ארכיון תגים | רעננה

חם ומתוק בתל אביב

אנשים מדברים על לעזוב את העיר. כי קורונה, ואם ממילא אין הופעות, ברים, מסיבות ומסעדות אז מה הטעם לשלם שכר דירה מופקע עבור דירה ברחוב מלוכלך, או לפחות כזה שסמוך לרחוב רועש ומפויח. אנשים שאני מוקיר ומעריך מדברים פתאום על רעננה, אולי גבעתיים. נדמה שזו שעתן היפה של הערים המשעממות והנקיות. אם ממילא נגזר עלינו לבלות רוב הזמן בדלת אמותינו, אז למה לא בבית מרווח עם גינה? אולי ברעננה הייאוש יותר נוח.

אלא שהאמת הבסיסית לגבי תל אביב לא השתנתה גם בתקופת הנגיף. גדלתי ברעננה, אני מבקר בה פה ושם, כמו גם בקיבוצים שבהם גרים אחותי וחברה טובה. ואין מה לומר, זו איכות חיים – נקי ושקט ורחב ידיים, וכל האנשים דומים זה לזה, ותמיד מגיעה הנקודה שבה אני מרגיש שעוד קצת מכל הטוב הזה ואני מאבד שלווה ושפיות ומתחיל לילל אל השמים. 

צילום: תומר אפלבאום

כי גם היום כשאני יוצא לרחוב התל אביבי אני מרגיש חי. יש בו תנועה, ורעש, ואנשים מכל מיני סוגים וצבעים. היפסטרים מזוקנים והורים צעירים, קשישים עם כדורי פטנק ותיירים שהגיעו מחוץ לעיר, פרצופים מוכרים מהגן או בית הספר של הילדים או מהברים הקבועים, אקסיות, אנשים שהכרתי בברנז'ה, אנשים שהכרתי מחוץ לברנז'ה, הומלסים, עובדים זרים, ושליחי וולט בכחול שמזגזגים בין כולם. 

הם כבר לא יושבים בברים ובבתי הקפה אלא לידם. השולחנות והכיסאות נעלמו לטובת ארגזי חלב ירוקים, ספסלים ומדרכות. כיכרות דיזנגוף, הבימה ורבין מלאים בני אדם עם שקיות נייר חומות ממיטב המסעדות, כוסות קפה חד פעמיות ובקבוקי בירה. במקום לרבוץ בבית הקפה של שישי עברו כולם לרבוץ בגינה הקטנה שממול. כמו פלג מים שנחסם פתאום ומוצא דרך חדשה להמשיך ולזרום.

ואם המגוון לא מספיק אפשר ללכת או לדווש לא יותר מרבע שעה ולהגיע למקום אחר לגמרי. אם אצעד רבע שעה ברעננה אראה, ובכן, עוד רעננה. בתל אביב אגיע לשוק הכרמל עמוס דוכני האוכל, או למדרחוב לוינסקי שמלא בצעירים שמדגמנים גירסה זולה במיוחד של ברוקלין, לכרם התימנים או לחוף הים. זו עיר קטנה, חמש דקות על האופניים ואני יכול להרגיש בה כמו תייר.

וודי אלן אמר שהוא אוהב לגור בניו יורק כי הוא יכול להזמין מרק ברווז בארבע בבוקר, ושהוא לעולם לא יעשה את זה, אבל הידיעה שהוא יכול מרגיעה אותו. תל אביב מעניקה לי בדיוק אותו דבר. גם כשאני בוחר להעביר ערב על הספה אני מודע לחיים ששוקקים בה, כל הזמן. הם מעוררים בי חוסר מנוחה, FOMO והתרגשות כמעט תמידיים. אני מרגיש בה חי. אם הייתי רוצה להרגיש נינוח ורגוע רעננה היתה אפשרות מצוינת. נכון לעכשיו ולעתיד הנראה לעין אני מעדיף את האדרנלין שלי חם ומתוק, על מדרכה מטונפת בתל אביב.

שיעורים באהבה

בסופו של דבר זה עניין של רצון ואופי, סיכמה בת השבע. מראה חיצוני הכי פחות חשוב. זה היה שיעור מספר אחד באהבה, נושא שעל פי עדותה היא מאוד בקיאה בו.

כשאחותה החיילת היתה בגילה היא הזהירה אותי מדייטים. כששאלתי למה היא הסבירה שבסוף מתנשקים, ושאלה אותי בתוכחה אם הייתי רוצה לשון של מישהו אחר בפה שלי. אמרתי שברור שלא. כשהיא ניסחה את זה ככה זה נשמע די דוחה. לא הגייני אפילו.

הקטנה רואה את הדברים אחרת. היא לא נביאת זעם שמזהירה ממעשים מסוכנים ותוצאות קטלניות. היא מנטורית. משתפת בידע פרקטי שנרכש מניסיון. בשיעור הראשון למדנו איך לבחור אהוב – כאמור לפי התנהגות ורצון. אם הוא גם נחמד, גם מתנהג יפה וגם מעוניין  – אחלה. אם הוא לא בעניין, יש להעביר אותו לסטטוס ידיד מייד. אם הוא שתלטן או לא נחמד – מפוטר. בשיעור השני למדנו איך לעדכן את האהוב במעמד החדש: מכתב הוא אמצעי מסוכן, הוא עלול ללכת לאיבוד, או לגרום לילדים אחרים לצחוק עליך. עדיף בעל פה, במקום סגור ובקול ביישני, משום מה.

בגילן לא ידעתי מה זה דייט וגם לא הייתי צריך. ההורים שלי היו נשואים, כמו 99% מהורי הילדים שלמדו איתי. הכרתי שני בנים להורים גרושים במשך כל השהות שלי במערכת החינוך של רעננה. הדבר הכי קרוב לבילוי פרוע של מבוגרים שנחשפתי אליו היה ערבי שירה בציבור, שקופיות והכול, שנערכו אצלנו בבית. אכן  מראות קשים, אבל מסיבות אחרות לגמרי.

נגה כבר הפטירה בריב זה או אחר משפטי מה היה אילו. אם ההורים שלה היו נשואים עדיין והיא לא היתה צריכה לדלג בין בתים, ואם ואם ואם. היא והחברות שלה גדלו באקלים שונה לגמרי מזה של רעננה של ילדותי. הורים מתגרשים, הורים יוצאים לדייטים, הורים יוצאים פה ושם מאיזה ארון. מערכות יחסים חדשות, אנשים חדשים שנכנסים לחיים, ולא פעם גם יוצאים מהם כלעומת שבאו. הם מוקפים בשלל מודלים של משפחות. חד הוריות, אמא ואמא, אבא ואבא, יו ניים איט.

אני מניח שיש בזה מורכבות, אני מניח שזה פותח אופקים ומייצר גמישות מחשבתית, ויכולת קבלה והכלה. אין לי שמץ. אני עולם ישן אני, שיוצא פה ושם לדייטים בגיל שבו חשבתי (טוב, חששתי) שאזייף נעמי שמר משקופיות. מנסה להתמקד ברצון ואופי, וקצת פחות במראה חיצוני. ולקוות לטוב.

בריונים במגרש של הבן שלי

עמדתי לצאת מהבית כשתומר סימס. הם היו במגרש של בית ספר סמוך כשחבורה של גדולים הגיעו, בעטו להם את הכדור החוצה וסילקו אותם. תומר חשב שהם בני 30, אבל הוא בן 13 כך שאין לדעת מה זה אומר. הוא שאל אם אני יכול להזעיק סיירת של העירייה או משהו.

ייעצתי לו לקחת את הכדור ואת החברים שלו ולעוף משם. אבל אז תקף אותי אי שקט והתקשרתי אליו. הכול בסדר? כן. לא היו מכות, אולי קצת דחיפות. הוא נשמע רגוע לגמרי. מצד שני תומר כמעט תמיד נשמע רגוע לגמרי, קו·ל כמו דצמבר. ניתקתי. אחרי עשר דקות התקשרתי שוב. הוא לא ענה, סימס אחרי 5 דקות, שאל מה רציתי. לא ידעתי להסביר לו. לדעת שאתה באמת בסדר? שאתה לא סוחב פגיעה באגו, שהנפש הגברית המתעצבת שלך לא חבולה?

כל ילד עובר את זה, את טקס הסילוק מהמגרש על ידי הגדולים. ההבדל המרכזי הוא שכשאני הייתי קטן לא היה טלפון. העיפו אותנו וזהו. מתוך הערפל של ילדותי מבליחים כמה זיכרונות בהירים כאלה. כל מפגש עם ילד גדול יותר שהחליט לנצל את כוחו חרוט שם. גם ברעננה המשמימה, הלבנה, המתורבתת, היו בריונים. המפגש הזה עם חוסר אונים, עם איום שאין דרך להתמודד איתו, מותיר צלקות.

אני חושב שבזמן אמת לא סיפרתי להורים. זה לא היה משהו שרציתי לדבר עליו מצד אחד, ולא קרה שום דבר קיצוני מצד שני. לך תסביר תחושת השפלה כשבפועל לא קרה כלום. מקסימום דחיפה קטנה. ועד שהגעתי הביתה מנגנוני ההתמודדות וההדחקה עשו את שלהם. אני לא יודע אם היכולת להזעיק בזמן אמת את אבא שלי למגרש כדי שיפצח ראשים, הייתה עוזרת לתחושת העלבון. אני לא חושב שהיא הייתה מסייעת להתבגרות ולהתחשלות. כמו ילד קטן שנופל – אם אין מבוגר בסביבה הוא יקום וימשיך הלאה. אין טעם בבכי כשאין קהל. לפעמים אתה לבד. תתמודד.

גם ביום שאחרי תומר נראה בסדר גמור. הוא והחברים שלו הלכו למגרש אחר. זה הדבר הנבון לעשות. אם יש בריונים בשטח – תתרחק. עכשיו הוא רוצה לנסוע עם חברים לישון בחוף, ואני מסרב. אם שם יהיו חיות ג׳ונגל גדולות יותר, זה כבר יהיה מסובך. אני אהיה רחוק מדי. יש חרדות שאני יכול להדחיק, זה כבר גדול עלי.

אני יודע שהעצה שלי לתומר הייתה הדבר הנכון. לקחת את הכדור וללכת משם. להיות שקול, להיות הגיוני. מה שהייתי רוצה לעשות זה להגיע למקום בריצה, חמוש ומצויד. לירות בכדור של הבני זונות, ואז לעבור לאש אוטומטית, לסיים בפגיעות מדויקות בנמלטים האחרונים, ואז לשרוף את בית הספר עד היסוד. ולחבק את תומר חזק חזק ולקחת אותו לאכול פיצה.

%d בלוגרים אהבו את זה: