ארכיון תגים | שבעה

איך הצטרפתי למועדון הסגור ולמה זה לא נראה לי

"כשתגדל תבין". אני מצליח להימנע מהקלישאה הזו רוב הזמן ועדיין מעצבן את הילדים שלי בווריאציות שונות עליה. הם חושבים שהם יודעים הכול, ומה לעשות שהם צודקים, אבל לגמרי טועים.

בשבועיים וקצת האחרונים אני לומד להכיר מקרוב את המשמעות של ניסיון כואב. האנשים שמבינים את הניואנסים של מה שאני עובר הם אלה שחוו אבדן דומה. כשאני רוצה לומר לילדים שלי "תגדל תבין" אני מתכוון בדיוק לזה. הידע שנצבר מספרים, סרטים ויוטיוב לא משתווה לחוויה, לניסיון הרגשי.

למדתי את זה עם השנים. הפער בין מה שקראתי על אהבה לבין שברון לב אמיתי. סרטי מלחמה – הצפייה ב"מטאל ג'אקט" לפני ואחרי השירות הצבאי. אבל השיעור שאני עובר בשבועות האחרונים חזק ומטלטל מכל אלה. עוצמת הרגשות שמציפים אותי בעקבות ההיעלמות הפתאומית של מי שהיה נדבך בסיסי של חיי לא דומה לשום דבר שחוויתי קודם.

צעדתי השבוע למשרד בתום השבעה. התקשיתי להבין איך אנשים מצליחים להתעלם מרעידת האדמה, ממשיכים בשלהם כאילו לא נפל דבר. הסבירו לי שכולם מסתובבים על קרקע לא יציבה. כל אחד והשריטות והמטען שלו. וכמו שאני נראה בסדר גמור, כולם נראים ככה. מסתירים את הפצעים והצלקות ומתפקדים יפה יפה.

ועדיין הרגשתי חבר במועדון המסוים שלי. אם אתם נפגעי חרדה, הלומי קרב, קרבנות תקיפה, חולים כרוניים, ניצולי שואה – אתם בחדר הלא נכון. נזכרתי בספרי "הארי פוטר". עוד יתום שמחפש משמעות. מופיע בהם יצור בשם פגעסוס, מעין סוס רפאים מכונף, שרק מי שהזדמן לו לצפות במישהו מת מסוגל לראות. הפגעסוסים גוררים את המרכבות שמובילות את התלמידים לבית הספר לקוסמים הוגוורטס. עד שלב מסוים נדמה להארי שהמרכבות נוסעות בכוחות עצמן. הגיוני למדי בעולם מכושף. ואז, לפתע, הוא רואה את הפגעסוסים. ומבין מה באמת מניע את המרכבות.

ועכשיו אני מסוגל לראות את סוסי הרפאים, ולדון בהם רק עם חברי המועדון הסגור שלי. זוהי, כמובן, מסקנה ממלכדת שפוסלת מראש כל מי שלא עבר מה שאני עברתי ופוסלת אותי לגבי כל חוויה אחרת. בהשאלה משיחה עם חבר עורך דין: האם גבר לא יכול להיות תובע במשפט אונס של אישה? האם מי שאינו הורה לא יכול להביע דעה על הזנחת ילדים? ועוד לא דיברנו על מבקרי אמנות.

כשאני מסתכל מסביב אני מוצא חברים שמחזיקים לי את היד ועוזרים לי לעבור את הזמן הזה. לא כולם איבדו אב או בן משפחה או אהוב. גם אם הם לא רואים את סוסי הרפאים הם מבינים ומקבלים את העובדה שאני רואה אותם. הם מצליחים לגשר על הפער בין הניסיון שלהם לשלי באמצעות השלכה מהתנסויות דומות והרבה אהבה.

אני לא בטוח אם יש בי די אמפתיה כדי למצוא את הניסיון המתאים, את הרגש שחוויתי, ולהשתמש בו כדי לגשר ולעזור, כדי לראות את הכאב הלא מוכר של הזולת. אבל אני מנסה.

ולגבי "כשתגדל תבין"? גדלתי, הבנתי, וזה לא נראה לי.      

 

סיפור על שעון וחסדים קטנים של שבעה

ביום השני של מלחמת יום הכיפורים ניסה רופא צבאי להציל את חיי אבי הפצוע. הוא הסיר ממנו את שעון היד, אולי כדי לבדוק את הדופק הנחלש, אולי כדי לוודא שיגיע לאלמנה לעתיד. השעון נפל עם הרופא בשבי המצרי. הרופא חזר. השעון לא. ייתכן שהוא עדיין מתקתק על יד נעלמה מעבר לגבול. שלל מלחמה שעבר בירושה.

אחרי שבשבוע שעבר התמוטט ומת האיש השני שקראתי לו אבא התברר שסיפור השעון חוזר על עצמו. הפרמדיקים שהגיעו לבית המלון בלטביה לא יכלו לעשות דבר. אחד מהם לקח את שעון היד של אבא, והבטיח לאמא שלי שאלו הנהלים והשעון יוחזר. אחרי ארבעה ימים הגיע הארון. בבית הקברות מסרו לנו את שקית החפצים שהגיעה איתו. השעון לא היה בה.

תמיד רציתי את השעון ההוא, שהלך עם אבא שלי למלחמה ולא שב. המזכרות הספורות שנותרו מאבי הראשון היו פטיפון ותקליטים, ספרים ושולחן כתיבה. פריטים דוממים שגילו לי מעט מטעמו התרבותי, ולא מעבר. יש חשיבות לחפצים, למזכרות. אבל כמו בענייני כישוף וקדושה, לא כל חפץ עונה לדרישות. חפצים בעלי כוח ממשי יש מעט.

השעון היה פריט שנלבש, שהיה צמוד לאבא שלי לגוף, לדופק שנדם. חפץ מלא עד להתפקע במשמעויות סימבוליות אודות זמן. זמן שעצר כשאבא שלי נהרג, ואז התחיל לנוע שוב, אבל אחרת. החיים שלי ושל אמא שלי זרמו לכיוון אחר, חדש. השעון, מתקתק כמו לב פועם, היה יכול אולי לספק לי שמץ ממי וממה שהיה אבא שלי, רמז בחיפושים ובחקירות: במה אני דומה לו? מה יש בי ממנו? מה אין? המניירות הפיזיות שעברו בתורשה, שרק אמא שלי מבחינה בהן. החיים שהיו יכולים להיות לי אילו. השעון היה יכול להיות חפץ מעבר, מן הזמן הישן אל הזמנים החדשים.

אמא שלי ואבי הראשון היו ארבע שנים יחד. כילד זה נראה לי נצח. כיום? הרף עין. עם האב השני היא הייתה 42 שנים מאושרות. אני חושב שגם אחיי ואחותי וגם אני יודעים היטב מה קיבלנו ומה למדנו מהאיש הטוב והנדיב שמצא אותה והיא אותו. ועדיין, רצינו את השעון. בעיקר בשביל אמא שלי, שהושלכה ללא התראה בחזרה לטראומה ההיא, לאבדן הפתאומי שפילח כמו ברק, וביקשה תיקון.

ניסיתי להדחיק. שיננתי לעצמי שהשעון הוא רק חפץ, ומהו חפץ מול הכאב והחלל שנפער לי בחזה. אבל יום אחרי, כשהקונסולית של משרד החוץ הודיעה לנו שהשעון נמצא ועושה את דרכו ארצה, הרגשתי פתאום שיותר קל לי לנשום.

חסדים קטנים של שבעה

בימי הלימבו שבין המוות ללוויה נפגשתי עם חברה שלקחה אותי לבית קפה כדי לעזור לי לשמור על שפיות. בטח תהיה לכם שבעה של אשכנזים, אמרה. לא תשבו על הרצפה בבגדים קרועים, ותעשו הפסקת צהריים. בלוויה ראיתי אותה עומדת מרחוק כשגיסי הודיע על שעות הביקור בימי השבעה. אבל הפסקת הצהריים הזו הצילה אותנו, ובעיקר את אמא שלי.

והיו רגעי חסד קטנים בשבעה. בת החמש שליוותה את אמא שלי למנוחת הצהריים ושמרה עליה עד שנרדמה. נגה שבאה להיות איתי ודאגה ולי וחיבקה וסיפקה כתף לבכות עליה. תומר שבימים כתיקונם חומק ממגע ופתאום, משום מקום, העניק לי נשיקת לילה טוב. האהבה הגדולה בין ארבעתנו, האחים, שביומיום עסוקים כל אחד בענייניו וממעטים לתקשר. אורח מפתיע שידע לומר את הדבר הנכון, חברים שעטפו ודאגו.

והאינסטלטור. את היום הראשון לשבעה צלחה אמא שלי בגבורה עד שגילינו נזילה במטבח. זרזיף מים לא משמעותי שהצליח למוטט סכר שביר ולהציף אותה בעצבים ודמעות. חיפשנו בבהילות איש מקצוע, עד שאחי מצא מישהו שהסכים להגיע מעכשיו לעכשיו. האיש בא, בדק, מצא את מקור התקלה ושלח פועלים שתיקנו אותה. כשאחותי רצתה לשלם הודיעו לה הפועלים ש"שרון אמר שזה בחינם". על האנושיות הזו אנחנו אסירי תודה.

קמנו מהשבעה, עלינו לקבר. עמדנו בשישי בערב בבית הקברות הריק, בלי כיפות, והקשבנו ל"אנא בכוח" ניסיתי להסביר אחר כך לנגה ותומר את העדפות הפלייליסט להלוויה שלי, אבל נגה אמרה לי לשתוק. וזהו. תם הטקס. החלק הקשה באמת מתחיל ואני מתגעגע.

הערה לסיום:

שרון האינסטלטור – 052-2317115. גם שרברב וגם בנאדם.

%d בלוגרים אהבו את זה: