ארכיון תגים | שוק

זה העולם החדש טמבל, תתרגל

כבר כמה שבועות אני מסתובב בבועה התל אביבית הנוחה שלי ומנסה להבין למה הכל קצת מעצבן. לכאורה הכל כמעט כשהיה, והקורונה נגמרה לא? מה לא? והברים והמסעדות פתוחים, והמסיכות מעוצבות, ויש לי עבודה והחיים ממשיכים. 

אבל ממשיכים אחרת. כמו נהר שהוסט ממסלולו וזורם באפיק חדש. הנוף אותו נוף, אבל הנתיב החדש קצת עקלקל, מטעה, לא נוח. אני מנסה להמשיך בשגרת חיי, איש של הרגלים וטקסים. הולך לשוק בשישי, עובר מחסום ובדיקת חום, ומגלה שבאסטיונר שתמיד קניתי ממנו כבר לא מגיע. ממשיך לקפה הקבוע והתפריט שונה, ויש דברים שנעלמו ממנו כי קורונה, וקצת ריק. יוצא לברים עם תפריט וירטואלי שצריך לסרוק בטלפון, ועם רווחים בין כיסאות על הבר שמייצרים תחושה של ערב חלש ועצוב. 

אלה זוטות. זה הרי לא נורא, קיטורים של תל אביבי מפונק. גם העובדה שאני לא יכול ללוות את בת השמונה עד לכיסא שלה בכיתה לא טראגית, ולא יקרה כלום אם לא נלך לים כי צפוף נורא וזה מלחיץ, ועוד ועוד ועוד. אסופת שינויים קטנים ולא משמעותיים שמייצרים צרימה במוזיקה של הקיום שלי, ומתדלקים את הדברים הגדולים באמת – הדאגה לחברים שיצאו לחל"ת ואיבדו עבודה, ובצידה התהייה מתי ואיך כל זה יגיע אלי. מתי לא יהיה מדובר רק באי נוחות קלה בבר השכונתי, אלא בפגיעה של ממש בחשבון הבנק, בבריאות שלי, של קרובי משפחה ואהובים. 

כי ההשפעה של הקורונה עלי גדולה בהרבה מאי הנוחות שבוויתור על עוד טיסה לחו"ל. המציאות שלי, של כולם, טולטלה בלי שהיינו מוכנים, לבלי הכר ובלי דרך חזרה. התחושה שלי ברגעים הקשים דומה לזו שאחרי המוות הפתאומי של אבא שלי. יד נעלמה באה והחריבה ושינתה באופן בלתי הפיך את המציאות, ואני אמור פשוט להמשיך ולחיות ולהסתגל כאילו כלום, כשכל מה שאני רוצה זה להתקפל על הרצפה בתנוחת עובר וליבב. זה מכעיס, זה מעורר תימהון, זה מפחיד. זו עוד שכבה של יציבות לכאורה שנמחקה מהמציאות, ואי הוודאות והאפשרות לאסון בכל רגע קרובות עכשיו הרבה יותר לפני השטח. 

המסקנה הכואבת היא שאני צריך להפסיק. להשתחרר מהציפייה שהנה תכף הכל חוזר להיות כפי שהיה. זו הנטייה האנושית הקטלנית להישאר בכיסא כשאזעקת האש צורחת ברקע, כי בטח לא קרה כלום. ובכן, קרה. אני צריך לעכל ולהתמודד ולהשתנות. ללכת עם מסיכה ולנשום, להתאים את הציפיות והתפיסות שלי למצב החדש, להפסיק להמתין לחזרה לשגרה שכבר לא תהיה. עולם חדש ואמיץ וכל זה, יאללה שיהיה. 

הבורקס הכי טעים שאכלתי בחיים שלי

הרחוב היה כמעט ריק, אבל לא מספיק. אנשים בגילי דיברו על מלחמת המפרץ, לצעירים יותר לא היתה נקודת ייחוס להישען עליה. רוב החנויות היו סגורות, בתי קפה הציבו שולחן בחוץ וביקשו מאנשים לעמוד במרחק שני מטר זה מזה, הבריסטה עטה כפפות סיליקון ומסכת נייר. קניתי קפה כי מי יודע מתי יהיה עוד הפוך תל אביבי כהלכתו, רק כדי לגלות עוד ועוד בתי קפה בהמשך. יש פער גדול בין ההצהרות והפניקה על המסך לרחוב. בטוויטר זה קץ הדמוקרטיה, ותיכף סוגרים את האינטרנט ועוקבים אחרינו, היציאה החוצה מספקת משב נורמליות ספק אמיתי, ספק מרגיע.

