ארכיון תגים | ריקלין

קובי בריאנט ובני סלע אחד על אחד

תומר שלח לי את הידיעה על מותו של קובי בריאנט דקה אחרי שהיא צצה בפיד שלי. הוא חזק בענייני אן.בי.איי והטרגדיה הפתאומית גרמה לו להלם ועצב. רק שמהר מאוד התברר שהעצב הזה לא בהכרח לגיטימי. 

קובי בריאנט היה כוכב ענק, מקור השראה לרבים, ואנס שקנה את החופש שלו בהרבה מאוד כסף והפעלת לחץ על בחורה בת 19. שנייה אחרי שמת, פרצה מהומת אלוהים ברשתות החברתיות. נשות ואנשי MeToo# התקוממו על האבל ועל אזכור כל דבר פרט לאונס ההוא. הצד השני, הגברי ברובו, הגיב בשילוב של קללות מיזוגניות, טענות משפטיות – האיש לא הורשע רשמית – ועוד ועוד. 

בין הצדדים הנצים ברור לי במי אני בוחר. מהפכת MeToo# חשובה והכרחית, ותשפיע ישירות על איכות החיים של הבנות שלי. אבל זה שאני בעדה לא אומר שאני אוהב אותה. מהפכות הן עניין מדמם ומכוער, ומאחורי ההגה יושבים לרוב יעקובינים עם אצבע קלה על ההדק. אני יכול להבין את הדרישה להזכיר ולתת מקום לאונס שביצע בריאנט. אבל כשמישהי צייצה שכשבני סלע ימות כדאי לאזכר כמה כדורים הוא קלע לסל, זה היה קצת יותר מדי. 

יש סיבה לכך שהבן שלי וכמותו מיליונים רבים חשו צער על המוות הפתאומי של אגדת הכדורסל ומי שהיה השראה לרבים. הוא גם היה אב לארבע בנות, ואחת מהן מתה יחד איתו. ההתעלמות מכל אלה, ההתעקשות לראות את דמותו דרך פריזמה של מעשה אחד, חמור ככל שיהיה שביצע, מזכירה לי את הסיסמה החביבה על טרולים מימין נוסח ינון מגל – "זה לא אותו דבר". זו טקטיקה פופוליסטית דוחה שנועדה להשטיח כל דיון, תוך דה-לגיטימציה להקשר, נסיבות, ניואנסים וכל מורכבות אוחרת, או בקיצור קשקושים של שמאלנים. לדוגמה: רפי פרץ אומר דברים איומים וחשוכים על להט"בים? הטרול המצוי יטען שגם בין חברי הרשימה המשותפת יש כאלה שחושבים ככה, ויוסיף את "זה לא אותו דבר" בסוף. עכשיו לך ותציין שמדובר בשר החינוך מול חבר אופוזיציה נטול השפעה. אתה כבר במגננה. 

אני מבין את הרטוריקה הזו כשהיא באה מריקלינים למיניהם. קשה לי איתה כשזה מגיע מאנשים שאמורים להיות מתקדמים יותר. בני סלע הוא טורף אכזר, אדם שיצא בכוונת מכוון לחפש קורבנות פעם אחר פעם. הוא עשב שוטה, אדם פגוע ופוגע שלא תרם דבר לחברה ונרקב בצדק מאחורי הסורגים. קובי בריאנט ביצע מעשה בלתי נסלח, אבל לא חזר עליו ולא היה תוקף סדרתי, ומנגד הפך למודל לחיקוי לרבים, תרם לא מעט לקידום ספורט נשים ועוד. 

ההשוואה ביניהם מופרכת, ובטווח הארוך לא מקדמת שום דבר. אני מבין שהמטוטלת זזה עכשיו לצד השני, ושכדי לשנות את המציאות יש צורך בצעדים קיצוניים, אבל מתישהו יצטרך להיקבע מדרג, היררכייה של עבירות ופשעים. אין דין יובל מסנר כדין משה קצב, ויש ענייני גיל, עבר, חרטה וכפרה ועוד גורמים שרלוונטיים בכל תחום פשיעה אחר. אם בריאנט היה הורג אדם, נכנס לכלא וחוזר לקריירה משגשגת אחרי השחרור, סביר שהשיח סביבו היה סלחני יותר. 

אפשר לצפות מבני אדם להכיל מורכבות, להתמודד עם דמות שכוללת גם חיוב וגם שלילה. אפשר לתת לאבל את הזמן שלו לפני שמשחרים לטרף. ההיסטוריה מלאה בענקי רוח שהיה גם צד שפל באישיותם. אבל עזבו את ההיסטוריה – לכל אדם יש את החטאים שלו, הרגעים שעליהם הוא מצר, מתחרט, מתבייש. האם רגע או מעשה אחד, טוב או רע, מגדירים את כל הקיום שלנו? אני חושב שמעט מאוד בני אדם ראויים לתווית החד מימדית הזו. בני אדם הם יצירה מורכבת, מלאת סתירות וניואנסים. וכן, אלא אם אתה טרול מצד זה או אחר של המפה, זה באמת לא אותו הדבר.

 

מה אתם מפספסים כשאתם צועקים "הדתה"!

כשאמא שלי היתה טינאייג'רית היא הודיעה להורים שלה שמעכשיו היא מסרבת לאכול בשר לא כשר. לא עניין של מה בכך במשפחה סוציאליסטית האוחזת באידאולוגיה סדורה וסט ערכים נוקשה. הנימוק לא היה דתי. אמא שלי, חובבת היסטוריה שנים לפני שהפכה למורה של המקצוע, טענה שאם יהודים כה רבים עונו ומתו כי סירבו לאכול חזיר, המינימום שהיא יכולה לעשות כדי לכבד אותם הוא להימנע מלזלול בייקון.

נזכרתי באקט מעורר ההערכה הזה כשקראתי השבוע את הידיעה ב"הארץ" על חיילים שרותקו לבסיס כי סירבו לחבוש כיפה בבית ספר דתי. החיילים הדריכו תלמידים על נהלי חירום במסגרת שירותם בפיקוד העורף. אני לא חושב שצריך לרתק לבסיס חייל שמסרב לחבוש כיפה. אני גם חושב שהסירוב עצמו אידיוטי לגמרי, ושהתגובות הנסערות לכתבה – חששתי לרגע שהפיד בהתקף אפילפטי – הן שמאל על אוטומט במירעו.

זה זמן שהפיד השמאלני ברשתות החברתיות עולה לי על העצבים. אני לא מצפה להרבה מהפיד הימני – ריקלין, ינון מגל ודומיהם עושים קריירה מחד מימדיות, פרובוקציות זולות ודמגוגיה בשקל. טרולים. הצד השמאלני מתיימר ליותר: נבון יותר, מכיל יותר, מורכב יותר. הבעיה היא שלמעט בודדים הוא מתנהג ככה רק כשמדובר במיעוטים הנכונים. פראמדיקית פלסטינית שנורתה זוכה להספדים ודמעות עוד לפני שהאירוע נחקר. אבל כשזה מגיע לדת, הפיד, כמו גם קבוצת הווטסאפ של הכיתה של הבת שלי, מאבד גוונים ומתלהם.

אני חושב ששורש הרע טמון בדת הממוסדת ובהיעדר הפרדה בין דת למדינה, כלומר בחרדים ובבנטים שמתעקשים להישאר מאובנים, מיושנים ושתלטנים. ועדיין, זו לא סיבה לאבד פרופורציות וניואנסים ולהפוך להמון מוסת. אם אנחנו שמאל נאור – ואני סמולן גאה – מן הראוי שנבחין בין מטרות ראויות למאבק לבין שטויות שמפלרטטות עם אנטישמיות קלה.

אנחנו בעד דמוקרטיה ליברלית? יופי! אסור לקבל הדרת או אפליית נשים, או כל מיעוט אחר. סיפור על תלמידות בבית ספר חילוני שנמנעה מהן השתתפות באירוע כלשהו, או שנאלצו לשבת בחלק האחורי של האולם, הוא סיפור חשוב שצריך להקים עליו קול צעקה. להט"בים צריכים לקבל זכויות שוות, כולל חתונה אם הם מתעקשים ממש על המוסד המיותר הזה, וכן הלאה וכן הלאה.

אבל איך זה קשור לחבישת כיפה? דמוקרטיה ליברלית אמורה לכבד גם את זכות הפולחן, ואת המנהגים השונים והמשונים של קבוצות ומיעוטים. החייל שסירב לחבוש כיפה לא היה ליברל עז נפש, אלא אורח גס רוח. זכותו, אגב, ולרתק אותו זו שטות. אבל המדינה הזו הוקמה על ידי מיעוט שנרדף מאות ואלפי שנים בגלל אמונה ומנהגים שונים. וההתקפות האנטישמיות התמקדו באופן טבעי בסממנים חיצוניים כמו כיפה, למשל. יש משהו לא נעים בכך שפחות מדור אחרי שסבא וסבתא שלי שרדו את הנאצים, כיפה הופכת למשהו משוקץ גם פה. ושוב – תאשימו את החרדים והרבנות עד מחר. אבל איפה האחריות שלנו בכל הסיפור הזה? אם אתם מקבלים את החמאס, ארגון דתי קיצוני שונא נשים והומואים, אתם יכולים למצוא גם קצת אהדה ליהדות.

אפשר לתעב את הממסד הדתי ועדיין להעריך את ההיסטוריה היהודית, ולכבד מנהגים גם אם הם בלתי רציונליים או סבירים. בואו, חצי מכם מגדלים זקן היפסטרים כבר שנתיים ואף אחד לא אומר לכם כלום, נכון? יש מחיר שצריך לשלם על הטייטל "נאור". מורכבות וראייה רב מימדית, גם אם זה קשה ולמי יש כוח, הן חלק ממנו.

***

ושתי הערות:

  • הכתבה ב"הארץ" התבססה על שני חיילים. קראתי אותה ואת תגובת דובר צה"ל ונזכרתי בכתבה שהתפרסמה כשהייתי תיכוניסט. היא עסקה בבית הספר שלי, וסופר בה איך אחראי המשמעת האימתני עובר בין כיתות כדי לבדוק שבנות לא הגיעו עם מכנסיים קצרים מדי – כן, כבר אז – ומשפיל ומבייש ומגרש אותן הביתה. מכיוון שהכרתי את אחראי המשמעת הנ"ל, שהיה איש מנומנם שלא הזיז לאף אחד, ומכיוון שלא נתקלתי באף מקרה כזה, התחלתי כבר אז לפקפק בידיעות מהז'אנר.
  • תקראו את הכתבה על המסע של שיר ראובן והצל. אפשר להיות רב מימדי ועמוק וגם מעניין ומגניב.

%d בלוגרים אהבו את זה: