת, ולפי תאוריות אחרות מדובר בכלל במטאפורה להתמכרות להרואין, שהופך לחום כשמחממים אותו על הכף ולכן "סוכר חום". בראיון מ-1995 התייחס ג'אגר לשיר כערבוב של "נושאים מטונפים", מין וסמים שמתערבלים דרך המילים האמביוולנטיות, ואמר שבטח לא היה מסוגל לכתוב אותו היום. כשהמראיין הקשה ושאל למה, ג'אגר ענה שמן הסתם היה אומר לעצמו שאי אפשר לכתוב חשוף כל כך, ומצנזר את עצמו.  

ג'אגר בגירסת הצנזור היה לגמרי משתלב במרחב העכשווי, שבו אמביוולנטיות, ניואנסים וקצת סליז כבר לא ממש לגיטימיים. אני תוהה אילו עוד שירים של הסטונס לא היו עוברים ועדת אתיקה? ב-Under My Thumb ג׳אגר שר על בחורה שפעם סובבה אותו סביב האצבע הקטנה, אבל היום עושה בדיוק מה שהוא אומר לה, ויש כמובן את ״סימפתיה לשטן״, ואת השיר בעל השם המופלא (Little T and A – (Tits and Ass. הסטונס אף פעם לא היו נחמדים, או חינוכיים. יפה ששלו ושאר העולם הנאור רוצים לבטל רק שיר אחד שלהם. בינתיים. 

אני אוהב את בראון שוגר כי הוא מלוכלך ואפל, כי הוא עושה לי נעים באיד, במקומות שלא מנומס לדבר עליהם. אפשר לשמוע שירים מיזוגניים בלי לשנוא נשים, אפשר לקרוא את ״לוליטה״ בלי להיות פדופיל. אם יתחילו לצנזר יצירות בגלל מוסר השכל נישאר עם אמנות משעממת ודלה ונקייה. עם חיים נטולי לכלוך, בלי נשמה, אידיליית פרברים בסרט של דיסני. אני לא רוצה לחיות ככה. נקי מדי זו הסטייה האמיתית, לא בריא, לא כיף. אם לא ניתן ליצרים מקום, הם ימצאו נתיב אחר, בריא פחות, להתפוצץ דרכו.

צנזורה היא סיפור שאף פעם לא נגמר טוב. לא צריך להרחיק לעבר: הונגריה חוקקה השנה חוק שאוסר על "הצגת וקידום הומוסקסואליות" לבני פחות מ-18, ורשת הטלוויזיה הגדולה במדינה כבר הודיעה שזה ימנע ממנה מלהציג יצירות חתרניות כמו ״משפחה מודרנית״ ו״הארי פוטר״. עד כמה זה שונה מהמקום שתרבות הביטול מובילה אליו? אף פעם אי אפשר לדעת מי יאחז בסופו של יום במספריים, אחרי שאלה נשלפו מהנדן.

לחופש הביטוי יש כבר גבולות קבועים בחוק, אין צורך להוסיף עליהם. אנשים צריכים ללמוד לבלוע, להתמודד, או פשוט לא לצפות-להאזין-לקרוא. גם זה חלק מהדבר היפה הזה שנקרא חירות. החופש לבחור לא לצרוך תרבות, ובעיקר החופש להניח לאחרים ליהנות בלי להידחף להם לצלחת המטאפורית, גם אם יש עליה סוכר חום.

האוטוביוגרפיה של קית ריצ'ארדס מתחילה בסיפור על מעצר, בדרום ארצות הברית. הגיטריסט נעצר במכונית מפוצצת מסמים על ידי שוטרים שרק חיפשו סיבה להיכנס בסטונס. הלהקה היתה אז שנואת הממסד, והכניסה שלה לארה"ב הותנתה בליווי משפטי בגלל שלל הסתבכויות הסמים של חבריה באנגליה. 

הבעיה של הממסד עם הסטונס היום התמקדה בדרישת הבית היהודי לדחות את תחילת ההופעה בפארק כדי שחוגגי שבועות המסורתיים יספיקו להגיע. קשה להאמין שמאחורי הקלעים היו חומרים לא חוקיים, מקסימום תה ומשככי כאבים לפרקים מקשישים. חומרים לא חוקיים היו רק, לפי הריח, בקהל.

כל זה היה ידוע מראש, אבל אחרי שהחלטתי והצהרתי שאני לא הולך התפתיתי. זו אחת הלהקות שאני הכי אוהב, גם אם האלבום הטוב האחרון שלהם יצא כשהייתי בן תשע.

ולא התאכזבתי. במובן של עמידה בציפיות: אלה לא הרולינג סטונס של פעם, זה קונצרן מקצועי בניהול מיק ג'אגר, שנראה כאילו השטן החליט לפרוש לטובת משרת מנהל צוות בידור בבית מלון יוקרתי. הוא מתרוצץ על הבמה, עושה את כל הקטע הטווסי הזה, מפעיל את הקהל, לא מפסיק לשבור שיניים בעברית (כולל 'רוני קנה הנעליים בשוק' הביזארי כשהוא מציג את רוני ווד). הוא ההוכחה החיה שסקס סמים ורוקנרול יפים לבריאות. רק שר טיפה פחות טוב.

לא ברור אם הוא נהנה מזה. אולי הנאה של מקצוען שתקתק עניינים במשרד באיזו מצגת חשובה. צ'רלי ווטס נראה משועמם. רוני ווד וקית ריצ'ארדס דווקא נראים מרוצים מזה שהם יכולים לנגן, גם אם ריצ'ארדס דופק לגמרי את השיר שאני הכי אוהב שלהם, Gimme shelter. הסאונד מצוין, הכל אחלה. ריגוש אמיתי נרשם אצלי רק בשני שירים. You've got the silver בזכות ריצ'ארדס, סימפטיה לשטן למרות ג'אגר.

ובסופו של דבר זה כיף, למרות הכל, כי גם אם מדובר בחבורת קשישים שעושים קריוקי של עצמם מלפני 40 שנה הם עושים את זה מצוין. ועצם הידיעה שאתה בנוכחות דינוזאורים כה מפוארים, יחד עם השירים הכה מעולים שלהם (אבל אנג'י?! זה כמו שמקדונלדס מתאימים את הטעם לקהל המקומי?), עושה את שלה.

בקיצור, זה אולי לא רוקנרול אבל אני מחבב את זה.