כמעט ריק, כמעט סגור, אבל לא יום כיפור, לא יום הזיכרון, לא שום דבר מוכר שיספק נקודת חיכוך, אחיזה, מעצור להחלקה הזו במורד המציאות שיצאה משיווי משקל. צעדתי בשנקין ולא ידעתי אם אלה האנשים מולי שזזים הצידה או אני, כולנו נרתעים אינסטינקטיבית מקרבה פיזית. נזכרתי במסיבות, בהופעות, בגופות נצמדים בלי מודעות ומחשבה, צלוחיות פטרי רוקדות. כל החנויות סגורות ופתאום חנות הנעליים שעל פינת קינג ג'ורג' בדלת פתוחה, מוכר גלמוד יושב בפנים.

בכניסה לשוק התלבטתי לרגע ואז התחלתי לצעוד, מנסה להיזכר מה היה המספר של החולה שביקר גם בשוק הכרמל. בעוד שנה-שנתיים החולים הראשונים יככבו בכתבות מגזין, עכשיו הם סמני אזהרה. לא היה סדר והיגיון בסוג הבאסטות הפתוחות. זו שבה אני קונה את העשבים והשורשים למרק היתה פתוחה, זאת של הירקות לא. בסטיונר אחד ג'ינגל בין פתיחת דוכן הבגדים שלו לבין ויכוח עם צמד קולגות שאמרו לו שהוא משוגע, למה לפתוח ומה בגדים עכשיו. "לא היה כזה דבר אף פעם. מאז קום המדינה!" 

זוג תיירים עמד באמצע וצילם. אלוהים יודע למה. הדוכן שבו אני רוכש את הזיתים היה סגור, והסתובבתי בחזרה לעבר אלנבי. קבעתי להיפגש עם חברה ולצעוד קצת לפני שיכריזו על הסגר מוחלט. עוד מעט אראה אותה ליד הכספומט, עוטה כפפה לפני שהיא מקלידה את הקוד. אבל לפני כן ממש בכניסה נעצרתי ליד הבורקס הטורקי.

המוכר נראה רגוע, המקום היה ריק. איפה העומס של שישי, של "בוא תתפוס כסא ותצטרף למישהו לשולחן, תכף יהיו איתך כי לחץ לחץ לחץ". לא היום. בדקתי אם אפשר לשבת. בטח שאפשר. האיש סיים שיחת טלפון שבה הסביר למישהו איך לחמם את הבורקס הקפוא שקנה לימי המצור. ואז הביא לי את המנה שלי, בורקס תרד טרי, מלפפון חמוץ ליד, ביצה קשה נחה מעליו, צלוחית של רוטב עגבניות חריף בצד. הריח היה מעולה, והאוויר היה קריר ונעים, והרגשתי בריא ורגוע וחי. אכלתי לאט, הטעמים מתערבלים בפה, מלוח וחריף וחמים ומענג, וחשבתי שאין ספק שזה המאכל הכי טעים שאכלתי בחיים שלי, אולי שאי פעם אוכל. 

מי יציל את בסטיונר הזיתים מבני גנץ

"אז מי יציל אותנו, בני גנץ? למה, כי הוא יותר חתיך מבעלך?" הבעל עומד לידי מול דוכן הזיתים וצוחק. אשתו לא ממש מחייכת, המבט שלה מרוכז במוכר הזיתים שפורש את משנתו הפוליטית. "מה, כי הוא מטר תשעים וחמש?" לא הייתי מתערב בדיון פוליטי בשוק גם עם אקדח מוצמד לרקה, אבל נפלט לי "מטר תשעים ואחת." מוכר הזיתים צוחק. "יאללה עוד ארבעה סנטימטר עלי. אני בכלל גמד, לא אכפת לי".

זה הדוכן הקבוע שלי בשוק ביום שישי. המוכר שרירי ומקועקע, נחמד ואדיב, נראה כמו מישהו שלא כדאי לעצבן. הגעתי שתי דקות קודם לכן, וחיכיתי שהאיש שלפני בתור יסיים. אבל אז הגיעה אשתו, כל כולה צפון תל אביב, גג מרכז. המוכר שמח לקראתה, "כבר חשבתי שפחדת לצאת בגלל האזעקה אתמול." מכאן ועד ביבי הדרך קצרה.

"ומי יש לו ברשימה שלו, גנץ. אשכנזי הזה רמטכ"ל ערס עם דיבור של עבריין. אם ביבי היה מדבר ככה כבר הייתם חותכים לו את הביצים בכיכר העיר". האישה מתאמצת לשמור על קור רוח וסרקזם במידה. "ברור, רק ביבי, הוא ושרה. שני מושחתים." המוכר זורם עם הדמות החדשה בעלילה. "בדיוק, ביבי ושרה. רק הם שומרים עלינו." האישה מאבדת את זה. "נו, אתה לא באמת מתכוון להצביע לו. הרי יש לך שכל, יש לך שכל," החזרה הזו פעמיים, בקול מעט נואש, נשמעת כמו פנייה לילד בטנטרום. המוכר צוהל: "רק ביבי!" היא רוצה לענות לו אבל בעלה מפטיר בשקט "בואי, יש תור."

תורי הגיע. אני נערך להזמין במינימום זמן ופוליטיקה. אף אחד לא מצליח לשכנע אף אחד בדיון פוליטי, בטח לא בשישי בבוקר בשוק. הרי הכול ברור וידוע מראש  – הדמויות, העלילה, הסיום. המוכר פונה אלי, ואני מתכונן וחושב על התשובה הכי ערפילית ומתחמקת, הכי רחוק מ"אני מצביע למרצ, Peace Man."

אבל לעלילה כיוונים משלה. "איך אני נהנה לעצבן אותה. אני בכלל הצבעתי תמיד עלה ירוק, מה אכפת לי מהליכוד. מה בשבילך?" "תן לי קופסה של מעורב." המוכר תופס קופסת פלסטיק ושולה זיתים מכל הצבעים והסוגים מאחד המיכלים. "זה גם מה שאני לוקח לעצמי הביתה, ככה אני יכול לנסות ולטעום מכל דבר". אני משלם ואורז את הזיתים וההתנשאות האשכנזית שלי בתיק וממשיך לבסטה הבאה.

על הקשר בין העבודה שלי לבלדרית סמים

– "ראית את האחות שלו? היא יותר גנגסטרית ממנו. מכות חשמל נתנו לה – ולא פתחה על אף אחד!"
– "היא הייתה חלק מהחבורה?"
-"כן, הייתה נו, איך קוראים לזה? בלדרית. כל העיוותים האלה שלה? זה מהמכות חשמל שחטפה בגרמניה אחרי שתפסו אותה על הסמים. ולא פתחה!"

מוכר הזיתים מסיים את השיחה ומתפנה אלי. שישי בשוק, חלק מריטואל סוף השבוע שלי. אחרי שהבאתי את הקטנה לכיתה א' אני רוכב על האופניים לשוק הכרמל, ומשם ממשיך לסבב בתי קפה, מעבר מחול לקודש, משבוע עבודה קשה ומתיש לבטלה והדוניזם של שישי שבת.

אבל המעבר לא חלק. זה היה שבוע קשה, רווי עימותים ומחלוקות, תפניות לא צפויות, פרויקטים מסובכים שמעיקים עלי. אני לא מצליח להשתחרר מהמחשבות שמטרידות אותי, להתנתק מהאימיילים שממשיכים לטוס הלוך ושוב בטלפון שלי.

יש גם זיתים סוריים

האיש בבסטה של הזיתים כבר מכיר אותי. הוא שרירי ברמות של שוורצנגר גירסת האייטיז ומקועקע כולו. הוא מהנהן לשלום ונחמד וחביב, וכבר יצא לי לשמוע אותו מנהל שיחה שממנה השתמעו דברים מהצד הלא נכון של החוק. אני מדמיין לרגע איך הוא היה מתמודד עם הדברים שמעצבנים אותי בסביבה הממוזגת והסטרילית שבה אני חי. אי הסכמה בשיחת וידאו בין משרד מפואר במדינה אחת לחדר ישיבות מפונפן במדינה שנייה. ויכוחים ומחלוקות מנומסים. אימיילים תקיפים יחסית. הרמות קול מינוריות.

אני חושב על מה שעבר בראש של האחות של ההוא, שלא פתחה למרות המכות חשמל. ראיתי מספיק סרטים, לא קשה לדמיין את התמונה, לשמוע את הטקסטים. אלקטרודות מתחככות זו בזו ומפיקות ניצוצות, "אפשר לעשות את זה בדרך הקשה או בדרך הקלה". אולי דווקא ויכוחים עם אמריקאים היו שוברים אותה. אולי יש אנשים שקל להם יותר להתמודד עם איומים מפורשים ואלימות קשה מאשר עם סבטקסט ופוליטיקה. אולי להפך. אולי האיש מהבסטה של הזיתים יכול להיות הנשק הסודי שלי, הג'וקר במשחק של ההייטק.

אני ממשיך לבסטה הבאה ומשם לבית הקפה, ומנסה לעמוד בהחלטה לא לקרוא אימיילים. ואני? אני אם היו רק מזכירים לי ברמז מכות חשמל הייתי פותח. על כולם.

%d בלוגרים אהבו את זה: