ארכיון תגים | שואה

המים שנושמים ברעננה

אני לא מבין את המונח הזה, פריווילג, אמר החבר שלי. אני לא קיבלתי שום דבר בחינם, סתם ככה. עבדתי קשה בשביל הכול. מה קשור המוצא שלי, העדה ובכלל. הוא צודק, הוא באמת עבד קשה. הוא גם הגיע ממשפחה לא פשוטה שלא לומר שבורה, כפית כסף לא היתה שם. הוא באמת היה צריך לעשות הכול בעצמו. 

ועדיין, הוא פריווילג. אולי קצת פחות ממני, ובכל זאת. גדלנו ברעננה הלבנבנה, על כל המשתמע מכך – מוסדות החינוך, התווית. אני בטוח שכשהמערכת התחילה לעבוד ולבדוק נתונים זה צץ ועלה, עיר המגורים שלנו, המוצא, אני בטוח שכל אלה השפיעו על השיקולים של הצבא, למשל. אבל הרבה לפני כן זה התחיל אצלנו בראש. מה מגיע לנו ומה לא, מה הכיוונים שפתוחים בפנינו, ומה סגור. 

הסכסוך התורן ברשת הוא על גזענות נגד אשכנזים. זה התחיל בדודו אוואט, לשעבר שוער נבחרת ישראל, היום סוג של סלב ובעל דעות מוצקות ושליליות על אשכנזים ושמאלנים. אוואט צורף כפרשן לערוץ הספורט וכוס התה סערה. ב"הארץ" פורסם טור דעה על גזענות נגד אשכנזים, והוויכוח בטוויטר יצא לדרך. 

ויכוח מטומטם לגמרי, אם יורשה לי. 

החבר ההוא ואני לא חשבנו על המוצא שלנו מעולם. לא היינו צריכים. אף פעם לא שלחתי קורות חיים ותהיתי איך יגיבו לשם המשפחה שלי, אף פעם לא הגעתי לראיון עבודה וחששתי מאפליה כי סבא וסבתא שלי הגיעו מאירופה. הם יקלטו שאני לבן מתחת לשיזוף ויעדיפו מישהו אחר! אבל זה מעבר לזה. כשראיתי חדשות, כשקראתי עיתונים, כשהסתכלתי ימינה ושמאלה – כמעט בכל עמדה בכירה ראיתי גברים לבנים. להקות הרוק שאהבתי, מפקדים בצבא, מנהלים ועמיתים במקום העבודה, בעלי בתים, סגן מנהל סניף הבנק, מנהלי בתי ספר ועוד ועוד ועוד. כמעט בכל מקום גברים לבנים. אז החיים מפחידים ומלאי אי ודאות, אבל היי, אני גם אשכנזי וגם גבר. כנראה שיהיה סבבה. 

ועכשיו טוויטר מלא בצייצנים שזועמים ונעלבים. הם שולפים את נשק יום הדין – סבא וסבתא שלהם ניצולי השואה – ומספרים על קללות פה ומכות שם. הכול נכון, ומיותר, ובאמת לא נעים. אבל במבחן היומיום הטיעונים האלה מגוחכים. גזענות לא נמדדת במכה קלה באגו. זה כמו לצאת נגד שחורים בארצות הברית שמכנים לבנים בשמות גנאי – מגוחך, ילדותי, פריווילגי. 

גזענות נמדדת בחיים עצמם. במשרות שלא תקבל בגלל שם משפחה, בבדיקות בטחוניות בשדה התעופה כי העור שלך שחום, ביחס הלא מודע של מערכת המשפט, המשטרה, במודלים לחיקוי שאין לך כי האנשים על המסך לא דומים לך ולסביבה שלך. אני מניח את כל זה, אני לא יודע, כי מעולם לא חוויתי שום דבר מכל אלה. גדלתי בידיעה ברורה שהכול פתוח והכול אפשרי, בלי לנסח לעצמי בכלל שזה קשור לעדה או מוצא, כי כשאתה שייך לאליטה זה קצת כמו מים לדג, כל כך מובן מאליו עד שאין צורך במילים כדי להסביר. ככה זה, הכי טבעי שיש.

אחיי האשכנזים, תנשמו עמוק. בסוף בסוף כל זה יהיה מאחורינו. הילדים שלי – רבע תימנים, אגב – לא יבינו מה כל הסיפור, או אולי הנכדים שלהם. ואם אתם נעלבים, נורא פשוט תגגלו את שרי הממשלה הנוכחית, או מנהלי החברות הגדולות במשק, תספרו כמה אשכנזים יושבים שם (גברים!) ותנו לרוגע להתפשט לכם בשכמות. פתרון בדוק. 

בשבחי השעמום

אני נכנס הביתה. הבית ריק. איזה כיף. אין הורים. אין אחים. שלי. מדליק טלוויזיה. ניגש למקרר. הערוץ הבודד משדר את ההמראה של מעבורת החלל האמריקאית. אני שולף צלחת וכמעט מפיל אותה כשהמעבורת מתפוצצת לרסיסים.

אני במערכת. עוד יום בעיתון. העמודים של מחר כבר קיבלו צורה. מישהו מדליק טלוויזיה. יש דיווח על אירוע מוזר בניו יורק. אומרים שמטוס קל פגע בבניין. כנראה תאונה. הדיווח מתבהר. המטוס פגע באחד ממגדלי התאומים. עשן מיתמר, לא בטוח שזו תאונה. ואז מגיע המטוס השני. 

בקפה של שישי בבוקר. אני מדפדף בפיד שלי בפייסבוק. אשתו של קרוב משפחה שגר בטוקיו כתבה "I feel the earth move under my feet". אני עובר לויינט. קורא על רעידת האדמה. הצונאמי. ההרוגים והנזק לכור הגרעיני.

השבוע התעוררתי אחרי ערב נחמד בבית, הצצתי בטלפון וגיליתי קולגה אמריקאית שמבהירה בקבוצת הצ'אט של העבודה שהיא בסדר. בקבוצת הווטסאפ המשפחתית אמא שלי הכריזה שאמריקה השתגעה. ולרגע רציתי לעצור ולא לבדוק. להישאר בחמימות הנעימה של חוסר הידיעה. כי בסלון שלי הכול בסדר, שמש נעימה בחוץ, הרחוב שקט. 

אבל בועה כמו בועה, לא יכולה לרחף באוויר יותר מכמה שניות לפני שתתפוצץ. גלשתי אל אתרי החדשות כדי לצפות בהמון הביזארי שהסתער על גבעת הקפיטול, והתחלחלתי. הבלתי ייאמן של אתמול הוא הסרטונים הויראליים והממים של היום, ומה יקרה מחר? 

אני אוהב היסטוריה, אבל כבר מזמן הבנתי שאני רוצה לקרוא עליה,  לא לחיות אותה. להביט, לא לגעת. אחרי שקראתי את "מלחמת העולם השנייה" של אנתוני ביוור הבנתי שהפחד הגדול ביותר שלי הוא טלטלה שתנער אותי ואת ילדיי מהחיים הבורגניים הנוחים שלנו אל הבלתי נודע, להיות פליטים, עקורים, נרדפים. למה זה טוב? 

המשפחה שלי כבר עברה שואה אחת, אי אילו מלחמות ושכול שמטיל צל תמידי. תרמנו במשרד. שר ההיסטוריה מוזמן להמשיך הלאה ולעזוב אותנו בשקט, ולארגן קצת שעמום מבורך, בבקשה.

משווה ומעלה

ה"אסור להשוות" העונתי צץ לו השבוע שוב. כנראה שאף פעם לא נתעייף מלהתווכח על הנאצים כמקור לגיטימי לאנלוגיות, ואני נזכרתי בסבא שלי ובאינדיאנה ג'ונס. 

כשהייתי ילד ביליתי לא מעט זמן בירושלים, אצל סבא וסבתא ניצולי שואה. ולא סתם ניצולים, לסבתא שלי היה מספר על היד, מזכרת מאושוויץ. אצולת הניצולים. בוקר חופש גדול אחד הלכנו סבי ואני לראות באחד מבתי הקולנוע שעוד היו קיימים אז בירושלים את "אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה". סבא שלי שמר על פני פוקר במהלך ההקרנה, בזמן שדוקטור ג'ונס לחם בגבורה ברייך השלישי. רק אחר כך, כשהגיעו אליהם חברים לביקור, הוא סיפר על חוויותיו מהסרט, וסיכם ב"אפילו הנאצים לא עשו דברים כאלה".

הוא יותר בקטע של הגבורה

סבא וסבתא שלי השוו כל הזמן. הם לא הוטרדו מזוטות כמו פוליטיקלי קורקט, ולא ניסו לאפסן את השואה באיזו קפסולה מנותקת מהעולם. כשראינו יום אחד תינוק חמוד ברחוב סבתא שלי אמרה שכן, הוא מתוק, אבל הרי גם היטלר היה תינוק. זו היתה הערת אגב אבל בעיני היא היתה המפתח להבנה של התפיסה שלהם, שהיא גם התפיסה שלי. אסור להשוות? קשקוש. 

השואה לא היתה עבור סבא וסבתא שלי מציאות נפרדת או פלנטה אחרת. היא היתה חלק מהחיים שלהם. הם לא חשבו עליה כאנומליה חד פעמית, אלא כחלק מהקיום והטבע האנושי. היא לא היתה רק טקסים מכובדים ואזכורים, מקור לתחושת קרבנות נצחית או צידוק נוח לשליפה. הם חיו אותה, שרדו אותה, והבינו אותה. האמירה של סבתא שלי היתה ברורה. לכל תינוק חמוד יש פוטנציאל לגדול להיות דיקטטור רצחני. החלום האמריקאי גירסת הרייך. 

אם מפשפשים קצת בהיסטוריה מגלים שהנאצים אולי שכללו פה ושם משהו, אבל תכל'ס לא המציאו שום דבר חדש. טוהר הגזע, רצח עם, כל אלה הם חלק מההיסטוריה האנושית מאז ומעולם. הנאצים לא היו שדים, הם היו בני אנוש בעלי מוטיבציה, אמצעים והזדמנות. 

תנו את שלושת אלה לכל שלטון לאומני בכל נקודה על הגלובוס וקיבלתם מדינה שסבא וסבתא שלי היו נמלטים ממנה ומהר. הם הבינו את הפואנטה בפעם הראשונה. כן, זה יכול לקרות בווריאציה מסוימת גם פה, הרי לא חסרות לנו כאן גזענות, לאומנות ואלימות. מותר ורצוי להשוות, כי הלקח מהשואה הוא לא שהנאצים היו רעים נורא ואנחנו סבבה, הלקח הוא שזה מה שקורה כשפשיזם ולאומנות על סטרואידים תופסים את ההגה. 

גם את אינדיאנה ג'ונס השני ראיתי עם סבא שלי. הפעם הסרט היה נטול נאצים, ועם או בלי קשר הוא לא התלונן. אולי התרגל. הוא נפטר כשהייתי בן 13, איש מלא שמחת חיים עד הדקה האחרונה, לא תקין פוליטית ולא מתנצל. לו היה חי היום אני מניח שהיה משווה. בטח שהיה משווה. 

איך למצוא איים קטנים של אושר

“יש לי אפס השפעה על הסיטואציה אבל מאה אחוז שליטה על איך שאני מגיב לה," היה עלול להיות משפט מעצבן של איזה רוחניק מחבק עצים. אבל כשהוא מגיע מטייס ששהה בשבי שלוש שנים הוא נשמע אחרת. אני קורא את "חוץ מציפורים" של עמיה ליבליך, וחושב על סבא שלי.

ליבליך מראיינת בספרה עשרה ישראלים שנפלו בשבי המצרי בזמן מלחמת ההתשה, ושרדו בו שלוש שנים. היו שם טייסים, צנחן, עובדי שק"ם, ערבוב מרשים של עם ישראל. כל אחד מהם עבר חקירות ועינויים, ולאחר מכן איפסנו את כולם יחד בחדר קטן עד להחלטה על חילופי או החזרת שבויים. כל אחד מהם הגיב קצת אחרת, כולם יחד שרדו באמצעות כללים שפיתחו וחברה שיתופית ושוויונית שיצרו למרות תנאים שלכאורה מעודדים שחזור של "בעל זבוב".

אז למה סבא שלי צץ לי בראש? ההורים של אבי הביולוגי עברו חיים איומים. הם שרדו את השואה, כשהם משאירים אחריהם את רוב משפחתם קבורה באירופה. כולל אישה וילד במקרה של סבא שלי, וארוס במקרה של סבתא. הם התחתנו בגיל מאוחר, נולד להם בן יחיד, ואז עלו לארץ. הבן היחיד נהרג במלחמת יום כיפור.

הסיפור מסביר מדוע סבתא שלי היתה עצובה, רדופת זיכרונות ולהערה על תינוק חמוד הגיבה ב"גם היטלר היה תינוק". זו היתה תגובה מתקבלת על הדעת מצד אישה עם מספר על היד מאושוויץ, שאיבדה את הבן היחיד שלה במלחמה אידיוטית.

אבל לסבא שלי אין הסבר. הוא היה אחד האנשים השמחים והאופטימים שהכרתי. עד מותו בגיל 81 הוא אהב לראות כדורגל ולמלא טוטו, לאכול אוכל טעים ולא בריא, להתבדח איתי ולספר סיפורים שסביר שחלקם עד רובם לא היו נכונים בעליל – הצלקת על המצח? דו קרב חרבות באוניברסיטה. ופעם הייתי שחקן כדורגל חצי מקצועי ופגשתי ונישקתי את הטבעת של האפיפיור! הוא פיתח שיחות חולין עם כל מוכר בכל חנות, הלך איתי בחדווה להמון סרטים אידיוטיים, ובאופן כללי נהנה מהחיים והתעלם מהיחס המחפיר שהם העניקו לו.

מטפלת שעבדה עם נכים אמרה לי שיש רמת אושר בסיסית שאיתה אתה נולד. אחר כך קורים דברים. אבל גם אדם שמשותק מהצוואר ומטה יכול למצוא סיבות לשמוח. החיים הם, כמו שכתב יהונתן גפן "איים קטנים של אושר בתוך אוקיינוס של דרעק". זה נכון, בשלב הזה אני חותם על ההצהרה הזו בלב שלם וכואב.

אבל גם אם אני לא שולט באירועים, גם אם מישהו אחר כותב את התסריט, אני זה שבוחר איפה להציב את המצלמה ובמה למקד אותה. אני לא יודע אם העובדה שאיש קשיש התרגש מול משחק כדורגל או צחק בקול מקומדיית פעולה שנים אחרי שניסו להשמיד אותו היא סמל לניצחון כלשהו. אבל זו לגמרי המפה שלפיה אני רוצה לנווט את חיי.

המודל לחיקוי הנכון ליום הזיכרון

השנה, בפעם הראשונה, לא נסעתי לטקס יום הזיכרון. אמא שלי טסה לחסות באמסטרדם בימי הזיכרון והעצמאות, ואני התלבטתי במשך שבועות מה לעשות עם עצמי. החלטתי לכתוב משהו, ללכת לים ולהקריא את הטקסט לפני הצפירה. הלכתי עם חברה טובה וקיוויתי שלא ארגיש כמו אידיוט. הקראתי, דמעתי, הסתכלנו על אנשים עומדים בצפירה בתוך המים, והיה מזכך ומדויק.

וזה מה שכתבתי:

אין לי כוח ליום הזיכרון. זה מעצבן אותי, "יום הזיכרון", אתם לא תגידו לי מתי לזכור ומה. אני גם לא זוכר. אבא שלי נהרג כשהייתי בן שנה וחצי וזה גם מרגיז, כל כך הרבה סובב סביב איש שאני לא מכיר, חולייה חסרה שאני תוהה לפעמים אם היא אחראית לדברים בתומר שאני לא מזהה בעצמי או באמא שלו.

אחרי היום שבו אנחנו צריכים לחשוב על השואה, ביום שבו אנחנו אמורים להיות עצובים חצי יום בגלל אלה שנהרגו במלחמות ואז לשמוח פתאום, אני רוצה לזכור דווקא את סבא שלי, האיש שאיבד בן ואישה בשואה, ואז עוד בן במלחמת יום כיפור. האיש, שאם יש מבחינתי מישהו ללמוד ממנו בכל הסיפור הזה של שואה וגבורה ומלחמות ישראל ומחדלים ופוליטיקאים וגנרלים – זה הוא.

סבא וסבתא שלי היו ניצולי שואה שנפגשו בגיל מבוגר, עלו לארץ, ואיבדו את בנם היחיד במלחמה. סבתא שלי היתה אישה עצובה. היא אהבה אותי ואהבתי אותה, אבל ידעתי לזהות את העצב בין השורות גם כילד קטן. היא לא חייכה, נזכרה והזכירה תכופות את השואה, את אבא שלי, ובדיעבד התנהלה כפי שניתן לצפות מאדם שעבר את כל מה שעברה בחיים.

אבל לא סבא שלי. הוא התייחס לחיים כמו מתאגרף שסופג וסופג וממשיך להקניט את היריב. איש גדל גוף שלא התקרב לירקות ונהנה מאוכל לא בריא בעליל, שישב עם הטרנזיסטור צמוד לאוזן לשמוע שידור של משחק כדורגל כי הוא מילא טוטו, שדיבר והתלוצץ עם כל מוכר בסופר או נהג אוטובוס או שכן. עולץ לקראתי כל פעם מחדש, "שלום אדוני!" מדמה יריקה לכף היד לקראת לחיצת יד אוסטרו-הונגרית מטלטלת עם אני בן ה-8. מלא סיפורים שלא אוכל לאמת לעולם. הצלקת הזאת על המצח? תוצאה של דו קרב באוניברסיטה מול סטודנט שהעליב אותו כי היה יהודי. כדורגל? הוא היה שחקן פעם, חצי מקצוען, אפילו נישק את הטבעת של האפיפיור במפגש של האב הקדוש עם הקבוצה.

והסרטים. בירושלים של ילדותי היו המון בתי קולנוע, ובחופשים שביליתי שם בילוי בוקר טיפוסי היה סרט – ברוס לי, מערבונים ישנים, שוברי קופות חדשים. סבא שלי טען שאינדיאנה ג'ונס היה גרוע יותר מהנאצים, אבל אני הייתי מקפיד להציץ בו מדי פעם מהצד, בחושך, רואה אותו צוחק ונהנה כמו ילד.

בסיבובים הרגליים שלנו בשכונת בית הכרם היינו מתכננים את העתיד שלי ומדברים על הכול. ובכל פעם שעברנו ליד בית האבות בשכונה הוא היה מצביע עליו ומודיע לי שלשם הוא לא יגיע. והוא לא. בגיל 81 הוא נפטר מהתקף לב. דקות לפני הוא היה צלול ועצמאי, בדיוק כפי שרצה. שמח וטוב לב והכי חי שאפשר.

יום הזיכרון הוא כולו התכנסות סביב המוות שהיה, וזה בסדר, למעט העובדה שלפעמים אני חושד שאחת המטרות היא להכשיר את הלבבות לקראת המוות שעוד יהיה. אבל אני לא רוצה. לא הכרתי את אבא שלי, גיבור המלחמה, אבל הכרתי את אבא שלו. וזה המודל לחיקוי שאני רוצה לאמץ לעצמי ולילדי. לא מיתוס של גבורה והקרבה. אלא חיות וחיוניות ושמחה, ולא משנה מה החיים זורקים עליך. אני מתגעגע.

וככה מתחברים לי יום השואה ויום הזיכרון

המעבר בין יום השואה ליום הזיכרון מזכיר לי את הסיפור של היפני ששרד את פצצת האטום בהירושימה, ומייד חזר לנגסקי, עיר מגוריו, רק כדי לשרוד בקושי את הפצצה השנייה. או כמו שתומר שאל כשהיה בגן: "מתי זה יום השואה לחללי צה"ל?"

הפיד שלי התמלא ביום השואה סיפורים על קרובי משפחה שניצלו, סטטוסים וציוצים מלאי חשיבות עצמית וטקס בישבן כראוי. במקביל פרצו ויכוחים על הלקח המתבקש – ציוצי שמאל על הפשיזם כבר כאן, וציוצי ימין על אנטישמיות לנצח. בעוד כמה ימים יקרה אותו דבר סביב יום הזיכרון.

עבורי זו לא הנקודה ואלה לא הלקחים המתבקשים: לא לחזור ולהעלות סיפורים מן העבר, ובטח שלא הוויכוח על ימין-שמאל שמתפרץ בשוליים. הנקודה היא החיבור בין שני ימי הזיכרון.

סבא וסבתא שלי התחתנו אחרי ששרדו את השואה. סבתא שלי עם מספר על היד, מזכרת מאושוויץ. נולד להם בן וכשמלאו לו 11 הם עלו לארץ. המניע העיקרי, לפי הסיפורים, היתה האנטישמיות בהונגריה שהילד – אבא שלי – חש על בשרו בבית הספר. כמו לא מעט עולים חדשים עם מבטא שאי אפשר לגמרי להיפטר ממנו הילד רצה להיות יותר צבר מצבר. כולל להתגייס לקרבי, למרות שהיה בן יחיד. וכך קרה ששני ניצולי שואה הצליחו להקים בגיל מאוחר משפחה קטנה רק כדי לראות את בנם נהרג במלחמת יום כיפור.

זה לא סיפור על ציונות ואידאולוגיה. לא זה מה שגרם לסבא וסבתא שלי להגיע לישראל. זה גם לא סיפור על הקרבה למען המולדת. מלחמת יום כיפור היה מחדל אידיוטי של פוליטיקאים ואנשי צבא שיכורי כוח, לא שלישראל יש בלעדיות על מלחמות מהז'אנר הזה. עבורי זה סיפור על מקריות אכזרית נטולת יד מכוונת, ועל שלל הדרכים שבהן בני אדם פוגעים זה בזה ומאמללים זה את זה. על איך שנאת האחר מתפשטת בזריזות ומכלה כל חלקה טובה והורגת בלי חשבון. יהודים, הומואים, צוענים ומה לא.

מה לומר לילדים? איזה מוסר השכל להעביר להם מהמשל הנורא הזה? הנאומים המליציים על לא עוד כצאן לטבח, קוממיות ומגשי כסף? אולי משהו כזה: הלקח מהצירוף המתיש והמדכא של שני הימים האלה הוא לא לסמוך על הממסד באשר הוא, להסתכל מסביב ולבדוק מתי המדרון הופך חלקלק מדי וצריך לברוח או להצטרף לאיזו מחתרת, ולהיזהר מאנשים בעלי זקפה לאומית גדולה.

וגם זה לא מדויק. בסופו של דבר זה סיפור על אנשים ששרדו תופת נוראה, ועברו למקום שאמור להיות בטוח יותר כדי לעבור תופת מסוג אחר. אין צורך להעמיס על הסיפור האישי של סבא וסבתא שלי סמלים ולקחים לאומיים, דתיים ואחרים. השכול האישי של המשפחה שלי, בין שואה למלחמה, נורא מספיק גם ככה.

אני מפחד מהנאצים החדשים

אחרי כל האש והזעם בשרלוטסוויל קראתי את הטור הזה של נעמי דרום, שהלכה לחפש נאצים אמיתיים ולא ממש מצאה. במקומם חיכו לה בבוסטון מיעוט קטן של ימנים תמהונים, והמוני אנשי תנועות זכויות אזרח זועמים שמקיפים אותם מכל עבר.

היה מרגיע לקרוא על אספסוף של שמאלנים טובים שמתאפקים לא להכות את קומץ הפשיסטים שניסו להפגין בעיר שלהם. מרגיע כמו משכך כאבים לפני המעבר בדלת חדר הניתוח. הכול טוב ויפה אבל האיזמל מחכה מעבר לסף, ואז מה?

זה הזכיר לי את ספרי הפנטזיה והמדע בדיוני שבהם שוב ושוב ושוב רשע ישן שהובס צץ פתאום. ואף אחד לא מאמין. מפקפקים, מזלזלים, מבטלים בהינף יד וצחוק קל עד שכבר מאוחר מדי. תקראו לו וולדמרוט, סאורון או ההולכים הלבנים, אבל הכוח הזדוני הוותיק לא מאכזב אף פעם, חוזר כמו רוקר בן 70 בהופעה ה-17 באמפי שוני.

וגם זו השוואה לא נכונה. מדע בדיוני, כולל פנטזיה, עוסק בחרדות אנושיות. טולקין כתב את "שר הטבעות" בתקופה בה שלטו הנאצים בגרמניה, וגם אם הוא עצמו טען שאין קשר, קשה לא לראות את הדמיון בין ממלכת הרשע של מורדור לרייך השלישי. אבל יש משהו פשוט מדי בקאמבק של אותו טיפוס אפלולי בדיוק. קל מדי. מטרה אחת שחיסולה יחזיר את השלום והשלווה. מה אם לא מדובר בטיפוס בעייתי אחד, אלא בתופעה? מה אם זה לא וולדמורט, אלא אידאולוגיה שגדולה מפרסונה אחת? שניזונה מדחפים אנושיים?

כשבוחנים את הנאצים בערים הגדולות בארה"ב הם נראים מגוחכים. חייזרים בלב בועה ליברלית. אבל מה קורה מחוץ ללב העיר? מה קורה הרחק מאור הזרקורים, בערים ובעיירות שבהן השיג טראמפ רוב? לפי סי.בי.אס 55% מהאמריקאים לא הסכימו עם ההצהרות ההססניות של טראמפ בתגובה לדריסת מפגינת שמאל בשרלוטסוויל. נתון רחוק מרוב מוחץ. ב"מפיסטו", כשהגיבור מתבשר שהנאצים זכו בבחירות, התגובה שלו היא משהו בנוסח "הטיפוס הנמוך עם השפם המצחיק?"

הנאצים החדשים לא אמורים להיות טיפוסים בגלימות לבנות וברדסים מחודדים של הקו קלוקס קלאן, או אדולפים בעלי שפם גזוז היטב. הם יכולים ללבוש צורות מגוונות, למצוא כלים מודרניים. הם לא שונים כל כך מחברי להב"ה, לה פמיליה והמזדנבים של אלאור אזריה. רעיונות ישנים מוסווים היטב, מגובים בתירוצים ונימוקים עכשוויים. והם מפחידים אותי.

דרום מספרת על הלקח של אמא שלה מהשואה: "כשמישהו אומר שהוא רוצה להרוג אותי, אני מאמינה לו". זה משפט מעולה. כשמישהו אומר שהוא נגד מיעוטים, שהוא בעד טוהר גזע, אבל שזה דווקא מסתדר עם דמוקרטיה ושכוונותיו טובות – אני מאמין לו פחות. לא נוח לי עם ההמעטה בחשיבות הגזענים הלבנים באמריקה וגם כאן. המגוחך והנלעג של היום הוא השליט של מחר. זה מסתדר יפה עם העובדה שהחיים נוטים להתנהג אלי בצורה לא צפויה בשנים האחרונות בכלל ובשנה הזו בפרט. הלא צפוי והלא יעלה על הדעת מתרחשים. קצת פרנויה לא תזיק.

אני והישראלי המכוער רואים סרט

התיישבתי בכיסא שלי באולם הקולנוע והישראלי המכוער התיישב לידי.

לא היו סימנים מטרימים. הוא אפילו התנצל כשהרגל שלו התחככה בטעות בשלי. ואז כבו האורות והסרט התחיל. ״מנצ׳סטר ליד הים״, אחד הסרטים הטובים וקורעי הלב שראיתי לאחרונה. סיפור על אובדן, אבל וכאב. קייסי אפלק התייסר בכישרון מפליא על המסך, והישראלי המכוער ישב לידי, עם דלי פופקרון שילדים יכולים לאבד בתוכו את חייהם, בלס בקול רעש גדול וצחק במקומות הלגמרי לא נכונים.

douchebag-supercut-2-back-to-the-future-1092287-twobyone

בתמונה: דושבג מעצבן בסרט

 

לטחון פופקורן בסרט זה לגיטימי. אבל אני מניח שלא לחינם יש ז'אנר שמכונה "סרטי פופקורן". האיש שלידי, היה לי ברור, היה לועס באותה עצמה וקצב גם עמוק אל תוך "שואה" של קלוד לנצמן, ונקרע מצחוק ב"רשימת שינדלר". תהיתי אם הוא לא מתחבר לטרגדיה האיומה שעל המסך. ובכן לא. הוא פנה לזוגתו ותהה בקול רם "מה את בוכה? זה ציני לגמרי. אני לא יכול עם הסרט הזה".

וככה זה המשיך. על המסך שמולי טרגדיה איומה עשויה ביד אמן. ולידי גבר רועש, מעצבן שצוחק ומקטר בווליום של בית קפה עמוס בשישי בבוקר. דלי הפופקורן התברר כהשקעה נבונה מבחינתו – הוא שרד בליסה אינטנסיבית עד סוף הסרט, כשלקקפוניה נוספו פצפוצי פלסטיק מבקבוק מים שעלו לי על העצבים באוזן שמאל.

ואז, בסצנת השיא הדרמטית של הסרט, כשהאידיוט משמאל קיטר שוב – זה קרה. לחששתי בלי לחשוב או לתכנן "ששש". התגובה היתה מהירה, אסרטיבית וזקורת קומה: "אל תגיד לי ששש". לא עניתי. בחמש הדקות הקרובות התקשיתי להתרכז בסרט. חשבתי האם להגיד משהו נוסף, או פשוט ללכת מכות אחרי הסרט?

ואז הבנתי. עד שמחאת ה"ששש" פרצה ממני בלי שליטה, נמנעתי מלהגיב כי לא רציתי להביך את הטמבל. אם מישהו היה מעיר לי בפומבי על התנהגות לא ראויה הייתי מתכווץ במבוכה. אלא שאת הישראלי המכוער לא עניינה התנהגות ראויה. על הזין שלו התנהגות ראויה. ועל הזין שלו אני, ועל הזין שלו שאר האנשים באולם. הוא ילעס וידבר באיזה ווליום שבא לו. כי רק הוא קיים. הוא פילוסוף. הוא סוליפסיסט. הוא חתיכת אידיוט בהמי.

השותפה לסרט אמרה לי אחר כך שלא היה טעם להעיר לאיש, ושגם אין סיכוי שהייתי לוקח אותו במכות. "אין לך את זה," היא אמרה. ובצדק. אין לי את הכישורים להתמודד עם טיפוסים כאלה. הפתרון העתידי הוא כנראה לעבור מקום. או ללמוד אגרוף תאילנדי.

או, לחלופין, לקוות שהישראלי המכוער ייחנק מהפופקורן שלו.

אני ואלוהים, פוסט טרום בר מצווה

בעוד שבוע תומר עולה לתורה, ותהרגו אותי אם אני מבין בדיוק למה. כל ניסיון לוויכוח רציונלי בנושא יגרום לי לנופף בדגל לבן. אין שום סיבה הגיונית להעביר את הבן שלי טקס דתי פרימיטיבי שמוקדש לאל שאיני מאמין בו, במסגרת דת ממוסדת שגורמת לטעמי נזק למדינה הזו בפרט ולעולם בכלל. איכשהו מה שמתחיל בלהפנות את הלחי השנייה ו"אהבת לרעך כמוך" נגמר תמיד באינקוויזציות וסקילות.

נאורות זה נחמד ועושה נעים בשכמות, אבל מערכת היחסים שלי עם האל הלא קיים נטועה עמוק בזוועות ההיסטוריה המשפחתית שלי. סבא וסבתא עלו לארץ בגיל מבוגר עם בן יחיד. הם השאירו מאחור אנטישמיות והמוני קרובי משפחה שמתו בשואה. סבתא שלי איבדה ארוס והגיעה לארץ עם מספר מקועקע על היד, מזכרת מאושוויץ. סבא שלי איבד בשואה אישה ובן.

Seth-Rogen-Preacher-Comic-Adaption-Too-Dark-Violent-And-Controversialנולד להם בן יחיד. וגם לו נולד בן, ושנה וחצי אחר כך הגיעה מלחמת יום כיפור. איזה מין אל, אני זוכר את עצמי שואל בגירסת בית הספר היסודי, מתעלל ככה בבני אדם בלי שום סיבה. תגידו לי לא שמרו שבת, תגידו נפלאות דרכי האל, ואגיד לכם לכו להזדיין. בראשית ברא האדם את אלוהים. בהתחלה היו אלה אלים שנועדו לספק הסבר לברקים ורעמים וסערות. אחר כך השתכללו בני האדם, והמציאו אלים מורכבים יותר לצרות מורכבות יותר. פנתיאון גדול, אל אחד, הכול אותו חרא. בני אדם שזקוקים נואשות להסבר, לסיבה, לסיפור מסגרת.

לא ידעתי לנסח את זה בדיוק ככה במסגרת הדיונים התיאולוגיים שהתקיימו בהפסקות בבית הספר ביסודי. ויכוחי יש-אין אלוהים הלכו חזק ברעננה של ילדותי, ולי היה ברור באיזה צד אני. כשגדלתי ובגרתי והתחכמתי מצאתי הסברים מרשימים יותר לאתיאזם אבל בשלב מסוים הבנתי שתכלס זה סבא וסבתא שלי, ניצולי השואה, והבן היחיד שלהם שמת במלחמה מטומטמת.

אז למה בר מצווה? אני מנסה להסביר לעצמי שיש הבדל בין אמונה וממסד דתי לטקסים מסורתיים. שיש להם חשיבות סימבולית וקהילתית. שהם מספקים סדר והקשר מצד אחד, ואיזו מדורת שבט מצד שני, שזו דרך יפה לומר שכל החברים שלו עשו את זה, אז למה לא הוא, ושזו הדרך לציין את המעבר מילד עגול לחיים ורך דיבור לחתיך צנום וגבוה שמודיע לי בספק בס ״אני הולך, אפשר כסף?״

אני כמעט מצליח לשכנע את עצמי, אלה לא טיעונים גרועים. אני יודע למשל, מניסיון, שבמנהגי אבלות יש כוח מנחם. אבל במקרה הזה אני נאלץ להודות שזה בולשיט. בדומה לאמונה, גם ההחלטה לעלות לתורה אינה רציונלית, וככל הנראה נטועה בילדות. גדלתי בבית שהמסורת היתה בו חשובה, גם אני עליתי לתורה, ואני לא מצליח לחמוק מהתכנות מהדפוסים שמקועקעים בי עמוק בפנים. אם תומר היה מתנגד נמרצות לא היינו מכריחים אותו. אבל סיבה טובה של ממש למה כן – אין לי. ועדיין ברור לי שבחמישי אחר הצהריים יהיו מחנק בגרון ולחלוחית בעיניים.

אני חושב שהילדים שלי יגדלו להיות חכמים ומנומקים ממני כך שכנראה לא אשליך על הנכדים סוכריות. לא נותר אלא לטווח את תומר היטב ולאחל לו רק טוב. בעזרת השם.

למה אני לא סובל את יום הזיכרון

אני שונא את יום הזיכרון. אני שונא את ערב יום הזיכרון. אני חסר מנוחה ועצבני כמה ימים קודם לכן, ומגיב בהתאם: בערב יום הזיכרון האחרון התעלמתי מהכותרות והפרויקטים על שלל נופלים במלחמות ומבצעים לסוגיהם. נמרחתי על הספה וראיתי עם המתבגרת – שלמחרת תחבק אותי כשאני בוכה – את אנטמן. סרט גיבורי על חביב ודבילי של מארוול. מצד שני, הנושא המרכזי בו הוא מניעת הגעת נשק מסוכן במיוחד לארגון צבאי נתעב. אז אולי יש קשר.

יום אחרי, בטקס של החטיבה הירושלמית אליה היה שייך אבא שלי, נתקלתי בתמהיל הרגיל. פוליטיקאי שנושא נאום שכאילו נוצר במחולל קלישאות ומזכיר שזה יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, יש מקום לכולם. קריאת יזכור ותפילות שלא ברור לי איך הן קשורות בדיוק לבית החילוני של אבא שלי המת, אבל ניחא. ובן שכול, כמוני, שמדבר בכאב על האבא שלא הכיר ושובר לי את הלב. ניגשתי אליו אחרי בלי לדעת מה אני בדיוק רוצה לומר לו, וכשהתחלתי לדבר גיליתי שהגרון שלי חנוק ואני לא מסוגל להוציא משפט שלם. ואז ניגשתי הצידה וקראתי למתבגרת וחיבקתי אותה.

ובזאת מבחינתי נגמר היום הזה. ואני מתעב אותו לא בגלל הכאב, או הבכי. זה לגמרי מרפא. אני שונא אותו כי הוא חלק מטקס שהמטרה שלו עוותה. הוא פוליטי, אקט של גיוס, של עשיית נפשות למוות המיותר שעוד יבוא. סגן ראש עיריית ירושלים שדיבר בטקס הזכיר את יום השואה ותיאר משוואה ברורה – חיילים מתו וצריכים להמשיך למות פה כי האלטרנטיבה היא אושוויץ. אבא שלי מת במלחמת יום כיפור. זו היתה מלחמה מיותרת ומטומטמת. הוא לא מת כדי למנוע את אושוויץ 2, הוא מת, כמו מיליוני חיילים בהיסטוריה, בגלל מנהיגים גרועים במקרה הטוב ומרושעים במקרה הרע. הוא מת בגלל רשלנות פושעת, בגלל עיוורון וגאוותנות. וכמוהו עוד רבים. מלחמות ברירה, מבצעים, פחד מקבלת החלטות, קיפאון וטרור ולנצח תאכל חרב.

אני לא צריך את כל טקס האדרת השכול והמוות, אני לא צריך יוזמות אידיוטיות של אימוץ לוחם שנפל על ידי כיתות במערכת החינוך של בנט. אני מעדיף שהבן שלי יעסוק ויתרום לחיים בבית הספר, ולא יתעסק במוות הרואי ומיותר. אני לא רוצה שהמורשת שלו ממות הסבא שלא הכיר תהיה ציות עיוור ומיליטריזם, אלא ספקנות וחשדנות ואזרחות טובה וערנית. קראתי את התגובה של אב שכול לטור של רוגל אלפר, את הטענה שיש נושאים שעליהם אסור לצחוק. ובכן לילדים שלי מותר לצחוק על הכל, ללגלג, לפקפק. אני רוצה שכשהם ישמעו מנהיג זקור-קומה מדבר גבוהה על שואה ואויבינו ולא ניכנע, תידלק להם נורת אזהרה בראש.

אנשים מתבלבלים בין ציניות לסרקזם. אני ציניקן גאה. אני מאמין שרוב המנהיגים מונעים מאינטרסים צרים ופחד, אני מאמין שיש מעט מאוד מלחמות אין ברירה, אני מאמין בספקנות וחשדנות ובדיקה תמידיות. ואני לא רוצה שפוליטיקאים ופקידי דת יידחפו אל השכול שלי וישתמשו בו למטרות הנלוזות שלהם.

כשהמתבגרת היתה בת שלוש היא ראתה תמונה של אבא שלי על המדף בבית. ובערב, באמבטיה, התחילה לשאול עליו שאלות. איך קראו לו, האם הוא היה גבוה, האם היה לו שיער ארוך. היא ניסתה לעשות את מה שגם אני ניסיתי לעשות לא פעם, לבנות דמות של מישהו שהיא לא הכירה ולא תכיר. וזו מהות השכול בשבילי – לא הצהרות של דם ואש של מנהיגים מעונבים, אלא ההיעדר הזה, הבור שלא יתמלא והאבא שלא אכיר.

%d בלוגרים אהבו את זה: