ארכיון תגים | ריקודים

עד שכפות הרגליים יכאבו

ללכת או לא ללכת? ומה אם יהיה משעמם (שזה ההפך מפומו)?, החרדה מהחמצה מובילה אותי לקבוע וליזום ולתכנן, אבל אז, כשאני כבר על קו הזינוק, אני נתקף בעייפות עמוקה ורצון לשקוע אל כריות הספה. כמו בכל פעם לפני טיסה לחו"ל, דקה לפני הטרמינל, כשהתאווה לאוויר אחר והרפתקאות מתחלפת ברצון עז לחזור הביתה. לא כל שכן אם הפעם מדובר באירוע שחוץ מהמזמינה אני לא מכיר בו כמעט אף אחד.

אלה לא דילמות שאני נאלץ להתמודד איתן יותר מדי. אני האדם המתכנן, האיש שקובע דברים ימים ושבועות מראש, ויודע לרוב עם מי נפגשים ואיפה. כמו קלישאה של סוכן חשאי קולנועי, אני מגיע לשטח כשאני יודע איפה היציאות והיכן אפשר להחביא נשק מטאפורי, הכול ידוע והגבולות משורטטים.

Space Shuttle Launch In The Clouds. 3D Scene.

התכנון המקדים הוא השריון והמגן, ההימנעות מהבלתי נודע ומהעצמי. אם לא אתכנן אני עלול למצוא את עצמי עם זמן פנוי למחשבות מתרוצצות, או עם אנשים לא מוכרים בלי אינטראקציה מתגמלת ומנחמת, או גרוע מזה – עם מראה שמספקת בבואה אפורה ודלה, בבואה שהרקע שלה הוא הפחדים הגדולים נוסח איך הגעתי למקום ולנקודה הזו בחיים, איך.

אבל הלכתי, אחרי משא ומתן עם עצמי ובחינת העובדות. זה מרחק דקות ספורות על אופניים מהבית, אם לא ימצא חן בעיני אפשר לחתוך ולברוח, מה הדבר הכי גרוע שיכול להיות. באתי ומייד ארגנתי כוס של משהו כדי שיהיה מה להחזיק ביד, ופה ושם התגלגלה שיחה, וכבר התחלתי לחשב מתי איפרד בנימוס ואדווש הביתה.

אבל הדברים זזו, והתגלגלו קדימה, מסלקים ספקות ועכבות והשתבללות, ואנשים דיברו ונפתחו, ואיזשהו קסם חמקמק התרחש ושעתיים אחרי מצאתי את עצמי מפזז בכוונה גדולה על רחבת הריקודים, במצב רוח מרומם, בחברת אנשים שאת רובם לא הכרתי עד הערב, בלי להסתכל יותר מדי לצדדים, לבדוק מי רוקד ואיך ואיפה אני בהירארכיה. המוזיקה היתה מצוינת והחיים יפים.

ברור לי שלסוף הקורונה – או לפחות הפוגה – היה חלק בעליצות, אבל ברור לי שלאלמנט ההפתעה היה חלק גדול אפילו יותר. משהו בשחרור הסופי, בהתמסרות ללא משורטט ומוכר, איפשר חופש גדול יותר והנאה שלמה יותר. 

אל תצפו למוסר השכל רוחני על לשחרר ולזרום. יש לא מעט אירועים חצי צפויים או ספונטניים לגמרי שמשעממים ומבאסים, יש לא מעט תוכניות מדוקדקות שעושות רק טוב. אפשר לדלג בין ספונטניות לשליטה בלי להצהיר אמונים רק לאחת מהן. אין פה שורה תחתונה דרמטית, רק הפתעה קטנה משום מקום שעשתה לי טוב בנשמה ושאת המקצב שלה הרגשתי עוד ביום שאחרי. ואולי תשפיע על ההיסוסים וההחלטות של הימים שיבואו.

למה אנשי מכירות רוקדים טוב יותר ופרידה מכריס קורנל

בערב השני חתכתי לחדר מוקדם. קצת שקט. לא במובן הדציבלים, אלא במובן האנשים, כלומר פחות מהם, כלומר אף אחד. אני עובד עם יופי של אנשים אבל באיזשהו שלב זה קצת יותר מדי. ואולי רק בשבילי?

יצאנו לנופש חברה. כולם נשלפו מהאופן ספייס והחליקו לבגד ים. משתזפים ומשחקים בפריזבי על החוף ובערב רוקדים. ואני נהנה, ואני אסיר תודה על כל הטוב הזה, אבל זה דורש ממני מאמץ וחשיבה ותכנון. עם מי לתפוס שיחה, מתי ללכת לאכול ובאיזה שולחן לשבת, מינגלינג ונטוורקינג ושיחות עבודה ורכילות. ללכת לפעילויות, לא ללכת, מה אני מחמיץ בכל רגע נתון, את מי אני מפספס.

וריקודים. אני לא יודע לרקוד. כמו שאמרה אחת הדמויות ב"13 סיבות" – אף אחד לא יודע לרקוד. זו שאלה של למי לא אכפת שיראו אותו מפזז כאילו חישמלו אותו בתא חקירות של השב"כ ולמי כן. וגם זה לא מדויק. מתברר שיש לא מעט אנשים שיודעים לזוז על הרחבה. אז לרקוד? לשתות כדי לרקוד? עד מתי להישאר, מה קורה בסוף המסיבה?

אני מסתכל מסביב ונראה לי שהעולם נחלק לשלושה: אלה שהאירועים האלה לא טבעיים להם, כמוני. מיעוט שדווקא שוחה בכל החברותא הזו כמו כריש בחופי אוסטרליה. ואנשי המכירות, שלקראת סוף הלילה משתלטים על הרחבה, ובמהלך היום נמצאים בכל מקום, מחייכים בקבוצות ונראים לגמרי בבית.

עמיתה לעולם ההייטק ניסתה לספק הסבר אנתרופולוגי לעליונות החברתית הזו: אנשי מכירות מתורגלים בנסיבות חברתיות בעלות פוטנציאל מבוכה עצום ורב. הם נפגשים עם לקוחות חדשים כל הזמן וסופגים דחייה ועוד אחת עד שהם מגיעים לפסגה המיוחלת של מכירה מוצלחת. הם סופגים עלבונות, ביטולים, עצבים. זה מכין אותם לחוף, זה מכין אותם לדי.ג'יי, זה מחשל אותם חברתית. בזמן הזה אני יושב במקום שלי מוקף אותם ארבעה אנשים. עם אוזניות.

אז אני רוקד קצת, או לפחות זז מצד לצד, ומוצא כמה אנשים מעניינים לדבר איתם, וקורא ספר על החוף. נהנה בדרך המוגבלת והמגושמת שלי ומנסה להיראות קליל וזורם. זה מה שאני מוכר. אולי מישהו יקנה.

כלבים מתים בסיאטל

שנאתי את המוזיקה של שנות השמונים בזמן אמת. סינתסייזרים ויורוטראש ודפש מוד – למה זה מגיע למישהו? ואז אלי ישראלי השמיע כל יום בתוכנית הצהריים שלו את אותם שני שירים של להקה חדשה ממה שכונה אחר כך "הסגנון של סיאטל", והעולם התרבותי הקטן שלי הפך למקום טוב יותר. הגראנג' נשמע כמו מוזיקה שמישהו כתב בשבילי. הייתי מאושר.

סאונדגארדן היו בצד הכבד יותר של העידן הזה, ולקח לי זמן לעכל אותם. אבל אחרי שחציתי את המחסום התאהבתי. ואז שמעתי את Temple of the dog והתפעמתי. בדרך הביתה לשבת חופשית מהצבא רצתי לפיקדילי מנוחתה עדן, והצלחתי להשתחל פנימה למרות שהם בדיוק סגרו ולקנות את הדיסק.

אחר כך הגיעה ההתמסחרות. Black hole sun הבלתי נסבל, מין ניסיון של סאונגארדן לפרוץ מחסום ולהיות פופולריים ממש, שלא ממש הצליח. אחר כך קורנל היה חבר באודיוסלייב הבינוניים, ואז ניסה להיות מין כוכב פופ אלקטרוני וכשל. יום אחרי שהוא מת שמעתי בגל"צ את הקאבר שלו לבילי ג'ין, וחשבתי שזה עצוב שדווקא ככה סופדים לאיש. קורט קוביין ירה בעצמו, אדי ודר ופרל ג'אם המשיכו לעשות בעקשנות את אותה מוזיקה, ודווקא קורנל, שצרח לי באוזניים הכי חזק והכי בועט, כבה והלך לאיבוד, בלע יותר מדי כדורים נגד דיכאון ומת. תהי מנוחתו עדן.  

%d בלוגרים אהבו את זה: