ארכיון תגים | שוגון

דברים שמבינים רק בפרק ב'

במסגרת החרדה התמידית, המכונה גם "שגרה בימי קורונה" גיליתי שאני מתקשה לקרוא או לצפות או לשמוע משהו חדש, ונוטה לחזור אל המוכר והידוע. בכל מה שקשור לספרים זה חדש לי, פעם לא הייתי מסוגל לחזור ולקרוא ספר שכבר קראתי, יש עוד כל כך הרבה ספרים שם בעולם, והזמן קצר והמסכים מרובים ומה פתאום לחזור לאחור. 

אבל כאמור קורונה. וכך חזרתי אל "שוגון", וגיליתי שאני לא זוכר ממנו כמעט כלום, ואחריו אל "חולית" של פרנק הרברט. זו כבר היתה חוויה מעניינת הרבה יותר, כי גיליתי שאני זוכר המון, אבל לאו דווקא את הפרטים החשובים. 

את "חולית" קראתי כנער, ולומר שעפתי על הספר יהיה אנדרסטייטמנט בריטי של ממש. תקציר למי שלא קרא או ראה את הסרט ההזוי והרע של דיוויד לינץ': בעתיד מעורפל, האנושות מפוזרת בין הכוכבים, במשטר פיאודלי שכולל קיסר ובתי אצולה. הגיבור הוא יורש העצר של בית אטריידיס, בית אצולה שבדיוק קיבל לרשותו את אראקיס, המכונה גם חולית, כוכב מדברי שבו מופק הסם שבלעדיו בני האדם לא יוכלו לטוס בין הכוכבים – הוא מאפשר לנווטים לראות באופן מוגבל את העתיד, וכך להגיע הביתה בשלום. זה מדע בדיוני שכולל יסודות מיסטיים, מתובל בשלל נאה של מונחים מהאיסלאם ומהיהדות. בנשימה אחת מוזכר שם למשל ג'יהאד, במשמעות המוכרת והמדממת, ופשיטות צבאיות המכונות "פוגרום".

זכרתי את העלילה ואת הדמויות באופן שלגמרי גרם לי לטפוח לעצמי על הכתף. לא זכרתי עד כמה כתיבת מדע בדיוני של פעם היתה גרועה: הסופרים אולי חזו באופן מוגבל למדי את העתיד, אבל לא הכירו במונחים כמו סאבטקסט ותחכום. כל מחשבה וניואנס מפורטים ומוסברים, ונראה שהרברט לא סומך על היכולת של קוראיו לנחש ולהסיק. בנוסף, יש שוביניזם במידה, לדמות הנבל הראשי קוראים ולדימיר והוא שמן וחובב בנים, בעוד הטובים רזים ונאים וסטרייטים, ועוד כהנה וכהנה ענייני פי.סי שנובעים מגילו של הספר.

אבל על זה מפצים רעיונות מצוינים ועלילה קולחת, ובעיקר נקודה אחת שלא זכרתי כלל וכלל, או לא הבנתי כי הייתי צעיר וטיפש: פול אטריידיס, הגיבור, מוצג כמשיח, האיש שלפי הנבואה יהפוך את חולית לגן עדן ויפיץ את הבשורה לכלל האנושות. ואולם, למעשה הוא משיח בעל כרחו. לא ברור עד כמה הנבואות על הגעתו אותנטיות, או כלי פוליטי שנועד לקדם את המסדר שאליו שייכת אמו. בשלב מוקדם למדי הוא מבין שעלייתו לגדולה תוביל לג'יהאד, מלחמת קודש אלימה שתשטוף את הגלקסיה ותביא לחורבן והרג. אבל לא משנה כמה הוא מנסה לשנות את הנתיב, התוצאה שהוא חוזה זהה: דם ואש ותמרות עשן. הוא המשיח, הוא המנהיג, אבל ההשפעה שלו על כיוון הזרימה של נהר ההיסטוריה מזערית עד לא קיימת.

במובן הזה הרברט מזכיר קצת את "הבשורה על פי ישו" של סאראמאגו, ואולי גם אי אילו מנהיגים על הספקטרום הטוטאליטרי שאוחזים בשלטון בעולם. להיות המשיח, האחד, המנהיג הגדול, משול לרכיבה על נמר. זה מצטלם מצוין ומשדר כוח ושליטה, אבל ככל הנראה מדובר באשליה. המושכות לא באמת בידי הרוכב, והנפילה תהיה קשה וכואבת. 

המלצות תרבות אקראיות לאפוקליפסה: כך תעבירו את הבידוד בסבבה

המלצות צפייה וקריאה למבודדים! אחרי שהתנשאתי על הקורונה בשבוע שעבר חטפתי אינסטנט קארמה לפנים: הלכה הטיסה לאמסטרדם להופעה, מסיבת פורים בוטלה, חיי החברה שלי תחת מתקפה. החשש הגדול הוא כמובן מבידוד: שבועיים בבית, רק אני והמחשב, הטלוויזיה וספרים. 

המממ.

ובכן מבודדים, הנה רשימה אקלקטית של המלצות קריאה וצפייה בזמן שאתם עושים את חלקכם הקטן למניעת התפשטות המגיפה והכחדת האנושות. 

ספר: "שוגון", ג'יימס קלאוול

את "שוגון" קראתי כשהייתי נער, ואלוהים יודע איך הבנתי ממנו משהו אז. חזרתי אליו עכשיו בעקבות המלצה ממישהי בעלת טעם מוצלח במיוחד. אני חושש מחזרות כאלה, הרבה פעמים פגישה עם תחנת תרבות ישנה גורמת למפח נפש גדול. לא הפעם.

הספר הוא אפוס של אלף וקצת עמודים על נווט ספינות בריטי שמגיע ליפן של המאה ה-17, ומיד מסתבך בשלל אינטריגות פוליטיות ורומן סוער עם יפנית לוהטת. ראשים נערפים, בריתות נרקמות ומתפרקות, ויש גם נינג'ות וצעצועי מין. אלוהים יודע איך לא זכרתי את זה אבל ב"שוגון" יש המון עיסוק בסקס, משהו שהיה אמור להסעיר אותי עד מאוד בגיל ההוא. אולי שכחתי, אולי לא לגמרי הבנתי אז את המשמעות של חרוזים אנאליים. 

ההישג הכי גדול של הספר הוא המשחק הזהיר בין התרבויות המנוגדות. קלאוול מצליח להעביר את הפרספקטיבה של שני הצדדים: האירופאים נתפסים על ידי היפנים כברברים מלוכלכים, ומצידם רואים ביפנים כופרים משונים צמאי דם. התהליך שעובר הגיבור מתפיסת עולם מערבית לאימוץ ערכי הסמוראי היפני מרתק ובעיקר אמין. ויש אקשן, תככים וסקס. מה רע.

למה זה טוב לבידוד? כי אלף עמודים זה המון לקריאה לפני השינה, אבל מתאים בדיוק כשתקועים בבית. ובעיקר כי חלק גדול מהפילוסופיה היפנית שמוצגת בספר עוסק בקבלה שלווה של המוות, והנאה מקסימלית מכאן ועכשיו כתוצאה מזה. חומר טוב לימי מגפה.

סדרה: "סמוך על סול"

העונה החמישית של הסדרה המעולה הזו בדיוק עלתה, ושלושת הפרקים הראשונים הם תענוג צרוף. הפריקוול ל"שובר שורות" עומד בסטנדרטים של הסדרה האם, ומעבר להמון רגעי עונג קטנים של "אז ככה זה קרה" הוא בעיקר מצליח להראות את השינוי בדמות של ג'ימי מקגיל, או בשמו המקצועי סול גודמן. כמו ב"שוגון" עלילה זה חשוב, אבל בסוף מה שהופך יצירה ליותר מהעברת זמן זו דמות מעניינת שקל לאהוב ומעניין לראות אותה משתנה. מעבר לגודמן הסדרה מלאה דמויות משנה עגולות ומוצלחות, כולל אחת הנשים הכי מוצלחות בטלוויזיה אי פעם – קים וקסלר, תעשי לי ילד.

למה זה טוב לבידוד? יש כבר ארבע עונות לבינג', ובין עורכי דין חלקלקים לעבריינים אלימים האנושות פתאום לא נראית כמו משהו שבהכרח חייבים לשמר.

עוד סדרה: "סדר אותי"

סדרת סטלנים שהתחילה ברשת ועברה ל-HBO. העונה הרביעית בדיוק התחילה ובינתיים מחזיקה יפה ממש. כל פרק עוקב אחרי כמה סיפורים של ניו יורקרים שמה שמחבר ביניהם הוא הדילר שלהם, סוחר סמים מזוקן על אופניים. ניו יורק של הסדרה היא עולם היפסטרי סובלני ומכיל שבו יש מקום לכל נטייה, גזע ומין, למעט אולי רפובליקאים לבנים. זה מוזר, מצחיק וכיף ופרודקט פלייסמנט מעולה למריחואנה. 

 

למה זה טוב לבידוד? הסחת הדעת האולטימטיבית: אסקפיזם אוטופי שבו האנושות היא מכלול צבעוני של בני אדם שרק רוצים לחיות בשלום ולהתמסטל. ואחרי הביטול של הטיסה לאמסטרדם סדרה על עישונים אך מתבקשת.  

אלבום: "זורופה", יו-2

אפרופו חזרות לתחנות עבר: ל"זורופה" נזרקתי דרך שיר בפלייליסט שנשלח אלי. זה היה "הממ, שיר לא מעצבן של יו-2?" ואז בדיקה של מאיפה זה בדיוק ולפני שהבנתי מה קורה אני שומע את האלבום שוב ושוב כבר כמה ימים ומכה על חטא. בזמן אמת אהבתי את יו-2 של "ג'ושוע טרי" נורא, חיבבתי פלוס ב"ראטל אנד האם", ואחרי זה עברתי מעצבים להתעלמות. זה גם חיבוקי העצים של בונו הבלתי נסבל, אבל בעיקר המוזיקה. אז הרגשתי נבגד בגלל נטישת הרוק לטובת צלילים אלקטרוניים, היום אני מבין שהלהקה התקדמה ואני, שמרן עבש חובב גיטרות דאז, נשארתי מאחור. 

למה זה טוב לבידוד? כי זה מאוד אירופאי והנגיף משתולל עכשיו ביבשת? לא יודע. זה אלבום מצוין ואתם ממילא תקועים בבית, ואם מתעקשים אפשר לראות בשיר המעולה "Numb" תיאור מדויק לדרך ההתמודדות המועדפת עם המציאות באשר היא. 

%d בלוגרים אהבו את זה: